רקע

בפניי מונחת תביעתו של מר אברהם לבי, יליד 1952 (להלן: "התובע") לפיצויים בגין תאונה שארעה לו ביום 13.7.03 כשלטענתו, במהלך נסיעתו במשאית, נאלץ לעצור ולרדת ממנה בכדי לקשור סחורה. במהלך הירידה מן המשאית, התכופף והסתובבה ברכו הימנית (להלן :"התאונה"). המשאית הייתה מבוטחת על ע"י כלל חברה לביטוח בע"מ וכן ע"י אבנ"ר איגוד לביטוח לנפגעי רכב בע"מ (להלן: "הנתבעות").

ד"ר משה סלעי, מומחה אורתופדי מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה, נכות צמיתה בשיעור של 10%. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם, הצעתי ביום 16.12.2012 לצדדים כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים כי לא מקבלים את הצעת בית המשפט לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין על ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). קבעתי את התיק לדיון הוכחות וביום 3.6.2013 העידו מטעם התביעה התובע עצמו וכן אשתו, גב' רונית לבי. ביום 1.1.2014 העיד החוקר מר בועז טובין, מטעם הנתבעות. הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב. התובע הגיש את סיכומיו ביום 6.1.2014 ואילו הנתבעת הגישה את סיכומיה ביום 20.1.2014.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טוען שהתובע ביום התאונה, עת שנסע במשאית ברחוב אבן גבירול בתל אביב-יפו, הבחין כי הסחורה אותה העמיס אינה קשורה לארגז המשאית. משכך, הוא עצר את המשאית בצד הדרך ובעודה מונעת, ירד ממנה בכדי לקשור את הסחורה. במהלך הירידה מן המשאית, התכופפה והסתובבה לפתע ברכו הימינית, התובע קבל מכה מהמדרגה וחש כאב חד המפלח את ברכו. לאחר התאונה, מרב כאבים, התובע לא יכול היה לקשור את הסחורה ולמרות שסבל מכאבים עזים, המשיך בנסיעה אל הלקוח ושם פירק את הסחורה. לאחר מכן, שב התובע למגרש "פגי" וכשירד מהמשאית הרגיש שהוא אינו יכול יותר לסבול את הכאבים, והוא דיווח למעסיקו על התאונה. (ראו סעיף 2-3 לתצהיר התובע).

התובע טופל בקופת חולים, שם אובחן כי הוא סובל מנקע בברך ימין, מנפיחות ומהגבלה בתנועות. התובע טופל באמצעות חבישה אלסטית של הברך ושוחרר עם המלצה למנוחה ולהמשך מעקב אורתופדי. התובע היה במעקב רפואי, ומשהחמירו כאביו, הוא נזקק לניתוח בברך. הוא נותח בבית חולים בילינסון ביום 18.1.2004 ושוחרר עם הנחיות להליכה עם קביים ללא דריכה ולהמשך טיפולי פיזיותרפיה. (ראו ת/10 בתיק המוצגים). לאחר הניתוח, המשיך התובע במעקב אורתופדי במסגרת בית החולים ובמסגרת קופת החולים, ובהמלצת רופאיו, נזקק להליכה בעזרת קביים במשך כחודשיים ימים.

התובע נבדק ע"י ד"ר משה סלעי, מומחה רפואי בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי נותרה לו נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%.

ב"כ הנתבעות המלומד הכחיש את קרות התאונה, וטען כי אין המדובר הוא בתאונת דרכים. התובע מסר מספר רב של גרסאות, הן בפני המשטרה והן בפני המוסד לביטוח לאומי והן בפני בית המשפט כאן ובתיק אחר (ת"א 46660/04).

לא זו בלבד, אלא, לטענת הנתבעות, התובע לא הצליח להוכיח באף אחד מהגרסאות שהוא תיאר כי אכן האירוע נכנס להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפלת"ד, שכן התובע לא פירט פירוט מלא, אשר מביא לקביעה החלטית, אבסולוטית וברורה כי אכן הייתה תאונה דרכים בהתאם להגדרת חוק הפלת"ד.

דיון והכרעה

התובע טוען כי הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 13.7.2003, בעקבותיה סובל הוא מכאבים בברך רגל ימין. הנתבעות הטילו ספק רב באשר לקרות התאונה.

אודה ולא אבוש לומר כי התקשיתי בקבלת גרסתו של התובע שהייתה כה עמומה.

מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי, בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על-פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה.
לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו לתביעה, ולאחר שמיעת העדויות בתיק, ולאחר התעמקות בתיק, ראיתי לנכון, לדחות את התביעה.

גרסתו של התובע לא נמצאת אמינה בעיני, וזאת בלשון המעטה. התובע שינה את גרסתו כמה וכמה פעמים. עדותו בפניי סתרה את הגרסאות הקודמות שהוא מסר לאחר התאונה.

ביום 19.4.04 בהצהרתו, למוסד לביטוח לאומי- סניף יפו, ציין התובע בעמוד 2:

" מה קרה בתאריך 13.7.03? אני כתוצאה שירדתי מהמשאית במקום העבודה, הגעתי עם המשאית, הגעתי לרחבה כדי להעמיס ואז ירדתי מהמשאית כדי להפעיל את המנוף ואז כנראה שירדתי לא טוב והסתובבה לי הרגל וברך ימין. היה לי נפיחות וכאבים והלכתי לזמנהוף בכוחות עצמי".

ואילו בתצהיר שלו לבית המשפט, הצהיר התובע בלשון הזו:

"במהלך הנסיעה כשהגעתי לרחוב אבן גבירול בתל אביב, ליד הגשר, הבחנתי כי הסחורה אינה קשורה לארגז המשאית. עצרתי את המשאית בצד הדרך ובעודה מונעת, ירדתי ממנה בכדי לקשור סחורה."

בפני המל"ל הצהיר התובע כי התאונה התרחשה ברחבה עת שניסה להעמיס את הסחורה, וכי ירידתו מהמשאית הייתה לשם הפעלת המנוף, ואילו בפני בית המשפט הוא מצהיר כי התאונה התרחשה ברחוב אבן גבירול, וכי מטרת ירידתו מהמשאית היא לקשור סחורה.

יתירה מזה, ביום 25.9.03 התובע הגיש הודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי, שם הוא מציין ש"בזמן העמסה של בלוקים נפל לי בלוק על כף רגל ימין".

בפני בית המשפט, התובע לא ידע לתת מענה מספק והגיוני אודות שינוי הגרסאות (ראו עמוד 9 לפרוטוקול שורות 32-33 וכן עמוד 10 שורות 1-11):

"ש. הגשת תביעה למל"ל על תאונה מ- 13.7.03 בגלל שנפל לך בלוק על הרגל, אח"כ כשהגשת את התביעה ב- 6/13 אתה כותב שירדת מהמשאית והסתובבה לך הברך. השאלה כשאתה מגיש למל"ל תביעה בכתב ידך וכותב תאריך התביעה של הארוע, הפגיעה לא יודע שירדת מהמשאית, איך כתבת שנפל לך בלוק על הרגל?

ת. המל"ל זימן אותי אליהם והיא שאלה אותי על כל קורות חיי, מה שהיה לי תאונות עבודה בכל מיני דברים, על הרגל נפל לי בלוק וקיבלתי מכה זה עבר לי יחסית טוב.... על הברך...

ש. איך יכול להיות שאדם ממלא כתב תביעה למלל על תאונה הוא כותב בפרטי התאונה במועדה התאונה שנפל לו בלוק על הרגל ולא כותב את מה שנולד לאחר כמה חודשים שירדת מהמשאית ?

ת. הבלוק נפל לי על כף הרגל.

ש. איך יכול להיות שכתב תביעה שאתה מגיש למל"ל אתה כותב נסיבות פגיעה שנפל לך בלוק על הרגל ולאחר מס' חודשים משנה גרסתך ומספר על ירידה ממשאית?

ת. לא שיניתי. זה קרה וזה קרה לי".

לא זו, אף זו, אלא, כשבפני המל"ל הוא מצהיר כי הוא לא המשיך לעבוד לאחר התאונה, ואילו בפני בית המשפט הוא מצהיר כי הוא המשיך את העבודה שלו ורק לאחר שפירק את הסחורה וחזר מעבודתו הוא דיווח על התאונה למעסיקו.

בהצהרה בפני המוסד לביטוח לאומי, נשאל התובע בעמוד 3 "האם המשכת לעבוד לאחר הסיבוב של הרגל? לא" ואילו בתצהיר שהוא הגיש לבית המשפט, הוא הצהיר בסעיף 5 לתצהירו בלשון הזו:

" לאחר התאונה, מרב כאבים, לא יכולתי לקשור את הסחורה ולמרות שסבלתי מכאבים עזים, המשכתי בנסיעה אל הלקוח ושם פירקתי את הסחורה. לאחר מכן, חזרתי למגרש "פגי" וכשירדתי מהמשאית הרגשתי שאני לא יכול יותר לסבול את הכאבים. דיווחתי על התאונה למעסיק דאז, מר פנחס פרש, אשר היה הבעלים של חברת "פגי" באותה העת וכן לפועל נוסף שהיה אחראי על סידור הסחורה. המעביד שלי נתן לי טופס ב.ל 250 לקופת חולים."

ריבוי הסתירות הללו מלמדת כי לא ניתן לתת אמון בגרסת התובע, כפי שנקבע למשל בת.א. (ירושלים) 1030/98 חתאם עאשור נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] תק מח' 2000:

"כמו בהרבה מקרים דווקא "הפרטים השוליים" הם אלה מהם ניתן להסיק אם העדים דוברים אמת אם לאו... קשה להניח שתיאורה של מציאות אמיתית ילקה בריבויי גרסאות ושינויי גרסאות, כפי שהיה במקרה זה, והדברים מודגשים שבעתיים כשמדובר בפרק זמן קצר ובפעילות פשוטה שהתנהלה בפרק זמן זה".

התובע גם לא הגיש תצהיר מטעם מעסיקו דאז, ולא זימן אותו לעדות, דבר שבפני עצמו אומר דרשני, וכפי שציין קדמי בספרו:

"יש והדרך שבה מנהל בעל הדין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית ,כאילו הייתה ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר , פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעותה הרחבה של המושג כמוסבר לעיל- מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: בדין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי, לראיה שלא הובאה".

(י' קדמי על הראיות , תשנ"ט-1999, חלק שלישי, 1391 ).

זאת ועוד, התובע נבדק ע"י האורתופד ד"ר פלדברין זאב, שם מפרט הרופא את נסיבות המקרה כפי שתוארו על ידי התובע:

"מר לבי יליד 1952 לדבריו בתאריך 13.7.2003 בזמן שהעמיס בלוקים נפל לו בלוק על כף רגל ימין". (ראה חוו"ד של ד"ר זאב מיום 12.7.04).

בע"א 5179/11 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל, בסעיף 3 לפסה"ד, ציין כב' השופט עמית:

"ככלל, נתבע אינו אמור להוכיח באילו נסיבות נפגע התובע ומשנמצאת גרסתו של התובע שיקרית, ברגיל, די בכך כדי לדחות את התביעה במקרה דנן, משנמצאה גירסת המערער שיקרית במובן זה שלא נפגע כהולך רגל תמים אלא כמי שנטל חלק בידוי האבנים ובקבוקי התבערה, יתכן כי היה די בכך כדי לדחות את התביעה".

כך קבע כב' השופט עמית גם בעבר, בת"א (מחוזי חיפה) 111/98 חזימה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]:

"כיצד ובאילו נסיבות נפצע התובע? לא על הנתבעת להוכיח, ודי בכך שהתובע לא הרים אפילו את הנטל הרגיל המוטל על תובע במשפט אזרחי, כדי לדחות את התביעה".

וכפי שקבע כב' השופט וינוגרד בת"א, ת"א 56114-05-11 עזבון סרור ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"המסקנה מכל האמור לעיל היא שדי בקביעה כי נסתרה הגרסה העובדתית של התובעים והתגלתה כגרסה שיקרית, כדי להביא לדחיית התביעה. בכך באה לידי ביטוי הקביעה כי התובע "נושא בתוצאה של אי הצגת גירשה נכונה בפני ביהמ"ש".

ואכן, משנמצא כי גרסת התובע רעועה וכי לא ניתן להאמין לה, לאור הסתירות, שפורטו בפני בית המשפט, הרי שדין התביעה להידחות.

התובע יישא בהוצאות משפט של הנתבעת בסך של 18,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, א' אדר תשע"ד, 01 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.