הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

1. מונחת לפניי תביעה בסך 777,000 ₪ שהגישו ד.מ.מ סוכנויות ומפיצים בע"מ (להלן: "החברה") מר משה מרגלית (להלן: "משה") והגב' כלילה מרגלית (להלן: "כלילה", יקראו יחד להלן: "התובעים") כנגד עו"ד גבי מיכאלי (להלן: "עו"ד מיכאלי") ומר שלמה בכר (להלן: "בכר").

2. בין החברה ומשה לבין בכר נוהל הליך משפטי בביהמ"ש השלום בת"א-יפו לפני כב' הש' מארק-הורנצ'יק דליה במסגרתו הגיש בכר נגד החברה ומשה תביעה כספית בסך 800,000 ₪ ועתירה לאכיפת הסכם והאחרונים הגישו תביעה שכנגד בסך 684,924 ₪. את בכר יצג עו"ד דן שפריר (להלן: "עו"ד שפריר"). החברה ומשה יוצגו ע"י עו"ד מיכאלי. יצוין, כי עו"ד מיכאלי יצג את התובעים ואת אביו של משה במספר רב של נושאים במשך תקופה של כשלושים שנה. ביום 30.5.2002 ניתן פס"ד שלפיו התקבלה תביעת בכר נגד החברה וזו נדרשה לשלם לו 150,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה החל מיום 12.11.2000 בשל עוגמת נפש וכן הוצאות בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. תביעת בכר כנגד משה נדחתה. מנגד, חייב ביהמ"ש את בכר לשלם לחברה סך של 32,778 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 17.12.2000 ועד למועד התשלום בפועל (ת.א 31846/01; להלן: "פסה"ד בשלום", נספח א' לכתב התביעה).

3. ביום 2.6.2002 פתח בכר כנגד החברה תיק הוצאה לפועל (12-06404-02-3, נספח ה' לתצהיר תובע; להלן: "תיק ההוצל"פ"). ביצועו של פסה"ד עוכב לאחר שהחברה העמידה ערבות בנקאית עד לסך 157,739₪ לטובת בכר (נספח ב' לתצהיר משה).

4. על פסה"ד בשלום הוגשו שני ערעורים לביהמ"ש המחוזי בת"א – יפו שנדונו במאוחד. משה נרשם בערעור כ"מערער" ולא משיב, הגם ואין חולק כי התביעה נגדו בשלום, כאמור, נדחתה ונושא זה לא עלה בהליך הערעור. במסגרת הדיון בערעור שהתקיים ביום 27.5.2007 חזרו בהם הצדדים מהערעור והגיעו להסכמה שקיבלה תוקף פס"ד כדלקמן: "שלמה בכר ימסור למשה מרגלית את המוצרים שהוחזרו בשעתה מהרשתות ובמידה והמוצרים תקינים ומשווקים עדיין ע"י מרגלית, יזכה מרגלית את בכר בשווי המוצרים לפי מחיר המחירון. הסכום שעל מרגלית לשלם לבכר יפרס ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 10.6.2007 ואילך." (ע"א 2406/02, להלן: "פסה"ד בערעור", נספח ב' לכתב התביעה).

5. אין מחלוקת שהחברה ומשה לא העבירו תשלומים כפי שנקבע בפסקה האחרונה לפסה"ד בערעור, אם כי במהלך תקופה זו העבירו תשלומים שונים לידי עו"ד מיכאלי (ועל הסיבות לכך, בהמשך). משכך, שופעל ביום 5.11.2007 תיק ההוצל"פ ומשה צורף כחייב נוסף. במסגרת תיק ההוצל"פ ננקטו נגד משה באופן אישי ונגד החברה הליכי גבייה שונים ובכלל זה עיקולי כלי רכב, חשבונות בנק וכן עיקולים צד ג'. ביום 2.12.2007 העביר עו"ד מיכאלי לעו"ד שפריר תשלום ראשון בסך 25,000 ₪, מתוך הכספים אשר הועברו לידיו בנאמנות ע"י משה והחברה.

6. ביום 31.1.2008 הגישו החברה ומשה המרצת פתיחה כנגד בכר לביהמ"ש השלום בפ"ת במסגרתה ביקשו ליתן פס"ד הצהרתי המורה על סגירת תיק ההוצל"פ וביטול הליכים ו/או עיקולים כנגדם (ה"פ 124/08, להלן: "המרצת הפתיחה"; נספח B לכתב ההגנה מטעם בכר). לטענת עו"ד מיכאלי, באותו היום ניתנה החלטה ע"י כב' הר' אוסטפלד שלפיה יינתן עיכוב הליכי הוצל"פ בכפוף להפקדת סך 7,000 ₪. לשיטתו, הסכום הופקד וההחלטה הומצאה לתיק ההוצל"פ ולבכר אולם האחרון המשיך בהליכים. עוד באותו היום כתב משה מכתב לעו"ד מיכאלי ובו הודיע שפנה לעו"ד גולדשטיין המתמחה בהוצל"פ על מנת שייצגו וביקש מעו"ד מיכאלי שישתף עימו פעולה. ביום 2.4.2008 נמחקה התובענה לבקשת משה והחברה שטענו שביום 9.3.2008 סיים בכר לגבות את מלוא סכום החוב ולפיכך התובענה התייתרה (נספח C סעיפים 6-7 ונספח D לכתב ההגנה מטעם בכר).

7. בסופו יום, גבה בכר מהחברה וממשה במסגרת תיק ההוצל"פ סכום של 396,411 ₪, כל זאת כשסכום פסק הדין המקורי השלום עמד על כ – 157,739 ₪ (נכון ליום 30.5.02). התביעה שבפניי הוגשה כאמור הן כנגד עו"ד מיכאלי והן כנגד בכר, ומבוססת היא על טענה של גבייה ביתר במסגרת תיק ההוצל"פ; גרימת נזקים נוספים מעבר לסכומים שנגבו בתיק ההוצל"פ ועוגמת נפש למשה וכלילה כתוצאה משפעול תיק ההוצל"פ נגד משה באופן אישי. סך הכל הועמדה התביעה על סך של 777,000 ₪. להלן פירוט טענות התובעים כנגד כל אחד מהנתבעים.

טענות התובעים

8. התובעים טוענים שעו"ד מיכאלי עיכב בידיו כספים שהיו מיועדים להעברה לבכר לשם פירעון החוב לאחר מתן פסה"ד בערעור וזאת שלא כדין. כתוצאה מהעיכוב שופעל תיק ההוצל"פ וננקטו ע"י בכר הליכי גבייה נגד החברה ומשה אשר הסבו להם נזקים רבים והובילו לגבייה ביתר. העברת הכספים לבכר לא עלתה בקנה אחד עם האופן בו העבירו התובעים לעו"ד מיכאלי את הכספים. לתובעים נודע בדיעבד, כי עו"ד שפריר הודיע לעו"ד מיכאלי על כוונתו לשפעל את תיק ההוצל"פ בשל אי העברת כספים, ברם עו"ד מיכאלי לא נקט בכל פעולה. מעיון בכרטסת ההוצאה לפועל עולה שהתווספו לתיק סכומים עצומים במהלך 11/2007 בשל אי העברת הכספים כאמור; עו"ד מיכאלי התרשל בכך שמשה הופיע כ"מערער" וכן נכלל אישית בפסה"ד בערעור, הגם והתביעה נגדו נדחתה בפסה"ד בשלום והערעור לא התייחס לכך לאור כך ננקטו הליכי גבייה אישיים נגד משה ללא הצדקה.

9. בתצהיר משה הדפו התובעים את טענת עו"ד מיכאלי שלפיה בקשו הם שלא להעביר את הכספים לבכר; ממכתבו של עו"ד מיכאלי מיום 2.3.2008 בו מפרט הוא את הפעולות שננקטו על ידו עולה כי לא נקט בכל פעולה עד לשפעול התיק. עוד טוענים התובעים כי עו"ד מיכאלי עיכב גם כספים שהיו בידיו והועברו לתובעים מעיריית ר"ג ולפיכך אין זו הפעם היחידה בה נהג הוא באופן זה; בתצהיר כלילה גוללה היא את ה"סיוט המתמשך" כלשונה שהפכו חייהם לאור הליכי הגבייה שננקטו נגדם בשל האירועים מושא התביעה. בסיכומים ובסיכומי התשובה טענו התובעים כי בהתאם להכרעת ראש ההוצל"פ עיכוב הכספים שלא כדין ע"י מיכאלי הביא לכך שטענות שהועלו על ידם ביחס לשיעור הכספים שנגבה מהם נדחו על הסף. בנוסף מקשים התובעים ושואלים בסיכומיהם מה ההיגיון בהעברת הכספים לעו"ד מיכאלי והותרם בידיו, שעה שתיק ההוצל"פ צובר ריבית פיגורים?

10. באשר לבכר טוענים התובעים כי חייב את תיק ההוצל"פ ביתר מבלי שטרח לתקן את המעוות; שהפריז בגובה שווי המוצרים אותם השיב ובכך גרם לאי הקטנת קרן החוב; שצירף את משה לתיק ההוצאה לפועל שלא כדין. עוד טוענים התובעים שגם אם "גובה החוב" בפסה"ד בערעור לא ננקב באופן מפורש, אזי עובדה זו צריכה להיזקף לחובת ב"כ הצדדים ועו"ד מיכאלי בפרט. יחד עם זאת, אף אם אכן לא גובשה הסכמה ובהתאם להלכה הפסוקה לא הייתה לבכר זכות לגבות ריבית פיגורים עבור תקופת העיכוב (ראו את האסמכתאות המשפטיות המצוטטות בסיכומי התובעים). משכך, יכול היה בכר לגבות מהחברה לכל היותר 201,411 ₪ המהווה הסך שנקבע בפסה"ד בשלום בצירוף ריבית והצמדה עד למועד פסה"ד בערעור. מעיון בתדפיס ההוצל"פ עולה כי במועד שפעול התיק (מיום 5.11.2007 ועד ליום 19.12.2007) נוספו לתיק ההוצל"פ סכומים שונים הנובעים מריבית פיגורים ואלו העמידו את גובה החוב על סך של 379,607.12 ₪, קרי 178,200 ₪ בקירוב מעבר למה שהיה מותר לבכר לגבות; עצם סגירת תיק ההוצל"פ אינה מהווה מעשה בי-דין על סכומים שנגבו בגדרו ביתר שכן: לא הוצגה כל הכרעה שיפוטית אשר יש בה להוות מעשה בי-דין, התובעים לא יכלו להגיש את התביעה במסגרת סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 מאחר שלא יכלו לדעת אם נגבה סכום ביתר כתוצאה מהתנהלות שלא כדין של בכר ו/או עו"ד מיכאלי ו/או שילוב שניהם.

11. לאור האמור, טוענים התובעים שעו"ד מיכאלי הפר את חובת הנאמנות כלפי החברה ומשה ועשה עושר שלא במשפט; כי נגבה מהחברה 195,000 ₪ ביתר דבר שגרם לה נזקים בסך 402,000₪ עבור השנים 2008-2009, לתמיכה בטענה זו הגישו התובעים חוו"ד כלכלית מטעם אהוד שריג (אליה אתייחס בהמשך, נספח ג' לכתב התביעה); כי מוניטין התובעים נפגע מאחר שנתפסו כגורמים אשר אינם מקיימים התחייבויות ובעלי מוסר נמוך וכי נגרמה להם עגמת נפש. את רכיבים אלה מעריכים התובעים בסך 50,000 ₪ לכל אחד משלושת התובעים, קרי 150,000 ₪. יתרה מכך, הטלת העיקולים מקימה את עוולת לשון הרע ומזכה את התובעים בסך פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום הנזכר לעיל. לאורך כל ההליך טענו התובעים כי עו"ד מיכאלי מחזיק 30,000 ₪ בקירוב שלא כדין ועתרו להשבת הסכום. יש לציין שהדיון ברכיב זה ובעניין טענת עו"ד מיכאלי לחוב בגין שכ"ט התייתרו שכן בשלב הסיכומים השיב עו"ד מיכאלי לתובעים סכום זה (ראו טענותיו בנושא להלן).

טענות עו"ד מיכאלי

12. לטענת עו"ד מיכאלי בתצהירו שמו של משה נכלל בערעור מאחר והיה הוא צד להליכים שהתקיימו לפני ביהמ"ש השלום ומכאן החובה לכלול אותו כבעל דין בערעור וזאת מבלי להצמיח חובה כלשהי שלו שכן התביעה כנגדו נדחתה. בסיכומיו מוסיף לעניין זה שמשה בעל המניות בחברה ועל פי עדותו משמש ערב לחברה אישית בבנקים ובביטחונות כך שבכל מקרה היה נושא בכל חוב שלה.

13. עו"ד מיכאלי מאשר את סכומי הכסף שהועברו אליו ע"י התובעים כמפורט בנספח ו' לתצהיר כלילה. עם זאת טוען עו"ד מיכאלי שתיק ההוצל"פ נפתח, כאמור, מיד לאחר מתן פסה"ד בשלום, סכום פסה"ד צבר ריבית בהתאם לדין והחוב תפח במשך השנים מבלי שהחברה רצתה לסלקו או להקטינו. לאור המחלוקת הנוגעת לשאלה האם ניתן לשפעל את תיק ההוצל"פ או שמא יש צורך בפתיחת תיק חדש טוען עו"ד מיכאלי כי החברה הורתה לו מפורשות שלא לשלם לבכר כל סכום עד שהתמונה תתבהר ותדע היא מה גובה החוב. כאשר הודיע בכר שגובה החוב עולה על סך 300,000 ₪ לא הסכימה כלילה לשלם סכום זה וטענה שגובה החוב הינו כ-220,000 ₪ אותו מוכנה היא לשלם ב-12 תשלומים. או אז, כאשר בכר עמד על דעתו לעניין גובה החוב, הורתה לו החברה שלא לשלם מאומה. בנוסף ולחלופין טוען עו"ד מיכאלי שמצבה הכלכלי הקשה של החברה לא אפשר לה לשלם את כל החוב והיא לא רצתה לשלמו לשיעורין. מוסיף עו"ד מיכאלי וטוען כי הקשיים הכספיים של התובעים וחילוקי הדעות לעניין גובה החוב הם הסיבה לאי התשלום במועד. לשיטתו, המליץ לחברה לשלם את כל הסכום בתיק ההוצל"פ ולדרוש את השבת הכספים ששולמו ביתר, אולם התובעים הם שנקטו בהליכים שונים בניגוד להמלצותיו לאחר שעו"ד אחר החל לייצגם.

14. עו"ד מיכאלי טוען כי פעל רבות בניסיון להקטין את חוב כלילה ולמנוע מבכר לפעול כנגד התובעים ובכלל זה הגיש המרצת פתיחה, בקשה לעיכוב הליכים שננקטו נגד משה אישית והקטנת החוב וכן בקשות נוספות בתיק ההוצל"פ המצורפות לתצהיר אולם התובעים הורו לו למחוק אותן. עוד טוען עו"ד מיכאלי כי המליץ לתובעים לנקוט בהליכים אלה זמן רב קודם לכן אולם לא ניתנה לכך הסכמתם. מוסיף עו"ד מיכאלי וטוען כי לגבי כל הצעה שהציע אמרו לו התובעים כי מבקשים להתייעץ עם עורכי דין אחרים. לאחר שהתיק נסגר ובוטלו ההליכים ביקשה החברה להגיש תביעה באמצעות עו"ד מיכאלי כנגד בכר ובא כוחו נוכח טענותיה כלפיהם. התביעה הוכנה אך לא הוגשה בסופו של יום לאור גובה שכר הטרחה, וכעת אותן הטענות מופנות כלפיו. עו"ד מיכאלי מציין כי במשך שנתיים לאחר בקשת התובעים להגיש בשמם כתב תביעה לא נשמעה מהם טענה כלשהי כלפיו למרות שהעובדות היו ידועות להם.

15. עו"ד מיכאלי טוען להעדר קשר סיבתי בין הנזק המוכחש לפעולותיו ואם נגרם נזק כלשהו אזי נובע הוא ממעשיהם או מחדליהם של התובעים או בכר. עו"ד מיכאלי טוען כי החוב תפח ללא קשר לפעולותיו שכן התיק היה פתוח משנת 2002 לאחר מתן פסה"ד בשלום. סכומי הכסף שהועברו אליו לא כיסו בשום שלב את החוב ולכן אין קשר בין הטענה שהסכומים לא הועברו לבכר לעובדה כי הטיל עיקולים או לא סגר את התיק. מטעם עו"ד מיכאלי הוגשה חוו"ד נגדית של רוה"ח שמעון וייזר, אל האמור בה הצטרף בכר.

16. בסיכומיו מוסיף עו"ד מיכאלי שגובה הסכום שנגבה בהוצל"פ, שאלת שפעול תיק ההוצל"פ בהתאם לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ועניין הפעולות שננקטו אישית נגד משה אמורים היו להתברר בתיק המרצת הפתיחה שהוגש לביהמ"ש השלום בפ"ת שהוא הפורום המתאים ואף התקבל צו עיכוב הליכי הוצל"פ. המחדל של אי בירור ההמרצה ואי נקיטת ההליכים המתאימים נופל על התובעים ובאי כוחם באותה העת. בית משפט זה אינו אמור לדון בשאלות הללו; טענות משה לעניין ניסוח פסה"ד מהוות הרחבת חזית אסורה אליה מתנגד עו"ד מיכאלי שכן לא נטענו בכתב התביעה; אין כל יריבות בין כלילה לעו"ד מיכאלי ואין לה כל עילת תביעה נגדו; העובדה כי התובעים לא זימנו לעדות את עו"ד גולדשטיין, שיכול היה לשפוך אור לגבי מה שנאמר לו ע"י התובעים בעניין פעולות עו"ד מיכאלי - פועלת לרעת התובעים; לא נגבו מהתובעים סכומים ביתר אלא נגבה החוב בהתאם לתיק ההוצל"פ ולא נגרמו לתובעים הנזקים הנטענים או בכלל, מצטרף לטענות בכר בעניין; לגבי השבת הסך 30,000₪ במהלך ההליכים בתיק זה טוען עו"ד מיכאלי, בתמצית, שהחזיק בסכום זה כדין אך השיב אותו לתובעים נוכח העובדה כי הגיש תביעה לתשלום שכ"ט בתיק אחר ועניין זה יתברר במסגרתו.

טענות בכר

17. בכר טוען שבהליך הערעור צורף משה כבעל דין וחתם על הסכם הפשרה ולכן האמור בו מחייב אותו לכל דבר ועניין; משה שם עצמו צד להליך מיוזמתו ובטרם ראה את ערעור בכר ואין לו אלא להליך על עצמו; בין בכר לחברה ולמשה קיים מעשה בי-דין, השתק פלוגתא והשתק עילה ולחילופין תביעת משה והחברה כנגד בכר התיישנה – לכן יש לסלק את התביעה; בין כלילה לבין בכר אין כל יריבות ולחילופין תביעתה התיישנה ולכן יש להורות על סילוק תביעתה. בתצהירו מוסיף וטוען בכר כי מעולם לא הטיל עיקול על נכסי כלילה.

18. לגופו של עניין טוען בכר כי מחשב ההוצל"פ חישב את סכום החוב הפסוק. משהתובעים לא הגישו בקשות לתיק ההוצל"פ בדבר חיוב ביתר אין להם אלא להלין על עצמם. עוד טוען בכר כי פעל כדין בהתאם להוראות וצווים שיצאו מלפני כב' ר' ההוצל"פ לגביית חובו במסגרת תיק ההוצל"פ לאחר שהחברה ומשה לא קיימו את הוראות פסה"ד. בכר טוען כי ביצע כדין את כל הקטנות קרן החוב , על פי תאריכי הערך בהם התקבלו הכספים, ושאם אכן עו"ד מיכאלי עיכב בידיו כספים הרי שאין הדבר קשור אליו, שכן היה זכאי לפעול לגביית החוב הפסוק. בכר ממשיך וטוען שכל נזקי התובעים אירעו באשמתם מאחר שלא שילמו את החוב הפסוק במועדו; אם יש למשה או לחברה טענות ביחס לקביעת החוב הפסוק הרי שהיה עליהם לנקוט בהליכי ערר וערעור ולחילופין לתבוע את ההוצל"פ או הנהלת בתי המשפט; על התובעים היה להגיש בקשה בטענת פרעתי ומשלא עשו כן אין להם אלא להלין על עצמם.

19. בסעיפים 24-27 לתצהירו משיב בכר לטענות התובעים בנוגע לטעויות כביכול בחישובים ולשווי המוצרים שהוחזרו על ידו והודף את טענות התובעים בעניין זה. בסיכומיו מוסיף בכר וטוען, בתמצית, כי התביעה מבקשת לפתוח מחדש מחלוקות ופלוגתאות שהוכרעו בבתי המשפט דבר הפוגע בעקרונות סופיות הדיון, פלוגתא פסוקה ומעשה בי-דין. נוסף על כך מלין הוא על חוות דעתו של מומחה התובעים ובכלל זה הכשרתו וכישוריו המקצועיים, אופן הכנתה והחישוב בה; המרצת הפתיחה ועובדת החזרה ממנה מעידים על כך שהתובעים עצמם סברו בזמן אמת כי הליכי ההוצל"פ ננקטו ובוצעו כדין והתובענה הנוספת שרצו התובעים להגיש נגד בכר ועו"ד שפריר שלא הוגשה בסופו של יום מחזקת זאת.

השאלות העומדות להכרעה

20. ראשית אציין כי במהלך ההליכים הגיש בכר נגד התובעים תביעה שכנגד בסך 1,000,000 ₪ בשל אירועים שאירעו טרם תחילת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. בהחלטתי מיום 21.11.2010 קיבלתי את בקשת התובעים לדחיית התובענה שכנגד על הסף בשל התיישנות ומעשה בית דין. משכך, עליי להידרש אך ורק לתביעת התובעים המופנית כאמור כנגד עו"ד מיכאלי וכנגד בכר.

21. בכל הנוגע לתביעה כנגד עו"ד מיכאלי, יש לבחון האם אכן ניתנה הוראה על ידי התובעים שלא להעביר את הכספים שהועברו אליו על ידי התובעים לאחר מתן פסק הדין בערעור לידי עו"ד שפריר ו/או ישירות לתיק ההוצל"פ? אם התשובה לכך חיובית, אזי לא יכולה לעמוד לתובעים כל טענה בעניין זה. במידה והתשובה שלילית, יש לבחון מה היו ההשלכות של אי העברת הכספים? האם כתוצאה מכך שופעל תיק ההוצל"פ ושולמו תשלומים נוספים אותם לא היו נדרשים התובעים לשלם אם וככל שהכספים ששולמו לידי עו"ד מיכאלי היו מועברים מיידית? האם את הנזקים הנטענים כתוצאה מהטלת העיקולים ניתן לייחס למחדל זה של עו"ד מיכאלי, אם וככל שימצא?

האם התרשל עו"ד מיכאלי כאשר צירף את משה כמערער? האם התרשל עו"ד מיכאלי בניסוח הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי? ואם התשובה לכך חיובית – מהו הנזק אשר נגרם בעקבות מחדלים אלו?

22. בכל הנוגע לבכר, האם זה האחרון שפעל כדין את תיק ההוצל"פ? האם הסכומים שנגבו במסגרת תיק זה נגבו כדין? האם היה מקום לצרף את משה כצד ישיר לתיק ההוצל"פ, מקום בו ידע בכר ואישר שבמסגרת פסק הדין בשלום נדחתה התביעה האישית כנגדו? האם אכן יש מקום להעלות טענות מתורת מעשה בית דין, בין היתר לנוכח ההליכים שננקטו (ואלו שלא ננקטו) על ידי התובעים וההחלטות השיפוטיות שניתנו?

אלו בתמצית השאלות העומדות להכרעה, אדון בהן לאו דווקא בסדר המפורט לעיל.

דיון והכרעה

צירוף משה כ"מערער" ואופן ניסוח הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף פס"ד

23. כידוע, מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה ונפגע על ידי פסק דין הוא הרשאי לערער עליו (אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי מהדורה עשירית, 641). תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 קובעת: "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור." בענייננו, מאחר שבפסה"ד בשלום נדחתה התביעה כנגד משה ברי כי לא נפגע הוא על ידי פסק הדין ולא היה מקום לצרפו כמערער אלא משיב (בהקשר זה ראו את דעתו האחרת של עו"ד מיכאלי עמ' 47 ש' 10 – 13 ועמ' 53 ש' 25).

24. ואולם, סבורה אני כי הסיבה העיקרית שהובילה לנקיטת הליכי הוצל"פ כנגד משה באופן אישי הינה אופן ניסוח הסכמות הצדדים ולאו דווקא צירופו כמערער. בפסה"ד בשלום נקבע שמשה אינו חב אישית (עדות מיכאלי עמ' 47 ש' 9). ברם, הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין נוסחה על ידם כך: "הסכום שעל מרגלית (הכוונה למשה, הערה שלי – ח.פ) לשלם לבכר יפרס ב-12 תשלומים..." הווי אומר, הסכמת הצדדים (שבהמשך נהפכה לפסק דין) קבעה שמשה אישית ולא החברה ישלם לבכר והדבר הקים יריבות אישית בין משה לבכר. עניין זה גם הוזכר בהחלטת כב' הר' שמעון רומי מיום 2.2.2008: "בת"א 31846/01 חויבה הנתבעת (הכוונה לחברה) לשלם לתובע (הכוונה לבכר) וכן חויב הזוכה (הכוונה לבכר).. לשלם לנתבעת שם. פסק דינה של ערכאת הערעור... היה בעניין שבין הזוכה והחייבים כאן והטיל מטלות על הזוכה (בסייגים שבפרוטוקול) וחיוב כספי על החייבים כאן "הסכום שעל מרגלית לשלם לבכר יפרס ב-12 תשלומים...".

25. מכאן, שניתן לקבל את עמדת בכר לפיה צירופו של משה לתיק ההוצל"פ היה כדין, וזאת לאור פסה"ד בערעור. למעשה, לשון פסה"ד בערעור תומכת בעמדת בכר, ואין זה חריג שבמסגרת פשרה מורחב מעגל החייבים. אם וככל שלא זו הייתה כוונת הצדדים, כפי שטוענים התובעים ועו"ד מיכאלי, אזי סבורה אני כי האחריות לניסוח ההסכם הייתה של עו"ד מיכאלי כבא כוחו של משה; אם במקום "מרגלית" (משה) היה נכתב "החברה" היה הדבר שולל יריבות אישית ונקיטת הליכי הוצל"פ נגדו ולפיכך, אין אלא לקבוע שעו"ד מיכאלי התרשל הן בצירופו של משה כמערער ולא כמשיב; והתרשל בניסוח הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי.

26. הנני שוללת את טענת עו"ד מיכאלי בנקודה זו להרחבת חזית. אופן ניסוח הסכמת הצדדים הוזכר בכתב התביעה תחת הכותרת "התנהלותו החמורה של עו"ד מיכאלי" וכך נכתב שם: "בפסק הדין בערעור – אשר כאמור נתן תוקף להסכמת הצדדים-נכלל התובע 2 באופן אישי. עובדה זו אפשרה לבכר לנקוט בהליכים אישיים נגד התובע 2 אף שכאמור לא היה לכך כל מקום לנוכח פסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש השלום", ראו סעיף 35 לכתב התביעה. אופן ניסוח ההסדר גם הוזכר בסעיף 35 לכתב ההגנה מטעם עו"ד מיכאלי – מכאן שעניין זה הובא בגדר המחלוקת שבין הצדדים ואין מדובר בהרחבת חזית.

27. אין גם מקום לקבל את טענת עו"ד מיכאלי לעניין חיובו של משה בכל מקרה, מתוקף ערבותו – אין דבר בין ערבותו לחובות החברה בבנקים (עדותו בעמ' 27 שו' 20) לעניין חובו האישי כלפי בכר, חוב שצמח אך ורק בשל פסה"ד בערעור.

28. סבורני כי בפסה"ד של המחוזי נפלה רשלנות נוספת, משותפת לצדדים, והיא זו שגרמה לעיקר הבעיה – אי הגדרת הסכום לתשלום וחוסר התייחסות לתיק ההוצאה לפועל שנפתח בזמנו בעקבות פסק הדין בשלום. אמת נכון , טענה זו לא נטענה במפורש בכתב התביעה, שם הייתה התייחסות לרשלנות בצירוף משה כצד לערעור. לכן, בנקודה זו ניתן להעלות טענה של הרחבת חזית, ואכן במהלך הדיון כשנשאלו שאלות בעניין זה התנגד ב"כ עו"ד מיכאלי להרחבת חזית (עמ' 46 שו' 15). עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לנקודה זו, שכן לדעתי מסבירה היא את הלך הרוח של שני הצדדים בנושא התשלומים, מקרינה על התנהגותם ומהווה מחדל נוסף, מעבר לאלו אותם פירטתי לעיל.

29. ובכן, וכפי שכבר צוטט לעיל, פסק הדין במחוזי קבע בענייננו כדלקמן: "הסכום שעל מרגלית לשלם לבכר יפרס ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 10.6.2007 ואילך." ומהו אותו סכום? - אין כל הגדרה; וכיצד יש לחשב את הריבית וההצמדה על "אותו סכום"? – לא נאמר; ומהו גובה הריבית? – ההסכם שותק; והאם תיק ההוצל"פ נסגר עם מתן פסק הדין במחוזי? – זאת לא נדע מקריאת פסק הדין במחוזי.

30. כשנחקרו עו"ד מיכאלי ועו"ד שפריר בסוגיות אלו, אזי מתשובותיהם עולה כי הם לא ראו עין בעין, ככל הנראה לא בעת ניסוח ההסכם וגם לא מיד בסמוך לאחר כריתתו. עו"ד מיכאלי העיד: " אמרתי שתיק ההוצל"פ היה צריך להסגר לאחר שניתן פסק הדין במחוזי, כי לדעתי פסק הדין במחוזי שינה את פסק הדין בבית משפט השלום, זה לא אותו פסק דין ולכן צריך לסגור את תיק ההוצל"פ המקורי ואם בכלל, לפתוח תיק הוצל"פ חדש בהתאם לפסק הדין שניתן במחוזי. פסק הדין של המחוזי היה שונה בשני מרכיבים. מרכיב אחד – נתן לשלם את החוב ב-12 תשלומים. המרכיב השני היה שעל התובעים היה לקבל ממר בכר סחורה. לכן סברתי שזה פסק דין חדש והוא חייב, אם בכלל, להפתח מחדש ולא יכולים לממש את פסק הדין המקורי" (עמ' 46 שו' 5-10) ובהמשך: "בדיעבד, כשעושים ניתוח אפשר להגיע לכל מיני מסקנות. סברתי שפסק הדין במחוזי הוא ברור, חדש. הסברה שלי, הפרשי הצמדה וריבית לאחר מתן פסק דין – גם לזה יש משמעות. הריבית כל הזמן משתנה. יש ריבית שונה לפני פסק דין ואחרי, הריבית שהיתה צריכה לחול היא ריבית לאחר פסק דין, מהמקור, מהיום הראשון, אבל לא ריבית הוצל"פ. בפשרה במחוזי זה לא עלה לדיון. לי זה היה ברור, אני חושב שפסק הדין היה ברור, וגם בית המשפט בפ"ת סבר כמוני כי הוא נתן מיידית עיכוב ביצוע. חברי עו"ד שפריר סבר אחרת ולכן גם לא הסכים לסכומים שהצענו לו. לא מקרי שהוא המשיך בהוצל"פ ואנחנו ניסינו להפחית אותו. בהליך הראשוני בית המשפט הסכים. כשבעיה התעוררה אי אפשר היה לפנות שוב לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה. היה מעשה בית דין והיה צריך להתמודד איתו כפי שהוא, לטוב ולרע" (הדגשות שלי, עמ' 46 שו' 17-25).

31. לעומתו, עו"ד שפריר העיד דברים שונים בתכלית: "ש. כשנעשתה הפשרה במחוזי, דובר מה סכום החוב ואיך מחשבים אותו? ת. לא. היה לי ברור, ולדעתי גם למיכאלי, שברגע שנדחים שני הערעורים שהוגשו החוב הפסוק בהוצל"פ הוא המחייב. כך קובע הדין. ש. את הסברה הזו ביטאת במפורש במחוזי? ת. לא. היא לא עלתה. ש. מתי לראשונה העלית אותה במפורש למיכאלי? ת. היתה שיחת טלפון, אני לא זוכר את התאריך, שהוא דיבר איתי, אמרתי לו, החוב הפסוק הוא כך וכך, יש לנו במשרד קשר להוצל"פ באמצעות תוכנה, אמרתי לו את סכום החוב ואז הבנתי שיש מחלוקת. חיכיתי עוד תקופה לקבל 12 שיקים לסילוק החוב, לא קיבלתי ושפעלתי את תיק ההוצל"פ" (הדגשות שלי, עמ' 60 שו' 23-32). ובהמשך: "כן. יש גם מכתבים שצורפו לתצהיר מרגלית. בזיקה לשאלה שבית המשפט שאל את הנתבע 2, מה היה גובה החוב, בשיחה עם מיכאלי אמרתי לו מה הסכום של החוב המשופעל, 12 שיקים, 11 שיקים חלקי 12 והשיק האחרון, אבקש אחרי ש-11 השיקים ייפרעו, שיק נוסף על הפרשי הצמדה וריבית. לא ויתרתי על שקל. אמרתי לו שייתן לי שיקים על סך החוב הקיים ואת האחרון על הריבית" (עמ' 61 שו' 2-5). כשנשאל מפורשות ע"י בימ"ש: "כלומר גם אם לצורך העניין הם היו מתחילים להעביר תשלומים בזמן, אבל לפי החישוב שלהם, ולא לפי חוק ההוצל"פ, אז...", השיב: " הייתי מקטין אבל את תיק ההוצל"פ הייתי סוגר רק אחרי פירעון מושלם של החוב כולל ריבית והצמדה" (עמ' 61 שו' 11-17). אציין כי בכר בעדותו ציין כי ההחלטות כולן היו של ב"כ עו"ד שפריר, והוא נתן לו סמכות מלאה לפעול בתיק, ראו עדותו בעמ' 59 שו' 17-18; עמ' 60 שו' 5-6 ועדות עו"ד שפריר בעמ' 61 שו' 10: "בכר נתן לי קרד בלאנש. הוא סמך עלי שאני אחשב את החוב נכון".

32. מהמקובץ עולה שבעת עריכת ההסכם בבית המשפט המחוזי, סבר עו"ד מיכאלי שמדובר בהסדר חדש, המחליף לחלוטין את תיק ההוצאה לפועל; מאידך, עו"ד שפריר סבר שהבסיס לחישוב הוא יתרת הסכום העומדת באותה עת בתיק ההוצאה לפועל. לא היתה כל הסכמה בין הצדדים מהו גובה אותו חוב וכפועל יוצא לא היתה הסכמה מהו גובה התשלום החודשי שעל החברה/משה להעביר כדי לגרום לסילוקו של החוב. בנוסף, לא היתה ברורה גובה ההפחתה שיש לבצע בגין החזרת המוצרים. סבורני, שמחדל משותף זה הוביל ל"מחול השדים" שגרם לשפעולו של תיק ההוצאה לפועל, ואם בבית המשפט המחוזי הדברים היו עולים "על השולחן" (גובה החוב; גובה הריבית; ההוצאות הצבורות בתיק ההוצל"פ), אזי היה קורה אחת משתיים – אם לא היתה מגובשת הסכמה, היה צורך להכריע בערעורים; אם היתה מגובשת הסכמה, התיק שבפניי לא היה בא לעולם. על משמעות מסקנותיי אלו, בהמשך.

עיכוב הכספים בידי עו"ד מיכאלי

33. לעניין השאלה העובדתית האם אכן ניתנה הוראה לעו"ד מיכאלי לשמור בידיו את הכספים שהועברו אליו, כטענתו, או שמא התובעים סברו בזמן אמת שהכספים מועברים, כטענתם, סבורתני שהראיות מתיישבות טוב יותר עם גרסתם של התובעים מאשר עם גרסתו של עו"ד מיכאלי, עם זאת מסקנתי אינה חד משמעית, בין היתר לאור דבריי כפי שנאמרו בסעיפים 28-32 לעיל. אפרט.

34. מחד, מצאתי חוסר אחידות בגרסתו של עו"ד מיכאלי בכתב ההגנה. כך, טען כי הקשיים הכספיים של התובעים הם הסיבה לאי תשלום במועד (סעיף 13) ומנגד כי לא הייתה לתובעים כל מניעה מלשלם את מלוא חובם לאחר פסה"ד בערעור או ליתן 12 שיקים לפירעון החוב (סעיף 34). מצד אחד טען שפעל בכספים שהועברו אליו על פי הוראות התובעים (סעיף 14) ומצד שני הכחיש כי הועברו לידיו כספים (סעיף 20) כמו גם סכומם ומועדי העברתם (סעיף 23). בהמשך ההליך אישר את הטבלה המופיעה בנספח ו' לתע"ר משה המפרטת את הכספים שהועברו לידיו. חוסר אחידות זו פוגמת במהימנות של גרסת עו"ד מיכאלי, בנקודה זו.

35. בנוסף, מעיון במכתבים ששלח משה לעו"ד מיכאלי עולה כי פנה מספר פעמים ושאל האם הכספים הועברו לבכר. כך, ביום 25.11.2007 כתב משה: "העברתי לך עד כה סך של 100,000 ₪ אליך, האם הם לא הועברו אליו? או שמא הוא שכח"; במכתב נוסף מיום 25.11.2007 כתב: "העברתי לך עד היום 100,000 ₪, יש לי אפשרות להעביר את היתרה כ-70,000 ₪ אנא הודיעני מה הסכום הסופי, אנא הודיעני שהתיק נסגר (לא רוצה צו עיכוב יציאה וביקורים ליליים בביתי)". בהקשר זה העיד משה בחקירתו: "עד יום פתיחת תיק ההוצאה לפועל בנובמבר העברתי למיכאלי כספים, מתוך אמונה וידיעה שמיכאלי יעביר אותם לבכר. גם כתבתי בכל העברה "עבור פסק דין בכר". אז לא ידעתי על תיק ההוצאה לפועל. זה היה בשביל פסק הדין" (עמ' 10 ש' 25 – 27).

36. הציטוטים ממכתבי משה שלעיל אינם מתיישבים לכאורה עם טענת עו"ד מיכאלי שלפיה הוא התבקש שלא להעביר את הכספים. עו"ד מיכאלי טען בעדותו לגבי המכתבים (שהוזכרו לעיל) כי התקשר למשה לאחר מכן והוא "אמר שהתבלבל" (עמ' 49 ש' 29 וראו גם ש' 26) ובהמשך "אמר שהוא היה בלחץ" (עמ' 50 ש' 1). המדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. כמו כן, עולה השאלה מדוע העבירו התובעים את הכספים לעו"ד מיכאלי ולא הותירו אותם בידיהם. יתרה מכך, עו"ד מיכאלי העיד שמשה לא הסכים לשלם את הסכום הנקוב בתיק ההוצל"פ אלא רצה לשלם "את מה שהוא חשב שהוא צריך לשלם" (עמ' 50 ש' 17-18). כלומר, לכאורה, משה בקש להעביר לידי בכר את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת.

37. עם זאת, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה שבין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לסכומים אותם יש להעביר. מסקנה זו תומכת דווקא בגרסת עו"ד מיכאלי לפיה "הוא (משה) הורה לי מפורשות עד לשלב האחרון ששם נעשו עיקולים והוא נכנס ללחץ לא להעביר כספים גם לא שקל אחד, עד שאין חשבון מסודר והוא יודע בדיוק כמה הוא חייב" (עמ' 49 ש' 9 – 11). כלומר – אין זה מופרך להניח שהתובעים בקשו ליצור לחץ על בכר ולא לשלם סכומים כלשהם על חשבון החוב, כל עוד לא ברור מה גובה החוב. כך או כך, סבורני כי למצער היה על עו"ד מיכאלי להודיע לעו"ד שפריר על כל העברה כספית שקיבל מהתובעים וזאת לא נעשה.

38. אולם, יש לבחון גם את התנהלות התובעים. כפי שכבר ציינתי לעיל, בין הצדדים הייתה מחלוקת מהו גובה החוב; עו"ד שפריר הצהיר כי לקוחו "לא היה מוותר על שקל". אם נעיין בטבלה אשר צורפה כנספח ו' לתצהיר משה, ניתן לראות שהחברה העבירה לעו"ד מיכאלי כספים בימים ובסכומים כדלקמן: ביום 20.6.2007 – 40,000 ₪; ביום 16.10.2007 – 60,000 ₪; ביום 30.11.2007 - 50,000 ש"ח; ביום 5.12.2007 – 50,000 ₪; ביום 27.12.2007 – 60,000 ₪. עו"ד מיכאלי העביר לעו"ד שפריר כספים בימים ובסכומים: ביום 2.12.2007 – 25,000 ₪; ביום 30.12.2007 – 100,000 ₪; ביום 21.1.2008 – 53,056 ₪ (אעיר כי על פי הטבלה הועברו כספים נוספים לגזברות ביהמ"ש).

39. שתי מסקנות עולות מהטבלה המצורפת: ראשית, התובעים לא עמדו בדרישת פסה"ד ולא העבירו כל 10 לכל חודש את התשלום החודשי, גם על פי חשבונם הם; ושנית, גם אם היו מועברים הכספים במלואם ובמועד תשלומם לעו"ד מיכאלי, הדבר לא היה מוביל לסגירת תיק ההוצל"פ, שכן בין הצדדים הייתה מחלוקת לגבי גובה החוב , דרך חישוב הריבית וההוצאות הנלוות. מכאן מסקנתי שגם אם היה מעביר עו"ד מיכאלי את התשלומים במועדים בהם הוא קיבל אותם לידיו, הדבר לא היה מוביל לסגירת תיק ההוצאה לפועל: "הייתי מקטין אבל את תיק ההוצל"פ הייתי סוגר רק אחרי פירעון מושלם של החוב כולל ריבית והצמדה" (עו"ד שפריר בעמ' 61 שו' 13-14).

40. לעומת זאת, עו"ד שפריר העיד: "אני מניח שאם היו נותנים לי שיקים לא הייתי עושה עיקולים. אפשר היה לכתוב שיקים מראש ובסוף הצמדה וריבית, או בכל חודש לתת 11 חלקי 12 מהחוב הפסוק ובסוף להוסיף הצמדה וריבית" (עמ' 61 שו' 16-17) ובהמשך: "אני זוכר שמיכאלי סיפר לי שיש לו 25,000 ₪. זו גם הסיבה שחיכיתי עם השפעול" (עמ' 61 שו' 30). מדברים אלו ניתן ללמוד שתיק ההוצל"פ שופעל כיוון שלא הועברו כל תשלומים שהם; משכך ננקטו גם הליכי עיקול. ניתן להניח שמידה והיו מועברים תשלומים כלשהם על חשבון החוב (ועד מועד שפעול התיק ניתן היה להעביר סכום של 100,000 ₪), אזי יתכן שלא היה משופעל התיק ולמצער לא היו מבוצעים עיקולים.

41. לסיכומו של פרק זה, עו"ד מיכאלי לא העביר את הכספים שקיבל מהתובעים במועדם, ואיני יכולה לקבוע כי פעל כמצוותם. אי העברת הכספים היוותה גורם מרכזי בשפעול תיק ההוצאה לפועל ובנקיטת הליכי עיקול. מאידך יש לזכור כי התובעים עצמם לא פעלו על פי פסה"ד ולא העבירו ב-10 לכל חודש את התשלום החודשי; בחלק מהחודשים איחרו בהעברת התשלום; לתובעים עמדה האופציה למסור 12 שיקים מיד עם מתן פסה"ד במחוזי והם לא עשו כן ; התובעים זנחו את הליך המרצת הפתיחה, שם שטחו את טענותיהם לעניין גובה החוב וצירוף משה כצד. על המשמעות של עניין זה, בפרק הבא.

ההליכים שננקטו ע"י עו"ד מיכאלי

42. עו"ד מיכאלי העיד שסבר שכל ניהול התיק היה אמור להיות דרך תיק ההוצל"פ (עמ' 55 ש' 23) או בערעורים או בפס"ד הצהרתי (עמ' 56 ש' 28). ואכן, עו"ד מיכאלי הגיש בקשה לסגירת תיק, לעיכוב הליכים ולהקטנת חוב ההוצל"פ בתיק ההוצל"פ (פעולות שלא צלחו בסופו של יום, ראו גם עדותו של מרגלית בעמ' 11 שו' 10-11). בכל הנוגע לכתב התביעה שהוכן כנגד בכר העיד עו"ד מיכאלי: " אני חושב שכל הטענות שלי בשמו לגבי ההתנהלות הבלתי תקינה בהוצל"פ, הועלו באופן מפורש בכתב התביעה שהכנתי עבורו. אני חושב שהיה לנו סיכוי מצוין בכתב התביעה. חלק ממנו אתה העתקת בצורה לא טובה ולא נכונה. עשית טעות באיך שהגשת התביעה. ואילו היתה מוגשת טיוטת כתב התביעה כפי שאני ערכתי אותה, לדעתי היה לו סיכוי מצוין לקבל חלק ניכר מהכסף חזרה וגם פיצוי בגין עוגמת הנפש העצומה שנגרמה לו ולמשפחתו. זו תביעה שלא הוגשה, הוא ביקש ממני לנסח אותה, העיר הערות והיה שותף פעיל לניסוחה, ולא מצא חן בעיניו סכום שכר הטרחה שביקשתי, ולכן הוא החליט לא להגיש אותה" (עמ' 47 שו' 15-20), ואילו לגבי המרצת הפתיחה העיד עו"ד מיכאלי: "ההליך שנמחק היה לקבוע בפסק דין הצהרתי שפסק הדין של המחוזי הוא פסק דין חדש ושלא ניתן לשפעל את פסק הדין בבית משפט השלום. אחרי שעיקלו לו כספים ותיק ההוצל"פ נסגר, הוא דרש ממני בניגוד לעצתי למחוק את התביעה, כי הוא חשש שיהיו נגדו הוצאות" (עמ' 47 שו' 22-24). יש גם לזכור שבמהלך הטיפול של עו"ד מיכאלי החליטו התובעים לשכור גם את שירותיו של עו"ד גולדשטיין, ראו עדות מרגלית בעמ' 13 שו' 7-9, עמ' 21 שו' 13-14, עמ' 22 שו' 11-12, ועדות עו"ד מיכאלי: "חשבתי שכל ניהול התיק היה צריך להיות דרך ובהקשר לתיק ההוצל"פ. אולי שם הוא נשבר, החליף אותי עם עו"ד גולדשטיין. שיתפתי פעולה אבל לא הסכמתי לדרך הפעולה שלו. גולדשטיין פעל בדרך שלו" (עמ' 55 שו' 23-25).

43. ואכן, אם נעיין במסמכים אשר הוכנו ע"י עו"ד מיכאלי (נספחים א'-ג' לתצהירו), ניווכח לדעת כי מקפלים הם למעשה את אותן טענות שמופנות כעת חיה כנגד עו"ד מיכאלי עצמו; סבורני כי אם וככל שהיו מוגשים הליכים אלו, היתה אפשרות להוציא את מרגלית באופן אישי מהתיק ו/או להקטין את הקרן לתשלום. כפועל יוצא, הנזק שנטען שנגרם (או חלקו), היה נחסך; סבורני כי לתובעים קיימת רשלנות תורמת בכל הנוגע להתנהלות בתיק זה ולא ניתן להפנות את האצבע המאשימה כלפי עו"ד מיכאלי בלבד. על משמעויות קביעתי זו – בהמשך.

התביעה כנגד בכר

44. כנגד בכר מופנות למעשה שלוש טענות: האחת, צירופו של מרגלית לתיק ההוצל"פ; השנייה, שפעול תיק ההוצל"פ וגבייה ביתר; השלישית, טעויות בחישוב. אמנם בסיכומים מרחיב ב"כ התובעים במיוחד בנושא ריבית הפיגורים ודרך חישוב החוב בתקופה בה התיק היה מעוכב, אולם טענה זו לא הייתה חלק מהפלוגתאות שעמדו לדיון. בנוסף ולחלופין, בטענה זו מבקש למעשה ב"כ התובעים לקיים דיון בהמרצת הפתיחה שלא הוגשה ומבקש כי בית המשפט יקבע מה הייתה הדרך הנכונה לחישוב החוב. זו אינה התביעה שבפניי; בעניין זה קיים מעשה בית דין, ניתנו החלטות ע"י רשמי ההוצאה לפועל והתובעים איבדו אתת ההזדמנות שהייתה להם לעכב את ההליכים בתיק. לפיכך – נושא זה כלל אינו עומד לדיון.

45. לגבי צירופו של מרגלית, כפי שכבר נאמר לעיל, עו"ד מיכאלי הזכיר את שמו כמערער ואף שמו נזכר במפורש בגוף פסק הדין במחוזי כגורם החייב. לכן, לכאורה, פעל בכר בהתאם לפסק הדין של המחוזי ורשאי היה להוסיף את שמו. אם וככל שהייתה מחלוקת בעניין זה, היה עליה להתברר בזמן אמת. משנדחו בקשות התובעים בעניין הנדון, אזי פעולתו של בכר כנגד מרגלית הייתה "כדין", מבחינתו.

46. בכל הנוגע לשפעול תיק ההוצל"פ, העיד בכר בפשטות, כאשר נשאל מדוע שפעל תיק זה: " כי לא היתה תגובה ממשה מרגלית. שום פניה ושום תשלום. הפעלתי את בא כוחי עו"ד שפריר שיבדוק מה קורה". אזכיר שוב את תשובת עו"ד שפריר אשר העיד כי אם היה מקבל 12 שיקים מראש לא היה "עושה עיקולים" (עמ' 61 שו' 16-17). עוד אזכיר כי גובה החוב לא הוגדר בבית המשפט המחוזי; הצדדים לא ראו עין בעין גובה חוב זה , גם לטענת עו"ד מיכאלי היו חילוקי דעות "קשים" לגבי סכום החוב וכל צד העריך אותו אחרת (עמ' 50 ש' 32), ועו"ד שפריר העיד כי בכל מקרה לא היה סוגר את תיק ההוצל"פ עד שהשקל האחרון היה משולם. לפיכך, בהעדר תחילת תשלום מצידם של התובעים; בהעדר הסכמה על גובה החוב; בהעדר החלטה שיפוטית בעניין הקטנת החוב; לא ניתן לומר ששפעול תיק ההוצל"פ היה "שלא כדין".

47. כך יש מקום לדחות גם את הטענות לגבי הטעויות בחישוב וגובה החוב שהצטבר בתיק. בעניין זה הסביר עו"ד שפריר את ה"טעות" הנטענת (עמ' 58 שו' 1-2) והסברו מקובל עליי; בעניין גובה החוב, מדובר בחישובים של מחשבי תיק ההוצל"פ שמומחה התובעים לא סתר, ואף הודה במספר הזדמנויות שאין לו את הכלים לעשות כן (עמ' 30 שו' 23; עמ' 30 שו' 29; עמ' 31 שו' 15). ההבדל בין חישובי התובעים נובע שוב מהמחלוקת כיצד יש לחשב את גובה החוב והאם היה מקום להותיר את תיק ההוצל"פ פתוח ולשפעלו. זוהי מחלוקת משפטית ולא חשבונאית, ובעניין זה כבר ציינתי שמקור התקלה הינו הניסוח האמורפי של פסק הדין במחוזי ושזהו אינו הנושא העומד בפניי להכרעה. לפיכך, גם אין מקום לקביעה שבכר גבה סכומים ביתר, כל עוד הדבר נעשה במסגרת תיק ההוצל"פ ובהתאם להחלטות שיפוטיות שניתנו.

סיכום ביינים

48. אם אסכם עד כה, אזי דין התביעה כנגד בכר להידחות. בכל הנוגע לעו"ד מיכאלי, מצאתי כי לא היה מקום להזכיר את מרגלית כמערער, לכל היותר כמשיב בערעור; מצאתי כי הייתה התרשלות משותפת של הצדדים בניסוח הסכם הפשרה במחוזי, כשלא הוזכר במפורש גובה החוב ולא נזכרה דרך חישוב ההצמדה והריבית; לא הייתה כל התייחסות לגורל תיק ההוצל"פ שהיה פתוח באותה עת. לא הגעתי למסקנה חד משמעית באשר להוראה האם להעביר את הכספים מעו"ד מיכאלי לבכר, אם כי בכל מקרה היה על עו"ד מיכאלי להודיע בזמן אמת לעו"ד שפריר על העברות הכספים בידיו והימצאותם בנאמנות, וגם זאת לא נעשה. בכל הפעולות הללו ניתן לייחס רשלנות לעו"ד מיכאלי, ודומה שגם הוא מודה שאין תפארתו על ניהול תיק זה: "אם הייתי חוזר אחורה בזמן, הייתי מנהל את זה אולי אחרת" (עמ' 54 שו' 25-26).

49. עם זאת, גם התנהלות התובעים אינה נקייה מרבב: התובעים יכלו למסור 12 שיקים לידי בכר מיד עם מתן פסק הדין במחוזי, אף אם היו מחשבים זאת על פי תחשיבם הם; התובעים היו יכולים לנקוט בפעולות שהומלצו להם על ידי עו"ד מיכאלי, תחת זאת בחרו לשכור את שירותיו של עו"ד גולדשטיין; התובעים בחרו למחוק את המרצת הפתיחה. לפיכך, סבורני שיש לייחס לתובעים רשלנות תורמת לנזק שנוצר.

ומהו הנזק?

50. לטענת מומחה התובעים, עקב גביית יתר בתיק ההוצל"פ איבדה החברה רווחים, ההון העצמי שלה נפגע וכן יכולתה למימון פעילותה, נפגע מעמדה בבנקים ונפגע המוניטין שלה. סבורתני שנזקים נטענים אלו לא הוכחו. אמנם, בין השנים 2004-2007 נתוני המכירות היו יציבים ובשנת 2008 היתה קריסה, אולם אין בכך להסיק את המסקנה שהקריסה נבעה מהגבייה בתיק ההוצל"פ. מומחה התובעים אישר כי אובדן רווחים יכול להיות ממגוון סיבות ולאו דווקא מהתיאוריה המפורטת בחוות דעתו (עמ' 38 ש' 10). על פי חווה"ד מטעם התובעים משה הזרים לחברה 390,000 ₪, סכום גבוה יותר מסכום התשלום הנטען ששולם ביתר, השולל את הטענה לפגיעה בהון העצמי. כמו כן, לא הוכחו הטענות בדבר הפגיעה במעמדה בנקים ובמוניטין. לא למותר לציין, כי לא הוגשו דו"חות כספיים בתמיכה לחוות הדעת.

51. לגבי הפיצוי הנתבע בגין עוגמת נפש (50,000 ₪ לכל אחד מהתובעים) – ראשית אין לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש לחברה; שנית, אין מקום לפסוק פיצוי עבור עוגמת נפש לכלילה. סבורתני כי אין יריבות בין כלילה לבין מי מהנתבעים, ולכל היותר מקומה של כלילה בהליך זה אמור היה להיות כעדה. כלילה אישרה שלא ננקטו כנגדה באופן אישי פעולות בהוצאה לפועל (עמ' 29 שו' 7) והפגיעה בה היתה פגיעה עקיפה כיוון שהוטלו עיקולים על חלקו של משה בחשבון המשותף (עמ' 29 שו' 17). לא די בכך כדי להצדיק הגשת תביעה בשם כלילה ופסיקת עוגמת נפש לטובתה. בכל הנוגע למשה – סבורתני כי אכן כתוצאה מהמחדלים של עו"ד מיכאלי כפי שצוינו לעיל, מצא עצמו משה מעורב באופן אישי בהליכים והוטלו עליו עיקולים, ולא רק על החברה. התרשמתי ששפעול תיק ההוצל"פ גרם ל"מחול שדים" ולעגמת נפש רבה למשה, ובלשונו: " לא זוכר. כשכתבתי למיכאלי שאני כבר לא יכול עם הוצאה לפועל. אני אמרתי לו שאני מוכן להודות גם ברצח ארלוזורוב" (עמ' 24 שו' 19-20). קובעת אני כי יש לפצות את משה במרכיב זה, תוך התחשבות ברשלנות התורמת עליה עמדתי לעיל.

52. כמו כן, אכן קיים הפרש בגביית החוב, הפרש העומד על כ – 150,000 ₪, בין מצב בו החוב היה נגבה על פי הסכום המקורי שנפסק בשלום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית "רגילים", וללא עלויות הליכי ההוצל"פ, לבין הסכום שנגבה בסופו של יום. לא ניתן לקבוע בוודאות אם הפרש זה היה נחסך לולא המחדלים שצוינו לעיל, זאת בין היתר לאור המחלוקת בין עו"ד מיכאלי לעו"ד שפריר. אולם אין ספק כי אם נושא זה היה עולה כבר במסגרת פסק הדין במחוזי, התובעים היו יכולים לכלכל את צעדיהם אחרת. סבורני שגם בסכום זה יש להתחשב בעת פסיקת הפיצוי הנכון בנסיבות העניין, תוך התחשבות ברשלנות התורמת.

סוף דבר

53. לאחר ששקלתי את כל השיקולים שפורטו לעיל, לאחר שהדיון בסעיף 66.4 לכתב התביעה התייתר (השבת הסך של 30,000 ₪); מעריכה את גובה הנזק בערכים של יום מתן פסק הדין בסכום של 100,000 ₪ (25,000 ₪ עוגמת נפש למשה; 75,000 ₪ תפיחת החוב בתיק ההוצל"פ בשל אי העברת התשלומים במועדם ואי הגדרת סכום החוב במחוזי). יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת בשיעור של 25% ולפיכך ישלם עו"ד מיכאלי למשה ולחברה סך של 75,000 ₪ כפיצוי בתיק זה. בנוסף, ישלם עו"ד מיכאלי הוצאות משפט בסכום גלובלי של 5,000 ₪ (השתתפות באגרה; שכ"ט המומחה), וכן ישלם שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ (זאת בין היתר בהתחשב בסכום הנוסף ששולם, 30,000 ₪). הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

תביעתה של כלילה נדחית ללא צו להוצאות.

54. בכל הנוגע לתביעה כנגד בכר, הנני מורה על דחייתה ללא צו להוצאות. בחרתי שלא לפסוק הוצאות לטובת בכר בין היתר לנוכח האחריות המשותפת של הצדדים לעמימות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ג, 11 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.