1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה – לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובשתי עבירות איומים – לפי סעיף 192 לחוק.

אסקור להלן את תמצית העובדות העומדות ביסוד הכרעת-הדין המרשיעה. הנאשם ואורון כהן (להלן – המתלונן) היו ידידים עד למועד האירועים הנדונים בכתב-האישום. ביום 7.4.10 נתגלע ביניהם סכסוך, בעקבות דברים שהשמיע האחד בעניינו של חברו באוזניה של פלונית, שהייתה בידידות עם השניים. באותו מועד שלחו הנאשם והמתלונן זה לזה בטלפונים הניידים מסרונים שונים (הודעות S.M.S), כאשר חלק מהמסרונים ששלח הנאשם כללו תוכן מאיים. בין-השאר כתב הנאשם באחד מהמסרונים: "...אז מחר ניפגש לבד, ונראה מי גבר. על ההודעות ששלחת היום, ואם היית מחזיק מעצמך, היית יורד למטה, אבל מחר אני אעשה סוף לטיפשות שלך, שאתה משתף מלשינה נגדי כמו שאתה טוען, מחר נראה מי אני ומי אתה, אתה רק רעש וצלצולים, אז מחר נקבע מחר לבד ונראה מה אתה מסוגל לעשות ומה אני מסוגל". במסרון אחר ציין הנאשם: "יא מניאק, בוא תרד למטה ונראה את התוצאה, אתה יודע רק לצעוק בטלפון, אז תהיה אמיץ ותרד למטה, ואני אבוא עד לבית שלך כי אתה... לצעוק רק בטלפון כמו זונה, תרד בלי רעש, ונראה את התוצאה, ואם, אני מבטיח לך שעל הקטע שעשית היום עם המלשינה הזאת אתה...".

בעקבות הסכסוך האמור קבעו הנאשם והמתלונן להיפגש בשעה 2:20 לפנות בוקר ברחוב שוהם בירושלים, מתחת לביתו של המתלונן. בהתאם לסיכום האמור נפגשו השניים במקום, כאשר למתלונן התלווה אחיו ארז. לאחר דין ודברים, פרצה קטטה בין המתלונן לבין הנאשם, אשר במהלכה דקר הראשון את האחרון בכתפו ובאזור הצלעות, וכן הִכּה אותו בראשו באמצעות ידית של פגיון שהחזיק בידו. לאחר שהנאשם נפגע, כאמור, הוא חתך את לחיו השמאלית של המתלונן באמצעות סכין, וגרם למתלונן חתך עמוק בלחיו השמאלית לאורך כל הפנים – מהרקה, לאורך הלחי, ועד לסנטר; וכן גרם לו חתך נוסף באותה לחי באורך של 2 ס"מ.

לאחר האירועים הנדונים, שלח הנאשם למתלונן מסרונים, שבהם איים על חייו, ובין-השאר מסרונים כדלהלן: "שמע יא מלשין שב בשקט, צעקת כמו זונה שהמניאק ידעו שזה אני, אז שאבא שלך יבוא, אותך ואותו אני אזיין, ואל תדבר על זה עם אף אחד"; "אל תתנהג כמו מלשין, מה אתה מחפש, שאני יעצר, אני רק התחלתי איתך את הסיפור, אז שב בשקט בלי רעש, ונראה בהמשך מי מסכן, ירדת עם אחיך כמו זונה, כי זה מה שאתה, ואל מה שקרה לי אתה מסכן, ואל תספר לאף אחד יא מלשין, שב בשקט עד הסיבוב הבא ותמחק את ההודעות".

במהלך שמיעת הראיות, נסבה המחלוקת בין הצדדים על ההתרחשויות בשלב השני של האירוע, אשר במהלכו נחתך המתלונן בפניו. לגבי שלב זה נשמעו עדויותיהם של המתלונן, אחיו ארז והנאשם. המתלונן העיד, כי במהלך מאבק עם הנאשם הִכה בראשו של הנאשם באמצעות ידית של פגיון, ובשעה שהפנה את גבו לנאשם והתכוון לעזוב את המקום וללכת לביתו, שלף לפתע הנאשם סכין "יפנית" מכיסו וחתך אותו בפניו. הנאשם הודה כי דקר את המתלונן בפניו, ואולם לטענתו נעשה הדבר מתוך הגנה עצמית. הוא ציין, כי לאחר שנדקר על-ידי המתלונן, הצליח לחטוף סכין מידי ארז, אחיו של המתלונן, ובעת שהניף את הסכין לְפנים, בכדי לחלץ עצמו מתקיפתם של השניים, פגע ככל הנראה במתלונן. בהמשך, נמלט לכיוון ביתו והשליך את הסכין במסלול מנוסתו. לא הייתה מחלוקת, כי הנאשם גרם לחתכים בפניו של המתלונן באמצעות סכין, והדיון התמקד בשאלת נסיבות ביצוע הדקירה. בהכרעת-הדין נקבע, כי לא ניתן להגיע לכלל מסקנה, במידת הוודאות הנדרשת, האם הנאשם הצטייד מבעוד מועד בסכין, או שמא נטל את הסכין מידיו של ארז, ובעניין זה לא נקבעו ממצאים על-יסוד עדותו של ארז, זאת לנוכח הסתירות שבין עדותו לבין אמרותיו בחקירה, וכן העובדה שהלה הִנו חולה סכיזופרניה פרנואידית, ונוטל תרופות פסיכיאטריות דרך קבע.

בכל הנוגע לשלב שבו החזיק הנאשם סכין והניפה לעבר פניו של המתלונן, נקבע בהכרעת-הדין כי לא עומד לנאשם – אף לפי הגרסה שהעלה בעדותו בבית-המשפט – הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית, לפי סעיף 34י לחוק. נקבע, כי מעשהו של הנאשם לא בא בגדרה של התגוננות שנועדה להדוף תקיפה שלא כדין, שכן המתלונן לא ניסה לתקוף אותו באותו שלב, ולא הייתה מניעה מצִדו של הנאשם להימלט מהמקום; כי הנאשם לא היה נתון בסכנה מוחשית מפני פגיעה בגופו, שכן המתלונן לא ניסה לדקור אותו באותו שלב, אלא רק התקרב לעברו; כי הושטת ידו של הנאשם לעבר פניו של המתלונן אף לא הייתה דרושה או נחוצה בכדי להדוף תקיפה כלפי הנאשם; וכי לא היה כל יחס ראוי בין פעולתו של הנאשם – חיתוך פניו של המתלונן – לבין הנזק שחשש מפניו, ובפרט כאשר המתלונן לא ניסה לתקוף את הנאשם בשלב זה, והאחרון יכול היה להימלט מהזירה. מכל מקום, נקבע, כי עדותו של הנאשם על הנסיבות שבעטיין חתך את המתלונן בפניו לא הייתה אמינה ומשכנעת; ובפרט כאשר באמרותיו בחקירה המשטרתית, מסר גרסה שונה בתכלית, לפיה דקירתו את המתלונן נעשה במעשה מכוון. באמרותיו במשטרה ציין הנאשם, במספר הזדמנויות, כי התכוון "לחתוך" את המתלונן, בכדי "להחזיר לו" על דקירתו קודם לכן, אם כי הוסיף שלא התכוון לחתוך אותו בפניו, אלא לדקור אותו בכתף, ביד, או בכל מקום אחר בגוף. בהקשר זה צוין בהכרעת-הדין, כי גרסתו של הנאשם בחקירה המשטרתית, לפיה התכוון "לחתוך" את המתלונן, מתוך כעס ורצון לגמול לו על פציעתו, טופחת על-פני עדותו בבית-המשפט, לפיה מעשה הדקירה לא היה מכוון. כן נקבע, כי המסקנה לפיה מעשה הדקירה היה מכוון ולא נבע מסיטואציה של הגנה עצמית אף נתמכת – בעובדה שהנאשם נמלט מהזירה כשהוא נושא עִמו את הסכין, בכך שהסתיר את הסכין ואת חולצתו הקרועה ליד ביתו, בסירובו לפנות לבית חולים לקבלת טיפול רפואי חרף דקירתו באזור הצלעות, וכן בהתנהגותו במשטרה עת הכחיש בתחילת החקירה כי היה מעורב באירוע. משכך, נקבע כי הנאשם חתך את המתלונן בפניו באמצעות סכין, זאת במעשה תקיפה מכוון, ולא עומד לו הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית. משהוכחו יסודות העבירה של גרימת חבלה חמורה מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה, ומשהוכחו אף מעשי האיומים במסרונים שנשלחו מהטלפון הנייד של הנאשם לטלפון הנייד של המתלונן, הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום – לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, ולפי סעיף 192 לחוק.

2. יצוין, כי נגד המתלונן, אורון כהן, הוגש כתב-אישום בתיק נפרד בבית-משפט זה, ת"פ 13966-07-10, בגין דקירתו את הנאשם ופציעתו במהלך האירוע. הלה הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, איומים והעלבת עובד ציבור, ודינו נגזר ביום 22.5.11 בבית-משפט זה (כב' השופט א' כהן) לשנתיים מאסר בפועל, וכן להפעלת שני מאסרים על-תנאי, כאשר שישה חודשים מהם במצטבר למאסר המוטל. ערעור שהגיש אורון כהן לבית-המשפט העליון, הן על ההרשעה והן על גזר-הדין, בתיק ע"פ 4792/11, נדחה ביום 1.2.12; ובית-המשפט העליון הדגיש, כי חרף העובדה שמדובר בצעיר שנמצא בעיצומו של הליך חיובי של גמילה מסמים, אין מקום להתערב בעונש, בציינו כי "השימוש בסכין על-מנת לפתור סכסוכים הוא רעה חולה במחוזותינו ובתי המשפט מצווים לנקוט יד קשה במשתמשים כאלה" (פִסקה 19 לפסק-הדין).

3. הנאשם הִנו בן 42, נשוי מזה כשנה. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי בתקופת נערותו הועבר הנאשם למסגרת לימודית של החינוך המיוחד, על-רקע קשיים בתִפקוד בבית-הספר, וכי באותה תקופה החל להתחבר לחברה שולית, לברוח מהבית, להשתמש בסמים ולהיות מעורב בפלילים. בכיתה ט' הוצא לפנימייה, אך בהמשך נשר גם ממסגרת זו, ועבד בעבודות מזדמנות. הוא שירת בצה"ל שירות חלקי, ושוחרר על-רקע קשיי הסתגלות. לאחר השחרור התמכר לסמים, וניהל במשך שנים אורח חיים התמכרותי ועברייני.

לחובתו של הנאשם עבר פלילי עשיר ומכביד, הכולל 66 עבירות שעליהן נתן את הדין ב-20 משפטים שונים, מאז היותו נער בשנת 1984. הרשעתו האחרונה היא מחודש נובמבר 2008, בגין עבירה שבוצעה בשנת 2006, ומאז השתלב הנאשם בהליך שיקומי. העבר הפלילי המכביד כולל, בין-השאר, עבירות התפרצות (6 עבירות), גניבה (3 עבירות), גניבה מרכב (3 עבירות), שימוש ברכב ללא רשות, החזקת סכין (7 עבירות), תקיפה (3 עבירות), תקיפה בנסיבות מחמירות (3 עבירות), תקיפה הגורמת חבלה של ממש, פציעה (2 עבירות), פציעה באמצעות נשק קר (2 עבירות), תקיפת שוטר במילוי תפקידו, איומים (2 עבירות), הצתה (2 עבירות), סחיטה באיומים, החזקת סמים (5 עבירות), שוד מזוין, חטיפה, כליאת שווא, הדחה בעדות וזיוף מסמכים (2 עבירות). בגין עבירות אלה נידון הנאשם בעבר למספר מאסרים לריצוי בפועל.

כפי שעולה מהתסקיר, הופנה הנאשם לשירות המבחן מספר פעמים, ונעשו עמו מספר ניסיונות לגמילה מסמים, הן במסגרת הקהילה, והן בין כותלי הכלא. לאורך השנים התרשמות הגורמים המטפלים הייתה, כי הנאשם מביע מוטיבציה לשינוי, אך מתקשה להתמיד באורח חיים נורמטיבי ולא מצליח להיגמל מסמים. החל משנת 2002 היה הנאשם מטופל במרכז המתדון הירושלמי "מ.מ.י". בתחילה המשיך לצרוך סמי רחוב, ולא התמיד בקשר הטיפולי; ואולם, בשנתיים האחרונות חל שינוי באורח חייו. הוא התמיד בקשר טיפולי אינטנסיבי, ומרבית הזמן היה נקי מסמי רחוב. במהלך השנים 2009 ו-2010, עד למועד האירוע בחודש יולי 2010, עבד הנאשם ברציפות במשרה חלקית כמלווה הסעות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובתקופה של שמונת החודשים שקדמו לאירוע היה נקי לחלוטין מסמי רחוב. במסגרת שחרורו בערובה, המשיך הנאשם לקבל טיפול במרכז המתדון הירושלמי באשדוד, ולאחרונה עבר למרכז המתדון בירושלים, שם הוא מקבל גם טיפול פרטני. דגימות השתן שמסר, היו נקיות מסמים.

בשיחתו עם קצינת המבחן בעניין ההרשעה הנדונה, קיבל הנאשם אחריות על מעשיו והביע חרטה על מעורבותו באירוע. בצד זאת השתמש הנאשם במנגנוני הגנה של השלכת האחריות למעשה על אחרים, תוך מינימליזציה של התנהגותו, עת טען כי במהלך ויכוח, אשר הסלים לתגרה, ביצע את הדקירה בניסיון להגן על עצמו.

שירות המבחן הדגיש בתסקירו, כי הנאשם – אשר ניהל במשך שנים אורח חיים התמכרותי ועברייני – מצוי בשנתיים האחרונות בתהליך של שיקום ומשתף פעולה עם מטפליו; והעריך כי העבירה בוצעה על-רקע נטייתו של הנאשם לאימפולסיביות, היותו בעל סף תסכול נמוך, וקשייו לשאת תחושות של חולשה ופגיעה בערכו העצמי. באשר להמלצות, הואיל והנאשם נמצא מיוזמתו ומרצונו מזה מספר שנים בטיפול במרכז המתדון, לא מצא שירות המבחן מקום להמליץ על מתן צו מבחן, שכן סבר שלהתערבות טיפולית של שירות המבחן לא יהיה ערך מוסף. הוא סבר, כי יש להימנע מהטלת מאסר בפועל, שעלול לחשוף את הנאשם לחברה עבריינית ולחזרה לשימוש בסמים; והמליץ בנסיבות העניין להסתפק בהטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות – עונש אשר ייתן ביטוי לחומרת המעשים, אך לא יפגע בתהליך השיקום שבו נתון הנאשם מזה שנים.

4. הנאשם היה נתון במעצר בגין האירועים הנדונים בתיק זה מיום 6.7.10 ועד ליום 19.9.10. לאחר מכן שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" במשך כשנה. בחודש דצמבר 2011 נתאפשר לנאשם, במסגרת חלופת מעצר, להתגורר בבית אחותו ביישוב ורד יריחו, ואף לצאת מדי יום לעבודה במקום. באותה תקופה, בסוף שנת 2011, הכיר הנאשם את רעייתו, והשניים התחתנו לפני כחצי שנה.

בפרשת גזר-הדין העידה אחותו של הנאשם, אשר התייחסה לנסיבות האישיות והמשפחתיות שבעטיין התדרדר הנאשם למעגל העבריינות, על הליך שיקומו בשנים האחרונות ועל התקופה שבה היה נתון תחת פיקוחה במסגרת תנאי השחרור בערובה. כן העידה בפרשת גזר-הדין אשתו של הנאשם, אשר הביעה משאלתם של שני בני הזוג להקים בית ומשפחה.

5. ב"כ המאשימה ציינה בטיעוניה לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, והדגישה את הצורך בהטלת ענישה מחמירה בגין העבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, בפרט לנוכח התוצאה הקשה של הפציעה. היא עתרה להטלת מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס, והבהירה כי היא אינה עותרת להטלת פיצוי למתלונן. ב"כ המאשימה הפנתה לגזר-דין שהוטל על המתלונן אורון כהן (ת"פ 13966-07-10; ע"פ 4792/11), וציינה כי מעשיו של הנאשם חמורים יותר מאלו של המתלונן, חרף העובדה שהמתלונן דקר ראשון את הנאשם. בהקשר זה היא הדגישה, כי הנאשם היה זה שהגיע לאזור ביתו של המתלונן והזמין את האחרון לעימות, וכי החבלה שהוסבה למתלונן הייתה חמורה יותר מזו שנגרמה לנאשם, שכן הנאשם חתך את פניו של המתלונן לכל אורכן, והותיר בפנים מום קבע של צלקת ארוכה ומכוערת.

6. הסניגור לא הקל ראש בחומרת מעשיו של הנאשם, ובתוצאה הקשה של הדקירה, אך ציין, בין-השאר, כי לא היה מדובר בדקירה מתוכננת, כי המפגש היה תוצאה של "יוזמה משותפת" של השניים, וכי למתלונן היה "אשם תורם" מכביד בכך שדקר את הנאשם. לנוכח נסיבות האישיות של הנאשם, שתוארו בתסקיר, ולאור נסיבות ביצוע העבירה, ביקש הסנגור לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בהטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות.

במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש, תיאר הנאשם את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, שבעטיין נקלע בשעתו לעולם העברייני, ואת הליך השיקום שבו השתלב בשנים האחרונות. הוא ביקש את רחמי בית-המשפט בגזירת הדין, וביקש ליתן לו הזדמנות להמשך שיקום דרכיו, בפרט לאחר נישואיו. בנוסף הגיש הנאשם מכתב, שבו גולל את נסיבות חייו והביע משאלתו להמשך שיקום.

7. העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה היא מן העבירות החמורות בספר החוקים, והעונש המֵרבי אשר נקצב בצִדה עומד על עשרים שנה. משנה חומרה יש לראות בביצוע העבירה באמצעות סכין. בתי-המשפט מתריעים, פעם אחר פעם, על "תת תרבות" הסכין, שהייתה למגפה אשר פשתה לדאבון הלב במקומותינו. תופעה קשה זו, העלולה להביא לתוצאות קשות של קיפוח חיים, או כמו בענייננו להסב חבלות חמורות – מחייבת תגובה עונשית קשה ומחמירה. על-רקע זה נפסק, כי העונש ההולם והראוי בגין גרימת חבלה חמורה באמצעות סכין, הִנו, ככלל, מאסר בפועל, ובפרט כאשר מדובר במעשה שנעשה מתוך כוונה להסב חבלה חמורה. עוד מורה הפסיקה, כי האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה בעבירות אלו גובר על השיקולים הנובעים מנסיבותיו האישיות של הנאשם, ושיקולים של טיפול ושיקום.

העבירה של גרימת החבלה בכוונה מחמירה, שבה הורשע הנאשם, חמורה בטיבה ובנסיבותיה, זאת הן לנוכח מהות המעשה – דקירת המתלונן בפניו באמצעות סכין; הן לאור היסוד הנפשי של ביצוע המעשה – כוונה להסב למתלונן חבלה חמורה; והן בשל התוצאות הקשות של הדקירה – חתך לאורך כל הפנים, שהותיר למתלונן צלקת גסה ומכוערת. הנאשם אמנם ביצע את העבירה בתגובה לדקירתו על-ידי המתלונן; ואולם, כפי שנקבע, לא היה מדובר בהגנה עצמית, הדקירה הייתה מכוונת ותוצאותיה היו חמורות מפציעתו של הנאשם על-ידי המתלונן. עבירות האיומים שהנאשם הורשע בביצוען חמורות אף הן, ומצביעות על רוח הלחימה והאימפולסיביות של הנאשם לפני האירוע ולאחריו. היבט מחמיר נוסף הוא עברו הפלילי המכביד של הנאשם, בין השאר בעבירות אלימות, וכישלון ההרתעה במאסרים בפועל שהוטלו עליו בעבר, אם כי הרשעתו האחרונה של הנאשם הייתה בגין עבירה שביצע לפני כשש שנים. לנוכח חומרת העבירות ועל-רקע עברו הפלילי של הנאשם, מן הראוי להשית על הנאשם מאסר בפועל לתקופה ממושכת יחסית, זאת משיקולים של גמול והוקעת המעשים, מטעמים של הגנה על ביטחון הציבור, וכן לצורך הרתעה אפקטיבית – אישית וכללית. באשר למשך המאסר, אתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, ובין-השאר, בכך שהנאשם נדקר באזור הצלעות על-ידי המתלונן בטרם הגיב בדקירה מצִדו; בנסיבותיו האישיות של הנאשם שפורטו בתסקיר, ובכלל זה הליך השיקום שבו היה נתון בשנים האחרונות; ובעובדה שהנאשם שהה, לאחר שחרורו מהמעצר, ב"מעצר בית" ובתנאים מגבילים בתקופה ממושכת.

8. על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את הנאשם כדלהלן:

א. לשנתיים מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר מיום 6.7.10 ועד ליום 19.9.10.

ב. לשנת מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מהיום עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, או עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק הנ"ל.

ג. לשלושה חודשי מאסר על-תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים מהיום עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להטיל על הנאשם קנס; וכן לא לחייב אותו לפצות את המתלונן – ולוּ מן הטעם שהמאשימה לא ביקשה להורות על פיצוי המתלונן במסגרת ההליך הפלילי.

זכות ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

המזכירות תמציא עותק מגזר-הדין לשירות המבחן.

הנאשם יתייצב לריצוי המאסר ביום 15.11.12 בשעה 8:30 בבית-המעצר במגרש הרוסים בירושלים, ועד להתייצבות למאסר יעמדו בתוקף תנאי השחרור בערבות שנקבעו בעבר.

ניתן היום, כ"ח בתשרי תשע"ג, 14 באוקטובר 2012, בנוכחות ב"כ המאשימה, הסנגור והנאשם.