פסק דין

בפניי תביעה בגין יתרת חוב בלתי מסולקת בחשבון שניהלה הנתבעת 1 אצל התובע. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעים 2 ו-3, אשר, לאענת התובע ערבו להתחייבויות הנתבעת 1 כלפיו.

1. רקע כללי:

התובע (להלן: "הבנק") הגיש את התביעה דנן נגד הנתבעת 1, בנ-שב נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "החברה" או "הנתבעת 1") בגין יתרת חוב בחשבון מס' 173099 שניהלה בסניף כפר שמריהו של הבנק בסך כולל של 315,302 ₪.

הנתבעת 1 הינה חברה שהוקמה ע"י הנתבעים 2 ו-3 ואשר מטרתה הייתה לעסוק בבניה במסגרת תוכנית תמ"א 38 ובתיווך. לצורך כך קיבלה החברה אשראי מהבנק, אולם נקלעה לקשיים כספיים והפסדים ולא החזירה את האשראי.

התביעה הוגשה גם נגד הערבים: הנתבע 2, דניאל שביט (להלן: "מר שביט" או "הנתבע 2"), וכן הנתבע 3, בן יהודה יחיעם (להלן: "מר בן יהודה" או "הנתבע 3"), אשר ערבו להתחייבויות החברה כלפי הבנק בהתאם לכתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. במועד החתימה על כתב הערבות היו מר שביט ומר בן יהודה בעלי המניות והמנהלים בחברה.

נגד הנתבע 2 ניתן פסק דין בתיק זה ביום 05.01.2011 ע"י כבוד הרשם צחי אלמוג. ביום 20.2.12 הגיש הבנק תצהירי עדות ראשית להם צירף את נספח 17 לפיו הגיש נתבע 2 ביום 18.9.10 בקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל. לדיונים שהתקיימו בפניי לא התייצב הנתבע 2, אשר לטענת הבנק (בקשה מיום 15.2.12) לא אותר.

תמצית טענות הצדדים:

2. תמצית טענות הבנק:

לטענת הבנק, החוב נשוא התובענה מורכב משניים: האחד, יתרת חובה בחשבון העו"ש של החברה, אשר ביום הגשת התובענה (13.07.10) עמדה על סך של 6,204 ₪ (העתק מספרי הבנק בדבר יתרת החוב בחשבון העו"ש צורף כנספח 5 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי, מנהל הסניף בבנק). השני, יתרת הלוואה שניתנה לחברה, אשר עומדת ביום הגשת התובענה על 309,098 ₪ ואשר יש לצרף לה ריבית מרבית החל מיום הגשת התובענה ועד התשלום בפועל (העתק מספרי הבנק בדבר יתרת ההלוואה צורף כנספח 6 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי, מנהל הסניף בבנק). לפיכך, סך סכום התביעה המבוקש הינו 315,302 ₪ בצירוף ריבית בשיעור מרבי.

לטענת הבנק, ניתנו למעשה שתי הלוואות לחברה: ההלוואה הראשונה ניתנה במאי 2008 על סך של 400,000 ש"ח ומלוא סכום ההלוואה הועבר לחשבונו הפרטי של מר בן יהודה בסניף רמת אפעל של הבנק. ההלוואה השנייה הינה, למעשה, מחזור ההלוואה הראשונה, אשר הועמדה ביום 05.05.2009 בסך קרן של 300,000 ₪ בהתאם לכתב התחייבות וערבות להחזר ההלוואה מיום 05.05.09 (נספח 4 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק).

לטענת הבנק, אין כל בסיס לטענות מר בן יהודה נגד ההלוואה ולא ברורה טענתו בדבר "לקיחתה" ע"י הבנק.

כמו כן, טענת מר בן יהודה, כי נמשכו מהחשבון שיקים שזויפו ע"י מר שביט בסכום של

91,463 ₪ איננה נכונה. לאור העדויות עלה, כי מר בן יהודה הוא שמשך שיקים בחשבון וככל שנמשכו שיקים אחדים ע"י מר שביט, הרי פעולה זו נעשתה בידיעתו ובהרשאתו של מר בן יהודה ובהרשאת החברה. מכל מקום, מר בן יהודה לא הודיע לבנק דבר על טענת זיוף או כל טענה שיש לו נגד מר שביט. כמו כן, לא הוגשה תלונה במשטרה, אלא לאחר הגשת התביעה.

לאור ערבותו של מר בן יהודה יש לחייבו ביחד ולחוד עם החברה בסכום התביעה.

3. תמצית טענות הנתבעים:

כאמור לעיל, כנגד הנתבע 2 ניתן פסק דין בתיק זה ביום 05.01.2011 והוא הגיש בקשה לצו כינוס, לפיכך תוצאות פסק הדין רלבנטיות לנתבעים 1 ו-3 בלבד (להלן: "הנתבעים").

לטענת הנתבעים, עילת התביעה התבססה על נספח 3 לכתב התביעה, אשר הינו כתב התחייבות להחזרת הלוואה. מאחר וכתב התחייבות זה לא נחתם ע"י החברה ולא ע"י מר בן יהודה, הרי שאין לבנק עילת תביעה נגדם.

טוען מר בן יהודה, כי הוא לא חתם על כתב התחייבות להחזרת ההלוואה וכי גם חותמת החברה הוטבעה במרמה ע"י מי שהיה בזמנו שותף בחשבון החברה, מר שביט. מר שביט לא היה רשאי לחתום לבדו בשם החברה, שכן חיוב החברה נעשה ע"י חתימתם של שני מנהליה במשותף בצירוף חותמת החברה, בעוד שעל גבי כתב ההתחייבות האמור לא קיימת חתימתו של מר בן יהודה.

עוד טוען מר בן יהודה, כי נרקמה קנוניה בין מנהל הבנק לבין מר שביט בכל הקשור לקבלת ההלוואה (השנייה), לגלגולה ומחזורה – מהלך שהביא לכך שמר שביט ניכס לעצמו את כל הכספים וגזל את מר בן יהודה בסיוע ישיר או עקיף של מנהל הבנק. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של מנהל הבנק.

טענה נוספת הינה, כי מר שביט זייף שיקים בחתימתו של מר בן יהודה בסכום כולל של

91,463 ₪. לטענתו, הוא הזהיר את מנהל הבנק על כך שחתימתו זויפה ודרש ממנו לחקור בעניין וכן הגיש על כך תלונה במשטרה.

חרף ביטול החתימה בחשבון למר שביט אפשר לו הבנק ביצוע פעולות בחשבון כגון העברת כספים לעצמו ולאחרים בסך של 55,098 ₪.

הנתבעים טוענים, כי הבנק הפר את סעיף 5(ב) לחוק הערבות, ולפיכך אין הנתבעים מחויבים בסכום ההלוואה.

כמו כן, הם טוענים, כי הבנק הפר את חובותיו כלפי מר בן יהודה ע"פ דיני החוזים בכך שהטעה אותו לחתום על מסמך (בדבר הערבות המתמדת) לפיו יהיה ערב גם לכל הלוואה שתילקח בעתיד, ללא ידיעתו וללא חתימתו.

עוד לטענת הנתבעים ביהמ"ש קבע זה מכבר בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פד"י מט(1) 369, כי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) נועד להקנות הגנה משמעותית לערבים וכי צורך זה מתחזק שעה שמדובר בנושה שהוא בנק. על פקיד הבנק חלות חובות מיוחדות בנוגע להחתמת הערב על כתב הערבות. תוצאת הפרת חובות הבנק הינה הפטרתו של הערב לחלוטין מערבותו (סע' 12 לסיכומי הנתבעים).

4. דיון והכרעה:

התביעה דנן עניינה יתרת חוב בלתי מסולקת בחשבון שניהלה החברה בסניף כפר שמריהו של הבנק. עיקר החוב נובע מהלוואה שניתנה לחברה ע"י הבנק, כפי שיפורט להלן.

אין חולק, כי חשבון החברה בבנק מס' 173099 (להלן: "החשבון" או "חשבון החברה") נפתח ביום 14.02.2008 (להלן: "יום פתיחת החשבון") (נספח 1 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי, מנהל הסניף בבנק).

עוד אין חולק, כי בעלי מניותיה ומנהליה של החברה במועד פתיחת חשבון החברה בבנק היו הנתבעים 2 ו-3, מר שביט ומר בן יהודה. לעניין זה יש לציין, כי ביום פתיחת החשבון וכנספח לבקשה לפתיחת החשבון, פרטי ההרשאה בחשבון כללו את חותמת החברה ושתי חתימות (של הנתבעים 2 ו-3). כמו כן, בנספח זה ניתנו דוגמאות החתימה של השניים (נספח 2 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי, מנהל הסניף בבנק).

5. ביום פתיחת החשבון בבנק (14.02.08) חתמו מר שביט ומר בן יהודה על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום (להלן: "כתב הערבות" או "כתב הערבות המתמדת"), לפיו ערבו לכל התחייבויות החברה כלפי הבנק (כתב הערבות צורף כנספח 3 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי, מנהל הסניף בבנק).

סמוך לאחר פתיחת החשבון בבנק, הועמדה בחשבון מסגרת אשראי של 100,000 ₪ וביום

29.05.08 ניתנה הלוואה ע"י הבנק לחברה בסכום של 400,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה") וסכום זה הופקד לחשבון העו"ש. סך הכול הועמד אשראי בסכום של 500,000 ₪.

עוד אין חולק, כי ביום 30.10.08 בוטלה הרשאתו של מר שביט לפעולות בחשבון הבנק של החברה לאחר שמכר את מניותיו למר בן יהודה, והאחרון הפך למנהל ובעל המניות היחיד בחברה. מר בן יהודה הודיע לבנק, כי חל שינוי במבנה הבעלות בחברה והציג לו פרוטוקול ישיבת מועצת מנהלים מיום 18.08.08 מאושר ע"י ב"כ החברה, לפיו הועברו מניותיו של מר שביט למר בן יהודה ללא תמורה (נספח 8 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק).

בהתאם להודעה על שינוי בעלות בחברה, עדכן הבנק את הפרטים בנוגע למורשי החתימה בחשבון (הודעה על שינוי מורשים ועדכון פרטי חשבון צורפו כנספחים 10 ו-11 בהתאמה, לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק).

6. סלע המחלוקת עומד על מהות מתן ההלוואה השנייה שנתן הבנק לחברה והנסיבות האופפות אותה, כפי שיובהר להלן:

ביום 09.03.09 חתם מר בן יהודה (כמורשה חתימה יחיד בחברה) בשם החברה על בקשה לביטול מסגרת בחשבון העו"ש שעמדה על 100,000 ₪ (נספח 12 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק). בו ביום חתם מר בן יהודה על כתב התחייבות למסגרת אשראי חדשה בסך של 5,000 ₪ בלבד ושתוקפה מיום 15/03/09 ועד יום 31/01/11 (נספח 13 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק). כמו כן, צורף פרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 09/03/09, אשר בה הוחלט על מסגרת אשראי של 5,000 ₪ (נספח 14 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק).

ביום 05.05.09 ניתנה הלוואה נוספת לחברה ע"י הבנק והועמדה על סך קרן של 300,000 ₪ (להלן: "ההלוואה השנייה" או "הלוואת המחזור" או "ההלוואה"). כתב התחייבות וערבות להחזר הלוואה מיום 05.05.09 נחתם בערבות מלאה של מר שביט (להלן: "כתב התחייבות להלוואה" או "הסכם ההלוואה") (נספח 3 לכתב התביעה).

בעניין ההלוואה השנייה חלוקים הצדדים: לטענת הבנק, הלוואה זו ניתנה בכדי למחזר את ההלוואה הראשונה. מבהיר הבנק, כי בהתחשב בשינויים בבעלות בחברה, וכיוון שהבעלים במועד קבלת ההלוואה השנייה בחודש מאי 2009 היה מר בן יהודה, אזי מר בן יהודה חתם על הסכם ההלוואה מיום 05.05.09 בשם החברה, ואילו מר שביט חתם על הסכם ההלוואה כערב, וזאת למען הזהירות, כיוון שבמועד זה כבר לא היה בעלים בחברה.

מוסיף הבנק, כי מר בן יהודה חתם באותו מועד בשם החברה גם על נספח עמלות והוצאות בקשר להלוואה, והעביר לבנק פרוטוקול ישיבת דירקטוריון בחתימתו המאשר קבלת ההלוואה ע"י החברה (נספח עמלות והוצאות ופרוטוקול הישיבה צורפו כנספחים 15 ו- 16 בהתאמה לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי מטעם הבנק).

עוד טוען הבנק, כי מר בן יהודה היה מעורב בקבלת ההלוואה השנייה ויזם את קבלתה. מתן האשראי בחשבון החברה נעשה בין היתר על סמך הצגת פעילות החברה על ידו ומצג שיצר בקשר לאיתנותו הפיננסית.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי העמדת ההלוואה השנייה בחשבון החברה נעשתה בקנוניה בין מנהל סניף הבנק, מר רון לוי (להלן: "מר רון לוי" או "מנהל הסניף"), לבין מר שביט, וזאת לאחר שמר שביט "רוקן" את הכסף מחשבון החברה בגין ההלוואה הראשונה, או אז מר רון לוי מצא לנכון, בתיאום עם מר שביט בלבד, "למחזר" את ההלוואה.

עוד טוענים הנתבעים, כי מר רון לוי, אשר חשש מהתנהלותו שלו והעמיד את ההלוואה הראשונה ללא בטוחות מספיקות, עשה קנוניה עם מר שביט, לבקשתו של מר שביט, העניק לו הלוואה נוספת כביכול והחתים רק אותו על ערבות לפירעונה, ותוך יומיים "ניכה" את ההלוואה בחזרה לטובת הבנק, תוך שהוא יוצר יתרה שלילית בחשבון החברה (סע' 3(א), 3(ב) לתצהיר עדותו של מר בן יהודה).

חיזוק לטענת "הקנוניה" מוצא מר בן יהודה בכך שלטענתו תמוה עד מאוד שהבנק ערך את הסכם ההלוואה (השנייה) עם מר שביט בלבד, וללא חתימתו של מר בן יהודה, כאשר ממילא הבנק מחזיק בידיו את כתב הערבות המתמדת עליו חתמו מר שביט ומר בן יהודה כערבים לכל חובות החברה (סע' 3(ג) לתצהיר עדותו של מר בן יהודה).

7. במועד ההוכחות העידו בפניי מטעם התביעה מר אהוד ברוידה, אשר הינו מנהל המחלקה בסניף (להלן: "מר ברוידה") וכן מר רון לוי, מנהל הסניף. מטעם ההגנה העיד מר בן יהודה.

ראשית, לעניין הטענה המקדמית שהעלו הנתבעים, כי עילת התביעה התבססה על נספח 3 לכתב התביעה, אשר הינו כתב התחייבות להחזרת הלוואה. לטענתם, מאחר וכתב התחייבות זה לא נחתם ע"י החברה ולא ע"י מר בן יהודה, הרי שאין לבנק עילת תביעה נגדם. אני דוחה טענה זו משני טעמים. האחד, כתב התביעה בסעיף 3 מציין את כתב הערבות המתמדת עליו חתומים מר בן יהודה ומר שביט. השני, אף לגופו של עניין אינני מקבלת את הטענה כי הנתבעים לא חתמו על הסכם ההלוואה (כפי שיפורט בהמשך).

אדון להלן בטענות הצדדים לפי סדרן:

8. הטענה לקנוניה:

כמפורט לעיל, טוענים הנתבעים למעשה קנוניה בין מר שביט לבין מר רון לוי מטעם הבנק, כאשר החתים האחרון את מר שביט בלבד כערב על הסכם ההלוואה מיום 05.05.09 בסך של 300,000 ₪ עבור החברה, כאשר במועד זה לא היה מר שביט עוד מורשה חתימה ובעלים בחברה. כמו כן, כעבור יומיים בלבד מיום שהופקדה לחשבון "נלקחה" ההלוואה ע"י הבנק.

מנגד, טוען הבנק, כי מדובר בטענה אבסורדית. לטענתו, החברה קיבלה הלוואה ראשונה של

400,000 ₪ ועשתה שימוש בכספים ועל כך אין חולק. אם הבנק לא היה מסכים להעמיד את ההלוואה נשוא התביעה לכיסוי החוב הקיים, החוב היה נשאר בחשבון העו"ש או בפיגור בהלוואה שהייתה קיימת, צובר ריביות גבוהות, וממילא היה על החברה והערבים מר בן יהודה ומר שביט לכסותו, בהיותם ערבים לכל התחייבויות החברה כלפי הבנק. המשמעות הינה כי החוב שהיה עליהם לפרוע, באם לא הייתה ניתנת ההלוואה השנייה, היה גבוה יותר (סע' 25 לתצהיר עדותו של מר רון לוי).

בנוגע לטענות הנתבעים לעניין "לקיחת" ההלוואה ע"י הבנק יומיים אחרי הפקדתה בחשבון, טוען הבנק, כי ההלוואה הועברה לאחר העמדתה במאי 2009, לכיסוי חוב בהלוואה קודמת, בדיוק כפי שנכתב בהסכם ההלוואה, לפיו ניתנה למטרת "כיסוי חוב". משכך הלוואה קודמת שהייתה בחשבון כוסתה וההלוואה השנייה לא נפרעה ומהווה חוב קיים (סע' 30-32 לתצהיר עדותו של מר רון לוי).

9. לאחר עיון מעמיק בכתבי הטענות, התצהירים שהוגשו, לרבות התצהירים המשלימים, ולאחר העדויות ולאור המוצגים ושאר הראיות שהוצגו בפניי, אני קובעת, כי טענת הנתבעים בדבר קנוניה שנעשתה בין מר שביט לבין נציג מטעם הבנק - נדחית. אפרט טעמיי להלן:

לטענת הנתבעים, העמדת ההלוואה השנייה בחשבון החברה נעשתה בקנוניה בין מנהל סניף הבנק לבין מר שביט, וזאת לאחר שמר שביט "רוקן" את הכסף מחשבון החברה בגין ההלוואה הראשונה (סע' 3(ב) לתצהירו של מר בן יהודה).

יחד עם זאת, מתוך חומר הראיות שהוצג בפניי עולה תמונה אחרת. הבנק צירף דפי חשבון לפיהם מלוא סכום ההלוואה הראשונה הועבר לחשבונו של מר בן יהודה בסניף רמת-אפעל של הבנק ואשר מספרו 159033 (להלן: "החשבון הפרטי של מר בן יהודה"). כפי שעולה ממוצגים ת/2 ו- ת/3, סך של 160,000 ₪ הועבר ביום 27.07.08 מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של מר בן יהודה (מוצג ת/2) וסך של 240,000 ₪ הועבר ביום 04.08.08 מחשבון החברה לחשבונו הפרטי של מר בן יהודה (מוצג ת/3).

לעניין זה העיד מר רון לוי מטעם הבנק:

".. אני חייב לציין כי עם פתיחת החשבון ומתן האשראי, כספים הועברו לטובת חשבונות של יחיעם, שני צ'קים אחד על סכום של 160,000 ₪ ואחד על סך של 240,000 ₪. הכספים הועברו לחשבונו של יחיעם, אי אפשר להגיד שהוא לא ידע.."

(פרוטוקול עמ' 24 ש' 23-25 ועמ' 25 ש' 1).

אף מר בן יהודה נשאל בנוגע לכך:

"ש. זה נכון שעברו שני סכומים לחשבון הפרטי שלך מחשבון החברה? (מציגה לעד מסמכי חשבון בנק)

ת. (מעיין) (מהנהן)".

(פרוטוקול עמ' 27 ש' 13-15).

בהמשך נשאל מר בן יהודה:

"ש. למה העברת את הכסף לחשבונך?

ת. בא אלי שביט ואומר לי ככה, מר לוי אמר לי שלא ייתכן שהכספים שלנו יעמדו ללא תזוזה, חייבת להיות פעולה כלשהיא ..."

(פרוטוקול עמ' 28 ש' 12-14).

הווה אומר, טענת הנתבעים, כי מר שביט עשה שימוש בכספי ההלוואה הראשונה, ולפיכך מר רון לוי, בתיאום עם האחרון, החליט "למחזר" את ההלוואה, הוכחה כלא נכונה.

10. לא זו אף זו, הנתבעים טוענים, כי הסכם ההלוואה מיום 05.05.09 (נספח 3 לכתב התביעה) הינו תוצר של קנוניה בין מר שביט למר רון לוי, נציג הבנק, וכי הם אינם חתומים עליו. יחד עם זאת, על גבי הסכם ההלוואה מוטבעת חותמת החברה ולצידה, מה שנחזה להיות חתימתו של מר בן יהודה.

מר בן יהודה טוען, כי חתימתו וחותמת החברה זויפו וכי מר שביט אחראי לכך. לטענת הנתבעים, על אף שבית המשפט הציע למנות גרפולוג בכדי לבדוק האם חתימתו של מר בן יהודה אותנטית או מזויפת, הבנק ויתר על זכותו לבצע בדיקה שכזו.

מנגד, טוען הבנק, כי לא היה כל טעם בהוצאות מיותרות ובהבאת גרפולוג, וכי אם רצה מר בן יהודה להביא חוות דעת בעניין זה, הרי שהוא יכול היה לעשות כן.

11. לאחר ששמעתי את עדותם של מר רון לוי ובעיקר את עדותו של מר ברוידה, אשר העיד כי מר בן יהודה נכח במעמד החתימה על הסכם ההלוואה וכי חתם בפניו, ומאחר ואני מוצאת, כי עדותו מהימנה בעיניי, נחה דעתי כי לא היה צורך במינוי גרפולוג וכי חותמת החברה והחתימה של מר בן יהודה הינן אותנטיות.

לעניין זה העיד מר ברוידה כך:

"ש. אתה טוען בתצהירך שהחתימה על כתב ההתחייבות נשוא התביעה, הסכם ההלוואה, נעשתה בנוכחותך. יחיעם טוען שזה לא היה בנוכחותך וכל מסמך שהוא חתם בבנק אף פעם לא היה אצלך אלא הגברת נאוה דרי.

ת. אנחנו שני אנשים במחלקה, אנחנו יושבים אחד ליד השני, כך שגם אם הוא חתם אצל נאוה הייתי שם ואף הייתי מתערב, אני הייתי מנהל המחלקה. בתקופה הזאת נאוה הייתה בחופשת לידה כך שהיא לא יכלה להחתים אותו, אני החתמתי וגם החתימה שלי מופיעה שם בטופס".

.....

ת. נאוה הייתה חצי שנה בחופשת לידה ובאותה תקופה המסמכים נחתמו בפניי."

(פרוטוקול עמ' 7 ש' 7-17).

מר רון לוי נשאל גם הוא לעניין זה:

"ש. ונאוה הייתה בסניף באותו יום?

ת. לא חושב, הייתה בחורה בשם אתי שהחליפה את נאוה בחופשת הלידה, אבל מי שאימת את החתימות זה אהוד.

ש. אתה זוכר באותו תאריך מי היה בסניף מול אהוד?

ת. כן, אני זוכר את יום החתימה ואני זוכר שיחיעם היה בסניף".

(פרוטוקול עמ' 22 ש' 1-3 ושורות 6-7).

כאשר נשאל מר ברוידה מדוע החתים רק את מר שביט כערב להסכם ההלוואה, השיב: "מאותה סיבה של ערבות מתמדת שהוזכרה קודם" (פרוטוקול עמ' 7 ש' 23-24). ולשאלת בית המשפט:

"ש. אתה החתמת על הסכם ההלוואה רק את מי שכבר לא בעלים של החברה?"

השיב:

"ת. נכון, כי הוא יכול לחתום רק במעמד ערב יחיד. אני מדבר על הערבות עצמה. על ההלוואה חתמה החברה, חתימה של יחיעם וחותמת. בנוסף, מכיוון שדניאל שביט אינם בעלים הערבות המתמדת אינה תופסת ולכן הוספנו אותו כערב ספציפי להלוואה".

(פרוטוקול עמ' 8 ש' 7-11).

ובהמשך:

"ש. ז"א המסקנה ממה שאתה אומר, שלצורך גביית ההלוואה החדשה הזאת אתה לא היית צריך את יחיעם כערב אלא הסתמכת על הערבות המתמדת, נכון?

ת. הסתמכתי על הערבות המתמדת".

(פרוטוקול עמ' 8 ש' 30-32).

12. העולה מתוך עדותו של מר ברוידה, ואשר מתיישב עם השכל הישר, כי מר בן יהודה חתם על הסכם ההלוואה כבעלים של החברה, לצד חותמת החברה, שכן מדובר בהלוואה שנלקחה בעבור החברה. מאחר ולבנק הייתה נחוצה בטוחה נוספת, ביקש נציג הבנק ממר שביט לחתום כערב על ההלוואה, זאת מאחר ובאותה תקופה לא היה האחרון עוד בעל מניות או מנהל בחברה, ולאור העובדה שמר רון לוי הכיר זה מכבר את מר שביט כמורשה חתימה לשעבר בחברה. באשר למר בן יהודה שחתם כבעלים של החברה עומדת ערבותו מכוח כתב הערבות המתמדת שחתם עליה במועד פתיחת החשבון של החברה בבנק. כלומר, מר שביט הוחתם כערב בשל מעמדו המשפטי שהשתנה, בעוד לגבי מר בן יהודה, ערבותו בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום תקפה, שכן הוא המשיך להיות בעל עניין בחברה.

כאמור לעיל, אמינה עליי עדותו של מר ברוידה, כי מר בן יהודה חתם בפניו על הסכם ההלוואה האמור בשם החברה. כפועל יוצא מכך, וכן לאור העובדה שלא הונחה בפניי כל ראיה אחרת, הרי שהטענה בדבר קנוניה בין נציג הבנק לבין מר שביט נדחית.

לא זו אף זו, מר בן יהודה לא טוען, כי החברה או הערבים פרעו את ההלוואה. מר בן יהודה מאשר, כי החברה נקלעה לקשיים כספיים וכי המקור הצפוי להחזרת הכספים לא התממש בסופו של יום.

וכך בעדותו:

"ש. מה אתה חשבת כשבאת וביקשת הלוואה?

ת. אנחנו הלכנו לעשות תמ"א 38 ולעסוק בתיווך

ש. ממה חשבתם שההלוואה תיפרע?

ת. מהתמ"א 38, אני הייתי במגעים עם 2-3 בתים, לא היו שום חתימות, הצפי היה שיתבצע משהו בסופו של דבר וזה לא קרה".

(פרוטוקול עמ' 32 ש' 12-16).

13. טענה נוספת שהעלו הנתבעים הינה, כי תמוה הכיצד "נלקחה" ההלוואה ע"י הבנק כעבור יומיים בלבד מיום שניתנה. מנגד, לטענת הבנק, לא ברורה טענה זו. כעולה מדפי החשבון, ההלוואה השנייה כיסתה טכנית ורישומית הלוואה קודמת, שכן זוהי מהותו של מחזור חוב, אך לא הופקדו כספים בפועל על-מנת להחזיר את האשראי.

מר ברוידה נשאל לעניין זה וכך השיב:

"ש. מפנה לסעיף 3 להסכם ההלוואה, כתוב שצריך להחזיר כעבור שנה את סכום הקרן, אז למה לקחתם את ההלוואה ופרעתם אותה אחרי יומיים?

ת. כתוב שההלוואה ניתנה לפירעון לשנה, אני לא רואה את הפירעון פה.

ש. למה זה לא קרה מה שכתוב פה?

ת. אני לא יודע שזה לא קרה.

ש. ניתנה הלוואה לשנה פה?

ת. כן, אני צריך לראות את דפי הבנק כדי לראות על מה אתה מדבר.

ש. אז לכתוב שזה ממחזר הלוואה?

ת. זה כן כתוב, כתוב כיסוי חובות. "

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 3-11).

בהמשך חקירתו מסביר מר ברוידה, כי:

"ת. מה שקרה זה שניתנה הלוואה ע"ס 300,000 ₪ שמספרה 4, ונפרעה הלוואה מס' 3 ע"ס 301,000 ₪, קרן + ריבית.

ש. כעבור כמה זמן?

ת. לפי מה שאני מבין יומיים".

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 17-20).

ולשאלת בית המשפט:

"ש. הלוואה מס' 3 הגיע מועד פירעונה והיא נכנסה כחובה לחשבון?

ת. בגלל שאנחנו לא רוצים לנתק בין המסמך להלוואה אז ההלוואה לא יכולה להיפרע, היא נכנסה לפיגור ומנסה להיפרע. נתנו 300,000 ₪ שנועדו לכסות חוב שלא נפרע ונשארה רק הלוואה 4".

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 26-29).

לאור עדותו של מר ברוידה, מסתמן כי מאחר וההלוואה הראשונה לא נפרעה (לאחר שמר בן יהודה העביר את כספי ההלוואה הראשונה לחשבונו הפרטי), הוחלט על מחזור ההלוואה (היא ההלוואה השנייה). מר ברוידה מנסה להסביר מבחינה טכנית ורישומית, כפי שעולה מדפי החשבון בבנק, מדוע נראה ש"נלקחה" ההלוואה כעבור יומיים (לעניין זה יוער, כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין תדפיסי הבנק- ראו פרוטוקול בעמ' 30, ש' 3-4). ההסבר שנתן מר ברוידה, כאמור לעיל, מקובל עליי ונחה דעתי כי עדותו מהימנה ועקבית.

14. טענת זיוף:

לטענת מר בן יהודה, ביום 30.10.08 בוטלה זכות המשיכה של מר שביט בחשבון הבנק, וזאת לאחר שמר בן יהודה גילה, כי מר שביט זייף את חתימתו על גבי שיקים ומשך כספים מהחשבון במרמה בזמן שגם הבנק התרשל ולא זיהה את עובדת זיוף החתימה של מר בן יהודה.

מר בן יהודה צירף 12 שיקים בסכום כולל של 91,463 ₪, ואשר לטענתו, חתימתו עליהם זויפה. מר בן יהודה טען, כי התריע בפני נציג הבנק על כך שחתימתו זויפה ודרש ממנו לחקור בעניין. כמו כן, הגיש תלונה במשטרה כנגד מר שביט על זיוף חתימתו בשיקים שלו (סע' 4 לתצהיר עדות ראשית של מר בן יהודה).

מנגד, טוען הבנק, כי הייתה מערכת יחסים קרובה בין מר בן יהודה לבין מר שביט, וכי מר שביט המשיך להיות מעורב בענייני החברה, גם לאחר שלא היה עוד מורשה חתימה בחברה, וכי פעל בהרשאת מר בן יהודה, אשר בדיעבד מנסה להתנער מהתנהלותו ולהשתמש בה בניסיון להימנע מתשלום החוב.

מוסיף הבנק, כי מר שביט המשיך להפקיד כספים בחשבון לאחר השינוי בזכויות החתימה ביום 30.10.08, לאורך כל תקופת פעילות החברה ובידיעת מר בן יהודה. כמו כן, פיקדון של מר שביט שהבטיח אשראי בחשבון הועבר על חשבון החוב במרץ 2009 והקטין את החוב.

15. מעיון מעמיק בדפי החשבון שצירף הבנק (נספח 7 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי) עולה התמונה, כי היו הפקדות רבות של מר שביט בחשבון החברה לאחר שהוא חדל להיות מורשה חתימה בחברה החל מיום 30.10.08. כמו כן, היו גם מס' משיכות מחשבון החברה לגורמים אחרים לאחר תאריך זה. בנוגע להעברות הכספים מחשבון החברה לאחרים שנעשו בשנת 2009 (לאחר שמר שביט חדל להיות בעל עניין בחברה) השיב מר בן יהודה בתצהיר (שתוכנו יובא להלן), זאת לאחר שהבנק המציא את המסמכים הרלבנטיים (נספחים א'-ד' לתצהיר משלים של מר בן יהודה בעקבות המצאת מסמכים מטעם הבנק, אשר הוגש לתיק ביום 24.06.13).

אביא כדוגמא את הפעולה בחשבון החברה מיום 08.01.09. ביום זה בוצעה הפקדה של

12,000 ₪ ע"י מר שביט (כעולה מדפי הפעולה של הבנק). באותו יום בוצעה ע"י מר בן יהודה העברה של 11,750 ₪ בגין משכורת לטובת יוסף אבו אל גאני. מר בן יהודה מאשר, כי הוא שאישר העברת סכום זה בסעיף 2(א) לתצהירו המשלים (אישור מר בן יהודה בכתב להעברת הכספים ודף החשבון המתאים צורפו כנספח א' לתצהיר המשלים).

דוגמא נוספת: ביום 29.11.09 בוצעה הפקדה במזומן של מר שביט לחשבון החברה בסכום של 12,200 ₪. באותו יום בוצעה ע"י מר בן יהודה העברה "ללקוח אחר" בסך של 12,200 ₪ (סכום זהה), כאשר בהמשך התברר כי מדובר בחשבונו של מר בן יהודה תחת שם מסחרי (י.ב. יזום וייעוץ) בסניף הבנק ברמת-אפעל. מר בן יהודה מאשר העברה בסכום זה, כי אכן בוצעה בחתימתו בסעיף 2(ד) לתצהירו המשלים (אישור מר בן יהודה בכתב להעברת הכספים ודף החשבון המתאים צורפו כנספח ד' לתצהיר המשלים).

מר בן יהודה נשאל לעניין התנועות בחשבון שנעשו ביום 29.11.09 כאמור, וכך העיד:

"ש. מציגה לך הפקדת מזומן מ- 11.11.09 (צ.ל. 29.11.09 – ח.ק.) 12,200 ₪ שהפקיד שביט דניאל, אני רואה שהסכום הזה עובר לטובת לקוח אחר, ל.ב.י ייזום ו.. נכון שזה עבר לחשבונך?

ת. כן ככה מופיע.

ש. אציג לך הוראה שנתת להעברת הסכום הזה. ידעת שהוא הולך להפקיד כסף?

ת. (לאחר שביהמ"ש מבהיר לעד את השאלה) אם זה כך כמו שכתוב כנראה שידעתי. זה כנראה כסף שהוא היה חייב לי. הוא ב-30.10.08 יצא מהחברה, אז זה חובות שלו אליי."

(פרוטוקול עמ' 30 ש' 25-30).

לעניין מעורבותו של מר בן יהודה בחשבון החברה העיד מר רון לוי כך:

"ת. ..אני חייב לציין כי יחיעם היה מגיע פעם בחודשיים שלושה לסניף, בודק את התנועות בחשבון...".

(פרוטוקול עמ' 25 ש' 15-16).

16. לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד, כי לאור סמיכות הזמנים בפעולות ההפקדה והמשיכה בחשבון החברה שבוצעו ע"י מר שביט ומר בן יהודה, לאחר שמר שביט חדל להיות מורשה חתימה בחברה, ולאור עדותו של מר בן יהודה, ניכר כי מר בן יהודה ידע על הפקדות הכספים של מר שביט. חיזוק לכך ניתן לראות בעדותו של מר רון לוי מטעם הבנק, אשר לא נסתרה, כי מר בן יהודה היה מעורב בחשבון החברה והגיע מדי רבעון לערך לבדוק את התנועות בחשבון החברה.

דוגמאות נוספות להפקדות כספים בחשבון החברה ע"י מר שביט הינן כמפורט (הכול בהתאם לתדפיסי פעולות החשבון – נספח 7 לתצהיר עדות ראשית של מר רון לוי):

ביום 04.03.09 הפקיד מר שביט סך של 6,000 ₪ לחשבון החברה. ביום 15.03.09 הפקיד מר שביט סך של 200,000 ₪. לטענת הבנק, סכום זה הינו פיקדון שהבטיח את החוב. כמו כן, ביום 30.06.09 הפקיד מר שביט סך של 5,000 ש"ח לחשבון, ביום 20.07.09 הפקיד מר שביט סך של 10,000 ₪ לחשבון, ביום 27.07.09 הפקיד מר שביט עוד 5,000 ₪, ביום 26.08.09 הפקיד מר שביט סך של 11,000 ₪ כאשר יום לפני כן נמשך מהחשבון שיק בסכום זהה. ביום 02.09.09 הפקיד מר שביט 900 ₪ לחשבון וביום 21.09.09 הפקיד סך של 2,000 ₪ לחשבון. כך ישנן הפקדות נוספות שבוצעו בחודשים הבאים.

לאור ריבוי ההפקדות ע"י מר שביט בחשבון החברה, לאחר שחדל להיות מורשה חתימה בה והעביר את מניותיו למר בן יהודה, וכן לאחר שהוכח כי מר בן יהודה היה מעורב בנעשה בחברה מבחינה פיננסית, ניתן להגיע למסקנה, כי מר בן יהודה ידע על ההפקדות שבוצעו ואף אישר אותן ובכך נתן למר שביט הרשאה לפעול בחשבון החברה, לפחות בכל הנוגע להפקדות בחשבון.

לעניין פעולת הפקדות בחשבון בנק באופן כללי יש להעיר, כי אני מקבלת את עמדת הבנק כי גם מי שאינו בעל זכויות חתימה בחשבון יכול להפקיד כספים לאותו חשבון, ובעיקר כשמדובר בערב שפעל עבור החברה ומוכר לבנק, כמו מר שביט. נכונה אף טענת הבנק, כי באם מר שביט לא היה מבצע את כל ההפקדות שביצע לחשבון החברה, הרי שהחוב בחשבון היה גדל.

לעניין המשיכות מהחשבון, ביום 04.03.09 נעשתה העברת משכורת לטובת מר שביט בסך של 13,875 ₪. הבנק הציג תדפיס של העברת סכום זה וכן הוראה בכתב יד להעברה בנקאית מתאימה בחתימתו של מר בן יהודה. אולם, מר בן יהודה טוען, כי מדובר בחתימה מזויפת שאינה חתימתו (סע' 2(ב) לתצהיר המשלים ונספח ב'). כמו כן, לגבי העברת כספים מיום 6.5.09 לטובת מר שביט בסך של 17,273 ₪ טוען מר בן יהודה כי שוב מדובר בזיוף של חתימתו (סע' 2(ג) לתצהיר המשלים ונספח ג').

יחד עם זאת, ולמרות מעורבותו של מר בן יהודה בניהול חשבון החברה בבנק, לא הוצג בפניי כל מסמך או תכתובת אלקטרונית כלשהי, אשר יכולים להעיד על כך שמר בן יהודה הפנה את תשומת לבו של הבנק לחשש מפני זיוף. כמו כן, התלונה במשטרה לא הוגשה בזמן אמת. מר בן יהודה צירף (כנספח טז' לתצהיר עדותו הראשית) תלונה שהגיש למשטרה, אולם תלונה זו הוגשה רק ביום 26.10.11, כלומר לאחר הגשת התביעה וככל הנראה כתוצאה ממנה.

לא זו אף זו, לאור חפיפת הזמנים בין הפקדות למשיכות כספים שבוצעו ע"י מר שביט ומר בן יהודה, ניכר כי מר בן יהודה ידע על דבר משיכת הכספים האמורים למר שביט וככל הנראה השניים פעלו בשיתוף פעולה (ראו פעולות בחשבון לעיל מיום 08.01.09, 29.11.09, 06.05.09).

17. כמו כן, כאמור, טען מר בן יהודה לזיוף שיקים בסך כולל של 91,463 ₪ (העתקי השיקים צורפו כנספחים א'-יב' לתצהיר עדותו הראשית).

לעניין הטענה לזיוף שיקים העיד מר רון לוי:

"ש. מה שאתה אומר זה היה נכון אחרי שהצ'קים שלו זויפו?

ת. זה אני לא יודע. מעולם לא נאמר לי כזה דבר. הוא מעולם לא אמר שהצ'קים שלו זויפו. "

(פרוטוקול עמ' 25 ש' 18-19).

לעניין טענת זיוף השיקים העיד אף מר ברוידה:

"ש. איזה עוד קשר היה לך עם יחיעם בסניף מלבד הטענה שלך שהוא חתם בפניך על כתב ההתחייבות. האם הוא הודיע לך על שיקים מזויפים?

ת. הוא לא הודיע על שיקים מזויפים, הוא כן בא ובדק מס' פעמים וביקש יותר מפעם אחת צילומי שיקים, הוא בשום שלב לא אמר לי שיש חשש לזיוף".

(פרוטוקול עמ' 14 ש' 22-25).

במהלך חקירתו הנגדית, הוצגו בפני מר בן יהודה השיקים שהוא מעלה טענת זיוף לגביהם.

כך העיד לגבי שיקים שטען כי זויפו לפקודת מר פורגש מרדכי:

"ש. מציגה לך את הצ'קים שאתה טוען שזויפו, מי זה פורקש מרדכי?

ת. (מעיין) לא יודע. אני חושב שזה מישהו מהשוק האפור.

ש. מציגה לך תנועות בחשבון האישי שלך בסניף רמת אפעל, סמוך לתקופה זו של ה-9.9 מופקד כסף לחשבון האישי שלך ע"י מר פורגש מרדכי, מוכר לך או שפעלו בחשבונך ללא ידיעתך?

ת. אני לא מכיר את האיש... עכשיו יכול להיות, יכול להיות...".

(פרוטוקול עמ' 31 ש' 7-12).

עדותו לעיל של מר בן יהודה מציגה סתירה בנוגע לטענתו לזיוף שיקים לפקודת פורגש מרדכי (העתקי השיקים- נספחים ב', ה', ז' לתצהיר עדותו הראשית של מר בן יהודה). מחד, טוען כי לא מכיר את מר פורגש מרדכי. מאידך, כאשר מוצגת בפניו הפקדת כספים לחשבונו האישי ע"י מר פורגש (מוצג ת/4), לפתע שב אליו זכרונו.

18. כמו כן, לעניין אופן השימוש בפנקסי השיקים, גרסתו של מר בן יהודה מבולבלת ולא סדורה.

לעניין השימוש בשיקים שנמשכו על ידו בשנת 2009, העיד מר בן יהודה כך:

"ש. מציגה לך צ'קים שלך ?

ת. זה בהסכמת שביט הועבר ל...

ש. למה צריך הסכמת שביט זה ב-2009?

ת. זה צ'קים שהועברו לרואה חשבון בהסכמת שביט, כי זה נמשך לא שילמנו כמה חודשים זה עוד היה צריך גם שביט לאשר את זה. היינו אצל אותו רעמי ישבנו אצלו במשרד והוא קיבל.."

(פרוטוקול עמ' 31 ש' 27-31).

לא זו אף זו, בעת חקירתו הנגדית הוצגו למר בן יהודה שיקים שמספריהם 135 ו- 150 (מוצגים ת/5 ו- ת/6 בהתאמה- האחד מפברואר 2009 והשני מיולי 2009 בהתאמה), אשר מר בן יהודה לא טען טענת זיוף לגביהם וניכר מחקירתו שהם נעשו בחתימתו (פרוטוקול עמ' 31 ש' 32 ועמ' 32 ש' 1). יחד עם זאת, מר בן יהודה טען בתצהירו, כי שיק שמספרו 147 מיולי 2009 שנמשך לטובת "יצחק מימון ישראל בע"מ" (נספח ט' לתצהיר עדותו הראשית) הינו מזויף. עוד העיד בחקירתו, כי בפנקסי השיקים שהיו אצלו לא הייתה למר שביט גישה, ובמילותיו: "..בכל מקרה בפנקסים שהיו אצלי הוא לא נגע" (פרוטוקול עמ' 31 ש' 25).

לעניין זה טוען הבנק, כי השיקים שהוצגו לעיל נלקחו מאותו פנקס או משני פנקסים צמודים, ולפיכך אם נעשה שימוש בשיקים שמספרם בין שני השיקים הללו, הרי שהדבר נעשה בהרשאתו של מר בן יהודה. טענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעים ולא ניתן לה כל הסבר הגיוני אחר.

ההלכה לעניין אופן ההוכחה של טענה לדבר זיוף חתימה נתגבשה בבהמ"ש העליון בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, עמ' 262-263 (להלן: "פסק דין רחמים"). בפסק דין רחמים נקבע בפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) השופט שמגר, כי הוכחת דבר זיוף חתימה, או אימותה של החתימה כמקורית, יכולה להיעשות בשלוש דרכים עיקריות:

האחת, הינה באמצעות ראיות ישירות, קרי עדותו של החותם, או מי שהיה עד לחתימה.

השנייה, השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימות הידועות כמקוריות (חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי-יד).

השלישית, עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד, או חתימת ידו של בעל הדין ויכול להעיד כי חתימה זו תואמת לחתימה השנויה במחלוקת.

עוד נקבע שם, כי מדובר בכלים שניתנים בידי בית המשפט ע"מ לסייע לו להגיע להחלטה האם מדובר בזיוף חתימה אם לאו, וכי בכל מקרה כוח ההכרעה באשר לאותנטיות החתימה מסור לבית המשפט.

בענייננו, הבנק בחר לסתור את הטענה כי החתימה ע"ג הסכם ההלוואה זויפה, בדרך הראשונה, כלומר דרך עדותו של מר ברוידה, אשר היה עד לחתימתו של מר בן יהודה על ההסכם. מאחר ומצאתי, כי עדותו של מר ברוידה מהימנה, הרי שעלה בידי הבנק להוכיח כי החתימה הינה אותנטית.

כמו כן, מר בן יהודה העלה את טענת הזיוףלגבי מסמכי בנק ושיקים רבים לאורך חלק ניכר מתקופת הפעילות. מאחר וטענה זו עברה כחוט השני ונטענה רבות (הן לעניין החתימה על הסכם ההלוואה, הן לעניין העברות כספים בחשבון והן לעניין זיוף חתימה ע"ג שיקים), יכול היה מר בן יהודה להציג חוות דעת מומחה מטעמו ע"מ להוכיח את טענת הזיוף האמורה. מאחר והוא לא עשה כן, ומאחר ואני מקבלת את עדותו של מר ברוידה, אני קובעת כי חתימותיו של מר בן יהודה, אשר הוצגו בפניי, הינן אותנטיות.

ממכלול הראיות שהוצגו לעיל עולה, כי מדובר בטענה בעלמא, אשר אין לה כל בסיס במכלול הראיות שהובאו בפניי. מקובלת עלי טענת הבנק הן לגבי החתימות להן היו עדים והן לגבי אלו שהושוו עם החתימה במסמך פתיחת החשבון בה נקבעו בעלי זכות החתימה.

לאור האמור לעיל טענת הזיוף נדחית. אוסיף ואציין כי לאור טענותיו של מר בן יהודה בזיוף חוזר ונשנה של חתימתו על מסמכי הבנק, הרי שתמוה בעיני איך הדבר לא התגלה לו לפני שהוגשה התביעה כתוצאה מהפעולות שבוצעו בחשבון הבנק שהיה תחת פיקוחו, ואם לדבריו הפנה את תשומת לב הבנק לזיופים החוזרים ונשנים שלא נקט שום פעולה של ממש בענין זה.

19. מהימנות העדים:

קיימות מס' סתירות מהותיות בין הכתוב בתצהיר עדותו הראשית של מר בן יהודה (להלן: "התצהיר") לבין עדותו בחקירה הנגדית, או בין הכתוב בתצהירו לבין הנטען בסיכומים מטעמו. אביא להלן מס' דוגמאות:

האחת, קיימת סתירה בין הנאמר בתצהירו של מר בן יהודה ובו הוא טוען, כי מר שביט "רוקן" את כל כספי ההלוואה הראשונה (סע' 3(ב) לתצהירו) לבין עדותו בחקירה הנגדית ועימותו עם ת/2 ו- ת/3 המעידים על העברת מלוא סכום ההלוואה הראשונה לחשבונו הפרטי של מר בן יהודה (פרוטוקול עמ' 27 ש' 13-18).

השנייה, מר בן יהודה מצהיר בסעיף 3(ג) לתצהירו, כי כתב הערבות מיום 14.02.08 נחתם על ידו. מאידך, בסעיף 11 לסיכומיו (תחת פרק "הפרת דיני החוזים") טוען, כי הבנק הטעה אותו לחתום על מסמך זה, "ללא ידיעתו וללא חתימתו".

השלישית, מר בן יהודה טען, כי לא מכיר את מר פורגש מרדכי, אשר נמשך עבור שיק במאי

2008, ביוני 2008 וביולי 2008 (נספחים ב', ה' ו- ז' לתצהירו של מר בן יהודה בהתאמה), ומאידך זכרונו חזר אליו כאשר נשאל הכיצד אותו אדם הפקיד לחשבונו האישי של מר בן יהודה כספים בספטמבר 2009 אם אינו מכיר אותו (פרוטוקול עמ' 31 ש' 7-12).

מאידך, עדויותיהם של נציגי הבנק, מר רון לוי ומר ברוידה, היו עקביות ומהימנות ועלו

בקנה אחד עם חומר הראיות שהציג הבנק.

20. חוק הערבות:

לטענת הנתבעים, בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות") שלשונו: "הוגדל החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, אין הדבר משנה בחיובו של הערב", הרי שההתחייבות הנוספת בדבר הסכם ההלוואה והגדלת החיוב ב- 300,000 ₪ נוספים, תוך ביצוע "תרגיל בנקאי" ללא הסכמת הנתבעים וללא חתימת מר בן יהודה כערב, לא יכולה לחייב אותו בסכום זה.

טענה זו נדחית, כפי שהוסבר לעיל בפירוט. הוכח, כי מר בן יהודה חתם על הסכם ההלוואה כבעלים בתוקף היותו בעלים ומנהל יחיד בחברה בתקופה זו. לא עלה בידי מר בן יהודה להוכיח כי מדובר היה ב"תרגיל בנקאי" או קנוניה כלשהי בין נציג הבנק לבין מר שביט. לא זו אף זו, מר בן יהודה חתם כערב על כתב ערבות מתמדת, כאשר הסכום בכתב הערבות אינו מוגבל בסכום, ולפיכך לא ניתן לומר כי החיוב הנערב הוגדל. מר שביט הוחתם שנית כערב מאחר וכבר לא היה בעל מניות ומנהל בחברה. במקרה הנדון לא מדובר בחיוב שהוגדל , שכן בפועל מדובר היה בחיוב שמוחזר והוקטן.

21. דיני החוזים:

לטענת הנתבעים, הבנק הפר חובותיו כלפי מר בן יהודה, שכן ע"פ דיני החוזים הטעה אותו לחתום על מסמך (כתב הערבות המתמדת) לפיו יהיה ערב גם לכל הלוואה שתילקח בעתיד, ללא ידיעתו וללא חתימתו.

ראשית, קיימת סתירה לוגית פנימית בטענה זו של הנתבעים לעניין החתימה. שנית, גם לגופו של עניין, יש לדחות טענה זו.

קיימת חזקה, כי אדם החותם על מסמך לא יישמע בדרך כלל בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולגבי איזה סכום הוא התחייב. יחד עם זאת, כאשר מדובר בחתימה על כתב ערבות, אין די בכך שיחתימו ערב על מסמך תוך הנחה שהוא יקרא אותו וידע שמדובר בכתב ערבות, אלא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שרות ללקוח)), אשר חל גם על ערב מכוח סעיף 17 א' לחוק, מחייב את הבנק לפעול באופן אקטיבי כלפי הערב, להסביר לו על מה הוא חותם ולגלות לו פרטים מכוח סעיפים 3 ו-4 לחוק (לעניין זה ראו, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו, פ"ד נד (2) 559).

בהתאם להלכה הפסוקה נקבע, כי פקיד הבנק אינו צריך להסביר לערב כל מילה ומילה הכתובה בטופס גילוי לערב, ודי בכך שהערב ידע באופן כללי את מהות המסמכים עליהם הוא חותם. כך למשל, הערב צריך לדעת את גובה החוב לו הוא ערב, שיעור ריבית, מספר תשלומים וכיוצ"ב, וכן את העובדה אם הוא ערב יחיד או אם יש ערבים נוספים אשר אמורים לחתום על כתב הערבות וכיוצ"ב.

22. לענייננו, מר בן יהודה הציג עצמו כלפי נציגי הבנק כאיש עסקים מנוסה כאשר פתח את החשבון.

לעניין זה העיד מר רון לוי כך:

"ת. ... אני הרגשתי בעיקר נוח עם יחיעם שהציג את עצמו כאיש רב פעלים, מקושר מאוד בכל המקומות והיה ניתן לראות שמדובר באיש אשכולות".

(פרוטוקול עמ' 16 ש' 20-22).

עדותו זו של מר רון לוי לא נסתרה ואני מוצאת אותה מהימנה. בנוסף, על גבי כתב הערבות פורטו הנושאים העיקריים שעל הערבים לדעת בטרם חתימתם. מר בן יהודה ידע גם שיש ערב נוסף, הוא מר שביט. לא ניתן לומר שמר בן יהודה לא ידע את מהות המסמכים עליהם הוא חותם.

בסעיף 1 לכתב הערבות נכתב, כי הערבות הינה "מוחלטת וללא כל תנאי וחלה גם על התחייבויות עתידיות של החברה." כמו כן מכותרת המסמך ניתן להבין את עיקרו. אין מדובר בסעיף שולי שנדחק לאחת מפינותיו של המסמך, אלא ההתחייבות ע"ג כתב הערבות לעניין הלוואות עתידיות ובסכום שאינו מוגבל התנוססה הן בכותרת והן בסעיף 1 לכתב הערבות. בנוסף, מר בן יהודה הציג עצמו כאיש רב פעלים ומנוסה בפן העסקי.

כמו כן, הוכח כי מר בן יהודה חתם בפני מר ברוידה, אשר אימת את חתימתו של מר בן יהודה, על הסכם ההלוואה ממאי 2009, ולפיכך אינו יכול לבוא בטרוניה על כך שלא ידע כי כתב הערבות מחייב אותו גם על הלוואות שיילקחו בעתיד.

לא זו אף זו, טענה זו בדבר הטעיה לפי דיני החוזים נטענה בסיכומי הנתבעים (סעיף 11) בעלמא וללא פירוט ולא נתמכה בראיות כלשהן, ולפיכך יש לדחותה.

23. הגנת ערבים:

הנתבעים הפנו לפסיקה (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פד"י מט(1) 369) הדנה בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), אשר נועד להקנות הגנה משמעותית לערבים ובמיוחד כאשר מדובר בנושה שהוא בנק. לענייננו, טענו הנתבעים, כי מנהל הבנק לא הבהיר למר בן יהודה כי גם אם ימוחזרו הלוואות בעתיד ללא ערבותו, הרי שהוא יחויב בהם מכוח חתימתו על כתב הערבות המתמדת. תוצאת הפרת חובות אלה של הבנק, לטענתם, גורמת להפטרתו של הערב לחלוטין מערבותו (סעיף 12 לסיכומי הנתבעים).

אין בידי לקבל טענה זו, לאור ההסברים שניתנו לעיל. כבר קבעתי, כי הסכם ההלוואה ממאי 2009 נחתם ע"י מר בן יהודה בפני מר ברוידה, ולפיכך גם לאור חתימתו של מר בן יהודה על כתב הערבות במועד פתיחת החשבון בסכום שאינו מוגבל, וגם לאור חתימתו על הסכם ההלוואה האמור, לא ניתן לומר שמר בן יהודה לא ידע שחלות עליו חובות מכוח חתימתו. לא זו אף זו, ומכוח מצג לפיו מר בן יהודה איש עסקים מנוסה, לא יכול כעת להיתמם מר בן יהודה בעניין חבותו כלפי הלוואה שנטלה החברה.

לאור האמור לעיל, לא הוכח כי הבנק הפר את החובות המוטלות עליו מכוח חוק הבנקאות (שרות ללקוח). אף הטענה בדבר חוסר תום לב מצד הבנק והפרת חובת הנאמנות כלפי הנתבעים לא הוכחה. מדובר בטענות שנטענו באופן כללי וללא כל פירוט בצדן או חיזוק בעזרת אסמכתאות כלשהן, ולפיכך דינן להידחות.

מחומר הראיות שהוצג בפניי ומתוך העדויות עולה, כי הבנק לא הפר חובותיו כלפי הנתבעים.

טענה נוספת הינה, כי הבנק לא המציא למר בן יהודה העתק מהסכם ההלוואה. מעבר לכך כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, יש לדחותה גם לגופו של עניין מאחר והוכח, כי מר בן יהודה חתם על הסכם ההלוואה, ולפיכך סביר להניח שקיבל העתק ממנו במעמד החתימה.

24. טענות נוספות:

טוענים הנתבעים, כי ההלוואה הראשונה בסך 400,000 ₪ ניתנה ללא ערבויות מתאימות וללא בדיקה כלכלית, וכי מר רון לוי לא הכיר את מר בן יהודה טרם מתן ההלוואה וכי ההלוואה ניתנה רק בשל רצון לסייע באופן אישי למר שביט.

לעניין הבדיקה הכלכלית שנערכה טרם מתן ההלוואה הראשונה לחברה, העיד מר רון לוי כך:

"ת. הגישו בפניי פורט פוליו של חברה ומדובר היה בחברה שעסקה בתיווך נדל"ן ורצתה לעשות עסקאות של תמ"א 38 ובידיהם היו שני בתים עם חתימות של דיירים, כך שזה היה נראה מאוד מבטיח, כמובן שדבר ראשון התחלתי לבדוק מי האנשים שעומדים לפניי. מר יחיעם היה ללא ספק האיש הדומיננטי בעסקה בעיניי.

ש. למה?

ת. מבדיקה מאוד שטחית באינטרנט היה ניתן לראות שהאיש החזיק בתפקידים מאוד מרכזיים ברשת עמל, הוא היה חבר הנהלה, איש כספים, אפילו היה מועמד לראשות העיר בגבעת שמואל. לאחר שבדקתי בסניף שלו ברמת אפעל, לאיש היה 20 שנה חשבון מאוד ותיק, הוא איש מאוד מוערך, ובנוסף הייתה משכנתא מאוד קטנה".

(פרוטוקול עמ' 16 ש' 10-18).

לא זו אף זו, מר שביט הפקיד בחשבונו הפרטי סך של 200,000 ₪ כפיקדון שישמש בטוחה לסך האשראי שניתן לחברה (עדותו של מר רון לוי בפרוטוקול עמ' 17 ש' 23-25).

עדותו של מר רון לוי מהימנה בעיניי והיא לא נסתרה ע"י הנתבעים. ניכר כי טרם מתן ההלוואה הראשונה לחברה ביצע הבנק בדיקה כלכלית וכן הסתמך על ערבויות נוספות, כגון כתב הערבות המתמדת שחתמו עליו שני השותפים, הפיקדון שהפקיד מר שביט וכד'.

כמו כן, טוענים הנתבעים, כי טענת הבנק לפיה חל שינוי במבנה הבעלות בחברה מהסיבה כי למר בן יהודה יש יכולת לקבל הלוואות עידוד לתמ"א 38 ולחברה יש שלושה חוזים כאלה, וכי החברה פונה לקבלת הלוואה מקרן מודולר, זאת לאור איתנותו הפיננסית של מר בן יהודה – איננה נכונה.

בפניי הוצג מסמך פנייה לקרן מודולר מפברואר 2009 שהועבר לבנק (נספח 9 לתצהיר עדותו של מר רון לוי ). לצד מסמך זה הוצג כתב ויתור על סודיות בנקאית בחותמת החברה ובחתימת מר בן יהודה. מר בן יהודה טוען, כי החתימה איננה חתימתו.

אפנה שוב לנושא מהימנות העדים ואעיר, כי מאחר ומצאתי את עדויותיהם של נציגי הבנק מהימנות, ולאור הראיות שהוצגו בפניי, אני קובעת כי יש לקבל את טענת הבנק בנוגע לסיבה לשינוי במבנה הבעלות בחברה.

25. החיוב בריבית:

הבנק מבקש לחייב את הנתבעים בסכום התביעה בצירוף ריבית בשיעור המרבי שיהא מקובל מעת לעת בבנק הפועלים לגבי חריגות ופיגורים בחשבון חוזר דביטורי או בחשבון עו"ש, לפי הגבוה מבניהם (להלן: "ריבית בשיעור המרבי"), ואשר תוטל מדי תקופה הנהוגה באותה עת בבנק, על הקרן ועל הריבית שתיווסף אליה, החל מיום הגשת התביעה ועד הפירעון בפועל.

לעניין זה אני קובעת, כי אין להטיל ריבית בשיעור המרבי מאחר והבנק לא פירט מכוח מה מבוקשת ריבית בשיעור המרבי, כפי שהיה עליו לעשות.

26. סוף דבר:

לאור האמור לעיל, יש לקבל את התביעה של הבנק ולחייב את החברה ומר בן יהודה (הנתבעים 1 ו-3), ביחד ולחוד, בסכום התביעה. יחד עם זאת, אני דוחה את טענת הבנק, כי יש להוסיף על סכום הקרן ריבית בשיעור המרבי הנהוג בבנק.

לפיכך, הסכום שעל החברה ומר בן יהודה, ביחד ולחוד, להשיב לבנק הינו סך של 315,302 ₪ בצירוף ריבית והצמדה, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת סך של 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד כולל מע"מ והחזר תשלום האגרה בהתאם לקבלות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ה, 19 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.