בקשה להכיר בחסינות של עובד רשות ציבורית על פי סעיף 7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

תשתית עובדתית

1. החברה הכלכלית לפיתוח בית אריה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח"), היא חברה מיסודה של המועצה המקומית בית אריה-עופרים (להלן: "המועצה"). החברה לפיתוח פרסמה מכרז פומבי 04/09 לביצוע עבודות פיתוח להקמת שכונה בשטח המועצה (להלן: "המכרז"). מגנזי תשתיות בע"מ (להלן: "מגנזי") זכתה במכרז, ובין הצדדים נכרת הסכם לביצוע העבודות נשוא המכרז. על פי ההסכם התחייבה מגנזי לבצע את העבודות בתוך 9 חודשים. בחודש יוני 2009 החלה מגנזי בביצוע העבודות, אולם בחודש דצמבר 2009 הוצא צו על ידי המנהל האזרחי ביהודה ושומרון להפסקת העבודות, מכוח הצו להתליית הליכי בניה (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (1653), התש"ע-2009 (להלן: "צו ההקפאה"). בהתאם לצו ההקפאה נאסרה הבניה במקום לתקופה של 10 חודשים.
2. בעקבות הוצאת צו ההקפאה התגלעו חילוקי דעות בין מגנזי לבין החברה לפיתוח בקשר להמשך ביצוע עבודות הפיתוח. לטענת מגנזי, משסוכל החוזה עקב צו ההקפאה, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תפסיק מגנזי את העבודות במקום והיא תגיש חשבון סופי לחברה לפיתוח על העבודות שבוצעו על ידה. בחודש דצמבר 2009 הגישה מגנזי חשבון סופי על סך של למעלה מ-17 מיליון ש"ח (חשבון מס' 6, נספח ה' לכתב התביעה). החברה לפיתוח סירבה לשלם למגנזי את התשלומים על פי החשבון שהוגש לה. בעקבות השתלשלות האירועים הגישה מגנזי ביום 13.7.10 את התביעה דנן נגד החברה לפיתוח, שהועמדה על סך של 7,261,612 ₪, שעניינה יתרת חובה של החברה לפיתוח לתשלום על פי החשבון בגין העבודות שנעשו (יצוין, כי לעת מתן החלטה זו הגישה מגנזי כתב תביעה מתוקן ועל פיו הסכום הנתבע הוא 8,682,700 ₪, שכולל ערבות ביצוע שחולטה על ידי המועצה המקומית).
3. ביום 7.11.11 הגישה החברה לפיתוח כתב הגנה וביום 9.11.11 הגישה נגד מגנזי כתב תביעה שכנגד. לטענת החברה לפיתוח, לאחר כניסת צו ההקפאה לתוקף ניתן היתר לעבודה מצומצמת יותר, אך מגנזי סירבה ללא צידוק לבצע את העבודות, וגרמה לה לעיכוב ולנזקים רבים. כן נטען, כי החברה לפיתוח זכאית להחזר כספים בגין עבודות שחויבו ביתר על ידי מגנזי; כי מגנזי לקחה חומרים השייכים לחברה לפיתוח ומכרה אותם לצדדים שלישיים, וכי מגנזי בנתה קירות תמך בצורה לקויה ובכך גרמה לנזק רב.
4. מגנזי הגישה כתב הגנה שכנגד ובד בבד הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד ראש המועצה מר אבי נעים (להלן: "ראש המועצה"), ששימש במועדים הרלוונטיים גם כיו"ר החברה לפיתוח, חברת ר. רגב ייזום 2000 (2004) בע"מ (להלן: "רגב"), חברת מגינית פרויקטים בע"מ (להלן: "מגינית") וכן נגד שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שירביט"). כלפי רגב נטען כי זו התחייבה בהסכם עם מגנזי לבצע את עבודות בניית קירות התמך, עליהם מלינה החברה לפיתוח בתביעה שכנגד. מגינית שימשה כמפקחת ומנהלת הפרוייקט מטעם החברה לפיתוח ושירביט ביטחה את חבות מגנזי בפרוייקט במועדים הרלוונטיים לתביעה.
5. לעניין חבותו של ראש המועצה טוענת מגנזי, כי זה חרג מסמכותו ומעל בתפקידו הציבורי, לאחר שכפה עליה את העסקתה של רגב כקבלן משנה, בשל היותו מקורב לבעליה. לטענת מגנזי, ניצל ראש המועצה את השררה שבידיו ואגב איום מרומז כי יבולע למגנזי בעבודות הפרוייקט, כפה עליה את העסקתה של רגב. כן נטען, כי במעשיו הפר ראש המועצה את חובת המכרז והציג מצג שווא רשלני כלפי מגנזי. נוסף על כך נטען, כי ראש המועצה מנע או פעל למניעת הגשת תביעה בשם החברה לפיתוח נגד שירביט, הגם שהחברה לפיתוח מבוטחת על ידה, בשל נקמנות אישית ושיקולים זרים, ובכך גרם למגנזי לנזקים וחייב לשפותה.
6. בפתח כתב ההגנה שהודש מטעמו טען ראש המועצה, כי יש להביע פליאה כי טענותיה של מגנזי נגדו אינן נזכרות בכתב התביעה. עוד נטען, בין השאר, כי יש לסלק את ההודעה נגדו על הסף, בשל היותו עובד ציבור. כן הוגשה בקשה נפרדת לסילוק התובענה על הסף, בה נטען, בין היתר, כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל עילת החסינות. נטען, כי סעיף 7א לפקודה מקים מחסום דיוני מפני הגשת תביעה נזיקית אישית נגד ראש המועצה, שחל אף אם קיימת תשתית עובדתית לכך שהתרשל, מקום שהמעשה נעשה על ידו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני.
7. במענה לבקשה לסילוק על הסף של ההודעה לראש המועצה טענה מגנזי, בין השאר, כי יש לדחות את בקשת החסינות, מאחר שלא צורף לה תצהיר של ראש המועצה וכן לא צורף אישור היועץ המשפטי של המועצה, ואין היא עומדת בדרישת סעיפים 8-9 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006 (להלן: "תקנות הנזיקין").
8. לגופו של עניין טענה מגנזי, כי בהליך של הכרה בחסינות לעובד רשות ציבורית, בשונה מעובד מדינה, על עובד הרשות הציבורית להוכיח כי מתקיימים תנאי החסינות, וכי מעשיו נעשו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, מה שלא הוכח בענייננו. העדפת מקורבים מקימה חבות אישית, ואף פלילית, כך נטען, והיא איננה פעולה שלטונית המקימה חסינות. מוסיפה מגנזי וטוענת, כי חיזוק לטענתה בדבר הכפייה להעסקת רגב נמצאה בכתב ההגנה שהגישה רגב (סעיף 6 שם), שם נאמר, כי ראש המועצה אכן המליץ עליה למגנזי לבצע את העבודות, מכיוון שקודם לכן ביצעה רגב עבודות עבור החברה לפיתוח. לשיטת מגנזי, "המלצה" זו היא כפייתה להעסקת רגב, מקורבתו של ראש המועצה.
9. ראש המועצה הגיש תגובתו, לה צרף את אישור היועץ המשפטי של המועצה להכרה בחסינותו. בתגובתו טען, בין השאר, כי בעוד מגנזי מלינה על התנהלותו הפרוצדוראלית, היא עצמה לא מסרה הודעה ליועץ המשפטי של המועצה על דבר הגשת ההודעה כנגד ראש המועצה, כמצוות תקנה 2(ב) לתקנות הנזיקין, ולא יידעה את המועצה בדבר האפשרות לבקש חסינות.
10. בהחלטה מיום 5.8.12 הוריתי לב"כ ראש המועצה להגיש בקשה נפרדת להכרה בחסינות, לרבות צירוף תצהיר, כנדרש על פי החוק, התקנות והפסיקה, שכן בקשה זו אינה יכולה להתברר במסגרת בקשה לסילוק על הסף. כן ניתנה זכות תגובה למגנזי בתוך 10 ימים מיום הגשת הבקשה. ביום 4.9.12 הוגשה בקשה להכיר בחסינות מר אבי נעים כעובד רשות ציבורית. לבקשה צורף תצהיר ראש המועצה וכן אישור היועץ המשפטי של המועצה.

מגנזי לא הגישה תגובתה. די בכך על מנת לקבל את הבקשה. עם זאת, מצאתי לנכון לדון גם לגופה של הבקשה, על יסוד טענותיה של מגנזי בתגובתה לבקשת ראש המועצה לסילוק ההודעה נגדו על הסף.

בקשת ההכרה

1. בבקשת ההכרה נטען, כי כל פעולותיו של ראש המועצה בעניינה של מגנזי נעשו כחלק מתפקידו הציבורי ולא הייתה בהם כל כוונה לגרום לה נזק ואף לא נעשו מתוך שוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק למגנזי. נטען, כי מגנזי עצמה לא טענה אחרת, ובהודעת צד ג' ששלחה לראש המועצה העלתה טענות עובדתיות ביחס למעשים שעשה במסגרת מילוי תפקידו הציבורי.
2. אשר לטענות מגנזי, כפי שפורטו בהודעה לצד ג', על כך שראש המועצה כפה עליה להעסיק את מקורביו תוך הצגת מצגי שווא ובידיעה שבכך ייגרם לה נזק, נטען, כי טענות אלו נטענו בעלמא ואינן עומדות בדרישת הפירוט הנצרכת על פי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה לגבי טענות "מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת" יש לפרט "פרטים ותאריכים בכתבי הטענות". משלא פורטו, כך הטענה, אין בטענות מגנזי כדי להקים ראיה לכאורה לקיומם של הסייגים המופיעים בפקודה לעניין שלילת חסינותו של ראש המועצה.
3. לטענת ראש המועצה, כעובד ציבור הוא זכאי לחסינות דיונית מפני תביעה נזיקית אישית נגדו, אף אם קיימת תשתית ברורה לכך שהתרשל, וחסינות זו אינה ניתנת לערעור אלא באמצעות הוכחת הסייגים הקבועים בחוק – עובד הציבור פעל שלא במסגרת מילוי תפקידו הציבורי ומתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. סייגים אלו, כך הטענה, לא הוכחו בענייננו, ועל כן יש להכיר בחסינותו של ראש המועצה ולצרף במקומו את המועצה כנתבעת.

דיון והכרעה

1. סעיף 7א(א) לפקודה קובע את כלל החסינות לעובד ציבור, כדלקמן:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

סעיף זה נחקק במסגרת תיקון מס' 10 בפקודת הנזיקין, שנכנס לתוקף ביום 10.2.06 (חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה-2005 להלן: "התיקון"). התיקון נועד להבטיח כי שיקול הדעת המנהלי של עובד הציבור הממלא תפקיד שלטוני, לא יפגע כתוצאה מאפשרות הגשת תביעות נזיקין נגדו בגין פעולות שהוא מבצע במסגרת תפקידו השלטוני. (לעניין השיקולים שעמדו ביסוד התיקון ראו בהרחבה במאמרן של תמר קלהורה ומיכל ברנדשטיין, חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10)- חסינות עובדי ציבור, הפרקליט נא(1) (תשע"א) 293, בעמ' 302-303 (להלן: "קלהורה וברנדשטיין").

1. החסינות המוקנית לעובד ציבור היא דיונית במהותה. כלומר, העובד חסין מפני תביעה, אך הניזוק יכול להגיש תביעה נגד הרשות הציבורית המעסיקה את העובד, והיא תישא באחריות מקום שיוכח כי העובד התרשל במילוי תפקידו.
2. הסדר דומה חל גם לגבי עובד רשות ציבורית, דהיינו עובד של "רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת" (סעיף 7 לפקודה). וכך קובע סעיף 7ג לפקודה:

"הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א".

1. המבחן המהותי לזכאות לחסינות הקבוע בסעיף 7א לפקודה הוא אחד לעובדי המדינה ולעובדי הרשויות הציבוריות, ואילו הליך ההכרה בחסינות שונה. בעוד שלגבי עובד מדינה מגישה המדינה הודעת הכרה בחסינות, שלאחריה – בהיעדר השגה מצד התובע – אין לבית המשפט שיקול דעת אלא לדחות את התביעה, הרי שלגבי עובד הרשות הציבורית יש להגיש בקשה לבית המשפט, אשר לו מסורה הסמכות להחליט אם מתקיימים תנאי החסינות ואם יש לדחות את התביעה נגד העובד. בית המשפט ידון בבקשה לאלתר ולפני כל החלטה אחרת (סעיף 7ג(ג) לפקודה).
2. במקרה שבו קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות, תצורף הרשות הציבורית להליך ויחולו לגבי התביעה אותם כללים שחלים בנוגע לתובענה של עובד מדינה שהוכרה חסינותו, דהיינו, יראו את המעשה כאילו נעשה במסגרת מילוי תפקידו של העובד ואת אחריות הרשות הציבורית כאחריות שילוחית למעשיו (סעיף 7ג(ב) לפקודה).
3. המנגנון הדיוני לפיו יפעלו הצדדים באשר להכרה בחסינות מוסדר בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "תקנות הנזיקין"). לגבי עובד ציבור שהוא עובד רשות ציבורית קובעת תקנה 8:

"בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית; אישור היועץ המשפטי יצורף לבקשה".

תקנה 8 הנזכרת אינה מפרטת מה אמור לכלול אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית. פירוט כזה ניתן למצוא לגבי "הודעת הכרה" של עובד ציבור בתקנה 4 לתקנות הנזיקין, הקובעת:

"המדינה תמסור הודעה לבית המשפט, לגבי עובד ציבור שהוא עובד מדינה, כי היא מכירה בכך שמעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, כאמור בסעיף 7ב(א) לפקודה (להלן - הודעת הכרה), אם התקיימו כל אלה:

(1) המעשה נעשה תוך כדי תפקידו השלטוני של העובד;

(2) המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

מאחר שההסדר המהותי בין עובד מדינה לעובד רשות ציבורית דומה, כאמור, יש ללמוד גזרה שווה ולצפות כי גם אישור היועץ המשפטי של הרשות הציבורית יכלול התייחסות למעשה העובד בשני היבטים: האחד, כי המעשה נעשה תוך כדי מילוי תפקידו של העובד, והשני, כי לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. פירוט זה יאפשר לבית המשפט לבחון את השיקולים שעמדו ביסוד אישור היועץ המשפטי בבואו לקבל החלטה האם להכיר בחסינותו של העובד.

1. היקף הביקורת השיפוטית ומהות שיקולי בית המשפט בבואו להחליט בשאלת החסינות אינם ברורים בחקיקה ושנויים במחלוקת בפסיקה. המחלוקת היא האם בית המשפט יבדוק את הודעת ההכרה, או את בקשת החסינות במקרה של עובד רשות ציבורית, באמצעות כלים מהמשפט האזרחי, בדרך של בירור העובדות בהליך אזרחי, או שמא על פי כללי המשפט המנהלי, שאז היקף הביקורת יותר מצומצם, ומסתכם בעיקר בבדיקת סבירות ההחלטה והאם ניתנה בסמכות, על פי כללי המשפט המנהלי. מחלוקת זו מתעצמת מקום שמדובר בבקשת עובד רשות ציבורית להכרה בחסינות, הנושאת אופי של בקשה ולא של החלטת רשות.
2. נכון למועד כתיבת החלטה זו טרם ניתנה הכרעה של בית המשפט העליון בשאלה זו. יחד עם זאת, ניכרת מגמה ברורה בפסיקה בקרב בתי משפט השלום והמחוזי מאז כניסת התיקון לתוקף, על פיה הודעת ההכרה היא החלטה מנהלית ובית המשפט מוסמך לדון בשאלת החסינות על פי כללי המשפט המנהלי (בר"ע (י-ם) 660/08 שמואל הולנדר ונציבות שירות המדינה נ' שוקי משעול (לא פורסם, 19.2.09); ע"א (ת"א) 1100/08 רפאל שטוב עו"ד נ' הרב בן דהן אליהו, מנהל בתי הדין הרבניים ואח' (לא פורסם, 13.4.11); קלהורה וברנדשטיין, במאמרן, שם בעמוד 325). מגמה זו נתמכת בדברי ההסבר לסעיפים 7ב(א) ו-(ב) להצעת החוק לתיקון, שם נאמר כי:

"מוצע כי החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת הערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"ץ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיוון שהשאלות שיידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מנהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על ההחלטה של המדינה, נטל ההוכחה בעניין כגון זה יוטל על הטוען נגד החלטת המדינה".

(דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 9) (אחריות עובד הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח התש"ס-1999, 2832).

1. אני סבור, כי זו הגישה הראויה אף לגבי בקשת רשות ציבורית או עובד בה, הנתמכת באישור היועץ המשפטי של הרשות הציבורית להכרה בחסינות, לאחר שבחן את נסיבות מעשה העובד. תכלית החסינות אחת היא, ואין מקום להבחין בין עובד מדינה לבין עובד רשות ציבורית לעניין זה (להרחבה בעניין זה ראה קלהורה וברנדשטיין, במאמרן, שם בעמוד 330-332).
2. במסגרת הביקורת המנהלית בודק בית המשפט האם אישור היועץ המשפטי התקבל לאחר שנעשו כל הבדיקות והבירורים הדרושים, האם נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, האם השיקולים ראויים או שמא שיקולים זרים, והאם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות (ראו בג"צ 7542/05 פוטרמן נ' שטרית (לא פורסם, 11.2.07), שם דובר על היקף הביקורת השיפוטית בעניין הודעת הכרה בחסינות).
3. כדי לבדוק האם ההחלטה שנתקבלה היא סבירה, יש לבחון על סמך אלו נתונים היא נתקבלה, ומה עמד לפני היועץ המשפטי בבואו להכיר בחסינות עובד הרשות. לשם כך יש לקבוע, בכל מקרה לגופו, מהו היקף החומר הרלוונטי ועומק הבדיקה שעל היועץ המשפטי היה לשקול בטרם גיבש החלטה.

מן הכלל אל הפרט

1. דין הבקשה להתקבל.
2. היועץ המשפטי נתן את אישורו לאחר שבחן "את האמור והנטען, ביחס לראש המועצה המקומית... במסגרת הודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד מר נעים מטעם מגנזי תשתיות בע"מ בתיק שבנדון, ולאחר שבחנתי את האמור בתצהירו של מר נעים".

בתצהירו שצורף לבקשה דנן הצהיר ראש המועצה, כי כל פעולותיו ומעשיו בעניינה של מגנזי, נעשו מתוקף תפקידו הציבורי. עוד הוסיף, כי הגם שכל הנזקים הנטענים על ידי מגנזי מוכחשים, לא הייתה במעשיו כל כוונה ביודעין על מנת לגרום נזק למגנזי (סעיף 5 לתצהיר). עוד נאמר בתצהירו של ראש המועצה, כי כל פעולותיו ומעשיו בכל הנוגע לפיתוח המגרשים נשוא ההתקשרות החוזית בין החברה למגנזי, "נעשו מתוך דאגה כנה ואמיתית לטובת ורווחת תושבי בית אריה ומשתכניה העתידיים ולא מתוך כוונה לגרום נזק למגנזי ובוודאי שלא מתוך שוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק" (סעיף 6 לתצהיר).

1. עיון בהודעת צד ג' שהגישה מגנזי מעלה, כי טענותיה כלפי ראש המועצה נטענו בכלליות ללא התייחסות לתאריכים או מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בטענותיהם למצג שווא רשלני ולרשלנות בבחירת קבלן המשנה. אף לגבי הטענה כי רגב נבחרה מפאת קרבתה לראש המועצה ומשיקולים זרים, לא פורטה מידת הקרבה או אופי ההכרות בין רגב לראש המועצה. הטענה כי "המלצת" ראש המועצה להעסיק את רגב היוותה בבחינת "כפיה" ו"אינוס" כי רגב תועסק על ידי מגנזי, טענה שנטענה בתשובתה של מגנזי לבקשת ראש המועצה לסילוק התובענה נגדו על הסף, לא פורטה ואף לא נתמכה בתצהיר כנדרש וכמצופה. פירוט זה נדרש לצורך בחינת טענותיה של מגנזי, אם יש בהן ממש. על פני הדברים, המלצתו למגנזי להעסיק את רגב כיוון שזו ביצעה בעבר עבודות עבור החברה לפיתוח, כפי שאישרה רגב בכתב הגנתה, אין בה כשלעצמה כדי לאשש טענה של "כפיה" או "אינוס". מובן, שאין באמור כדי לחוות דעה לגופן של הטענות, שיתבררו בהליך העיקרי.
2. יתרה מכך, מגנזי לא טענה כי ראש המועצה הפנה אותה לרגב מתוך כוונה או אף מודעות לכך שייגרם לה נזק מרגב. הטענה כי ראש המועצה פעל בכוונה לפגוע עלתה ביחס למניעת הגשת תביעה בשם החברה לפיתוח נגד שירביט. נטען, כי ראש המועצה נמנע מכך במכוון מתוך נקמנות אישית ושיקולים זרים. נטען בעלמא, ולא פורט מהו המניע לנקום במגנזי או מהם השיקולים הזרים שהנחו את ראש המועצה.
3. בנסיבות אלו, בהן החומר שעמד לפני היועץ המשפטי הוא כתב הטענות המתואר ותצהירו של ראש המועצה, שלפיו פעל לטובת הכלל וללא כל כוונה או אדישות לאפשרות של גרימת נזק למגנזי, אישור היועץ המשפטי להכרה בחסינותו של ראש המועצה מפני התביעה הוא סביר ואינו מעלה כי קיים פגם בהחלטתו.
4. אשר על כן, אני קובע כי מתקיימים בראש המועצה תנאי החסינות לפי סעיף 7ג לפקודה, ויש להכיר בחסינותו של ראש המועצה מפני התביעה.

הפועל היוצא ממסקנתי זו הוא, על פי סעיף 7ג(ב) לפקודה, כי ההודעה לצד ג' ששלחה מגנזי לראש המועצה נדחית.

1. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים וכן למועצה המקומית בית אריה-עופרים.
2. המועצה המקומית בית אריה-עופרים תצטרף להליך דנן כנתבעת במקומו של מר אבי נעים, ותגיש כתב הגנה לא יאוחר מיום 1.11.12.
3. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.