לפני תביעה הנסבה על הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

העובדות וההליכים;

1. הנתבע - מר דן בן שפרוט, הנו מתווך במקצועו והבעלים של חברת ד.א נכסים והשקעות בע"מ (להלן – "חברת הנתבע"). בשנת 1999 קיבלה החברה בלעדיות לשיווק פרויקט נדל"ן ברחוב סוקולוב בהרצליה (להלן – "הפרויקט"). בבסיס הפרויקט עמד הסכם קומבינציה שנכרת בין בעלי קרקע לבין החברה הקבלנית א.צ ברנוביץ ובניו (1985) בע"מ (להלן – "חברת ברנוביץ"). לימים, נקלעה חברת ברנוביץ לקשיים וזכויותיה בפרויקט האמור נמכרו בהליכי כינוס לחברת אזורים בנין (1985) בע"מ (להלן – "חברת אזורים") אשר השלימה את הקמת הבניין. עם כניסתה לפרויקט נטלה חברת אזורים את הטיפול בשיווק חלק הקבלן בפרויקט – כאשר חברת הנתבע המשיכה בשיווק חלק הבעלים.

בין לבין, סוכם בין חברת הנתבע לבין חברת אקסקאליבר נכסים בע"מ בבעלות התובע מר יעקב כהן (להלן – "חברת אקסקאליבר"), על שיתוף פעולה בשיווק הפרויקט תוך הסכמה לחלוקה בהוצאות ובהכנסות בעסקאות עתידיות.

1. מהות שיתוף הפעולה בין הצדדים בפרויקט:

טרם אדרש לבחינת עילת התביעה המונחת בפני, מן הראוי לסלק מדרכנו כבר בשלב זה את המחלוקת המקדמית שניטשה בין הצדדים, באשר לשאלת טיב ומהות שיתוף הפעולה עליו הוסכם בין הצדדים לעניין שיווק הפרויקט.

בהקשר זה, טען התובע לאורך כל ההליך לקיומה של שותפות אישית בין הצדדים (טול לדוגמה - סעיף 1 לכתב התביעה: "התובע ....ושותפו העסקי של הנתבע בשיווק פרויקט הנדל"ן בשם "מגדל אזורים"; סעיף 2 לכתב התביעה "הנתבע .... איש שיווק ושותפו של התובע"). על טענות אלה אף חזר התובע בפתח הסיכומים ("במועד הרלוונטי לתביעה היו הצדדים שותפים בשיווק פרויקט מגורים בהרצליה"). הנתבע מנגד טען כי מעולם לא התקיימה שותפות אישית בין הצדדים וכי שיתוף הפעולה שסוכם היה באמצעות החברות בבעלות הצדדים.

אלא מהי, מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט וזכתה להכרעה וזאת, במסגרת פסק דינה של כב' השופטת חנה קלוגמן (בת"א 46900-08-10 – יעקב כהן נ' דן בן שפרוט) שם נקבע, כממצא עובדתי, שאין כל בסיס לטענה בדבר קיומה של שותפות אישית בין הצדדים וכי היריבות העסקית בתיק הנה בין שתי החברות שבבעלות הצדדים (ראו סעיף 51 ו- 52 לפסה"ד).

הנני סבורה כי יש בקביעת כבוד השופטת קלוגמן בתיק דנן, בכדי ליצור השתק פלוגתא בסוגיה האמורה, החל גם במסגרת התיק בפני. כך, אפתח ואציין כי מושכלות יסוד, הן שהשתק פלוגתא נסב על מקרים בהם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית, שהיתה חיונית לתוצאתו הסופית והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא. במקרים כאמור, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגבי השאלה העובדתית אשר הוכרעה במשפט השני, חרף אי זהות בין עילות התביעה.

יודגש, לענין השתק פלוגתא, לא זהות הטענות היא שנבחנת, אלא השאלה היא, אם הטענה המסוימת הזאת מקימה פלוגתא שונה במהותה מזו שכבר נדונה והוכרעה בין הצדדים בהתדיינות קודמת.

התנאים לקיומו של השתק פלוגתא כפי שגובשו בפסיקה הינם:

1. זהות פלוגתא - הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
2. הפלוגתא הוכרעה בקביעת ממצא - נדרש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. מדובר בממצא חיובי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה.
3. ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין- ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה.
4. מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם.

מן הכלל אל הפרט –במסגרת פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום נדונה המחלוקת בשאלת היריבות האישית שבין הצדדים ומשכך, יש בפסק הדין שניתן משום מעשה בית דין והשתק פלוגתא כנגד התובע בשאלה זו.

אמור מעתה, משנדונה והוכרעה המחלוקת בדבר טיב היחסים שבין הצדדים שוב אין להידרש למחלוקת זו בשנית בשל קיומו של השתק פלוגתא. לאור ובהתאמה לאמור הרי שמקום שתוזכר שותפות בין הצדדים הכוונה הינה לשותפות עסקית בין שתי החברות ד.א נכסים והשקעות בע"מ וחברת אקסקאליבר.

1. משהגדרנו לעיל את טיב היחסים שבין הצדדים נשוב אל המחלוקת מושא ההליכים בפני. בהקשר זה הרי שאין חולק – כי הצדדים סיכמו ביניהם על שיתוף פעולה בשיווק הפרויקט ולצורך הפעילות המשותפת ניהלו חשבון בנק כאשר זכויות החתימה בחשבון הוקנו לתובע ולנתבע בצוותא בצירוף חותמת חברת נכסים והשקעות שבבעלות הנתבע.

עוד אין חולק כי שיווק הנכסים בפרויקט נעשה באמצעות משרד מכירות משותף של חברת אזורים וחברת נכסים השקעות, שהוצב באתר. משרד המכירות נוהל ע"י מר יהודה שהרבני אשר הועסק ע"י חברת דן לוינטל בע"מ אשר שיווקה את הדירות שייחודו לחברת אזורים כאשר חברת נכסים והשקעות נשאה בחלק היחסי בהוצאות.

לימים, ולאחר שנמכרו מרבית היחידות, משרד המכירות נסגר ופעילות חברת נכסים והשקעות הועברה למשרד בקומת הקרקע של הבניין.

במועדים הסמוכים למועד האמור, החלו הצדדים לדון ביניהם באשר לאופן סיום שיתוף הפעולה האמור ועובר לדיונים אלו, הגיש הנתבע, ביום 16.2.09, תלונה במשטרת ישראל, במסגרתה התלונן על גניבת מעטפה ובה לשיטתו סכום של 25,750 $, אשר לטענתו הונחה בתוך מגירה סגורה בשולחן הכתיבה במשרד.

1. במעמד הגשת התלונה נשאל הנתבע האם הוא חושד שידיו של מאן דהוא במעל והוא השיב בשלילה.

לאחר הגשת התלונה הראשונית כאמור, בתאריך 25.2.09, פנה הנתבע בשנית למשטרת ישראל ומסר הודעה נוספת במסגרתה הציג חשדות כלפי התובע ובעקבות כך, זומן התובע ביום 3/4/09 לחקירה בתחנת המשטרה בחשד לגניבה.

1. אין חולק כי בסופו של יום לא הוגש כתב אישום כנגד התובע ועפ"י אישור המשטרה מיום 31.3.10 תיק החקירה שנפתח כנגדו נגנז בעילה "אין אשמה פלילית".
2. התובע הגיש נגד התובע תביעה בגין פרסום לשון הרע ובגדרה תבע פיצויים על נזקיו שאותם העריך ב – 200,000 ₪. בבסיס תביעתו התלונה שהוגשה במשטרה (נ/ 4; נ/5) וכן בגין אמירות שלשיטת התובע השמיע הנתבע בעל פה בפני "לקוחות משותפים" ואשר מהווים הוצאת דיבה בניגוד לחוק.

הפרסומים מושא התביעה ביתר הרחבה;

1. בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבע הוציא את דיבתו בשני פרסומים, במספר נקודות, זמן ומקום כדלקמן :
2. נטען – כי בעוד שהצדדים נמצאים במשא ומתן ודנים בכל המתייחס לסיום השותפות העסקית ביניהם פנה הנתבע ביום 16.2.09 למשטרת ישראל והגיש תלונת שווא במסגרתה טען – כי התובע גנב מעטפה ובה סך של 25,750 $ ארה"ב, אשר הונחה לכאורה במגירה סגורה במשרד המשותף ונעלמה תוך שעות ספורות מעת שהונחה, זאת מבלי שנתגלו כל סימני פריצה למשרד ו/או למגירה.

בהקשר לתלונה זו מדגיש התובע כי הנתבע יצר מצג ולפיו התובע הינו עובד שלו וזאת, בשעה שהינו שותפו והכל במטרה שתוגש כנגדו תלונה בגין גניבה ממעביד שכן המדובר בעבירה חמורה ביותר מעבירת גניבת רגילה.

עוד לטענת התובע טען הנתבע במרמה ובכוונת זדון כי התובע הוא הגנב, הוא ולא אחר.

(להלן – הפרסום הראשון).

1. לטענת התובע, הנתבע לא הסתפק בהגשת התלונה למשטרה, אלא אף הפיץ, בקרב לקוחות משותפים לו ולתובע, כי התובע גנב ממשרדו מעטפת מזומנים ודאג להכפישו באוזניהם ובכך פגע לא רק בשמו הטוב של התובע, אלא גם במקור פרנסתו.

כך, בהקשר זה מפנה התובע לשתי שיחות אשר קיים הנתבע – האחת עם מר דוד רז והשנייה עם הגב' רותי עטר, אשר במסגרתן, לטענת התובע, אמר הנתבע כי התובע גנב כסף ודולרים מהמגירה שלו וכי הגיש כנגדו תלונה בגין כך.

אציין כי את טענותיו בכל הנוגע לתוכן הדברים אשר נאמרו על ידי הנתבע למר רז וגב' עטר, תומך התובע בהקלטות של שיחות אשר התקיימו בינו לבין מר רז והגב' עטר, במסגרתן חזרו ה"ה על תוכן הדברים אשר נאמרו להם כביכול על ידי הנתבע.

אציין כי הנתבע מתנגד להגשת השיחות ותמלולן.

(להלן – הפרסום השני).

טענות הצדדים:

תמצית טענות התובע –

1. טוען התובע, כי הנתבע רקם כנגדו עלילה זדונית ומרושעת על מנת להביא להפללתו תוך הוצאת דיבתו, במטרה לנשל אותו מחלוקת התקבולים המגיעים לו משיווק פרויקט הנדל"ן עליו עבדו הצדדים במשותף.

כך לשיטת התובע, הנתבע התלונן על עבירה של גניבה ממעביד תוך שהנתבע העיד במשטרה באופן מכוון ושיקרי כי התובע עובד אצלו כשכיר וזאת, על מנת להדגיש כי אין המדובר בסכסוך עסקי בין שותפים, שאז במרבית המקרים המשטרה אינה מתערבת, אלא בעבירה חמורה של גניבה ממעביד. בהקשר זה מוסיף התובע ומדגיש כי מעולם לא שימש כשכיר עבור הנתבע ואף הנתבע חזר בו משלל הגרסאות אשר מסר בהקשר לכך (עמ' 4 לסיכומים).

זאת ועוד, לטענת התובע, טענת הנתבע בדבר גניבה אשר בוצעה על ידי התובע, הינה שיקרית לגופה ועורבא פרח בהינתן שבסופו של יום לא עלה בידי הנתבע להוכיח קיומו של הסכום שטען לגביו כי נגנב, מקורו של הכסף, דבר הפקדתו בתוך המגירה ומה תכנן לעשות עם הכסף . בנסיבות אלו, לטענת התובע, הנתבע לא הוכיח כל גניבה של סכומי כסף ובוודאי שלא על ידי התובע.

לטענת התובע, בנסיבות אלו, נשמט הבסיס העיקרי לתלונה ולפיכך, הוכח כי הנתבע הגיש את התלונה למשטרה בחוסר תום לב משווע ורק על מנת לפגוע בתובע ובשמו הטוב. התובע מוסיף ומפנה כתימוכין למסקנה האמורה, גם לעובדה כי ביום 1/3/10 נסגר תיק המשטרה כנגד התובע בעילה שלחוסר אשמה פלילית. בהינתן שכך, לטענת התובע, לא עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק שעניינה הגשת תלונה בתום לב.

1. באשר לפרסום השני המיוחס לנתבע, התובע תולה את עיקר יהבו בשיחות אשר התנהלו בין התובע לבין מר דוד רז וגב' רות עטר ובהקשר זה הינו טוען כי, כעולה מתמלילי השיחות, אין מחלוקת שהנתבע הפיץ לשון הרע כנגד התובע בקרב מספר לקוחות משותפים ובקרב מכרים (רבים מאלו שידע התובע עת הגיש את כתב תביעתו) תוך שהוא מכנה את התובע גנב ומספר כי ראה אותו גונב לו את הכספים, טענה שלא נטענה בתלונה שהגיש במשטרה והכל בניגוד לחוק.
2. התובע מוסיף וטוען כי גם לאחר שתלונתו של הנתבע לא נמצאה מוצדקת, הוא לא טרח ולפנות ולו לאחד מאותם שכנים ועדים על מנת להודיע להם כי לא נמצאה כל אמת בתלונתו כנגד התובע, אלא גרם להם להמשיך ולהאמין עד היום, במשך למעלה מחמש שנים, כי התובע גנב.

תמצית טענות הנתבע -

1. ניתן לחלק את טענות הנתבע לשלושה חלקים : ראשית טענות פרוצדוראליות, שנית טענות כנגד עצם הפרסומים הנטענים ושלישית החלת הגנות לפי החוק על הפרסומים.
2. באשר לטענות שבפרוצדורה נטען – כי בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 4.3.12 לא היה כל מקום להפנות את בית המשפט בסיכומי התובע לתוצאות בדיקת הפוליגרף משנקבע כי הממצאים של הבדיקה אינם קבילים כראיה.

הוא הדין באשר להפניה לשאלון והתשובות לו אשר לא הוגשו כראיה בתיק ועל כן הם בבחינת עדות מפי השמועה.

1. באשר לטענות לעצם הפרסומים, הרי שגם כאן ניתן לחלק את טענות הנתבע לשני חלקים- טענות ביחס לתלונה במשטרה וטענות ביחס לשיחות המוקלטות.

באשר לתלונה במשטרה, הנתבע טוען, כי התלונה סווגה כגניבה - עבירה לפי סעיף 383 לחוק העונשין (נ/4) ולא בגין גניבה ממעביד, כי במעמד הגשת התלונה נגבתה מהנתבע הודעה בידי קצין משטרה והנתבע נשאל האם הנו חושד במישהו והשיב בשלילה (נ/5) וכי בכך שבשום שלב לא טען הנתבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד – מעביד – כלומר, הסווג של העבירה אינו בשל מידע שנמסר על ידו.

ביחס לשיחות המוקלטות נטען בין היתר: ראשית, כי לא ניתן לדלות מתמליל השיחה ואף לא מכתב התביעה כל ציון לגבי המועד שבו לכאורה נאמרו כביכול על ידי הנתבע, האמירות שיוחסו לתובע. שנית, מר רז וגב' עטר הם שניים מדיירי בניין, ואשר כיהנו בוועד הבית שבראשו עמד הנתבע ובין השלושה קיימות מחלוקות ביחס לרכוש המשותף, באופן המטיל ספק באשר למהימנות תוכן האמור בשיחות מפיהם. שלישית, הגב' עטר נחקרה בחקירה נגדית והתחוור כי עדותה רצופה סתירות באופן שאין ליחס לה משקל כלשהו ורביעית – מר דוד רז לא נחקר בבית המשפט ומשכך, לא ניתן היה לעמת את תוכן השיחה אשר הוקלטה בין מר רז לבין התובע ומשכך, כלל האמור בהקלטה מפיו הינו עדות מפי השמועה אשר אין לקבלה כראייה. בנסיבות אלו, לטענת הנתבע, הרי שהפרסום השני הנטען לא הוכח לא מיני ולא מקצתי ומשכך, יש לדחותו התביעה בנוגע אליו.

1. באשר להגנות החלות על הפרסומים- טוען הנתבע ראשית כי הפרסום השני לא הוכח ומשכך, כאמור יש לדחות התביעה בנוגע אליו ובאשר לפרסום הראשון, קרי התלונה במשטרה הרי שפרסום זה מוגן ממילא בהתאם לסעיף 15(8) לחוק וזאת, בהינתן שהינו עומד במבחנים שהתוותה ההלכה הפסוקה בהקשר להגנה זו בנסיבות בהן הנתבע האמין באמיתות תוכן התלונה, לאור האירועים שהתרחשו לאחר הגשת התלונה. בנוסף נטען – כי לנתבע עומדת חזקת תום הלב מכוח סעיף 16 (א) לחוק.
2. אשר על כן, לטענת הנתבע דין התביעה כנגדו להידחות.

דיון והכרעה :

1. במסגרת שמיעת הראיות, העידו מטעם התביעה התובע בעצמו וכן גב' רות עטר ואילו מטעם ההגנה העיד הנתבע לעצמו בלבד.

אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות מטעמם, הנני סבורה כי דין התביעה להידחות, ולהלן יפורטו טעמי.

השאלות העומדות על הפרק :

1. לאמור, מקור תביעת הדיבה העומדת ביסוד התובענה בפני – בשני פרסומים כדלקמן:

ראשית, בתלונה שהוגשה למשטרה במסגרתה, ייחס הנתבע לתובע את חשדותיו לגניבת מזומנים במשרדו ואשר סווגה כעבירה של "גניבה ממעביד" ושנית, אמירות כנגד התובע שהשמיע הנתבע על פי הנטען בעל פה בפני "לקוחות משותפים" של התובע והנתבע.

1. באשר לפרסום הראשון, לאמור התלונה במשטרה, הרי שאין חולק בדבר עצם הפרסום, דהיינו בדבר עצם הגשת התלונה למשטרה ומשכך, השאלה הראשונה המתבקשת היא אם המעשים המיוחסים לנתבע עולים כדי פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק. מתן תשובה חיובית לשאלה זו מחייב להוסיף ולבחון אם עומדת למפרסם – הנתבע – הגנה מן ההגנות המוקנות בפרק ג' לחוק, כאשר ההגנות הרלבנטיות בעניינו קבועות בסעיפים 15 ו- 16 לחוק.

ואילו באשר לפרסום השני, מאחר וקיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אמירת הדברים, הרי שהשאלות העומדות על הפרק הנן -האם אומנם נאמרו האמירות על ידי הנתבע ומתן תשובה חיובית לשאלה זו מחייב לדון בשתי שאלות משנה והן - האם האמירות עולות כדי פרסום לשון הרע והאם עומדת למפרסם הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק.

אדון במחלוקות בין הצדדים כפי שהובאו לעיל כסדרן;

הפרסום הראשון : התלונה במשטרה;

1. אפתח ואציין, כי אמנם התלונה למשטרה סווגה בהודעה מיום 3/4/09 כ"גניבה ממעביד". יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מקור המידע הינו בנתבע. בהקשר זה, עיון בתוכן התלונה כפי שתועדה, מעלה כי אין ולו מקום אחד בו במסגרת התלונה מוסר הנתבע מידע ובהתאם לו עבד אצלו התובע כביכול, אדרבא, הנתבע הציג נתונים באופן שיש בהם כדי להציג את מערכת היחסים שבין הצדדים כשיתוף פעולה להבדיל מיחסי עובד מעביד.

כך ולשם הדוגמא, בשורות 9-11 להודעתו של הנתבע במשטרה העיד הנתבע כדלקמן:

"... מיד שחזרתי מהמשטרה באותו יום הלכתי לשלם בעירייה את מיסי העירייה של המשרד שאני והוא חולקים ביחד והיות וההוצאות של מה שקורה במשרד מחולקות בין שנינו ........ כל הוצאה שאני עושה אני משלם בשיק למען החשבון הנכון ביננו והשיק חייב להיות חתום על ידי שנינו.."

בשורה 35 להודעתו מסר הנתבע כדלקמן :

".. ת: לא, זה הכול בע"פ ובאמון הדדי, הוא היה עצמאי שמקבל כסף שכר טרחה עם חשבונית אני יזם הפרויקט והוא שימש כמשווק".

בשורה 51-52 נמסר כדלקמן :

" ש: כמה זמן יעקב עובד אצלך כעצמאי ?

ת : במסגרת שי כעצמאי הוא עבד תשע שנים".

בנסיבות אלו, הרי שלא מצאתי תימוכין ראייתי לכך שמקור סיווג התלונה הינו בנתבע ומשכך, הנני דוחה טענתו זו של התובע.

1. יחד עם זאת, הנני סבורה כי אין ולא יכול להיות חולק כי המעשים אשר יוחסו על ידי הנתבע לתובע במסגרת התלונה, דהיינו מעשי הגניבה יש בתכנים בכדי להוות פרסום לשון הרע.

כך, לעניין זה, ככלל ייחוס ביצוע עבירה לאדם תיחשב כלשון הרע (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע, 1997, בעמ' 128, שם נאמר : "...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית-המשפט שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. בתי המשפט קבעו, כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף, ואף הפרת חוק התכנון והבנייה, מהווה לשון הרע".

(ראו בנוסף - ע"א 310/74 - אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי (להלן – "פרשת שיטרית"), פד ל(1), 389(20/11/1975 וכן ע"א 788/79 - אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פד לו(2), 141(23/07/1981) (להלן – "פרשת ריימר").

אציין כי מהפסיקה עולה ש "עצם השימוש במונחים זהירים לא יעיד בהכרח על כך כי הפרסום מייחס לאדם ביצוע עבירה כאפשרות גרידא" (א. שנהר, שם, בעמ' 237 ועמ' 114, והאסמכתאות שם).

עוד נקבע כי הגדרת לשון הרע היא רחבה דיה כדי לכלול חשד לביצוע עבירה חמורה וכי די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג, ובוודאי שיש בכך לפגוע באדם, במשלח ידו, בעסקו או במקצועו. ת"א (חיפה) 664/81 בן עמי נ' כלבו-עיתון חיפה, פ"מ תשמ"ד (א), 326, 332.

מכאן כאמור שיש לקבוע כי דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובע.

1. אלא שבכך לא סגי, שכן, גם בהינתן שמדובר בפרסום פוגע, נדרשת בחינת השאלה האם הפרסום חוסה תחת אחת ההגנות המוכרות שהחוק מציב, השוללת הטלת אחריות על מוציא לשון הרע. (כב' השופטת א' פרוקצ'יה – רע"א 10520/03 – איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (23.12.04)).

משכך, אפנה לבחון האם קיימת לנתבע הגנה בהתאם לחוק, אשר הרלוונטית לענייננו, אליה אף מפנה הנתבע, הינה הגנת תום לב בהתאם לסעיפים 15(8) ו – 16 לחוק .

כך, סעיף 15(8) לחוק הקובע לאמור:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

וסעיף 16 קובע כי:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

1. הגנת תום הלב, בהגשת תלונה, נדונה בהרחבה ע"י בית המשפט העליון בפרשת שיטרית ובפרשת ריימר והאמור בהן חל בעניינו.

כמבואר בהלכות האמורות לעיל, תלונתו של אזרח למשטרה כי פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע כלפיו עבירה היא, לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום-לב לפי האמור בסעיף 15(8) לחוק וזאת, בהינתן שספק בכך כי משטרת ישראל היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור בענין אשר שימש נושא לתלונה וכי תלונה למשטרה, בשל פגיעה בנכסיו של המלין, היא הגנה על ענין אישי כשר של בעל הנכס .

בעניינו, אין חולק כי הגשת תלונה במשטרה הנה בבחינת הגשת תלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נשא התלונה כלשון החוק. יחד עם זאת, לטענת התובע, הרי שהנתבע אינו חוסה תחת ההגנה האמורה בהינתן שהתלונה הוגשה על ידו בחוסר תום לב, והגיש את התלונה למשטרה מתוך מטרה לנשל את התובע מהכספים המגיעים לו בשל המחלוקת העסקית שהיתה ביניהם ובלי להאמין בכלל שיש ממש בחשדות שהועלו על ידו כלפי התובע.

בהקשר זה מוסיף התובע וטען, כי על פי הפסיקה אלמנט תום הלב אמור להיבחן באופן אובייקטיבי מכלל הנסיבות האופפות את האירוע ולא כמבחן סובייקטיבי שתלמד רק מהעדות של הנתבע המעוניין בדבר שמטבע הדברים מבקש לחלץ עצמו מהטענות נגדו.

לצורך ביסוס טענת העדר תום הלב של הנתבע בהגשת התלונה מנה התובע במסגרת סיכומיו שורה ארוכה של נסיבות אשר לטענתו מבססים את המניע שעמד מאחורי הגשת התלונה (לאמור לשיטתו על מנת לנשל אותו מהכספים המגיעים לו) – בין היתר טוען הנתבע, כי בסופו של יום לא הוכח קיומו של כסף וסכומו, מקורו, העובדה כי אכן הופקד במגירה במשרד והסיבה לכך, מה תכנן הנתבע לעשות עם הכסף ויתרה מכך גם לאחר סגירת תיק החקירה כנגד התובע בעילה של חוסר אשמה הנתבע לא מצא לנכון לערור על החלטה זו.

הנתבע מנגד טוען כי התלונה שהוגשה על ידו היתה כנה, אמיתית וסבירה וכי פעל בתום לב והציג את החשד מושא תלונתו כהווייתו ולא התיימר לקבוע כעובדה את שהמשטרה התבקשה לבדוק.

לאחר ששקלתי הנני מוצאת כי הנתבע חוסה תחת הגנת תום לב ולהלן אבהיר מסקנתי.

1. אפתח ואציין, כי מקובלת עליי טענת התובע ולפיה אלמנט תום הלב אמור להיבחן במבחן אובייקטיבי הניזון מדרך התנהלות המתלונן ולא כמבחן סובייקטיבי המתאר את מה שעיניו של המתלונן רואה.

יחד עם זאת, הנני סבורה כי שקילת הנסיבות בתיק לאור הנסיבות שתוארו על ידי הנתבע והוכחו בחומר הראיות יש בה בכדי לתמוך דווקא במסקנה ולפיה הגשת התלונה בנסיבות העניין לא חרגה מתחום הסביר ומכל מקום ניתן להניח כי בשעתו הנתבע האמין באמיתות הפרסום.

1. כך, ראשית דבר, בהתבסס על קביעות בית המשפט העליון בפרשת ריימר האמורה לעיל, הרי שקיומה של עוינות בין מתלונן ונילון אין בה כשלעצמה כדי לשלול קיומו של תום הלב וזו תישלל רק אם יוכח כי התלונה באה רק כאמצעי נגד הנילון במסגרת מריבותיהם.

אוסיף בהקשר זה, כי בפרשת ריימר נקבע עוד כי אף מוטיב מרושע מתוך רצון לפגוע לכשעצמו אין בו כדי לשלול קיומו של תום לב .

1. יתר על כן, עיינתי בהודעות שמסר הנתבע למשטרה והתרשמתי כי הנתבע מסר את מה שעיניו ראו, הסביר את חשדותיו כלפי התובע (בהודעה השנייה מיום 25.2.09) והסבריו היו סבירים בעיניי באופן שלא ניתן לשלול ממנו את תום ליבו בהגשת התלונה וביחוס המעשים לתובע וזאת, הגם שבדיעבד הסתבר כי לא היה אמת בנאמר.
2. הנני מוצאת להדגיש לעניין זה כי התובע התמקד בטיעונו בכך שלטעמו התלונה הינה מופרכת וכי יעודה היה פגיעה בתובע. דא עקא, שהתובע מתעלם מכך שבתלונה כפי שהוגשה במועד הראשון, לא זו בלבד שהנתבע לא טען דבר כלפי התובע אלא שהוא אף הרחיק ממנו את החשד משמסר כי רק לו יש מפתחות למגירה שבתוכה היו הכספים וכי לאחר גילוי הגניבה לא ראה סימנים לפריצה.

צא ולמד- לו אמנם היה מדובר בתלונת שווא שתכליתה הכפשת התובע, מדוע בחר הנתבע שלא להעלות חשדותיו כלפי התובע כבר מהמועד הראשון בו הגיש את התלונה ולו אין לתלונה זו מלכתחילה כל תכלית לפגוע בתובע, מה לו לנתבע להגיש תלונה בדבר גניבה כשהוא מציין מפורשות כי אין לו כל חשד כלפי מאין דהוא?!

1. אציין כי אמנם בהודעתו מיום 25.2.09 מסר הנתבע בצורה נחרצת כי הנו חושד בתובע כמי שגנב את הכספים ובלשונו "בהמשך לעדותי האחרונה אני רוצה להוסיף פרטים חשובים כיוון שכעת אני חושד מעבר לכל ספק ביעקב כהן שעבד איתי במשרד..." יחד עם זאת הוסיף והסביר את הבסיס לחשדותיו ואף זאת כשהוא נוקט משנה זהירות:

"מיד שחזרתי מהמשטרה באותו יום הלכתי לשלם בעירייה את מיסי העירייה של המשרד שאני והוא חולקים ביחד והיות וההוצאות של מה שקורה במשרד מחולקות בין שנינו כך שגם אחד מחשבונות הבנקים שלי החלטתי להקצות למטרת העסק הזה זה בנק הפועלים. כל הוצאה שאני עושה אני משלם בשיק למען החשבון הנכון בייננו והשיק חייב להיות חתום על ידי שנינו ..... להפתעתי הרבה מצאתי את שני השיקים שעליהם הוא חתם חתימתו מחוקה בקשקוש. המחאות אלו היו באותה המגירה הנעולה שרק ברשותי היו מפתחות והיחידי שהייתה לו גישה למשרד הוא יעקב כהן".

ובהמשך העיד: "אחרי האירוע הזה החלטתי לבדוק את העניינים לעומק ופתאום גיליתי שמהחשבון של אורנג' הגיעו אליי שני מסמכים שלא התייחסתי אליהם נקנו שני פריטים אחד מחשב לפ טוב איטש פי וטלפון משוכלל בשווי 6.611.22 ו 2.869.02. על הזמנות אלו חתום יעקב כהן עם חותמת של החברה שלי שרק לי הייתה גישה אליה והחותמת הייתה יחד עם הכסף וההמחאות שדיברתי עליהן במגירה כלומר הוא היה רגיל לפרוץ לי את המגירה כל פעם שהוא היה צריך משהו..".

1. בהקשר זה יודגש כי הן בפרשת שיטרית והן בפרשת ריימר נקבע כי אין לצפות מהנילון לבצע בדיקות על מנת לאמת את חשדותיו בטרם יפנה לרשות המוסמכת לבדוק את חשדותיו הלא היא המשטרה – "מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה".
2. בשים לב לאמור, הנני סבורה כי יש בנסיבות שנתגלו לנתבע ואשר פורטו על ידו במסגרת הודעתו במשטרה, בכדי לתמוך במסקנה, כי העלאת חשדותיו כלפי התובע בעיתוי של הגשת התלונה לא היתה מופרכת וחסרת בסיס והראיה לכך שהמשטרה החליטה לפתוח בחקירה על בסיס מה שנמסר בעדותו של הנתבע. משכך – בדומה לפרשת ריימר אקבע כי גם בענייננו בהעדר ראיה נוספת אין על כן להסיק כי כל שהיה סביר בעיני המשטרה לא צריך היה להיות סביר בעיני הנתבע.
3. בשולי הדברים אך לא בשולי המהות אציין, כי אין בידי בית המשפט את האפשרות לקבוע האם אכן הופקדו כספים במגירה כנטען על ידי הנתבע או שמא כטענת התובע, לא דובים ולא יער ומכל מקום הגם שהתובע הצביע על סתירות בגרסאותיו של הנתבע בהקשר לעצם הפקדת הכספים במגירה, אין בידי לקבוע כממצא עובדתי האם היו דברים מעולם אם לאו. יחד עם זאת, כפי שציינתי לעיל, הנני מוצאת חיזוק לטענה ולפיה אמנם היה ממש בתלונה בכך שהתלונה הוגשה בתחילה בלא שהנתבע יקשרה לתובע.
4. מכל המקובץ עד כה, הנני קובעת כי השתכנעתי שהנתבע האמין בתום לב באמיתות החשדות אותן העלה כנגד התובע וכי לא נתכוון לחרוג מגדר תלונת אזרח לרשות ; על כן המסקנה היא שעומדת לנתבע הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15(8) ו – 16 לחוק.

הפרסום השני :תמלילי השיחות המוקלטות;

1. לאמור, הפרסום השני המיוחס לנתבע, מושתת על אמירות בעל פה שלכאורה השמיע הנתבע בשיחות עם מר דוד רז וגב' רות עטר עליהן חזרו השניים בשיחותיהם עם התובע ואשר הוקלטו על ידו.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, בשיחה המוקלטת בין התובע לבין מר דוד רז מיום 19.8.09 ו- 11.10.09 אישר מר רז – כי הנתבע הוציא את דיבתו של התובע בפניו, תוך שלפי דברי מר רז אמר לו הנתבע כי: "יעקב לקח ממני ...לקח לי מהמגירה ...כסף דולרים" "גנבת לו דולרים ... מתוך המגירה, כן 15,000 $ ... הוא אמר הוא הלך הוא התלונן במשטרה עליך" "בלי לפרוץ את המגירה הוציאו ... כנראה שהיה מישהו שהיה לו מפתח ... הוא התכוון שלך יש מפתח ...", "אני אומר לך מה ששמעתי ממנו".
3. ואילו בשיחה המוקלטת עם הגב' עטר מיום 25.8.09 אישרה האחרונה כי הנתבע הוציא את דיבתו של התובע בכך שאמר לה: "הוא אומר לי הוא גנב ... הוא אמר לי לא, אני הוכחתי שהוא גנב לי כסף במזומנים ... הוא אומר שגנבת לו מזומנים מהמגירה ... ", "הוא אומר לי הוא ראה אותך גונב לו מזומנים ..."הוא אמר שאתה גנב ... כן, גנבת לו כסף מהמגירה ...".
4. בהקשר לפרסום השני, הועלתה מחלוקת מקדמית באשר לעצם אמירת הדברים על ידי הנתבע ומשכך, טרם אבחן את האמירות המיוחסות בראי חוק איסור לשון הרע, יש להקדים הכרעה בשאלה האם אומנם הוכח כי הנתבע אמר את הדברים אם לאו, שאלה אשר לטעמי התשובה לה הינה בשלילה ומשכך, מתייתר הצורך בבחינת האמירות בהתאם לחוק.
5. ראשית, ביחס לתמלילי השיחות שנוהלו עם מר דוד רז, הרי בהינתן שעל פי חוות דעת רפואית אשר צורפה מטעמו של העד עלה, כי מצבו הרפואי של העד אינו מאפשר התייצבותו לחקירה נגדית ניתנה החלטה ביום 16/3/15 במסגרתה קבעתי:

"בנסיבות כפי שהונחו – הנני קובעת כי לא ניתן לזמן את העד לעדותו. ההקלטה קבילה כראייה בנסיבות בהן הוגשה על ידי התובע אשר היה צד לה. יחד עם זאת, למשקל אמירותיו של העד במסגרת הקלטה זו – אתייחס במסגרת פסק הדין...".

בהקשר להחלטתי האמורה הנני מוצאת להוסיף החלטתי האמורה מושתתת על נטיית הפסיקה להעביר את מרכז הכובד משאלת הקבילות לשאלת המשקל (ראו - ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (16.11.10) .

יחד עם זאת, בבואי לשקול את המשקל אשר ניתן לייחס לשיחה האמורה הרי שהנני סבורה כי המשקל אשר ניתן לייחס לה הינו מועט, בשים לב לכך שאין מדובר בעדות תומכת – כגון במקרה שבו התובע עצמו שמע את הדברים והביא ההקלטה של עד נוסף אשר נכח במעמד האמור או היה עד לו בנסיבות שונות. אלא, מדובר בשיחה נטענת בין הנתבע לבין אותו עד, אשר אין לה כל תימוכין או ראיה מלבד אותה הקלטה של העד, אשר לנתבע לא היתה אפשרות לחוקרו בחקירה נגדית והכל כאשר הנתבע מכחיש- בעדות ישירה- את תוכן הדברים המיוחסים לו.

הנני סבורה כי בהינתן שכך אין במשקלה של ההקלטה האמורה די בכדי להרים את הנטל המוטל על התובע להוכחת עצם האמירה.

1. זאת ועוד, הנני סבורה כי האמור חל ביתר שאת בכל הנוגע לדברים אשר עדות להם נשמעה על ידי הגב' רות עטר, אשר במסגרת חקירתה, עת עומתה אל מול הדברים אשר נשמעה אומרת בהקלטה, התגלו בעדותה סתירות ובקיעים באופן אשר יש בו בכדי לפגוע במשקל אשר ניתן לייחס לעדות זו.

יתרה מכך, השוואת תמליל השיחה המוקלטת עם העדה אל מול תשובותיה בחקירתה הנגדית מעלה כי הסתירות והבקיעים נפלו בגרעין הקשה של העדות באופן שלא ניתן לתרץ את הסתירות בגורם האנושי הטבעי ויש בקיומן כאמור, בכדי לכרסם באופן ממשי ממשקל העדויות.

כך, וביתר פירוט לנקודות המרכזיות :

בעמ' 2 לתמליל העדה מסרה לתובע כדלקמן :

יעקב : ורות, הוא אמר את זה ליד כולם כשהייתם בועד ?

רות: לא, לא.

יעקב : איפה הוא אמר לך את זה ?

רות : אני הייתי אצלו.

יעקב : במשרד ?

רות : במשרד.

ואילו בעמ' 6 לחקירתה הנגדית (שו' 18-22) השיבה העדה :

"טוב אני אסביר. הסיטואציה הזאת שמר בן שפרוט אמר שנכנסנו לאסיפת הישיבה של חברי הוועד, זה שדן אמר איפה נעלם יעקב? ואז הוא אמר את מה שאני שמעתי ובדיעבד אני רוצה לתקן ואני אומרת את זה בזהירות רבה, שהוא גנב כסף וזה הכל".

הנה כי כן, העדה מוסרת שתי גרסאות שונות ביחס לסיטואציה שבה אמר הנתבע את מה שהיא ששמעה ממנו כביכול, כך שפעם היא מוסרת כי הדברים נאמרו במהלך שיחה שניהלו השניים במשרדו ואילו בגרסה מאוחרת שניתנה על דוכן העדים מסרה כי הדברים נאמרו במסגרת ישיבת של חברי הועד.

יתרה מכך במהלך עדותה של העדה ניתנה לה ההזדמנות לנמק את פשר השוני בגרסתה, ברם העדה בחרה ליתן גרסה מיתממת בלשון המעטה:

כך, בעמוד 18, שורות 14-25 :

"ש. אני רוצה להגיד לך שמה שאמרת קודם לא היה אמת ואני מפנה אותך לסעיף 2 לתמלול שלך. אני אקרא לך את שורות 16-21 בעמוד 2 "ורות, הוא אמר את זה ליד כולם כשהיית בוועד? לא, לא. איפה הוא אמר לך את זה ? אני הייתי אצלו במשרד". במשרד.

...

ת. יכול להיות, אינני זוכרת מהתקופה הזאת של לפני 3 שנים. יכול להיות שזה היה גם וגם. יכול להיות שהוא גם אמר את זה בפני הוועד וגם שהוא אמר את זה לבד. אני פשוט מנסה להיזכר שהוא אמר לי את זה לבד, יכול להיות.

ש. אבל לפני 3 שנים זכרת יותר טוב מאשר את זוכרת היום.

ת. אין לי מה להגיד.

ש. אין לך מה להגיד.

ת. אין לי מה להגיד, יכול להיות שאני טועה".

1. הנה כי כן, העדה מסרה גרסאות שאינן מתיישבות ואינן אחידות, משכך שלא ניתן לסמוך על העדות בכללותה. יתרה מכך, בהינתן – כי עילת התביעה ביחס לפרסום השני מושתתת על עדותה של העדה הרי שגם לו סברתי כי יש ליחס לעדות זו משקל כלשהו, הרי שהמשקל אשר ניתן ליחס לה, לא די בו בכדי להרים את הנטל המוטל על התובע להוכיח את עצם האמירה.
2. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי דין התביעה הנוגעת לפרסום השני, להידחות מפאת העדר הוכחת עצם הפרסום.

סוף דבר;

1. מכל המורם והמקובץ לעיל הנני קובעת – כי דין התביעה על כל חלקיה להידחות.

לאחר ששקלתי בעניין ההוצאות החלטתי, לפנים משורת הדין שלא לעשות צו להוצאות.

1. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ו, 09 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.