1. התובע עבד כחמש שנים כאחראי משמרת במסעדה בבעלות הנתבע מס' 1 להלן – הנתבע), עד שהתפטר. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא זכאות התובע לפיצויי פיטורים.

בנוסף, נתבעו סכומים שונים הנובעים מסיום יחסי העבודה. הנתבע הגיש תביעה שכנגד, המבוססת על נזקים לכאורה שנגרמו עקב ההתפטרות, ועניינם עלות השכרת רכב לתובע.

2. רקע עובדתי

א. הנתבע היה בעלים של מסעדת "מנצ'יס" בכפר סבא (להלן – המסעדה).

ב. התובע עבד במסעדה כאחראי משמרת, החל מיום 1.6.05 ועד ליום 15.3.10.

ג. התובע התפטר ומסר הודעה על כך לנתבע במועד כלשהו, השנוי במחלוקת, בחודש פברואר 2010 (לטענת התובע – ביום 15.2.10 ואילו לטענת הנתבע – ביום 21.2.10).

ד. ביום 21.2.10, התובע מסר לנתבע מכתב (נספח ה לכתב התביעה), בלשון זו:

"לידי מוטי שפרבר – מנצ'יס

בהמשך לשיחתנו מיום 15.2.10, על הפסקת עבודתי אצלך, מפורט חישוב הפיצויים המגיעים לי.

בנוסף לכך, עליך לשלם לי חופשה שנתית והבראה המגיעים לי עפ"י חוק.

כמו כן עליך למסור לי את כל תלושי המשכורת, טפסי 106 שלא קיבלתי בכלל כל תקופת העבודה.

תחילת עבודה – 1.6.2005

סיום עבודה – 15.3.10

כדי להקל עליך בתשלום הפיצויים, חישבתי את שכר הנטו המקורי כברוטו כי פיצויים מחושב תמיד שכר ברוטו כנטו ואין מס על פיצויים.

סכום הפיצויים עומד על 45,000 ₪, לפי שכר של 9,000 ₪ כפול חמש שנות עבודה.

45,000 ₪ = 5 שניםX 9,000 ₪ נטו חודשי

את כל המסוכם העביר לי עד לתאריך 15.3.10

ברגע שאקבל הכל אני הוציא מכתב מסודר שאין לי כל תביעות אליך.

בנושא ביטוח הפנסיה עליך להוציא מכתב אל סוכן הביטוח שמעביר את הפוליסה על שמי ולמסור לי גם העתק כזה.

בתודה מראש

ובברכה

ערן גולני"

ג. לאחר שהנתבע נקלע לקשיים כלכליים, במועד לא ברור, הוא החל לשלם לתובע את השכר בחלקים: בימים הראשונים בכל חודש שילם לו מקדמה על חלק מן הסכום ואת היתרה שילם לאחר מכן, בדרך כלל מספר ימים לאחר המועד הקבוע בחוק (עדות הנתבע בעמוד 15 לפרוטוקול, שורות 26-30).

ד. התובע ביקש מדי שנה שהנתבע ישלם לו דמי הבראה וחופשה, הגיש לנתבע מסמך עם חישוב הסכומים והנתבע שילם בהתאם (נספח ג' לכתב התביעה).

3. בפתח הדברים יש להבהיר כי בדיון הוברר שהנתבעת מס' 2 אינה אישיות משפטית והיא חדלה להתקיים. על כן התביעה כנגדה נמחקת ומכאן ואילך פסק הדין יתייחס רק לנתבע.

4. התביעה שלפנינו היא לפיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה, דמי גמולים לפנסיה, פיצויי הלנת שכר ופיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר). כמו כן עלינו להכריע בתביעה שכנגד שעניינה נזקים שנגרמו לנתבע עקב התפטרותו של התובע, וזאת בגין חוזה להשכרת רכב שנמסר לתובע.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

5. לגרסת התובע, הוא התפטר מאחר שחלק משכרו לא שולם לו במועד באופן קבוע, וכן בשל כך שלא שולמו לו זכויות סוציאליות. יש לראותו לפיכך כמי שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). לגרסת הנתבע התובע התפטר משום שמצא עבודה אחרת.

6. כמתואר לעיל, אין מחלוקת שבמשך תקופה מסוימת, חלק מהשכר שולם לתובע לאחר המועד החוקי. לטענת התובע, עובדה זו וכן העובדה שלא שולמו לו הזכויות הסוציאליות, מזכה אותו בפיצויי פיטורים.

7. בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) נקבע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

8. על מנת שעובד יהא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) על העובד לעבור שלוש משוכות: האחת, להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; השנייה, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; השלישית, להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/3-10 חיים כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990); ע"ע 354/07 אחים אוזן חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – טקין, (פורסם בנבו, 27.1.10).

9. על פי ההלכה הפסוקה, אי קיום הוראות חוקי המגן עשוי להוות "נסיבה אחרת" לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 1271/00 אמ"י מתו"ם – אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ – אברהם, פד"ע לט 587 (2004)). גם אם ניתן לראות באיחורים בתשלום השכר לתובע כ"נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש מן התובע להמשיך בעבודתו, הרי שהתובע לא צלח את שתי המשוכות הנוספות שפורטו לעיל. ראשית, התובע לא הוכיח שהתפטר בשל האיחורים בתשלום ולא מטעם אחר. המכתב מיום 21.2.10 אינו מפרט את הסיבה להתפטרות. בנוסף, בניגוד למסמכים בחתימת התובע, בהם דרש תשלום דמי חופשה והבראה, אין מסמכים דומים בנושא השכר. בעניין זה ר' עדות התובע בעמוד 7 לפרוטוקול, שורות 3-5):

"ש. יש לך מסמך דומה מפורט או מכתב כלשהו שבו אתה כותב למעסיק שלך שהוא מלין את שכרך?

ת. אין מכתב רשום ומסודר מלבד המכתב שאני עוזב את העבודה, המכתב האחרון שמסרתי לו..."

גם "במכתב האחרון" הנ"ל (נספח ה לכתב התביעה) לא נכתב דבר לגבי סיבת הפסקת העבודה של התובע, וממילא לא צוין בו שהתובע עוזב על רקע האיחורים בתשלום שכרו.

10. בנושא זה נוסיף כי הצדדים מסרו גרסאות שונות לגבי המועד בו החלו האיחורים בתשלום השכר. לגרסת התובע, האיחורים החלו "בתקופת עבודתי האחרונה" (סעיף 8 לתצהירו), ובחקירתו הנגדית הסביר כי הכוונה לשנת העבודה האחרונה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורה 22).

לגרסת הנתבע, הוא החל לשלם מקדמות שכר בד בבד עם האיחורים כשנתיים לפני תום תקופת עבודתו של התובע ובשל קשייו הכלכליים: "זה מדובר בשנתיים האחרונות והסברתי לו את המצב... ואז הגענו לדבר שנוכל לעמוד בו – מקדמה של 2,000 ₪ בתחילת החודש שאני נותן לו, ובמידה ואני יוכל והיו חודשים ששילמתי לו בזמן – הוא קיבל באיחור של יומיים, ועשיתי את המקסימום כדי שזה יהיה מתאים" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 6-9).

מאחר שהתובע אישר בחקירתו הנגדית את גרסת הנתבע – "זה קרה בסביבות שנתיים" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 1), אנו מקבלים את גרסת הנתבע לפיה בשנתיים האחרונות לעבודת התובע, חלק מהשכר שולם באיחור. אף עובדה זו סותרת את גרסת התובע ביחס לסיבת ההתפטרות. במצב זה, היה מצופה שהתובע יבהיר מה ארע שדווקא בחודש פברואר 2010, לאחר כשנתיים, החליט להתפטר ומדוע לא עשה זאת עוד קודם לכן. בהעדר הסבר מניח את הדעת לכך, לא שוכנענו שאכן התפטר בשל האיחורים בתשלום השכר.

11. זאת ועוד - התובע לא הוכיח שנתן לנתבע התראה סבירה על כוונתו להתפטר בשל האיחורים, והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ולהפסיקם (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 12-20):

"ש. נניח שאתה ב – 15 חושב שמוטי חייב לך כל מיני דברים, איזה הזדמנות אתה נותן לו לבצע את זה? ואני מדבר על הזדמנות כתובה.

ת. יש כאן חודש ימים שאפשר היה להתארגן, אבל בחודש הזה מוטי לא החזיר לי מכתב שכתב לי תשובה לגבי זה, הוא פשוט התעלם...

...

ש. אבל את כל זה אתה דורש אחרי שאתה מודיע לו שאתה עוזב את העבודה, נכון?

ת. אני לא עוזב, ב – 15 זו הודעה, עזבתי ב – 15.3 חודש ימים אחרי זה..." (עמ' 8 לפרוטוקול).

12. לסיכום האמור לעיל, התובע לא עמד בתנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן תביעתו לפיצויי פיטורים נדחית.

13. לצורך ההכרעה בשאר רכיבי התביעה (למעט פדיון הבראה), יש להכריע ראשית בשאלה מה היה שכרו של התובע.

לגרסת התובע (סעיף 4 לתצהירו), בשלוש השנים הראשונות לעבודתו קיבל שכר נטו בסך של 8,000 ₪, לאחר מכן שכרו עלה ל - 9,000 ₪ נטו, כאשר בהמשך נוכה משכר זה סכום של 1,000 ₪ מדי חודש בגין רכב שקיבל לשימושו. התובע לא טען דבר לגבי סכומים נוספים שניתנו לו בגין אירועים במסעדה ושתק נוכח טענות הנתבע בנושא זה.

לגרסת הנתבע, שכר התובע היה השכר המופיע בתלושים, כאשר מפעם לפעם נוספו לשכר זה סכומים משתנים שקיבל בגין אירועים (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 6-26).

14. להוכחת גרסתו, התובע הגיש מסמך מקורי שכותרתו "הסכם עבודה" (ת/1) ואשר נכתב בו כדלקמן:

"אני מוטי שפרבר ת. זהות 50576982 בעלים של מסעדת מאנצ'ס בכפר – סבא מעסיק את ערן גולני ת.ז 028402261 מתאריך 1/6/05 כמנהל משמרת במסעדה המשתכר בשכר של 8,500 נטו".

על המסמך מופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע, אולם הנתבע טוען כי מעולם לא חתם על מסמך זה: "לא, אני לא מזהה את החתימה שלי, יש לי חתימה מאוד פשוטה שכל ילד יכול לזייף אותה. ברור שזה מזוייף. אני לא מזהה את החתימה שלי" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 28-29).

איש מהצדדים לא הגיש ראיה מסייעת לטענותיו בשאלת אותנטיות המסמך, אולם גרסת התובע, מגיש מסמך המקור, מעוררת שאלות מהותיות ולוקה בשל כך באמינותה. ראשית, מעדות התובע עולה כי המסמך נמסר לבנק, ולפיכך לא ברור כיצד הוגש המסמך המקורי לבית הדין. התובע לא הסביר זאת, ואף אישר שאין ביכולתו להוכיח שהמסמך התקבל בבנק (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 28 עד עמוד 7 שורה 2):

"ש. יש לך יכולת להראות לי שהמסמך הזה הוגש לבנק, נשלח באיזשהי דרך ואושר ע"י הבנק שהתקבל?

ת. עובדה שקיבלתי את ההלוואה.

ש. יש לך את אישור הפקס?

ת. לא".

שנית, מעדות התובע לא ברור מי הגיש את המסמך לבנק – הוא או אשתו. בתחילה העיד התובע כי העביר את המסמך לאשתו, בדחיפות, לצורך קבלת הלוואה: "זה היה מקרה דחוף שהייתי צריך להעביר לאשתי לבנק..." (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 14); בהמשך העיד, כי "זה מסמך שהיה צריך אותו מהר כדי להציגו בבנק... אז אשתי רצה ומסרה לי, אני החתמתי ולמחרת מסרתי את זה" (שם בשורות 20-22; ההדגשות לא במקור). שלישית, לא ברור מדוע – אם אכן הייתה דחיפות גדולה כל כך למסירת המסמך – נדרשה אשת התובע "לרוץ ולמסור" לתובע מסמך בכתב ידה לצורך החתמת הנתבע (סעיף 6 לתצהיר התובע), כאשר התובע או הנתבע יכולים היו לנסח מסמך דומה בעצמם. לבסוף, השכר המצוין במסמך הנ"ל הינו 8,500 ₪ נטו – שכר אשר אינו תואם את גרסת התובע לפיה השתכר באותה עת 8,000 ₪ נטו בלבד.

נוכח שאלות מהותיות אלה, שוכנענו כי אין להעניק משקל ראייתי כלשהו למסמך ת/1 וכי התובע לא הוכיח את גרסתו לעניין גובה השכר.

15. בחקירתו הנגדית הנתבע אישר שמעבר לסכומים המפורטים בתלוש השכר, הוא שילם לתובע סכומים נוספים בגין אירועים שהתקיימו במסעדה: "העבודה שלו הכללית שנבעה מאירועים שהוא הרוויח בשבתות, פלוס אירועים שבבוקר היה לנו של אנשי עסקים שהוא הרוויח מהם גם כן..." (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 20-21). ביחס לסכומים אלה העיד הנתבע כדלקמן (שם בשורות (23-28):

"ש. אתה שילמת לו כסף מזומן מחוץ מה שכתוב בתלוש?

ת. כן, יצא לו כל חודש עוד כמה זה... בצ'קים.

ש. כמה?

ת. הממוצע יכול לנוע 2000-2500 ₪.

ש. ז"א יש חודשים שהוא הרוויח 7,000 ₪?

ת. כן ויש חודשים גם שהוא קיבל 6,000 ₪ כי לא היו אירועים."

לכך יש להוסיף כי הוכח שבחודש פברואר 2010 השתכר התובע 7,500 ₪ (ר' השיקים שצורפו לכתב התביעה).

16. מן האמור עולה אם כן, כי גרסת התובע לגבי גובה השכר לא הוכחה ועל פי הודאת הנתבע, שולמה לתובע משכורת חודשית ממוצעת שנעה בין 6,500 ₪ לבין 7,000 ₪ נטו, וכי היו חודשים בהם השתכר 6,000 ₪ בלבד, כמו גם חודשים בהם השתכר 7,500 ₪.

משהנתבע אישר חלקית את גרסת התובע (בכל הנוגע לטענה שתלושי השכר אינם משקפים את מלוא השתכרותו), עליו הנטל להוכיח את גובה השכר. על יסוד עדות הנתבע, אנו קובעים כי שכר התובע היה השכר הממוצע הגבוה בו נקב הנתבע, כלומר 7,000 ₪ לחודש. קביעה זו תהווה את הבסיס לעריכת החישובים הרלוונטיים בפסק דין זה. עם זאת, ומאחר שאין מחלוקת על כך שהסכומים הנוספים שקיבל התובע לא מוסו, אין מקום לערוך את החישובים לפי שכר ברוטו גבוה יותר (בדומה לאופן שבו נערכו על ידי התובע בכתב התביעה) באופן שיאפשר לתובע ליהנות בכפל מכך שלא שילם מס על סכומים אלה.

פדיון חופשה

17. התביעה ברכיב זה היא בגין שתי השנים האחרונות לעבודה (סעיף 10 לסיכומי התובע).

18. על פי הדין, הנטל להוכחת ניצול החופשה בפועל על ידי העובד, מוטל על המעביד (דב"ע לא/22 -3 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). הנתבע אישר שלא ניהל פנקס חופשה (סעיף 73 לתצהירו), ומשכך לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

19. מהראיות עולה כי מדי שנה, התובע ביקש מהנתבע שישלם לו את דמי החופשה בעין, היינו יבוצע פדיון, ללא יציאה לחופשה בפועל (נספח ג' לכתב התביעה). התנהלות זו מנוגדת לתכלית חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (ע"ע (ארצי) 1144/04 מרחיב – מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, (פורסם בנבו, 21.12.06); עד"מ (ארצי) 13/07 אסלטי – כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, (פורסם בנבו, 29.10.08); ע"ע (ארצי) 184/09 קרבצ'נקו – חברת השמירה בע"מ, (פורסם בנבו, 18.12.11)).

20. בנסיבות אלה, על פני הדברים התובע זכאי לפדיון 24 ימי חופשה (כפי שתבע, על יסוד ששה ימי עבודה בשבוע), בניכוי ימי חופשה שהודה בחקירתו הנגדית שניצל:

א. ששה ימים בסוכות, שנת 2009 (עמוד 10 לפרוטוקול). עדות התובע בנושא היתה מגומגמת ובלתי אמינה וניכר בתשובותיו נסיון לצמצם את מספר ימי החופשה שניצל בפועל ("זה היה סופ"ש בחג הסוכות. זה היה בחג שלא עבדתי" לעומת - "זה היה יומיים או שלושה"). בנסיבות אלה, מתקבלת עדותו האמינה של הנתבע שהתובע ניצל ששה ימי חופשה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 17).

ב. התובע העיד שלא עבד בערב ראש השנה, בערב כיפור, בחג פורים וביום הזיכרון (עמוד 9-10 לפרוטוקול), היינו ניצל ארבעה ימי חופשה נוספים בשנה (שהם שמונה ימי חופשה בשנתיים שבגינן נתבע פדיון החופשה).

כלומר, על הנתבע לשלם לתובע פדיון 10 ימי חופשה.

21. על פי שכר חודשי של 7,000 ₪, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 2,692 ש"ח (26 ימי עבודה בחודש/7000 ₪ X 10 ימים).

פדיון הבראה

22. מנספחים ג' וד' לכתב התביעה עולה שהנתבע שילם לתובע דמי הבראה עד חודש מאי 2009. על כן נותרה לדיון הזכאות לדמי הבראה החל מחודש יוני 2009 ועד סיום יחסי העבודה, ביום 15.3.10. מדובר בשמונה וחצי חודשי עבודה. הנתבע לא הכחיש את עצם הזכאות וחישובו של התובע לא נסתר. ברם, בחישוב זה נפלה טעות, מאחר שהוא מתייחס לשנת עבודה מלאה. לפיכך התביעה ברכיב זה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובע פדיון הבראה בסך 1,686 ₪ (12 /8.5 חודשי עבודהX 7 ימי הבראה X 340 ₪).

23. יש להוסיף בהקשר זה כי לכל אורך סיכומיו, לרבות בנושא פדיון הבראה, הנתבע טען שיש לקזז מכל סכום שישולם לתובע את הסכומים שנתבעו בתביעה שכנגד וכן תמורת הודעה מוקדמת שהתובע לא מסר. לנושאים אלה נתייחס בהמשך.

הפרשות לפנסיה

24. התביעה ברכיב זה מבוססת על הוראות צו ההרחבה הכללי במשק בנושא פנסיה חובה, מיום 1.1.08. טענות התובע בנושא זה נחלקות לשניים: זכאות לדמי גמולים לכל שנת 2008, מאחר שהביטוח הפנסיוני שלו החל רק בחודש נובמבר 2008 וכן טענה כי לא הופקדו מלוא הסכומים כדין ובחודשים מסויימים לא היו הפקדות כלל. התובע לא פירט בתצהירו את התביעה ברכיב זה, אלא הפנה לדו"ח חברת מנורה – מבטחים, נספח ח' לכתב התביעה.

הנתבע טען טענת קיזוז, אליה נתייחס המשך וכן כי חישובי התובע מופרזים.

25. על פי הוראות צו ההרחבה (סעיף 3(א)(2)), הזכאות לתובע היא החל מיום 1.2.08, כלומר הוא זכאי לדמי גמולים לתשעה חודשים (2-10/08). מהם יש לנכות את חלק העובד, שהיה אמור להשתלם משכר התובע. היינו הוא זכאי לחלק המעביד בדמי הגמולים, בסך: 525 ₪ (7000 ₪ X 0.833%X 9 חודשים).

26. בנושא השני – הפקדות בחסר, התובע צירף דו"ח של קרן הפנסיה לשנת 2009. משלא הוצגו ראיות ביחס לשנים 2008 ו – 2010, התביעה בגין שנים אלה נדחית ונותר לדיון רק ההפרש בגין שנת 2009. בסעיף 22 לתצהיר התובע נטען כי הנתבע "לא הפקיד לקרן הפנסיה את מלוא הסכומים כדין ואף במהלך שנת 2009 חדל מלהפקיד סכומים כלל (על אף שחלק מן הסכומים נוכו משכרי)". בסיכומיו (סעיף 4) צמצם התובע את היקף התביעה כאשר טען כי "חלקה של התביעה הינה בגין הפרשות עובד שנוכו מתלושי השכר ולא הועברו לייעודן, וחלקה בגין כך שלתובע נפתחה קרן פנסיה רק בחודש נובמבר 2008".

27. מהדוח השנתי לשנת 2009 (נספח ח' לכתב התביעה) עולה כי בקרן הופקדו דמי גמולים נעשו הפקדות לקרן הפנסיה בשנת 2009, הן בגין חלק העובד והן בגין חלק המעביד. הסכום שהופקד בגין חלק העובד באותה שנה היה 1,138.84 ₪.

בהינתן ששכר התובע היה 7,000 ₪ לחודש ועל פי הוראות צו ההרחבה, חלק העובד באותה שנה היה 1.66%, כלומר – 1,394.4 ₪. מכאן שנותרה יתרה לזכות התובע בסך 256 ₪ שעל הנתבע להשלים.

פיצויי הלנה

28. התובע עותר לקבלת פיצויי הלנה בגין האיחורים בתשלום חלק משכרו, בהתאם להסדר תשלום השכר.

29. לאחר שקילת טענות הצדדים שוכנענו, כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה וזאת מן הנימוקים הבאים:

א. חישובי התובע ביחס לרכיב זה בכתב התביעה (סעיף 21) אינם ברורים ואין הסבר לחישוב הסכום הנתבע.

ב. התובע לא הוכיח מהם הסכומים ששולמו באיחור ומה היה המועד בו שולמו. תדפיסי הבנק שצירף לכתב התביעה (נספח ז') אינם מהווים הוכחה לעניין זה. לכל היותר ניתן ללמוד מהם את מועד הפקדת השיק. גם אין ראיה לכך שהשיקים שהופקדו הם אכן שיקים של הנתבע. לכתב התביעה צורפו צילומי שלושה שיקים, אך רק אחד מהם נרשם למועד שלאחר המועד החוקי לתשלום השכר (16.4.10). בנוסף, הוגשו תדפיסים רק לשנת 2009, בעוד שהתביעה ברכיב זה היא גם לפיצויי הלנה בגין שנת 2010. כמו כן, מעיון בתדפיסים עולה כי אין התאמה בין הסכומים שהופקדו בשיק לחשבון התובע ומועדי ההפקדות ובין המועדים והסכומים המפורטים בתצהיר התובע. כך, למשל, התובע ציין שתי הפקדות בחודש יולי 2009 (בימים 11 ו - 12 לחודש, סעיף 21 לתצהירו), ואלה אינן מופיעות בתדפיס חשבון הבנק. גם הפקדות לימים 14.8.09, 15.9.09, 11.12.09 ו - 14.12.09 שמפורטות בתצהיר התובע אינן מופיעות בתדפיסי חשבון הבנק.

לסיכום, התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחית.

פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר

30. בסעיף 26א לחוק הגנת השכר נקבע:

"(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור;

(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסיקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם הוכיח המעביד אחרת;

(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; ..."

פיצויים לדוגמה הם פיצויים עונשיים, בעלי אופי הרתעתי (ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – דהן, (פורסם בנבו, 28.7.05); ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ - מועדון שייפ דיזינגוף – זואילי, (פורסם בנבו, ,16.11.11 (להלן – עניין דיזינגוף קלאב)).

בעניין דיזינגוף קלאב התווה בית הדין הארצי את הפרמטרים להטלת פיצויים לדוגמה (הגם ששם דובר בפיצויים לדוגמה לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז – 2007), כדלקמן: מידת ההפרה וחומרתה; משך ההפרה והאם מדובר בהפרות חוזרות ונשנות; האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, והאם מדובר בהפרה כשיטה הנוהגת אצל אותו מעביד במקום העבודה – כאשר לעניין זה יש לבחון גם את תום לבם של הצדדים; מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מן ההפרה ונסיבותיו האישיות של העובד; והשיקול הציבורי ההרתעתי.

31. בעניין שלפנינו, עולה מעדויות הצדדים שרישום השכר בתלושי המשכורת לא שיקף נכונה את שכרו האמיתי של התובע ומצב זה נמשך לאורך כל תקופת עבודתו (עמוד 14 לפרוטוקול). יחד עם זאת, שוכנענו מעדויות הצדדים כי מצב זה היה על פי הסכמתם של שני הצדדים.

נקודת המוצא היא שעדות התובע לא היתה מהימנה. כך למשל, למרות שבתצהירו תיאר מצב לפיו נאלץ ושוב ושוב לעמוד על זכויותיו, בין אם לגבי קבלת התלושים או דמי חופשה והבראה, מחקירתו הנגדית עולה תמונה אחרת. התובע הודה כי היחסים בין הצדדים היו טובים וכי היו לו תנאי עבודה טובים (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 30-31, עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 1-6, עמוד 11, שורות 6-8, עמוד 12 לפרוטוקול שורות 8-15). הטענה לגבי קבלת תלושי שכר שלא נמסרו אינה מתיישבת עם העובדה שלכתב התביעה צורפו תלושים שהודפסו במהלך תקופת העבודה, היינו נמסרו לתובע בזמן אמת ולא כפי שטען (ר' גם עדותו הפתלתלה בנושא, בעמוד 4 לפרוטוקול). בנוסף, התברר מחקירתו הנגדית כי גם בנושא החופשה השנתית לא דייק ולמעשה ניצל חופשה, כפי שהנתבע טען. התובע אף הודה, גם אם בלשון רפה, כי פדיון החופשה שולם לו למרות שלא ניצל חופשה בפועל, על פי בקשתו בשל מצבו הכלכלי (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 27-31). לעומת עדות התובע, עדות הנתבע היתה מהימנה וכנה, וניכר היה שהנתבע אינו מנסה להסתיר את ההסכמה בין הצדדים גם אם היא אינה מתיישבת עם הדין.

בשקילת עדויות הצדדים, לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את עדות הנתבע אשר לא נסתרה בחקירה נגדית, לפיה מדובר במצב שבו הדיווח בתלושי השכר נעשה בהסכמת שני הצדדים ולבקשת התובע –

"הוא ביקש שזה השכר כי אם הוא משלם מס הכנסה לא משתלם לו לעבודה במסעדה, והוא יכול לעבוד בעבודות אחרות."

(עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 17-18)

...

"היות וכדי לעבוד במסעדה ולקבל את הכסף בצורה כזו – לא השתלם לבחור, הוא היה אמור לשלם מזה הרבה מיסים ובעירייה הוא היה צריך לשלם כי התלוש שלו נמוך, ובגני הילדים שהוא רשם את הילדים הוא קיבל הנחות – אז הוא הסביר לי שככה לא משתלם לו לעבוד."

(עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 8-11).

אמנם אין בכך כדי לפטור את הנתבע מקיום חובותיו כמעסיק, אך בהקשר של פסיקת פיצוי על פי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, יש לשקול אף את מידת תום לבו של התובע או העדרה.

32. לאחר שמיעת עדויות שני הצדדים – כפי שפורטו בהרחבה לעיל – הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה לקבלת פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר. אופן רישום השכר בתלוש על ידי הנתבע היה אכן חלקי ולא שיקף את שכרו האמיתי של התובע, ובכך הפר הנתבע את הוראות חוק הגנת השכר. עם זאת, בנסיבות בהן ניכר חוסר תום לב מצד התובע בדרישתו לפיצוי, וכן לאור דחיית טענותיו העיקריות בדבר אי קבלת התלושים והסתרתם – איננו מוצאים לנכון לפסוק לתובע פיצוי כאמור.

התביעה שכנגד

33. הנתבע (התובע שכנגד) תבע החזר בגין עלות דמי השכירות של הרכב ששכר לשימוש התובע. לגרסתו, התובע (הנתבע שכנגד) התחייב להמשיך בעבודתו למשך כל תקופת השכירות של הרכב (שלוש שנים) וכן לשאת בעלות של 1,000 ₪ לחודש בגין הוצאות הרכב בתקופה זו.

34. הנתבע לא הציג כל מסמך חתום על ידי התובע או רישום שלו שיתמוך בטענותיו בנושא התחייבות התובע. בנסיבות אלה, משהתובע הכחיש את הטענות ואף לא נחקר בחקירה נגדית על האמור בתצהירו, דין התביעה שכנגד בנושא זה להידחות.

35. בנוסף, נטען כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, תמורת ששה ימי הודעה מוקדמת, על יסוד הטענה כי התובע התפטר ביום 21.2.10 ולא ביום 15.2.12 (כאמור, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 15.3.10).

אף טענה זו נדחית לאור עדות הנתבע לפיה "הוא אמר לי כמה ימים לפני כן שהוא רוצה לעזוב ... ואחרי כמה ימים הוא נתן לי את הפתק..." (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 17-18). כלומר, הנתבע אישר שקדמה למסירת המכתב מיום 21.2.10 הודעה על התפטרות. בכך אישר את גרסת התובע, לפיה כבר ביום 15.2.10 הודיע על התפטרותו.

סוף דבר

36. התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך 2,692 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.10 ועד התשלום בפועל;

ב. פדין הבראה בסך 1,686 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.10 ועד התשלום בפועל;

ג. דמי גמולים לפנסיה בסך 781 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.10 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה רק באופן חלקי (פחות מ – 6% מסכום התביעה המקורי), כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, (30 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.