האישום

1. כתב-האישום הוגש נגד שני נאשמים, נאשם 1 – יוסף אוחיון, ונאשם 2 – גבי אוחנה (להלן גם – הנאשם), ובגדרו הואשמו השניים בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור – לפי סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק). נאשם 1 הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות שייחסו לו בכתב-אישום מתוקן, ודינו נגזר, ביום 18.5.11, לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בצד מאסר על-תנאי וקנס. בין מועד הרשעתו לבין מועד מתן גזר-הדין העיד נאשם 1 כעד תביעה במשפטו של נאשם 2.

2. אסקור תחילה את העובדות הנטענות בכתב-האישום המיוחס לנאשם. בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום, בשנת 2007, שירתו שני הנאשמים כשוטרים במשמר הגבול במשטרת ישראל (להלן – מג"ב), בבסיס מג"ב במכמש (להלן – הבסיס). בסיס מכמש הִנו שלוחה של בסיס ההדרכה של מג"ב בבית חורון (להלן גם – הבה"ד). נאשם 1, שוטר בדרגת רס"ר (רב-סמל ראשון), שירת כרכז תחום הבינוי ואחראי על צוות התחזוקה בבסיס. נאשם 2, שוטר בדרגת רס"מ (רב-סמל מתקדם), שירת כאחראי על מרכז השליטה (משל"ט), על שטחי האש ועל ענייני התקשורת בבסיס. בתקופה הרלבנטית ביצעה חברת מחלב בע"מ עבודות שונות הקשורות במתחם הלש"ביה (לוחמה בשטח בנוי) המצוי בבסיס. נאשם 1, אשר מתוקף תפקידו היה אחראי על עבודות הבינוי בבסיס, היה בקשר עם מנהל חברת מחלב, נמרוד מחלב (להלן – מחלב) ואף פיקח על ביצוע העבודות.

בתקופה הרלבנטית, במסגרת קשרי העבודה בין נאשם 1 לבין מחלב, העביר האחרון לראשון הצעת מחיר לביצוע עבודות בלש"ביה במחיר כולל של 35,200 ₪, והצעת מחיר זו אושרה על-ידי הגורמים המוסמכים במשטרה. ואולם בפועל, עבודות הבינוי שבוצעו על-ידי חברת מחלב הסתכמו בעלות מוערכת של 10,000 ₪ בלבד. משהבהיר נאשם 1 למחלב, כי החברה לא ביצעה את עבודות הבינוי המתחייבות מהצעת המחיר במלואה, וכי נותר פער בין גובה התשלום בהצעת המחיר לבין עבודות הבינוי שבוצעו בפועל, סיכמו השניים כי מחלב יגיש למשטרה, באמצעות נאשם 1, חשבונית מס על מלוא סכום הצעת המחיר, זאת למרות שעלות העבודות בפועל הייתה נמוכה יותר. עוד סיכמו השניים, כי בהפרש שבין הצעת המחיר לבין עלות העבודות בפועל יוכל נאשם 1 לרכוש מוצרי אלקטרוניקה ומִחשוב בחנות אופיס דיפו, באמצעות המחאה של החברה. בהתאם לסיכום האמור, הגיש מחלב למשטרת ישראל חשבונית מס, וכפועל יוצא קיבלה החברה תשלום כספי בשיעור 35,200 ₪ עבור עבודות הבינוי.

על-פי הנטען בכתב-האישום, בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, שוחחו בניהם הנאשמים, וערכו באופן שרירותי "רשימת קניות", ללא כל תיאום עם הגורמים הממונים עליהם, ושלא בהתאם לצרכי המשטרה. ביום 15.11.07 רכש נאשם 1 ציוד בחנות אופיס דיפו, בסכום כולל של 25,105 ₪ באמצעות המחאה שקיבל ממחלב. הוא רכש, בין-השאר, את הפריטים הבאים: שלושה מחשבים ניידים, מחשב שולחני, צג למחשב, מדפסת לייזר, שתי מצלמות דיגיטאליות, נגן MP3 בצירוף רמקולים, שני דיסק-און-קי (החסן נייד), מטען לסוללות, תיק למצלמת וידאו וחבילת דיסקים (להלן גם – פריטי הרכישה). פריטי הרכישה נתקבלו על-ידי נאשם 1 מבלי שהגורמים הממונים על הקצאת התקציבים במשטרה, בכל הנוגע לרכישת ציוד, היו מודעים לעצם הרכישה, לאופן ביצועה ולקבלת הפריטים בפועל; והכל – כאשר פריטי הרכישה אינם נוגעים לעבודות הבינוי שעליהן הוא מופקד.

עוד נטען בכתב-האישום, כי בסמוך לאחר ביצוע הרכישה חולקו פריטי הרכישה בין הנאשמים, כאשר מספר פריטים בודדים הועברו לשימושם של שוטרים אחרים המשרתים בבסיס. נאשם 1 נטל לביתו שני מחשבים ניידים, מחשב שולחני, מדפסת לייזר, צג מחשב, מטען סוללות, חבילת דיסקים לצריבה ותיק למצלמות וידאו – שעלותם הכוללת 13,276 ₪. על-פי הנטען, נאשם 2 נטל לרשותו ולשימושו הפרטי מחשב נייד מסוג לנובו ומצלמה דיגיטאלית מתוצרת פוג'י, שעלותם עומדת על סך של 6,200 ₪, וזאת על-מנת לשלול אותם שלילת קבע מהמשטרה.

התשובה לאישום

3. בתשובתו לאישום, שנמסרה בכתב, ציין הנאשם כי מרבית עובדות כתב-האישום אינן מיוחסות אליו אלא לנאשם 1. הוא הכחיש, כי ידע על הסיכומים שהיו בין נאשם 1 לבין מחלב, וכפר בנטען בכתב-האישום, בדבר הכנת "רשימת קניות" ללא תיאום עם הגורמים הממונים ושלא בהתאם לצורכי המשטרה. לטענתו, בסמוך ליום 15.11.07 התקיימה שיחה בין נאשם 1 לבין סגן מפקד בסיס ההדרכה בבית חורון, נצ"מ אליהו אהרוני (להלן – אהרוני), האחראי על הקצאת התקציבים בבסיס. הנאשם ציין, כי שיחה זו נערכה בנוכחות מפקדו, נצ"מ סעיד מואפק (להלן – מואפק), ששימש כמפקד בסיס מכמש, וכי יתכן שגם נאשם 2 עצמו נכח בשיחה, אם כי הוא לא זוכר זאת. לטענתו, באותה שיחה אמר נאשם 1 לאהרוני, כי נותרה יתרת תקציב עבור עבודות בינוי, ואהרוני אישר כי יתרת התקציב תנוצל לטובת הבסיס. בעקבות אותה שיחה, פנה אליו נאשם 1 ואמר לו כי נשאר כסף מפעילות "יום הכשירויות", ושבאישור אהרוני ניתן לרכוש ציוד לבסיס בחנות אופיס דיפו. נאשם 2 הוסיף ומסר בתשובתו לאישום, כי ציין באוזני נאשם 1 מה הם הפריטים שלמיטב הבנתו דרושים לבסיס, והדגיש כי לא עסק בתקציבים ואין לו כל הבנה בעניין. כן טען נאשם 2, כי נאשם 1 העביר לידיו שלושה פריטים: נגן MP3 – שהעביר למפעיל הטרקטור – אלי מרזוק, שלשימושו הוזמנו מלכתחילה; וכן מצלמה דיגיטאלית ומחשב נייד – שהשאיר בחזקתו. נאשם 2 כפר בטענה, כי נטל את פרטי הרכישה לשימושו הפרטי בכדי לשלול אותם שלילת קבע. הוא ציין, כי למיטב הבנתו וידיעתו, בזמן אמת, אושרה רכישת הציוד בחנות אופיס דיפו על-ידי אהרוני; כי הוא עשה שימוש במצלמה הדיגיטאלית ובמחשב הנייד, הן לצורכי שירותו במג"ב והן לצרכים אישיים, ואף נטל אותם לביתו בסיום יום העבודה, כפי שהיה נהוג ומקובל בבסיס בקרב קצינים ונגדים; וכי לא התכוון לשלול את הפריטים שלילת קבע מן הבסיס. כן ציין, כי היעדר רישום של הציוד לא היה חריג בבסיס, מה-גם שהיעדר הרישום לא היה באחריותו.

בנוסף העלה נאשם 2 בתשובתו לאישום טענת הגנה מן הצדק, זאת לנוכח סגירת תיק החקירה נגד מואפק מחוסר ראיות, למרות שמחומר החקירה עולה – כי בביתו של האחרון נתפסו מצלמה ודיסק-און-קי, שנרכשו על-ידי נאשם 1 בחנות אופיס דיפו במימון מחלב; כי מואפק ידע שמדובר בציוד שנרכש מתקציב הבינוי, ולמעשה הוא עצמו ביקש שיירכש עבורו; כי מואפק עשה בציוד שימוש פרטי, ובמצלמה אף לא נעשה שימוש משטרתי כלשהו; וכי כאשר עבר מואפק לשרת בבסיס אחר, באזור הערבה, הוא לא החזיר את הציוד. לטענת נאשם 2, לכאורה נעברה עבירה חמורה יותר על-ידי מופאק מזו המיוחסת לו, זאת נוכח דרגתו הבכירה יותר של מואפק (ניצב משנה), תפקידו (מפקד הבסיס), היותו היוזם לביצוע העבירה לכאורה, וכן העובדה שהלה החזיק בציוד בביתו גם כאשר עבר בסיס, והדבר מצביע לכאורה על הכוונה לשלול הרכוש לצמיתות מהמשטרה.

כאמור, בבסיס האישום עומדת הסכמה בין נאשם 1 לבין מחלב, לפיה האחרון ימציא למשטרה חשבונית מס עבור עבודות בינוי בסכום של 35,000₪ למרות שבפועל רק סיפק חומרים בעלות של כ-10,000₪, וכי בהפרש, בסכום של כ- 25,000₪, ירכוש נאשם 1 מוצרים בחנות אופיס דיפו על חשבונו של מר מחלב. לטענת הסניגוריה, בעניין הסכמה זו – שהנאשם לא היה מעורב בה גם לשיטת המאשימה – אשר כללה שימוש בחשבונית פיקטיבית ורישומים כוזבים, לא מוצתה החקירה, ונאשם 1 ומחלב יצאו ממנה פטורים בלא כלום.

תמצית יריעת המחלוקת

4. המאשימה טוענת, כי אמנם הנאשם לא היה שותף לקשר שנרקם בין נאשם 1 לבין מחלב, ואף לא היה מודע לפרטיו; ואולם ממכלול הנסיבות יש להסיק, כי ידע שמדובר ברכישת ציוד בדרך שאינה מקובלת ושלא על-פי הנהלים, ושהציוד אינו רשום בספרי המלאי של הבסיס. בכך, לגרסתה, נוצרה "פלטפורמה" נוחה לנאשם ליטול את הציוד לשימושו האישי בלבד, זאת מתוך כוונה לשלול אותו שלילת קבע מהמשטרה, מבלי שהדבר ייחשף. לשיטתה, אף אם השתמש הנאשם במשך תקופה מסוימת במצלמה ובמחשב הן לצורך עבודתו והן לצרכים פרטיים – ובאשר לתקופה זו אין לייחס לו את גניבת הציוד – הרי שבשלב כלשהו החליט לשלוח יד בהם וליטול אותם לשימושו האישי בלבד. המאשימה סבורה, כי הדבר נעשה כשנה לפני מועד החקירה, והיא מבקשת לסמוך מסקנה זו על מכלול של ראיות נסיבתיות, ובין-השאר: על מקום הימצאותם של המצלמה והמחשב במועד תפיסתם (המצלמה – בחנותו של גיסו של הנאשם, והמחשב – ברכבו הפרטי של הנאשם); על אי-איתור, בכרטיס המצלמה ובכונן הקשיח של המחשב, תמונות וקבצים הקשורים לפעילות משטרתית, אלא אך כאלו הקשורים לשימוש אישי; ועל תמיהות וסתירות העולות, לטענתה, מגרסאות הנאשם.

5. הסניגוריה גורסת, כי לא הוכח שההסכמה בין נאשם 1 לבין מחלב, אשר היוותה את מקור התקציב לרכישת המוצרים בחנות אופיס דיפו, הייתה בידיעתו של הנאשם. עוד טוענת היא, כי מן הראיות עולה – שהרכישה בחנות נעשתה לאחר שנאשם 1 קיבל אישור מסגן מפקד הבה"ד, אהרוני, זאת בנוכחות מפקד מכמש, מואפק, ולבקשתו של האחרון לעשות שימוש ביתרת תקציב הבינוי לטובת הבסיס; כי מצלמות ומחשבים היו פריטים שלהם נזקק בסיס מכמש לצורך פעילותו השוטפת; כי הנאשם עצמו, במסגרת תפקידו בבסיס, עשה שימוש נרחב במחשבים ובמצלמות; כי הוא נהג במשך שנים לקחת עִמו לביתו מחשב נייד להמשך עבודתו, כמו-גם לשימוש אישי; וכי בתקופה הרלבנטית גם נהג להסתובב עם המחשב והמצלמה בין מכמש לבין ביתו, ולעשות בהם שימוש אישי, בצד שימוש מקצועי. לפיכך, גורסת הסניגוריה, כי לא הוכח שבשלב כלשהו הנאשם שלח יד במצלמה ובמחשב בכדי לשלול אותם שלילת קבע מהמשטרה.

ההסדר הדיוני ומבט-על אודות הראיות

6. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, בהתאם לסעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר תרם רבות לייעול הדיון. בגדרו של ההסדר הדיוני, הסכימה הסניגוריה להגשת מסמכים, הודעות ותרשומות, של אחד-עשר עדי תביעה, כתחליף לעדות בבית-משפט, וללא חקירה נגדית; וכן להגשת הודעות או תרשומות של תשעה עדים נוספים, כתחליף לעדות בחקירה ראשית וזאת בכפוף לחקירה נגדית, ובכללם – נאשם 1, שהוזמן למתן עדות לאחר מתן הכרעת-הדין בעניינו. ההסדר האמור קיבל תוקף של החלטה, ובעקבותיו הוגש תיק מוצגים שכלל עשרות הודעות, תרשומות ומסמכים נוספים.

מטעם המאשימה העידו חמישה-עשר עדי תביעה: יוסי אוחיון – נאשם 1; אלי מרזוק – נהג הטרקטור שקיבל את מכשיר ה-3MP במסגרת עבודתו בבסיס; סנ"צ רומן בוצ'ומנסקי – ראש ענף טכנולוגיות ואמצעי לחימה במג"ב; סנ"צ אמנון זיו – ששימש כראש ענף מקצועות בבה"ד בית חורון בשנת 2007; יואל יעקב – אזרח עובד משטרה, ששימש כחשמלאי בבסיס; רפ"ק עובדיה דאבח – שכיהן בתפקיד ראש מגמת טכנולוגיות בבה"ד; רס"ב שלום בן שושן – שהיה אחראי על צילום והנצחת אירועים בבסיס; רפ"ק אורי גלזר – ששימש קצין מִחשוב של בה"ד בית-חורון במועד החקירה; זאב גרנד – שעסק בענייני מִחשוב בבסיס בשנת 1977; וכן שורה של חוקרי מח"ש – אלכס אור, בני צברי, צבי פסח, יוסי ישי, וכן אבידן שטאל – אשר בדק את המחשב במסגרת החקירה. כמו-כן, הוגשו בהסכמה הודעותיהם של עדי תביעה נוספים, כתחליף לעדות וללא חקירה נגדית: נצ"מ אליהו אהרוני – ששימש סגן מפקד בה"ד בית חורון; רפ"ק מיכל גדות – תקציבאית במג"ב; רפי כהן – ששימש כראש מדור כשירויות במג"ב ומסר מידע בעניין "יום הכשירויות" שנערך בבסיס; נמרוד מחלב – מנהל חברת מחלב; שני עובדים בחנות אופיס דיפו – בדבר רכישת הפריטים; נציג חברת פלאפון תקשורת בע"מ – בעניין התקשרויות סלולאריות; וכן שלושה חוקרים נוספים של מח"ש. לבקשת הסניגוריה הוגשה בהסכמה כל אסופת חומר החקירה בעניינו של ניצב משנה מואפק, שתיק החקירה נגדו נסגר מחוסר ראיות.

מטעם הסניגוריה העידו: הנאשם עצמו; אבנר שרון – מומחה שבדק את המחשב הנייד; נצ"מ (בדימוס) ישראל גרינשפן – ששימש בעבר כמפקד הבסיס במכמש, ולאחר מכן כמפקד בה"ד בית חורון; סנ"צ יוסי אוחיון – שכיהן בתפקיד ראש ענף לוגיסטיקה של הבה"ד; אבי חזות – אזרח עובד משטרה ששירת בבסיס; ומרדכי דהאן – גיסו של הנאשם. בנוסף הוגשו מטעם הסניגוריה בהסכמה אסופה של הודעות ומסמכים.

על הראיות

תפקידיו של הנאשם והשימוש שעשה במחשבים ובמצלמות במהלך שירותו

7. הנאשם שירת, כאמור, בבסיס מכמש. בסיס זה, המצוי מזרחית למעלה אדומים, הִנו שלוחה של בסיס ההדרכה בבית חורון, ומשמש כבסיס הכשרה מעשי. בבסיס, ששטחו ניכר, משרתים כ-35 איש, הנותנים שירותים ותמיכה טכנית לעשרות מתאמנים ביום. מעדות הנאשם ומהודעות מפקדיו ומשרתים נוספים בבסיס, עולה כי הנאשם שימש כאחראי על המשל"ט, על שטחי-האש ועל ענייני התקשורת; ועם הזמן נטל על עצמו תפקידים רבים, ובכללם: קשר ותשתיות, הכנת פקודות מבצעיות, עריכת מצגות והדרכות במחשב, ארגון טקסים בבסיס, צילום אירועים ואחראי תחבורה. בנוסף, הוא שימש כנהג ברכב הסעות של המסלול הדרומי של המשרתים במכמש, ובהיותו מתגורר באשקלון, אסף את הנוסעים במסלול הדרומי ופיזר אותם בתחנות שונות בשעות הערב. מתוקף תפקידו היה חתום הנאשם על כל הציוד הרב של המשל"ט, ובכלל זה מחשבים, מצלמות ומכשירי קשר, שחלקו היה במשל"ט וחלקו חולק לשימוש אנשים בבסיס.

כן עולה מעדותו של הנאשם, ומהודעות ועדויות נוספות, כי במהלך שירותו במכמש השתמש הנאשם במחשבים ניידים ובמצלמות. בבסיס היו שני מחשבים ניידים מסוג DELL, אחד – שעליו היה חתום הנאשם, ושני – שעליו היה חתום מפקד הבסיס, מואפק; ובנוסף היו מחשבים נייחים בכיתות ההדרכה. לטענת הנאשם, המחשב הנייד מסוג לנובו שנמסר לו על-ידי נאשם 1 בחודש נובמבר 2007 שימש לכתיבת מצגות ופקודות, והמצלמה שימשה אותו לצילום אירועים, תרגילים, פעילות משימתית ומפגעים או תקלות הקשורים בתחום הבינוי והתשתית, עליו הופקד. עדותו של הנאשם בעניין זה נתמכה בעדויותיהם של חבריו לבסיס ושל מפקדיו. העד אבי חזות, עובד אזרח משטרה, שעבד בבה"ד ובמכמש, ציין כי הנאשם נהג להכין מצגות בכל התחומים שעליהם היה מופקד, ואף צילם תקלות ומפגעים הקשורים לתשתיות. העד נצ"מ (בדימ') ישראל גרינשפון – ששימש כמפקד מכמש עד לשנת 2003 ולאחר מכן כסגן מפקד בה"ד מג"ב עד לחודש אפריל 2007 – העיד כי הנאשם עסק באורח יום יומי בהכנת מצגות באמצעות מחשב, אותן ערך הן בבסיס והן בביתו בזמנו הפרטי, והסביר כי מדובר במגוון של מצגות, כולל תחקירים, פקודות והוראות משימתיות. העד אף ציין בעדותו, כי בנוסף לתפקידיו הרשמיים, נהג הנאשם לצלם אימונים, תִרגולות ואירועים בטיחותיים. העד סנ"צ יוסי אוחיון – אשר שימש כסגן מפקד בסיס מכמש עד לשנת 2005 וראש ענף לוגיסטיקה של בה"ד מג"ב בשנים 2007-2010 – העיד כי לנאשם היה מחשב נייד אשר שימש אותו בעבודתו השוטפת כל הזמן, כלשונו – "סביב השעון". תימוכין לכך שהנאשם עסק גם בצילום תרגילים, נמצאו בתמונות שהופקו ממחשב הלנובו ביום 13.6.11 על-ידי עד התביעה אבידן שטאל (ת/121, דף ח'). מדובר בתמונות של תרגיל משטרתי אשר צולם ביום 1.2.08 במצלמה דיגיטאלית, כאשר אחת מהתמונות צולמה במצלמת הפוג'י נושא בכתב-האישום.

8. העובדה שהנאשם לא היה חתום על המצלמה ועל המחשב, לא הלמה את נוהלי המשטרה. ואולם מהראיות שהובאו עולה, כי נושא החתימות על ציוד מִחשוב בבה"ד ובמכמש לקו בחסר. נתגלו אי-סדרים בנושא חתימות על ציוד מחשוב, לא בוצעה החתמה על כל פריטי הציוד, וגם חידוש חתימות על ציוד שהונפק היה לקוי. כך למשל מסר סגן מפקד הבה"ד, נצ"מ אהרוני, בהודעתו במח"ש, כי מבדיקה שערך נתחוור כי ציוד שנרכש על-ידי הבה"ד לא עבר חתימה כנדרש, וכי בעקבות זאת הנחה את ראש אגף לוגיסטיקה וקצין המִחשוב לבצע חתימה יזומה של כל הפריטים הנמצאים בבה"ד שהגיעו ממקורות שונים, אך לצערו הדבר לא בוצע. רפ"ק אורי גלזר, ששימש כקצין מחשוב של הבה"ד החל מחודש פברואר 2009, אישר כי כאשר נכנס לתפקידו "היה אי-סדר" בנושא חתימות על ציוד מִחשוב. גם העד זאב גרנד, ששימש כאחראי מחשוב בבסיס בין השנים 2009-2005 אישר בעדותו, כי "לא היה סדר" בנושא החתימות על ציוד המחשוב, וכך למשל לא הועברה חתימה על המחשב הנייד מסוג DELL, שהיה בעבר בשימושו של סגן מפקד הבסיס, מואפק, לאחר שהאחרון עזב את הבסיס. סנ"צ יוסי אוחיון, ששימש כאמור הן כסגן מפקד מכמש והן כראש אגף לוגיסטיקה של בה"ד מג"ב, ציין בעדותו, כי לא תמיד הייתה הקפדה לגבי החלפת חתימות על ציוד של בעלי תפקידים נכנסים ויוצאים. גם נצ"מ גרינשפון ציין, כי בעת החלפת תפקידים נפלו לעתים תקלות בנושא העברת חתימות. התמונה המצטיירת היא, כי נפלו תקלות בנושא רישום ציוד מִחשוב בבסיס.

שאלת מודעותו של הנאשם לנסיבות רכישת פריטי הציוד בחנות אופיס דיפו

9. ביום 12.11.07, שלושה ימים לפני רכישת הציוד בחנות אופיס דיפו, נערך בבסיס "יום כשירויות", שההערכות לקראתו הייתה כרוכה, בין-השאר, בהשקעת משאבים, בקבלת ציוד רב ובביצוע עבודות תשתית. בנסיבות האמורות יכול היה הנאשם להבין או להסיק, כי יתרת התקציב שנותרה אצל מחלב הייתה קשורה להערכות לקראת יום הכשירויות. נאשם 1 מסר בהודעותיו ובעדותו, כי בשיחת אקראי שבה השתתפו סגן מפקד הבה"ד – אהרוני, מפקד מכמש – מואפק, ונאשם 2, אשר התקיימה בסמוך ליום הכשירויות (שכונתה על-ידי הסנגוריה "שיחת החצר"), עדכן את הנוכחים כי נשארה "יתרת כסף מול תקציב הלש"ביה", בגין ציוד שמחלב היה צריך לספק על-פי ההסכם שלו עם המשטרה. לדבריו, מואפק ביקש באותו מעמד, כי היתרה תנוצל לטובת הצרכים של בסיס מכמש, ואהרוני אישר זאת. אהרוני, שאמרותיו בחקירת מח"ש הוגשו כתחליף לעדות בבית-משפט, מסר בהודעותיו, כי נאשם 1 היה מופקד, בין-השאר, על רכישת מוצרים, בכפוף לקבלת אישורים; וכי ייתכן שעודכן על-ידי נאשם 1 בדבר קיומה של יתרת תקציב אצל מחלב, ושבתגובה אמר לנאשם 1 לבדוק עם מואפק מה צריך לרכוש עבור בסיס מכמש. ואולם הוא הוסיף והדגיש, כי לא התכוון לרכישת דברים שלא במסגרת אותו סעיף תִקצוב הנוגע לעבודות בינוי, וככל שניתן אישור על-ידי מואפק לרכישת ציוד אחר, כמו ציוד מִחשוב, הדבר נעשה שלא בידיעתו ושלא באישורו. סנ"צ אמנון זיו, ששימש כראש ענף מקצועות בבה"ד, והיה אחראי, בין-השאר, על מגמת המִחשוב, העיד כי נאשם 1 יכול היה "לסגור דברים" עם סגן מפקד הבה"ד, אהרוני, בענייני העברת תקציב מבינוי למִחשוב, גם ללא ידיעתו. מכל מקום, נאשם 1 ציין בעדותו, כי הבין משיחת החצר שניתן לרכוש ביתרת תקציב הבינוי של מחלב, שלא נוצלה, גם ציוד אחר הדרוש לבסיס, לרבות ציוד שאינו קשור לבינוי, ובפרט כשמדובר היה בתקופה שהבסיס נערך לקראת יום הכשירויות. על-פי גרסתו של נאשם 1 בהודעותיו במח"ש ובבית-המשפט, הוא ערך בירור עם הנאשם, כנציג בסיס מכמש, בדבר צורכי הבסיס, והאחרון מסר לו רשימה של הפריטים הדרושים. רק לאחר מכן פנה נאשם 1 למחלב לברר כיצד ניתן לרכוש את הפרטים שנתבקשו. מגרסתו של נאשם 1 עולה, כי ההחלטה, לפיה הציוד יירכש בחנות אופיס דיפו, נתקבלה לאחר שיחתו עם מחלב; וכי נאשם 2 לא היה מעורב בהחלטה זו, אם כי הלה ידע שהציוד נרכש במימונו של מחלב, על חשבון יתרת התקציב של שיפוץ הלש"ביה. נאשם 1 ניגש לבדו לחנות אופיס דיפו, שם רכש מוצרים שונים, ובכללם אלו שהנאשם ביקש עבור בסיס מכמש; והואיל ונשארה עוד יתרת תשלום, רכש נאשם 1 מוצרים נוספים לשימושו האישי בלבד. מכלל המוצרים שרכש, מסר נאשם 1 לנאשם 2 שתי מצלמות פוג'י, מחשב נייד לנובו, נגן MP3, רמקולים לנגן וכן דיסק-און-קי. בנוסף ציין נאשם 1 בהודעותיו ובעדותו, כי מואפק היה מודע לרכישת ציוד משרדי עבור מכמש – ובכלל זה המצלמה והדיסק-און-קי שקיבל לשימושו שלו מנאשם 1 – מיתרת התקציב של מחלב. בחקירה ראשית ציין נאשם 1, כי אהרוני, מואפק ונאשם 2, ידעו שמקור הכסף לרכישה באופיס דיפו הוא ממחלב. ואולם, בהמשך החקירה הראשית שינה גרסתו וטען, כי רק הנאשם ידע על הרכישה באופיס דיפו, ולא המפקדים אהרוני ומואפק, וכי עובדה זו גם אִפשרה לו (לנאשם 1) לקחת את הציוד שנרכש לביתו. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה, לפיה הנאשם ידע מה שיעור התקציב שבו נרכשו המוצרים השונים, ואיזה ציוד רכש נאשם 1 לעצמו.

10. הנאשם מסר בהודעותיו ובעדותו, כי נאשם 1 פנה אליו ואמר לו שנשאר כסף מתקציב יום הכשירויות, וכי יש אישור של המפקדים לרכוש בכסף זה ציוד לבסיס בחנות אופיס דיפו. לדבריו, כאשר נשאל על-ידי נאשם 1 מהו הציוד שהוא נזקק לו בבסיס, השיב כי הוא מעוניין במחשב נייד, מצלמה ונגן MP3, כאשר הפריט האחרון נתבקש עבור נהג הטרקטור, מרזוק. נאשם 2 לא זכר את שיחת החצר, אך לא הכחיש את קיומה, והבהיר בהודעותיו ובעדותו, כי לא היה מעורב בהתנהלות שבין מחלב לבין נאשם 1 בנושא התקציבים, וכי רכישת הציוד בחנות אופיס דיפו לא עוררה אצלו כל חשד; זאת כאשר יצא מן ההנחה שהרכישה שביצע נאשם 1 אושרה על-ידי אהרוני, ובפרט כאשר נאשם 1 היה אמון על נושאי רכש ותקציב, ואמר לו שהקנייה נעשתה באישורם של המפקדים, ושעה שהוא עצמו, נאשם 2, אינו מעורה בנושא תקציבים ורכש.

הנאשם הכחיש את עדותו של נאשם 1, לפיה אמר לו האחרון שנותרה יתרת תקציב של מחלב בעקבות עבודה שלא בוצעה בלש"ביה. הוא טען, כי לא שמע את שמו של מחלב לפני החקירה, לא נפגש עִמו, ואף לא ידע מי סיפק את החומרים והציוד ללש"ביה, וכי כל שאמר לו נאשם 1 הוא שהרכישה באופיס דיפו מבוצעת מיתרת תקציב של יום הכשירויות. הסנגוריה טוענת שאין חשיבות למחלוקת שבין גרסאות הנאשמים, שכן אף אם מדובר בתקציב הבינוי, הרי שבאותה תקופה נוצל תקציב זה לרכישת ציוד וחומרים לשיפוץ הלש"ביה לקראת יום הכשירויות. לא ניתן לשלול את גרסתו של הנאשם, לפיה לא הכיר את מחלב ולא פגש בו, זאת לאור עדויות בעלי התפקידים בבסיס, ואסופת אסמכתאות בכתב (כמו חשבוניות והצעות מחיר), מהן עולה כי מחלב בעיקר סיפק ציוד וחומרים ללש"ביה, כי העבודות שביצע היו מועטות ביותר, וכי מרבית העבודות בלש"ביה בוצעו על-ידי אנשי הבסיס עצמם. גם מחלב לא ציין בהודעותיו, שהוגשו בהסכמה, כי הכיר את הנאשם או כי שוחח עִמו אי פעם. מכל מקום, המאשימה אינה טוענת, כי הנאשם ידע על קשירת קשר שהייתה בין נאשם 1 לבין מחלב בעניין רכישת המוצרים בחנות אופיס דיפו במימונו של האחרון.

11. לא הובאו ראיות הסותרות את גרסתו של הנאשם, כי ההחלטה לניצול יתרת התקציב של מחלב באופיס דיפו נתקבלה על-ידי נאשם 1 ומחלב ללא ידיעתו, ובפרט כאשר הנאשם לא עסק בנושאי תקציבים ורכש; כי הוא עצמו נכנס לתמונה לאחר שנאשם 1 הודיע לו שניתן לרכוש ציוד עבור בסיס מכמש בחנות אופיס דיפו, ונשאל מהו הציוד שהוא מעוניין לרכוש; כי הרכישה לא נראתה לו חשודה, שכן פנה אליו מי ששימש כ"קניין" של סגן מפקד הבה"ד, לאחר שלהבנתו קיבל את אישור המפקדים; כי מפקד מכמש, מואפק, היה מודע לביצוע הרכישה בחנות אופיס דיפו, ולמצער לכך שהמצלמה והדיסק-און-קי שקיבל נרכשו ביתרת התקציב של עבודות הבינוי בלש"ביה; וכי למעט הציוד שנמסר לנאשם 2 על-ידי נאשם 1 – קרי, המחשב, המצלמה והדיסק-און-קי – לא הייתה לו ידיעה כלשהי לגבי הציוד הנוסף שנרכש על-ידי נאשם 1, ואשר ניטל על-ידי האחרון לשימושו שלו. גרסתו של הנאשם, לפיה נסיבות הרכישה לא נראו לו חשודות, מתיישבת אף עם העובדה, שהוא עצמו לא עסק בנושא תקצוב ולא היה מעורה בתחום זה, שכן בסיס מכמש לא קיבל תקציב עצמאי. גרסתו של הנאשם אף מתיישבת עם שורה של עדויות וראיות שמהן עולה, כי הייתה פרוצדורה אפשרית של העברה בין תקציבים, בהתאם לנוהלי המשטרה. על-רקע האמור, לא ניתן לשלול את גרסתו של הנאשם, כי לנוכח אי-היכרותו את הפרוצדורות התקציביות, שכאמור לא היה מעורה בהן, לא יכול היה להבין שהמהלך שביצע נאשם 1 לגבי התקציב של העבודות שאמור היה לבצע מחלב, לא היה תקין; ובפרט כאשר נמסר לו על-ידי נאשם 1, ששימש כאמור כ"קניין", כי הדבר נעשה באישור המפקדים, ושעה שאחד מהם – מואפק, מפקד הבסיס – אף קיבל את אחד הפריטים (מצלמה) לשימושו.

הזיקה שיצר הנאשם בין רכישת הפריטים לבין יום הכשירויות

12. הפריטים הנדונים נרכשו כאמור בחנות אופיס דיפו ביום 15.11.07. שלושה ימים לפני כן, ביום 12.11.07, התקיים בבסיס מכמש יום כשירויות, שלקראתו הועברו לבסיס תקציבים לרכישת ציוד רב. בטיפול ברכישת הציוד עסק בעיקר נאשם 1, והנאשם דאג לפריסתו בבסיס. מהראיות עולה, כי מרבית הציוד שהתקבל לקראת יום הכשירויות, ואשר פוזר ביחידות הבסיס לאחר אותו יום, לא נחתם על-ידי איש. בחקירותיו במח"ש טען הנאשם, כי הציוד שנרכש בחנות אופיס דיפו, קרי המחשב, המצלמה ונגן ה-3MP, התקבל לקראת יום הכשירויות, ונכלל בציוד שפוזר לאחר מכן ביחידות הבסיס. בעדותו בבית-המשפט אישר הנאשם, כי הציוד שנרכש בחנות אופיס דיפו נתקבל על-ידו לאחר יום הכשירויות, וטען כי מחמת סמיכות הזמנים של שלושה ימים בלבד, בין יום הכשירויות לבין מועד קבלת הציוד, טעה לסבור בעת חקירתו, שנערכה כשנה וחצי לאחר האירועים, כי הציוד נתקבל במסגרת ההיערכות לקראת יום הכשירויות, וכפועל יוצא מסר גרסה שגויה לפיה מצלמת הפוג'י נמסרה לצוות צילום ומחשב הלנובו שימש אותו במשל"ט. לא ניתן לשלול, כי אכן מדובר בטעות מחמת חלוף הזמן, ובפרט לנוכח העובדה שבאותה התקופה עשה הנאשם – אף לשיטת המאשימה – שימוש הן במחשב והן במצלמה במסגרת תפקידיו בבסיס.

היעדר רישום ואי-החתמה של הפריטים שנרכשו

13. אין חולק, כי הציוד שנרכש בחנות אופיס דיפו על-ידי נאשם 1, ובכלל זה הציוד שהועבר לנאשם, לא נרשם ברישומי הבסיס, ואיש לא הוחתם עליו. הנאשם אישר, כי שלושת הפריטים שקיבל – הן המחשב והמצלמה שנטל לשימושו, והן מכשיר ה-MP3 שמסר למרזוק, מפעיל הטרקטור – לא נרשמו במסמכי היחידה, והוא ומרזוק לא חתמו עליהם. אין גם מחלוקת, כי על-פי הנהלים המשטרתיים, כל פריט ציוד אמור להירשם ביחידה, ובעת הנפקתו לשוטר פלוני, יש להחתים השוטר על קבלתו. יחד-עם-זאת, טען הנאשם, כי שרר ביחידה אי-סדר בנושא ההחתמה על ציוד, וכך למשל היו ברשותו גם מחשב נייד מסוג DELL ומצלמת וידאו SONY שעליהם לא היה חתום. בהקשר הנדון אף הוסיף וטען, כי באותה תקופה הגיע לבסיס ציוד רב לצורך יום הכשירויות, ולאחר מכן נשאר כל הציוד בבה"ד ובמכמש לשימוש היחידות השונות, מבלי שאיש הוחתם עליו. לגרסתו של נאשם 2, מי שהיו אמורים לדאוג לרישום הציוד שנרכש באופיס דיפו, היו נאשם 1 או המפקדים שעל-פי אישורם בוצעה הרכישה, ולוֹ (לנאשם) לא היה חלק בהחלטה זו. לדבריו, העובדה שקיבל את שלושת הפריטים מנאשם 1 מבלי שהוחתם עליהם, לא נראתה לו תמוהה, ובפרט כאשר באותה תקופה, במסגרת ההיערכות ליום הכשירויות, נתקבל ציוד רב בבסיס, שאיש לא חתם עליו בסופו של יום. את העובדה שטופס חידוש החתימות על הציוד שברשותו לא כלל את המחשב והמצלמה, הסביר הנאשם בכך שטופס החתימות כלל פריטים רבים, והוא חתם עליו "בלנקו" (כלשונו), מבלי שנעשתה בדיקה פרטנית של כל הפריטים. על-רקע האמור, טוען הנאשם, כי לדידו, הפריטים נושא האישום היו במצאי המשטרתי, מה-גם שקיבל אותם מנאשם 1, ששימש כ"קניין" של הבה"ד, והיה ידוע למפקד מכמש, מואפק, אודות הרכישה. סביר, כי הנאשם היה מודע לכך שלא הוחתם על המחשב הנייד והמצלמה, ובפרט כאשר מדובר בפריטי ציוד שנטל עמו דרך קבע לביתו ועשה בהם גם שימוש פרטי בהיקף ניכר. ואולם, לא הוכח כי הדבר נעשה בכוונת מכוון, בכדי לאפשר בבוא היום את גניבת הציוד, ואף המאשימה אינה טוענת זאת; ובפרט כאשר הנאשם עשה שימוש בציוד במסגרת עבודתו, ודבר קיומו של הציוד לא הוסתר.

על הצורך בפריטים שנרכשו

14. בבסיס מכמש היה צורך במחשבים, לתכליות של הדרכה, ניהול וארגון. לטענת הנאשם, אף היה צורך במצלמות, לשימוש במפקדות משימתיות, להנצחת טקסים ואירועים, וכן לתיעוד נזקים בבסיס ובשטחי האימונים. גרסתו זו נתמכה בעדויותיהם של רס"ב שלום בן שושן, מש"ק אמצעי הדרכה, ששימש כאחראי הצילום וההנצחה בבה"ד ובמכמש; סנ"צ רומן בוצ'ומנסקי, ראש ענף טכנולוגיות ואמצעי לחימה, שהיה אחראי, בין-השאר, על נושא המִחשוב והקשר; וסנ"צ אמנון זיו, ראש ענף מקצועות בבה"ד, שהיה אחראי, בין-היתר, על מגמת המִחשוב. הצורך במחשבים ובמצלמות דיגיטאליות, לשימוש הענפים השונים בבסיס, גם קיבל ביטוי באסופת מסמכים, שהוגשו בהסכמה, אשר התייחסו לרכישת מחשבים ומספר מצלמות. הנאשם העיד, כי כמי שהכיר היטב את נושא הקשר והמִחשוב, היה מודע לצורך במצלמות ובמחשבים נוספים, פריטים שנעשה בהם כאמור שימוש הן בבה"ד והן במכמש. לדבריו, על-רקע זה ביקש את רכישת המחשב והמצלמה לשימושו המקצועי, לאחר שנאשם 1 מסר לו שהדבר אפשרי, על-פי אישור המפקדים. בכל הנוגע לנגן ה-MP3, שביקש מנאשם 1 לרכוש, טען הנאשם כי הדבר נעשה על-פי פנייה של מפעיל הטרקטור, מרזוק, אשר ביקש להשתמש במערכת שמע כדי לשמור על עֵרנות בזמן שבו עבד שעות ארוכות בשטחי אש. מרזוק אישר בעדותו, כי העלה מספר פעמים את הבקשה לקבל מערכת שמע לטרקטור; ואף נאשם 1 אישר בעדותו כי בקשת מרזוק הועברה אליו, ואף הועלתה בישיבות המטה. סנ"צ רומן בוצ'ומנסקי אישר בעדותו, כי למרות שהדבר חריג, זכור לו שהוא עצמו אישר בעבר רכישת מכשיר MP3.

חלוקת הציוד והשימוש שנעשה בו

15. כאמור, את מחשב הלנובו ומצלמת הפוג'י נטל הנאשם לשימושו במסגרת תפקידו במשטרה, ואין חולק כי הוא גם עשה בהם שימושים פרטיים. את נגן ה-MP3 העביר הנאשם למרזוק, אם כי לא זכר אם עשה זאת באופן ישיר, או באמצעות אחר. אחת משתי מצלמות הפוג'י שרכש נאשם 1 בחנות אופיס דיפו, גם הועברה למואפק, מפקד הבסיס. נאשם 1 העיד, כי העביר את שתי מצלמות הפוג'י לנאשם, וכי האחרון העביר אחת מהן למואפק. מנגד טען הנאשם, כי קיבל מנאשם 1 רק מצלמה אחת, אך בחקירותיו במח"ש לא שלל את האפשרות שהעביר למואפק את המצלמה השנייה. כאמור, מואפק לא זומן למתן עדות, ואמרותיו בחקירה הוגשו אך לצורך ביסוס טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם, ולתכלית זו בלבד. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע באילו נסיבות הועברה למואפק מצלמת הפוג'י השנייה שרכש נאשם 1; ואולם אין חולק, כי נאשם 2 ידע שמפקד הבסיס עושה שימוש במצלמה שנרכשה על-ידי נאשם 1. הציוד שנרכש בחנות אופיס דיפו לא הוסתר על-ידי איש. נאשם 2 עשה שימוש בבסיס במחשב הנייד ובמצלמה במסגרת פעילויותיו המקצועיות, מרזוק נשא עִמו את נגן ה-MP3 לעיני כל, ואף מפקד הבסיס, מואפק, עשה שימוש במצלמה במסגרת עבודתו.

16. ביום שבו קיבל הנאשם את המחשב מידי נאשם 1, נתגלתה בו תקלה, והנאשם לקח אותו לטיפול בסניף אופיס דיפו. הנאשם הסביר כי נהג כך, הואיל והמחשב היה עדיין תחת אחריות; וציין כי גם במקרים אחרים נהג לפנות למעבדה פרטית, כאשר מדובר היה בתיקון ציוד משטרתי, כמו תיקון מחשב ה-DELL ומכשירי קשר מחברת מוטורולה, בתקופת האחריות על המוצרים. מעדותו של רפ"ק עובדיה דבאח, ששימש כראש מגמת טכנולוגיות בבה"ד, עולה כי היו מקרים שבהם מכשירי קשר תוקנו בתקופת האחריות בחברת מוטורולה ולא במעבדה המשטרתית, ואולם העד הבהיר כי הדבר היה צריך להיעשות בתיאום עִמו, כמי שהיה אחראי על נושא הקשר. סנ"צ אמנון זיו, ששימש ראש ענף מקצועות בבה"ד, ציין כי ככלל, ככל שנתגלתה תקלה במחשב, אמור היה השוטר להביא את הציוד לזאב גרנד, שהיה מופקד על תחום המִחשוב; אם כי לא שלל אפשרות לפיה שוטר יעדיף לבצע תיקון "פעוט" במעבדה פרטית, שלא במסגרת הפרוצדורה הרגילה שיכולה הייתה להימשך חודשים ארוכים. על-רקע עדויותיהם של השניים גורס הנאשם, כי לאור העובדה שהתקלה במחשב נתגלתה ביום הקנייה ממש, ובתקופת האחריות, נסיעתו לאופיס דיפו לתיקון התקלה, הייתה הגיונית וסבירה.

17. מחומר הראיות עולה, כי בבה"ד ובמכמש, כמו-גם במג"ב ובמשטרה בכלל, נהגו קצינים ונגדים לקחת עִמם לבתיהם את המחשבים האישיים שהיו בשימושם במסגרת עבודתם, ככל שמדובר במחשבים שלא היו מחוברים לרשת המשטרתית. מעדויותיהם של סנ"צ בוצ'ומנסקי ושל סנ"צ אמנון זיו עולה, כי הוצאת מחשבים ומצלמות מהבסיס הייתה מקובלת ומותרת, וכי השוטרים יכלו לעשות בציוד זה, בנוסף לשימוש לצורכי העבודה, גם שימוש לצרכים אישיים. על כך גם לא חולקת המאשימה. על-רקע האמור, העיד הנאשם כי נהג ליטול לביתו את המחשב הנייד והמצלמה שהיו בשימושו בבסיס. לדבריו, ביצע במחשב, בביתו, עבודות הקשורות לפעילותו בבסיס, כגון עריכת מצגות, זאת בצד שימושים פרטיים. הוא הוסיף והעיד, כי השתמש במצלמת הפוג'י לביצוע צילומים במסגרת עבודתו, אך במקביל נטל את המצלמה לביתו והשתמש בה גם לצרכים פרטיים. עד התביעה יואל יעקב ועד ההגנה אבי חזות, אשר נסעו יחד עם הנאשם בהסעות מדי יום, העידו כי הלה נטל עמו בדרך כלל מחשב נייד בדרכו מהבסיס לבית ובחזרה, ובכך תמכו בגרסתו.

על השימוש שעשה הנאשם במחשב הלנובו

18. הנאשם ציין בהודעותיו ובעדותו, כי נהג באורח יומיומי לקחת איתו את אחד המחשבים הניידים לעבודה בבית. לאחר שקיבל את מחשב הלנובו בחודש נובמבר 2007, ייעד אותו בעיקר לעריכת מצגות, מאחר ומחשבי ה-DELL היו עמוסים בפקודות ובחומר מסווג. לדבריו, נהג לקחת את הלנובו לעבודה בבית, באמצעות העברת קבצים על דיסק-און-קי אשר הועתקו ממחשבי ה-DELL. על-פי גרסתו, זמן מה לאחר מעצרו, בחודש פברואר 2009, נטל לביתו את שלושת המחשבים שהיו ברשותו, והעביר חומר בין המחשבים במטרה לרכז את הקבצים המשטרתיים על אחד ממחשבי ה-DELL, ומחק את החומר המשטרתי ממחשב הלנובו. בסיכומיו הלין על כך שהחוקרים לא טרחו לברר כיצד ביצע את העברת הקבצים הנטענת בין שלושת המחשבים הניידים, והחזירו את מחשבי ה-DELL ואת הדיסק-און-קי לבסיס מכמש מבלי שנבדקו, דבר שהסב לו נזק ראייתי לאישוש גרסתו.

19. מחשב הלנובו נבדק על-ידי חוקר מח"ש, אבידן שטאל. בבדיקה ראשונה שביצע ביום 1.3.09 מצא העד, כי על המחשב נמצאו תמונות משפחתיות, סרטי ילדים וקבצי מוזיקה, ולא נמצאו מסמכים משטרתיים או מסמכים הקשורים לעבודתו של הנאשם. את תוצאות הבדיקה תיעד העד בדו"ח (ת/120). בסמוך לבקשת הסנגוריה לבדוק את המחשב על-ידי מומחה מטעמה, נתבקש שטאל על-ידי התביעה לבצע אף בדיקה של קבצים "מחוקים" על הלנובו. שטאל ביצע בדיקה נוספת במחשב הלנובו ביום 13.6.11, בעיצומה של שמיעת הראיות, ואת ממצאיו העלה על הכתב בדו"ח נוסף שערך (ת/121). הוא ביצע שחזור של קבצים מחוקים מהמחשב, ומצא 274 קבצי מסמכים, וכן תמונות, ביניהן תמונות מתרגיל משטרתי, שאחת מהן צולמה במצלמת הפוג'י. לא שוחזרו על-ידו מסמכים משטרתיים מחוקים. בחקירה הנגדית הסתבר, כי שטאל ביצע את הבדיקות מבלי שקיבל מילות מפתח הקשורות לחומר משטרתי או לנושאים רלבנטיים לעבודתו של הנאשם, מבלי שידע מה תפקידו של הנאשם ואלו מושגים קשורים לעבודתו. קביעתו, לפיה לא נמצאו מסמכים משטרתיים במחשב הלנובו, נסמכה על מילות מפתח שאותן העלה כהשערה. עוד נתחוור בחקירתו הנגדית של שטאל, כי הבדיקות בוצעו על-ידו מבלי שהכיר את גרסתו של הנאשם, לפיה העביר קבצים ממחשב הלנובו למחשבי ה-DELL, ומבלי שנתבקש לבדוק את מחשבי ה-DELL או כוננים חיצוניים של המחשב. באשר ל-274 הקבצים המחוקים שאיתר, ציין שטאל כי הצליח לשחזר רק קובץ מצגת שהכין נאשם 2 לאשתו, אך לא הצליח לפתוח את 273 הקבצים האחרים, הואיל ו"עלה עליהם חומר חדש שהועלה למחשב" והדבר לא אִפשר את שחזורם. יחד עם זאת, הוא אישר שהקבצים יכלו להיווצר בכל מועד בין תאריך המחיקה לבין מועד תפיסת המחשב על-ידי החוקרים.

20. המחשב אף נבדק על-ידי מומחה מטעם ההגנה, מר אבנר שרון, שהגיש לבית-המשפט חוות-דעת של מומחה (נ/12). העד הוא בעל תואר הנדסה מהטכניון בחיפה, ולוֹ ניסיון רב ועשיר בתחום המִחשוב, הכולל, בין-השאר, שִחזור מידע במדיה דיגיטאלית ומגנטית, ומחיקת מדיות באופן שאינו מאפשר שִחזור. בחוות דעתו ציין העד, כי על הלנובו בוצעה עבודה דרך אביזר החסן חיצוני שחובר אל המחשב, מסוג דיסק קשיח או החסן נייד (דיסק-און-קי) אחר. על-פי חוות-הדעת, עבודה בצורה זו אינה משאירה סימנים נוספים על הדיסק הקשיח, מעבר לקישורים, בסיומת INK, אלא משאירה את כל פרטי העבודה על ההחסן הנייד. עוד צוין בחוות-הדעת, כי על הדיסק שנבדק נמצאו 4,731 אִזכורי שמות של קבצים הנראים רלבנטיים לעבודתו של הנאשם, אך שחזור התאריכים של אלפי אזכורים אלו אינו מעשי עקב השקעה נדרשת המוערכת במאות שעות עבודה. בפרק חוות-הדעת, המתאר את מהלך בדיקת הדיסק, צוין כי נבדק קובץ RECENT, המכיל את תיאור הפעולות האחרונות שבוצעו במחשב. המומחה איתר קישורים לקבצים בעלי שמות הקשורים לעבודתו של הנאשם, אשר נפתחו על מחשב הלנובו ביום 1.2.08, כמו: תורנויות סמל תורן, הערכות בה"ד מג"ב לאירועים ולמבצעים, פקודות תחרות כליאה, פקודה משימתית, סידור עבודה ועוד. בחוות-הדעת צוין, כי בצורת העבודה שבה קבצים נמצאים על החסן נייד חיצוני ונפתחים על המחשב, לא נותרים על המחשב סימנים מעבר לאותם קישורים וקבצים בסיומת INK; וכי כל המידע על הקבצים, ומה שבוצע בהם, כגון כתיבה מחיקה או עיצוב, נמצא על ההחסן החיצוני הנייד שעליו נמצאים הקבצים. בעדותו בבית-המשפט הבהיר המומחה, כי לא נעשו בהכרח 4,731 פעולות שונות, שכן כל פעולה עם קובץ נתון (כמו פתיחה, הדפסה או סגירה) מתבטאת באִזכור, אך בוצעו פעולות רבות של פתיחת מסמכים. בחקירתו הנגדית הוסיף וציין העד, כי בקטע מן הקובץ RECENT, שצולם וצורף לחוות דעתו (בתמונה מספר 1), מופיעים 19 לינקים עם שמות של קבצים הרלבנטיים לעבודתו של הנאשם במשטרה, אך מדובר בקטע אחד מתוך ארבעה מקטעיRECENT שלא צורפו לחוות הדעת, ובהם היו פחות לינקים רלבנטיים, ויתכן שנעשה שימוש גם במועד מאוחר ליום 1.2.08. עוד ציין העד בחקירה הנגדית, כי יתכן שחלק מהלינקים הרלבנטיים שאיתר, הם קיצורי דרך אל קבצים שהיו על מחשב הלנובו, וקיימת אפשרות שכלל לא נפתחו על המחשב אלא הועברו מספריה לספריה, בתוך ההתקן החיצוני הנייד; וכי ייתכן שבוצעו פעולות על קבצים רלבנטיים שאין להם רישום בקובץ ה-RECENT. בנוסף ציין המומחה בחקירה הנגדית, כי בתמונה 3 לחוות הדעת מופיעים אִזכורים הנוגעים לעבודת המשטרה של הנאשם, שאינם מופיעים ברשימת הלינקים, ואשר נמצאו בסריקה של העתק הדיסק הקשיח שקיבל לבדיקה. עוד ציין, כי הואיל ולא ראה את ההתקן החיצוני, אינו יכול לדעת האם השימוש האחרון שנעשה באותם אִזכורים (מעבר ל-19 הלינקים בתמונה מספר 1) היה בתאריך 1.2.08, זאת היות שבוצעו פעולות על קבצים ש"נדרסו" על-ידי קבצים אחרים, כאשר האִזכורים לקבצים הללו מופיעים בתמונה מספר 3 לחוות-הדעת. כן הבהיר העד, כי ככל שבוצעו פעולות כאלה המאוחרות ליום 1.2.08, הן לא מופיעות בקובץ ה-RECENT, וציין לדוגמא, כי פעולה שלא תתבטא בקובץ RECENT, היא למשל מחיקה בפעולת DELETE. בנוסף הבהיר המומחה, במענה לשאלת ב"כ המאשימה, כי אין זה סביר ש-19 הלינקים עם שמות הקבצים הרלבנטיים נפתחו על מחשב הלנובו פעם אחת ויחידה ביום 1.2.08, והותירו עליהם 4,731 אִזכורים.

21. הסניגוריה גורסת – על-רקע טענתו של הנאשם שהועלתה עוד בחקירתו במח"ש, לפיה העביר קבצים בין מחשבי ה-DELL לבין מחשב הלנובו – כי החוקרים הסבו נזק ראייתי להגנתו, בכך שלא נבדקה טענתו האמורה בדבר העברת קבצים בין המחשבים, למרות שמחשבי ה-DELL והדיסק- און-קי נתפסו בשעתו על-ידי החוקרים. היא מוסיפה וטוענת, כי חוות-דעתו של המומחה מטעמה, מר שרון, מאמתת את טענתו של הנאשם, לפיה עבד על מחשב הלנובו באמצעות דיסק-און-קי; ומדגישה כי מעדותו של המומחה עולה שאילו נבדק הדיסק-און-קי ניתן היה לקבל מידע על השימוש שנעשה בקבצים, לרבות מענה לשאלה האם בוצעו בהם פעולות לאחר יום 1.2.08 – פעולות שלא התבטאו בתיקיית ה-RECENT, כמו מחיקת קבצים. בנסיבות אלה גורסת היא, כי לאור הנזק הראייתי שהוסב לנאשם כתוצאה מאי-בדיקת הדיסק-און-קי, ועל-רקע עדות המומחה – לא ניתן לשלול כי הנאשם השתמש במחשב לצרכים משטרתיים עד סמוך למועד החקירה.

22. מן האמור לעיל עולה, כי לא ניתן לקבוע על בסיס עדותו של חוקר מח"ש שטאל, שלא בוצעו על המחשב פעולות הקשורות לעבודתו של הנאשם בתקופה שקדמה לתפיסתו. חוות דעתו של מומחה ההגנה תומכת בגרסתו של הנאשם, לפיה עבד על מחשב הלנובו באמצעות דיסק-און-קי, ואינה שוללת את האפשרות לפיה ביצע הנאשם במחשב פעולות נוספות הקשורות לעבודתו גם לאחר יום 1.2.08. לכך יש להוסיף, כפי שציין המומחה, כי אילו נבדקו הדיסק-און-קי ומחשבי ה-DELL, בטרם הוחזרו על-ידי החוקרים ליחידה, ניתן היה לקבל מידע על השימוש שנעשה בקבצים לאחר אותו מועד. בנסיבות אלו, יש לצאת מן ההנחה שאילו היו מבוצעות בדיקות כאמור, תוצאותיהן היו תומכות בגרסת הנאשם (ראו והשוו: ע"פ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.11) בעמ' 29; וע"פ 4007/09 דניס יוסיפוב נ' מדינת ישראל (4.1.10), בסעיף 68).

23. הנאשם ציין, כי במחשב הלנובו אף ביצע שימושים אישיים. שימוש פרטי, כשלעצמו, כפי שעולה מהעדויות, וכפי שציינה המאשימה בסיכומיה, היה אפשרי ולא היה חריג. המחשב נתפס על-ידי החוקרים ברכבו הפרטי של הנאשם ביום 17.2.09. באותה עת, התגוררו הנאשם, אשתו ושני ילדיהם בחדר אחד בדירת גיסו, העד מרדכי דהאן, זאת לאחר שפינו את דירתם הקודמת והמתינו למעבר לדירה החדשה. לדברי הנאשם, בתקופה זו אִחסנה משפחתו את רוב ציודה, לרבות המחשב הנייח, במחסן ששכרה, והוא השתמש במחשב הלנובו הנייד, שממילא נהג לקחת לביתו גם לצרכים אישיים ומשפחתיים. על-פי גרסתו, הוא ובני משפחתו העבירו למחשב הלנובו קבצים שהועתקו מהמחשב הנייח שנשמר במחסן, ועשו בו שימוש פרטי, לרבות גלישה באינטרנט.

השימוש שעשה הנאשם במצלמת הפוג'י

24. הנאשם טען בהודעותיו בחקירה ובעדותו, כי השתמש במצלמת הפוג'י לצורכי עבודתו, ובין השאר לצילום תרגילים ותיעוד נזקים בשטחי האימונים ובבסיס. לדבריו, רוב התמונות הורדו מהמצלמה למחשב, ומשם נלקחו בהמשך למצגות שונות שערך. כאשר נדרש הנאשם להתייחס בחקירתו במח"ש, לכך שלא נמצאו על כרטיס הזיכרון של המצלמה תמונות הקשורות לעבודתו, השיב כי השתמש במצלמה גם לשימושים פרטיים, וכאשר ביצע צילומים פרטיים, נמחקו התמונות המשטרתיות מחמת העובדה שכרטיס הזיכרון היה קטן. בכל הנוגע לשימוש הפרטי, ציין הנאשם, כי נהג לקחת את מצלמת הפוג'י לביתו מדי פעם, לצלם את משפחתו, כפי שנהג ליטול לעיתים את מצלמת הוידאו המשטרתית שהייתה ברשותו.

כרטיס הזיכרון של מצלמת הפוג'י נבדק על-ידי החוקר שטאל ביום 15.6.11 (לאחר הגשת כתב-האישום), ואותרו עליו תמונות משפחתיות של הנאשם מיום 21.12.08 ומיום 9.1.09 (ת/122). אין חולק, כי בעבר הייתה על כרטיס הזיכרון של המצלמה תמונה שצולמה במהלך תרגיל משטרתי ואשר הועברה למחשב הלנובו (התמונה בנספח ח' לחוות-הדעת ת/121). שטאל אישר בעדותו, כי תמונות חדשות במצלמה "גורסות" תמונות קודמות. מכאן שלא ניתן לשלול, כי בין מועד קבלת המצלמה לידיו של הנאשם ביום 15.11.07 ועד סמוך למועד תפיסת מצלמת הפוג'י, צולמו במצלמה תמונות משטרתיות; ובפרט כאשר במחשב הלנובו נמצאה, כאמור, תמונה מתרגיל משטרתי שצולמה במצלמת פוג'י, וכאשר גרסתו של הנאשם נתמכה בעדויותיהם של בעלי תפקידים בבסיס, שהעידו על שימוש שעשה הנאשם במצלמה במסגרת עבודתו.

נסיבות תפיסת המחשב והמצלמה

25. כאמור, במועד החקירה התגוררו הנאשם ומשפחתו באחד מחדרי דירת הגיס, מרדכי דהאן, זאת בתקופת ביניים בין פינוי דירתם הישנה לבין כניסתם לדירה החדשה. הנאשם העיד, כי הואיל ודירת דהאן הייתה באזור "בעייתי", והיה חשש שעבריינים ישחיתו את הרכב המשטרתי, נהג להחנות את רכב ההסעות בתחנת המשטרה – אליה היה מגיע עם רכבו הפרטי. לדבריו, מדי פעם נהג דהאן לקחת את הרכב לסידורים. בחקירתו הראשונה במח"ש אמר הנאשם לחוקריו, כי מחשב הלנובו נמצא בבסיס מכמש, ומצלמת הפוג'י – בבית, היות שלקח אותה בסוף השבוע בכדי לצלם את המשפחה. ואולם בפועל המצלמה הייתה בעסק של דהאן, והלנובו – ברכבו של הנאשם שנלקח באותו יום על-ידי דהאן לשימושו. הנאשם מסר הן בחקירתו במח"ש והן בעדותו, כי תחילה סבר, בטעות, שמחשב הלנובו נמצא בבסיס, שכן נהג להסתובב איתו בין הבית לבין הבסיס, ולא זכר ביום מעצרו, אם הביא עִמו את המחשב לבסיס; כי בהמשך הניח שהמחשב נשאר בחדרו, מתחת למיטה הזוגית, בדירת גיסו; וכי לבסוף נתחוור, כי שכח אותו ברכבו הפרטי עת החנה אותו בבוקר בתחנת המשטרה בעיר מגוריו. כן טען הנאשם, כי לא ניסה להטעות את השוטרים, עת הוביל אותם תחילה למקום שבו נמצאו מחשבי ה-DELL; וכי מדובר היה בטעות כנה שלו, שכן כבר בפתח הודעתו הראשונה אמר להם שקיבל מנאשם 1 מחשב נייד מסוג לנובו ומצלמה, ושהמצלמה נמצאת בבית; כך שאין הגיון שיוביל את החוקרים במכוון אל מחשב מדגם שונה, כאשר לגבי המצלמה הודה שאינה נמצאת בבסיס. באשר למצלמת הפוג'י, עודכן הנאשם על-ידי רעייתו בשיחה טלפונית, במהלך החקירה, כי המצלמה נמצאת בעסק של הגיס. בחקירתו במח"ש העלה הנאשם סברה, לפיה דהאן נטל את המצלמה מהדירה, ללא ידיעתו, כדי לצלם מקרר בעסק. בעניין זה מסר דהאן גרסה סותרת, לפיה הנאשם שכח את המצלמה בעסק שלו כשעבר במקום מספר ימים לפני החקירה. הסניגוריה סבורה, כי הסתירה אינה משמעותית, ונובעת מטעות או בלבלול של אחד מהשניים; וכי סתירה זו בגרסאות אינה פוגמת בטענת הנאשם, לפיה עשה במצלמה הן שימוש משטרתי והן שימוש פרטי. החוקרים סברו, כי הנאשם ניסה להדריך את אשתו בשיחה הטלפונית, עת אמר לה למסור לחוקרים את "המחשב שהביא לעשות את הפקודה". הנאשם הסביר בעדותו, כי לא היה כל ניסיון להדריך את רעייתו, וכי אמר את הדברים כדי שאשתו לא תטעה ותחשוב שמדובר במחשב הנייח שבמחסן או במחשב הנייד של הגיס.

המסגרת המשפטית

ראיות נסיבתיות

26. את המסקנה, לפיה שלח הנאשם יד במחשב ובמצלמה במועד כלשהו, בעת שהחזיק בהם במסגרת עבודתו, מבקשת המאשימה לבסס על ראיות נסיבתיות. בבוא בית-המשפט להכריע, אם יש במארג של ראיות נסיבתיות כדי להוכיח אשמתו של נאשם, עליו לבחון את התרחישים האפשריים על סמך ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. מובן, כי אין נדרש שכל אחת מן הראיות הנסיבתיות, כשלעצמה, תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחדיו, בהשתלבותן זו בזו, כמעשה פסיפס, תצבענה על אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (1.12.04); וכן ראו: ע"פ 6096/94 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377 (1997); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003); וע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002)). אל מול הראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו של נאשם, נדרש בית-המשפט לשקול – על-פי מבחני היגיון וניסיון החיים – הסברים חלופיים למסכת הראיות הנסיבתיות, בין על-פי גרסתו של הנאשם, ובין אם מדובר בהיפותזות סבירות אחרות המתיישבות עם חפותו, ולהבדיל מהסבר דמיוני, תיאורטי או רחוק; והרשעה בדין תתאפשר רק אם המסקנה המפלילה הִנה המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות הנסיבתיות (ראו: ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993); ע"פ 6527/94 עבדל עזיז נ' מדינת ישראל, (16.10.96); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980); וע"פ 728/84 חרמון נגד מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620 (1987)). בהקשר האחרון נפסק, כי "בניתוח ראיות נסיבתיות בית-המשפט שוקל כל תרחיש אפשרי, ורק אם המסקנה המרשיעה העולה מן הראיות הנסיבתיות היא המסקנה האחת והיחידה העולה מן העובדות שנקבעו – יוכל בית-המשפט להרשיע" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.11); וכי "אם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו" (ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (28.1.06) בפסקה 19 לפסק-דינו של כב' השופט לוי; וכן ראו: ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (7.3.11), בפסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט הנדל).

העבירה של גניבה בידי עובד ציבור

27. העבירה של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 לחוק, מורה כדלהלן: "עובד הציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה, או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו – מאסר עשר שנים". ביסוסה של עבירת הגניבה בידי עובד הציבור, כמו-גם העבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק, מותנה בהוכחת התקיימותם של כלל יסודות עבירת הגניבה המוגדרים בסעיף 383 לחוק. ליסודות אלה מצטרפים יסודות מיוחדים של עבירת גניבה בידי עובד הציבור, או עבירת גניבה בידי מורשה, המשווים לעבירה חומרה מיוחדת המשתקפת בעונש המחמיר שנקצב בצִדה (ע"פ 10996/03 פנחס נרקיס נ' מדינת ישראל (27.11.06), בפִסקה 8 לפסק-הדין; ע"פ 141/59 טריביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1793, 1799 (1959); וע"פ 293/89 סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 116(1992)).

המונח "גניבה", הוגדר בסעיף 383(א) לחוק, בשתי חלופות. החלופה האחת הִנה חלופת "הנטילה", ובעניינה נקבע בסעיף משנה (1), כי "אדם גונב דבר אם הוא" – "נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע". החלופה השנייה הִנה "גניבה בידי נפקד", ולגביה נקבע בסעיף משנה (2), כי "אדם גונב דבר אם הוא" –"בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר". עבירת הגניבה בידי נפקד, מגינה על שני ערכים חברתיים. היא מגינה על זכות הקניין של הבעלים, וכן על יחסי האמון המיוחדים שחייב בהם הנפקד כלפי הבעלים (ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' אריה גולדין, פ"ד מט(4) 1, 29 (1995)).

היסוד העובדתי של עבירת הגניבה בידי נפקד הוא "שליחת היד" של הנפקד ברכוש הבעלים, ובעניין זה נפסק, כי " 'שליחת יד' היא כל מעשה שמשמעותו הנכונה היא, כי הנפקד פורק מעליו עול הבעלים – אשר למענם ובשבילם שמר עד כה את הפיקדון – ונוהג בו, בפיקדון, כאילו היה שלו" (ע"פ 27/56 זולברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 636, 640 (1956); ע"פ 10996/03 בעניין נרקיס, לעיל). באשר לכוונה לשלול את הנכס מבעליו שלילת קבע והיעדר תביעת זכות בתום לב, אין אחידות בפסיקה בשאלה, האם רכיבים אלו שבסעיף 383(א)(1) לחוק, מוצאים את דרכם גם לעבירות של גניבה בידי מורשה או גניבה בידי עובד ציבור, ביסוד "המרמה" שבסעיף 383(א)(2) לחוק. בפסיקה הובעו שתי גישות בעניין זה. על-פי הגישה האחת, אין עבירת גניבה ללא יסוד של שלילת קבע (ע"פ 141/59 בעניין טריביש, לעיל); ועל-פי השנייה, רכיב שלילת הקבע אינו דרוש, ומדובר במעילה באמון ב"מרמה" (ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793, 802 (1996)). שתי הגישות הוכרו בפסיקה; ואולם, הגישה הרווחת היא הראשונה, לפיה יש לחייב הוכחתם של היסודות האמורים גם בעבירת גניבה בידי נפקד, אם כי לעיתים אומצה גם השנייה (ראו: (ע"פ 10996/03 בעניין נרקיס, לעיל; ע"פ 2037/05 ידין מכנס נ' מדינת ישראל (28.11.07) בפִסקה 23 לפסק-הדין; ע"פ 1784/08 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (5.2.09) בפִסקה 54 לפסק-הדין); והשוו: ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 560 (1992)). יסוד "שלילת הקבע" נבחן על-פי מבחן סובייקטיבי, המתחשב, בין-היתר, בתקוותיו ובצפיותיו של הנאשם להחזיר את הנכס, כאשר למבחן זה מתווסף מבחן אובייקטיבי של סבירות כי אפשרות זו תתממש (ע"פ 2037/05 בעניין ידין מכנס, לעיל). יסוד ה"מרמה" מתפרש, על-פי גישה אחת, כיסוד נפשי שיש לבחנו, כאמור, גם על-פי אמת מידה אובייקטיבית. הגישה השנייה, רואה ב"מרמה" יסוד עובדתי, שמשמעו התנהגות הנגועה ב"אי-יושר", על-פי אמת מידה אובייקטיבית, אשר מחייבת הטלת אחריות פלילית על מי ששלח יד בנכס שהופקד בידו, במובחן מהטלת אחריות אזרחית על מי שנהג שלא כהלכה בנכס (ע"פ 10996/03 בעניין נרקיס, לעיל).

האם הוכחה שליחת יד מתוך כוונה לשלילת קבע של הרכוש מידי משטרה?

27. המאשימה טוענת, כאמור, כי אמנם הנאשם לא היה שותף לקשר שנרקם בין נאשם 1 לבין מחלב, ואולם ממכלול הנסיבות יש להסיק כי ידע שמדובר ברכישת ציוד שלא על-פי הנהלים, ושהציוד אינו רשום בספרי המלאי של הבסיס. נתון זה שימש – כלשונה – "פלטפורמה" נוחה לנאשם ליטול בשלב כלשהו את המחשב והמצלמה לשימושו האישי בלבד, זאת מתוך כוונה לשלול אותם שלילת קבע ממג"ב, מבלי שהדבר ייחשף. היא גורסת, כי אף אם השתמש הנאשם במשך תקופה מסוימת בציוד הן לצורך עבודתו והן לצרכים פרטיים – ובאשר לתקופה זו היא אינה מייחסת לו את גניבת הפריטים – הרי שבשלב מסוים החליט לשלוח יד במרמה בציוד וליטול אותו לשימושו האישי בלבד, תוך שלילתו לצמיתות מהמשטרה. לשיטת המאשימה, שליחת היד נעשה כשנה לפני מועד החקירה, והיא מבקשת לסמוך מסקנה זו על מכלול של ראיות נסיבתיות, ובין-השאר: על מקום הימצאותם של המצלמה והמחשב במועד תפיסתם (המצלמה – בחנותו של גיסו של הנאשם, והמחשב – ברכבו הפרטי של הנאשם); על אי-איתור, בכרטיס המצלמה ובכונן הקשיח של המחשב, של תמונות או קבצים הקשורים לפעילות משטרתית בהתייחס לתקופה ארוכה שקדמה לתפיסת הפריטים, אלא אך כאלו הקשורים לשימוש אישי; ועל תמיהות וסתירות העולות, לטענתה, מגרסאות הנאשם.

28. הסניגוריה גורסת, כי הנאשם הבין שנאשם 1 רכש את הציוד באופיס דיפו באישור מפקד הבסיס ועל-דעת סגן מפקד הבה"ד, כי הוא לא היה מודע לכך שהציוד לא נרשם בשום מקום במצאי המשטרתי, וכי מכל מקום – הציוד לא הוסתר והיה מוכר לאנשי הבסיס. משכך, לשיטתה, אין להסיק שהנאשם ניצל הזדמנות ליטול לעצמו בשלב כלשהו ציוד שלא היה מוכר למערכת המשטרתית. עוד טוענת הסניגוריה, כי הנאשם השתמש במחשב ובמצלמה לאורך כל התקופה, הן לצרכים הקשורים בעבודתו, והן לשימושים אישיים, ושלא ניתן להסיק מבדיקת הציוד, כי לא נעשה בו כל שימוש משטרתי במשך חודשים ארוכים. עוד הדגישה הסניגוריה, כי הנאשם הבהיר הן בחקירותיו במח"ש והן בעדותו, כי אילו היה משתחרר מהשירות או עובר תפקיד, היה משאיר את מחשב הלנובו ומצלמת הפוג'י במכמש, כפי שהיה עושה לגבי כל הציוד שברשותו – החתום ושאינו חתום. בנסיבות אלו גורסת ההגנה, כי לא הוכח שבשלב כלשהו הנאשם שלח יד במצלמה ובמחשב בכדי לשלול אותם שלילת קבע מהמשטרה; ומשכך – יש לזכות אותו מהעבירה שבה הואשם.

29. הראיות הנסיבתיות שהביאה המאשימה, אינן מובילות בהשתלבותן למסקנה אחת ויחידה, לפיה הנאשם שלח יד במרמה במחשב ובמצלמה כדי לשלול אותם שלילת קבע מהמשטרה. הנאשם לא היה צד, אף לשיטתה של המדינה, לקשר שנרקם בין נאשם 1 לבין מחלב. כפי שנקבע לעיל, הנאשם לא עסק בנושאי תקציבים ורכש, והיה לו יסוד להבין מדברי נאשם 1 כי הרכישה מתבצעת באישור המפקדים, ובכלל זה מפקד הבסיס – שקיבל בעצמו חלק מהפריטים שנרכשו. אמנם סביר להניח, כי הנאשם ידע שהפריטים אינם רשומים במצאי המשטרתי, שכן הוא לא נתבקש לחתום עליהם; ואולם, לא תמיד הייתה הקפדה בבסיס על החתמת ציוד, כנדרש בנהלים. מכל מקום, לא הוכח, ואף לא נטען, כי אי-ההחתמה על הציוד נעשתה מתוך מטרה לאפשר את נטילתו בבוא היום לשימוש פרטי בלבד. כאמור, הוכח שהנאשם עשה שימוש במחשב הלנובו ובמצלמה במסגרת עבודתו ותפקידיו, זאת במקביל לשימושים אישיים בעת שנשא אותם לביתו. שימושים פרטיים בציוד זה, בצד שימושים בתפקיד, היו מקובלים ומותרים אף לשיטתה של המדינה. את טענתה – לפיה בשלב כלשהו של השימוש הכפול בציוד, המשטרתי והאישי, שלח הנאשם יד במרמה במחשב ובמצלמה מתוך כוונה לשלול אותם שלילת קבע – מבססת המאשימה בעיקר על בדיקות הציוד, על מקום הימצאותו, ועל סתירות ותמיהות שעלו לטענתה מגרסאות הנאשם. באשר לבדיקת המחשב, הרי שנקבע, על-יסוד חוות-דעתו של מומחה ההגנה, כי לא ניתן לשלול אפשרות סבירה שבוצעו בו הפעולות שתוארו על-ידי הנאשם, גם בתקופה המאוחרת לחודש פברואר 2008, ואף בתקופה הסמוכה לביצוע התפיסה, זאת באמצעות דיסק-און-קי. לכך יש להוסיף שגרסתו של הנאשם על לקיחת המחשב לביתו בתדירות גבוהה נתמכה על-ידי שני שוטרים שנסעו עמו בהסעה הדרומית, והיא מתיישבת עם העדויות הרבות, בין-השאר של מפקדיו, לפיהן במסגרת פעילותו ותפקידו הכין פקודות ומצגות רבות באמצעות מחשב. בכל הנוגע למצלמה, הרי שנקבע, כי נוכח העובדה שתמונות חדשות "גורסות" תמונות ישנות, לא ניתן לשלול כי נעשה בה שימוש משטרתי בתקופה שקדמה לתפיסתה. הסבריו של הנאשם על המשך השימוש המשטרתי בציוד, אינם בגדר הסברים תיאורטיים בלבד, אלא הסברים אפשריים. הנאשם אמנם עשה שימוש פרטי רב הן במצלמה והן במחשב, ובפרט בתקופה שהפך את המחשב הנייד למחשב עיקרי של משפחתו, ואולם הדבר נעשה בעת שהתגורר בחדר בדירת גיסו עד לכניסתו לדירה חדשה, ואין בכך כדי ללמד על כוונתו להפקיע לצמיתות את הציוד מרשות המשטרה, ולהפסיק להשתמש בו במסגרת פעילותו המשטרתית. אכן, מקום מציאת המצלמה מעורר תמיהות, ובפרט לנוכח הגרסאות השונות שהעלו הנאשם וגיסו בעניין זה; וייתכן כי הנאשם ניסה להסתיר את היקף השימוש האישי שעשה בציוד, במקביל לזה המשטרתי, מתוך חשש לחשוף את היקפו הניכר. ואולם, אין די במארג הראיות, כדי להביא למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה הנאשם החליט בשלב כלשהו לשלוח יד בציוד, להשתמש בו רק לצרכים אישיים, לחדול להשתמש בו במסגרת תפקידיו ולשלול אותו שלילת קבע מהמשטרה. מכאן, שלא הוכחה אשמתו.

התוצאה

30. במשפט הפלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית-המשפט מעבר לכל ספק סביר, ומוסכמת יסוד זו מעוגנת בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין (ראו: א' הרנון, דיני ראיות, כרך א 212 (תשמ"ה); וכן – י' קדמי, על הראיות, כרך רביעי, 1681-1667 (תש"ע)). כבר נפסק, לא אחת, כי "אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין יצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע" (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 648-644 (1993); וכן ראו והשוו: ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (13.9.05); דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 817 (1998); ותפ"ח (י-ם) 502/08 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.10)).

כאמור לעיל, לא הוכיחה המאשימה, מעבר לספק סביר, כי בשלב כלשהו, לאחר שקיבל הנאשם את המחשב והמצלמה, ועשה בהם שימוש הן במסגרת עבודתו והן לצרכים אישיים, שלח בהם יד במרמה מתוך כוונה לשלול אותם שלילת קבע מהמשטרה; ומשכך יש לזכותו מהעבירה שהואשם בה.

לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בטענת ההגנה מן הצדק שהעלתה הסניגוריה, בגדרה ביקשה כי ייקבע, על יסוד אסופת כל חומר החקירה בעניין החשדות נגד מפקד הבסיס, מואפק, כי הנאשם הופלה לרעה – בבחינת אכיפה בררנית – ביחס למפקדו, שלגביו היו לשיטתה של ההגנה די ראיות להעמידו לדין בגין עבירה דומה, בעניין המצלמה שקיבל לשימושו מהרכישה שביצע נאשם 1 באופיס דיפו.

אשר על כל האמור לעיל, אני מזכה את נאשם 2 מהעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, שיוחסה לו בכתב-האישום.

ניתנה היום, כ"ב באלול תשע"ב, 9 בספטמבר 2012, במעמד ב"כ המאשימה, הסנגור ונאשם 2.