האם ניתן לאכוף על נושה הסדר שלא קויים, זאת אחת מהשאלות העומדות לדיון ולהכרעה.

רקע

1. התובעים ,בעל ואישה, הם הבעלים של דירה מספר 7 ברחוב הרקפת 1 בירושלים (להלן :"הדירה"). הדירה נרכשה בשנת 1980 מסבו של התובע 1. לצורך רכישת הדירה נטלו התובעים מהנתבעת 1 ( להלן:" הנתבעת ") הלוואה בסך של 140,000 לירות ישראליות. במהלך השנים נטלו התובעים 9 הלוואות נוספות לצורך שיפוץ והרחבת הדירה. במסגרת מתן ההלוואה לרכישת הדירה נרשמה לטובת הנתבעת משכנתא על הדירה.

כיום הדירה היא בת 5 חדרים ועל פי הערכת שמאי שווי הדירה עומד על סך של 1,350,000 ₪ נכון לסוף שנת 2009.

חוב התובעים לבנק נכון לחודש אוגוסט 2010 עמד על סך של 2,106,987 ₪, היינו הרבה מעבר לשווי הנכס.

2. עד לשנת 1998 עמדו התובעים בתשלומים השוטפים של החזר ההלוואות והמשכנתא, תוך שהם מצליחים לסלק 2 הלוואות מתוך ה-9 שנלקחו.

3. בשנת 1998 עברה התובעת 2 ( להלן:" התובעת") אירוע מוחי ואף הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כזכאית לקצבת נכות שהיוותה מקור הכנסה לתובעים. בחודש פברואר בשנת 2000, הושעה התובע ( להלן:" התובע") מעבודתו בחברת אגד ובחודש ספטמבר באותה שנה פוטר התובע מעבודתו. מאז פיטוריו לא עלה בידו לשוב למעגל העבודה.

נסיבות אלה ועוד גרמו לכך שמשנת 1998 לא שילמו התובעים באופן סדיר את חובם לנתבעת.

בין השנים 2000-2004 לא שילמו התובעים לנתבעת כל תשלום.

בנוסף לריבית שהתווספה לקרן, התווספה גם ריבית פיגורים.

4. החל משנת 1998 פנו התובעים לוועדה הבין-משרדית של משרד השיכון ולאחר מכן לוועדה העליונה של משרד השיכון בבקשות לפריסת חובם לנתבעת ולהגעה להסדר תשלומים.

בשנת 2001 פתחה הנתבעת בהליכים בהוצאה לפועל לצורך מכירת הדירה ומימוש החוב.

הנתבע 2 הוא כונס הנכסים מטעם הנתבעת( להלן:" הנתבע").

במהלך השנים נמשכו הליכי ההוצאה לפועל ופעולות הנתבעת למימוש החוב, זאת במקביל להגשת פניות וערעורים נוספים לוועדה מטעם התובעים, כאשר ברקע החוב ממשיך לצבור ריביות ולתפוח.

5. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נקבעו במהלך השנים 9 מועדים לפינוי הדירה. מועדים אלו נדחו כל פעם בעקבות בקשות של התובעים. שני מועדי הפינוי האחרונים שנקבעו לדירה היו בחודש 08.09 וכן בחודש 04.10.

6. ביום 26.8.2009, יום לפני מועד הפינוי המתוכנן, נחתם הסכם בין הצדדים הדוחה את הפינוי בחודשיים. בתמורה לדחייה, התחייבו התובעים לפנות את הנכס, באם לא יושג הסדר, ללא כל התנגדות. הסדר שכזה לא הושג ולאחר קבלת אורכה נוספת מהבנק ומרשם ההוצאה לפועל, נקבע מועד הפינוי ליום 14.04.10. כתנאי לחתימה על הסכם נוסף דרשה הנתבעת תשלום מיידי בסך של 100,000 ₪. ההסכם החדש היה אמור להביא לדחיית הפינוי ולפריסת תשלום החוב למשך 30 שנה, אלא שהפעם נדרשו התובעים לצרף את בנם כערב להסכם, תוך שהם מסכימים כי ככל שלא יעמדו בהחזר החוב, תוצא הדירה למכירה.

התובעים חתמו על ההסכם ,שילמו חלק מהסכום ופינוי הדירה נעצר. אולם ההסכם לא הושלם כיוון שבנם של התובעים לא הסכים לחתום על ההסכם וממילא גם לא הושג ונחתם הסדר פריסת חוב.

התביעה

7. התביעה הוגשה במסגרת ניסיון התובעים למנוע את פינוי ומכירת הדירה ובה התבקשו הסעדים הבאים:

א. מתן פסק דין הצהרתי המורה כי ההסכמים מיום 26.8.09 ומיום 12.4.10 מבוטלים.

ב. צו המורה על אכיפת הסדר פריסת חוב בהתאם להמלצה מיום 14.08.01.

ג. צו האוסר על פינוי הדירה.

ד. צו המורה כי כל זמן שהתובעים עומדים בהסדר תשלומים, יימנעו הנתבעים מלנקוט בצעדים לפינוי הדירה ולמימוש החוב .

טענות התובעים

8. לטענת התובעים, אין מקום לאפשר את פינוי הדירה ומכירתה ועל הנתבעת לאפשר להם לפרוס את חובם בהתאם להמלצת הוועדה מיום 14.08.01.

התובעים משלמים באופן קבוע סך של 4,000 ₪ כחלק מהסדר פריסת חוב שאמור היה להיחתם בהתאם להמלצת הועדה. התובעים הם אלו ששבו ופנו לנתבעת בכדי שיחתם הסדר שכזה אולם הנתבעת לא שיתפה עימם פעולה ולא הגיעה עימם להסדר. לאורך השנים הנתבעת היא זו שסיכלה את מימושה של ההמלצה והגעה לחתימה על הסדר פריסת חוב סופי.

לשיטת התובעים, כל זמן שהתובעים עומדים בתשלום החודשי וממשיכים לשלם באופן קבוע סך של 4,000 ₪ אין לאפשר את פינוי ומכירת הדירה.

התובעים טענו כי שני ההסכמים , שנחתמו במהלך הליכי הפינוי, נחתמו על ידם בכפיה, תוך ניצול מצוקתם ובחוסר תום לב מצד הנתבעים ועל כן ביקשו התובעים גם את ביטול אותם ההסכמים.

טענות הנתבעים

9. לטענת הנתבעים יש לדחות על הסף את התביעה בגין התיישנות ושיהוי שכן המלצת הוועדה ניתנה עוד בשנת 2001, ורק בשנת 2010 הגישו התובעים את התביעה. בנוסף טוענים הנתבעים כי לאור ההסכמים משנת 2009-2010 מנועים התובעים מלהעלות את טענותיהם.

לגופו של עניין טענו הנתבעים כי עד ליום זה לא נחתם הסדר פריסת חוב בין הצדדים, לאורך השנים לא הסכימו התובעים לשלם את הסכום הנדרש לצורך פריסת חובם, לא את הסכום העולה מהמלצת הוועדה ולא סכומים אחרים, שנמסרו לתובעים במסגרת ניסיונות מאוחרים יותר להגעה להסדר פריסת חוב חדש.

הנתבעים טענו כי התשלום החודשי בסך של 4,000 ₪ המשולם משנת 2005, הוא תשלום במסגרת החזר החוב הרגיל בו חייבים התובעים וכי התשלום נועד לאפשר את דחיית מועד הפינוי לצורך הגעה להסדר פריסת חוב חדש אשר יתאפשר לאחר הוכחת רצינות ורצף מצד התובעים בתשלומיהם ולאחר קבלת סכום כסף גדול נוסף שהיה אמור לעמוד בבסיס הסדר החוב החדש.

אשר לשני ההסכמים המאוחרים טענו הנתבעים כי לאורך השנים נהג הבנק בסובלנות ובהתחשבות בתובעים וכי ההסכמים אינם נגועים בעושק ובכפייה.

דיון והכרעה

10. כפי שמציינים התובעים בפתח סיכומיהם, תיק זה אכן בעל משמעות כבדה לתובעים, לילדיהם ולמשפחות ילדיהם, המתגוררות עימן בדירה, שכן בדירה מתגוררות 11 נפשות (ע' 30 ש' 26-31; ע' 31 ש' 4).

חרף האהדה למצבם הקשה של התובעים- לא ניתן להתעלם מהעובדה שלתובעים חוב הגדל והולך לנתבעת , לא ניתן להתעלם מכך שבמהלך 6 שנים (1998-2004) לא פעלו התובעים להחזיר החוב באופן סדיר ולא ניתן להתעלם מכך שבמשך 4 שנים ( 2000-2004) לא שילמו התובעים כל תשלום (ראו: ע' 30 ש' 3).

11. הקשיים של התובעים שפורטו לעיל ואשר לא אפשרו לתובעים לעמוד בהחזר החודשי בו הם היו מחויבים, הביאו את התובעים לפנות לוועדה הבין משרדית בבקשה לפרוס את חובם. נסיבות חיי התובעים עמדו אפוא בפני הועדה הבין משרדית בשנת 1998 אשר המליצה על הגעה להסדר פריסת חוב אשר ייחתם לאחר שהתובעים ישלמו במשך שנה סך של 2,000 ₪.

12. לאחר שהתובעים לא שילמו כלל וערערו על ההמלצה, בחנה הוועדה העליונה של משרד השיכון את נסיבותיהם ולבסוף המליצה ביום 14.08.01 על הסדר פריסת החוב, אותו היה על צדדים להוציא לפועל. אלא שהמלצה זו מעולם לא התגבשה לכדי הסדר סופי וחובם של התובעים עדיין הולך ותופח לו.

הסדר חוב והחלטת הועדה מיום 14.08.01

13. אין למעשה מחלוקת בדבר קיום חוב של התובעים כלפי הנתבעת . חוב זה נוצר בעקבות הלוואה שלקחו התובעים לצורך רכישת הדירתם בשנת 1980 ובצרוף 7 הלוואות משלימות שנטלו עם השנים התובעים לצורך שיפוץ והרחבת הדירה.

החל משנת 1998 הפסיקו התובעים לשלם באופן קבוע עבור החזר חובם לבנק. במסגרת שמיעת הראיות, תיקנו התובעים את תצהירם בכך שהודו שבמשך 4 שנים לא העבירו כל תשלום בגין חובם לנתבעת: "אני רוצה לתקן את סעיף 7 לתצהיר, התקופה שלא שילמנו זה 4 שנים..." (ע' 30 ש' 3) ; "..אמרתי שעד 2004 לא שילמנו, יש הפסקה בין לבין כי לא שילמנו, ב- 98 שילמנו מה ששילמנו כי המתנו לוועדה בינמשרדית.." (ע' 32 ש' 7). רק משנת 2004 שבו התובעים לשלם כסף על חשבון חובם, לבנק.

בשנת 1998 פנו התובעים לוועדה הבין משרדית לקבלת הסדר חוב ובמכתב מהנתבעת מיום 24.5.1999 נמסר לתובעים כי הועדה המליצה כי למשך שנה יעמדו התובעים בתשלום של 2,000 ₪ ולאחר מכן ייפרס החוב שנוצר מההלוואות לנתבעת בריבית המקורית למשך 20 שנה והחוב בגין הלוואת הזכאות ייפרס למשך 30 שנה וללא ריבית. אלא שהתובעים לא עמדו בתשלום החודשי הראשוני, שנקבע בהמלצה להסדר זה ואף ערערו על גובה התשלום שנקבע להם לתשלום עד למועד הגשת ההסדר, כך שממילא ההסדר לא יצא אל הפועל.

משנוכחה הנתבעת כי התובעים לא עומדים בהחזר החוב, פתחה הנתבעת ביום 18.01.01 תיק בהוצאה לפועל ונקבע מועד לפינוי הדירה ליום 12.06.01.

בעקבות פניה נוספת של התובעים לוועדה העליונה של משרד השיכון, ניתנה ביום 14.08.01 החלטה נוספת הממליצה על פריסת החוב באופן הבא: חוב הפיגורים ייפרס ל-25 שנים בריבית המקורית והלוואת הזכאות תיפרס ל-30 שנה ללא ריבית. זו ההמלצה אותה מבקשים התובעים לאכוף על הנתבעת .

14. המלצת הועדה, עליה מסתמכים התובעים ואותה הם מבקשים לאכוף מעולם לא התגבשה לכדי הסדר פריסת חוב בין הנתבעת לבין התובעים. גם על כך אין חולק וראו לעניין זה עדות התובעת : "ש. את מזכירה את החלטת הועדה משנת 2001...ת. לא. לא סוכם איתנו כלום ולא הייתה שום פריסה ב2001 שנדע מה הסכום"(ע' 34 ש' 8-10) ;"לא שילמתי כי לא היה סיכום, ואף אחד לא דיבר על זה." (ע' 36 ש' 1) "ש. זה לא קשור להחלטה מ-2001 ת. זה לא קשור ל-2001, הוא לא ביצע את הפריסה הוא אמר שהבנק יעשה את זה.." (ע' 38 ש' 23-24).

גם לאחר החלטת הועדה האמורה, לא התחילו התובעים לשלם לנתבעת כל תשלום שהוא על חשבון החזר חובם לבנק . זאת ועוד, התובעים שבו ופנו אל הנתבעת בניסיונות לערער על המלצת הועדה ולקבוע סכום חודשי נמוך יותר לתשלום.

כך העידו עדי ההגנה: " ..החלטת הוועדה לא בוצעה והלווים לא שילמו, כי הם רצו לפרוס את ההלוואה בהחזר חודשי של 2,500" (ע' 73 ש' 10-14; ראו גם:ע' 78 ש' 10-14 ;ע' 57 ש' 22 ואילך).

אין חולק על כך שרק לאחר שנקבע מועד נוסף לפינוי הדירה ליום 01.02.04 נערכה פגישה עם מר יונסי, שהיה מנהל מערך הגביה של הנתבעת באותה העת, ובעקבות אותה הפגישה החלו התובעים בינואר 2004 לשלם ולהעביר לנתבעת באופן סדור כסף להחזר חובם. בהתאם לסיכום עם מר יונסי, בשנה הראשונה הם שילמו סך של 1,500 ₪ בכל חודש ומשנת 2005 מעבירים התובעים סך של 4000 ₪ לנתבעת בכל חודש.

לאורך השנים שבו התובעים ופנו בפניות נוספות אל הועדה (ע' 68 ש' 1), אולם הועדה דחתה את בקשות התובעים להסדר חדש של פריסת החוב. ההחלטה האחרונה של הועדה ניתנה ביום 11.4.13. בהחלטה זו שבה הועדה על עמדתה ודחתה את בקשת התובעים לקבוע את התשלום החודשי על סך של 4,000 ₪ , נימוקי הוועדה היו כי בחינה של גודל החוב למול מצבם הכלכלי של התובעים אינה מאפשרת להמליץ על הסדר פריסת חוב (ע' 57 ש' 27-29).

האם המלצת הוועדה מיום 14.08.01 בתוקף?

15. לטענת התובעים, המלצת הועדה מיום 14.8.2001 עדיין תקפה ובמהלך השנים הם חיכו לקבל מהנתבעת הצעה לפריסת לתשלומים כשלאחריה היה אמור להיחתם הסדר פריסת החוב עם הנתבעת . הסיכום עם מר יונסי בנוגע לתשלום הקבוע אותו העבירו התובעים לבנק מידי חודש, פורש על ידי התובעים כהסדר ביניים עד לקבלת ההסדר הסופי בהתאם להמלצת הוועדה.

16. דין טענות התובעים להידחות ועל כן יש לקבוע שההחלטה משנת 2001 אינה תקפה.

ראשית, יש לדחות התביעה בעניין זה מחמת התיישנות. החלטת הוועדה הייתה בשנת 2001. לכל המאוחר בשנת 2002 ידעו התובעים על כך שההחלטה אינה מוסכמת על הבנק וחרף זאת הגישו תביעתם רק בשנת 2010. לא ניתן הסבר של ממש לאיחור הניכר בהגשת התביעה העולה כדי התיישנות ודי בטעם זה כדי לדחות את טענות התובעים.

שנית,במשך 3 שנים מיום מתן ההחלטה, לא פעלו התובעים, ליישומה של המלצת הועדה ולא שילמו כל תשלום על חשבון החוב . גם לאחר קבלת המלצת הועדה המשיכו התובעים לא לקבלה ואף לערער עליה . הדברים אף הובהרו לסגן שר הבינוי והשיכון אשר פעל בעניינם של התובעים וניסה לסייע לתובעים. במכתב שנשלח לסגן השר כתבה הנתבעת כי התובעים לא קיבלו את המלצת הועדה וכי הם מבקשים להקטין את סכום התשלום החודשי באופן שלא מאפשר יצירת הסדר פריסת חוב ( מכתב מיום 03.10.12- נספח ג' לתצהיר זילבר; ע' 34-35).

מהתנהגות התובעים עצמה ניתן ללמוד כי הם לא ראו את ההמלצה כתקפה וכי ההחלטה לא הייתה תקפה כבר בזמן אמת. התובעים שהתנערו מההמלצה בזמן אמת מנועים אפוא לטעון כיום לתוקפה ואין כל פסול בהתנהגות הנתבעים ( ראו: רע"א 6606/05 ורדה קפון נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (22.08.05)).

שלישית, הנתבעת הודיעה לתובעים בסמוך להמלצה כי ככל שהתובעים לא ישתפו פעולה עם הנתבעת והוועדה יראו התובעים כמוותרים על המלצת הוועדה. במסגרת הערעור שהגישו התובעים על החלטת הועדה, נשלחו לתובעים בשנת 2003 שני מכתבים המורים לתובעים להמציא מסמכים לוועדה ובו נמסרה התרעה כי אי שיתוף פעולה עם הוועדה והבנק יחשב כוויתור מצד התובעים על המלצת הוועדה. (נספחים ח ו-ט לכתב ההגנה). במכתב מיום 10.04.03 נכתב מפורשות כי ללא המצאת המסמכים הנדרשים, יראו התובעים כמוותרים על המלצת הועדה והנתבעת תהיה רשאית לשוב ולפעול לפינוי ומכירת הדירה לצורך פירעון החוב " אם המסמך לא יומצא עד יום 26.04.03 ייחשב הדבר כויתור שלכם על פנייתכם לוועדה , והבקשה תבוטל ויימשכו הליכי מכירות הדירה בנוסף לכל סעד אחר של זכות מרשי לצורך גביית חובכם לבנק.". בהעדר המצאת המסמכים יש לראות התובעים כמי שזנחו הטענות בזמן אמת בדבר תוקף ההחלטה ומכאן שיש לדחות טענותיהם בדבר המתנה להסכם פריסה. התנהגות הצדדים ההדדית מלמדת אפוא שאין כל תוקף להמלצת הוועדה האמורה.

רביעית, התובעים ערערו ופנו בניסיונות לשנות את ההמלצה.ניתנו בעניינם החלטות נוספות אשר בחנו את טענות ובקשות התובעים ודחו אותם. בדחיית טענות התובעים בזמן אמת יש כדי להעיד שההמלצה אינה מחייבת.

חמישית, גם השיהוי שבתביעה ובהתנהגות התובעים אינו מצדיק אכיפת ההחלטה. לו היו התובעים מגישים את תביעתם עוד בתחילת שנות 2000, עת ממדי החוב היו קטנים בצורה ניכרת, יכול והתוצאה הסופית הייתה אחרת, אלא שהתנהגות התובעים לאורך השנים והחוב שנצבר לחובת התובעים אינם מאפשרים עוד לקבל את התביעה וליתן את הצווים כמבוקש. יוער גם כי התנהגות התובעים גרמה לנזק לנתבעת שיכולה היתה לממש הבטוחה שעה שערכה עלה על שווי החוב.

לפיכך מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שהמלצת הוועדה מיום 14.08.01 בטלה ולא ניתנת לאכיפה.

משמעות התשלום החודשי משנת 2004

17. משנת 2004 חזרו התובעים להעביר כסף באופן סדיר לכיסוי חובם לבנק.

אלא שבנוגע למשמעות התשלום חלוקות הדעות.

התובעים טוענים שהתשלום החודשי היה חלק מהסדר ביניים עליו הוסכם עם מר יונסי, הסדר שתכליתו הייתה ליישם את המלצת הוועדה משנת 2001 ולהיות הבסיס להסדר הקבע.

מנגד טוענים הנתבעים כי המדובר בתשלום שהוא חלק מהחזר החוב שנועד לאשר את בקשת התובעים לדחות את מועד פינוי הדירה עד לקבלת סכום כסף גדול ולהגעה להסדר פריסת חוב חדש.

18. התובעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי תשלום 4,000 ₪ בחודש משנת 2005 היה תחילתו של הסדר פריסת החוב, אשר היה אמור ליישם את המלצת הועדה. התובעים עצמם העידו כי ידעו שתשלום זה אינו חלק מההסדר ולא מהווה בכל דרך שהיא חלק מהמלצת הוועדה משנת 2001.

עדות התובעת בנדון ברורה :"ש. ההסכם שאתם טוענים לו מ-2004 הוא מכח החלטת הוועדה מ-2001. ת. תשאל אותו, לא"(ע' 38 ש' 26); " לא, סוכם על 4000 ₪ עד שתתבצע הפריסה"(ע' 40 ש' 1); "המשכתי לשלם כדי לא להיות בפיגורים ושלא יגידו שזה על דעת עצמי...אני יודעת שאני משלמת 4000 ₪ וזה לא הפריסה.."(ע' 40 ש' 11-14).

די בעדות האמורה כדי לדחות את טענות התובעים בנדון.

19. יתר על כן, מר יונסי בעדותו בבית המשפט חזר והבהיר, כי הוא פעל בהתאם לבקשת התובעים, "בכל מפגש ושיחה עם הלווים הוסבר להם שהיקף הפיגור בתיק וההחזר בוודאי לא מכסה את התשלום השוטף ועל אחת כמה וכמה לא יכול לייצר פתרון וכל מה שאנחנו עושים כרגע הוא לפי בקשתם לדחות להראות לנו שהם יכולים להגיע למצב שהם ברי החזר" (ע' 74 ש' 18-21).

מר יונסי העיד בפרוט רב כי מטרת התשלומים שנקבעו ושולמו משנת 2004 הייתה, צמצום החוב, גילוי רצינות מצד התובעים כי הפעם הם מתכוונים לעמוד בתשלומים והמתנה לסכום כסף גדול יותר שאמור היה להתקבל במסגרת הפיצויים אותם אמור היה התובע לקבל. כל אלו היו אמורים לאפשר בעתיד להגיע לכדי הסדר פריסת החוב (עמודים 76-77). עמדת הנתבעת שהוכחה היא כי לאורך כל הדרך לא הגיעו הצדדים לכדי הסדר כלשהו וכל הפעולות שננקטו היו מתוך ניסיונות ליצור הסדר שכזה ( ראו: ע' 68 לפרוטוקול ;נספחים ז-ח לתצהיר זילבר). מהתכתובת שצורפה לתיק עולה כי בשנת 2006 הנתבעת פעלה במחווה של רצון טוב לגיבוש הסדר חדש לפריסת החוב, אולם גם אז הסדר שכזה לא הושג.

20. התובעים טענו בדיון כי בידם הקלטה של שיחה עם העד יונסי אלא שההקלטה האמורה לא הוגשה אף שניתנה לתובעים ארכה לעשות כן ומשלא הוגשה הראייה האמורה מתבקשת המסקנה כי הראייה שבידי התובעים תומכת דווקא בגרסת הנתבעים.

בנוסף יוטעם כי די בעובדה שאין הסדר בכתב כדי לדחות את טענות התובעים.

21. מכאן שאין בתשלומים ששולמו מאז שנת 2004 כדי לתמוך בטענת התובעים שקיים הסדר בין הצדדים.

סמכות הבנק להפסיק דחיית תשלום

22. משעה שלא קיים הסכם בין הצדדים בנוגע לחוב התובעים, הרי שגם אם בעבר הייתה נכונות מצד הנתבעת לתת לתובעים שהות לפעול בטרם תפעל הנתבעת למימוש החוב באמצעות מכירת הדירה, לנתבעת זכות משיקוליה שלה, להחליט כי משיקולים כלכליים היא מחליטה להפסיק את דחיית התשלום ופירעון החוב.

"החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק 'שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח' (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981), ויש בידו להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה...בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו. 'לא ניתן להפריז בחשיבות הקיימת מבחינת אינטרס הציבור בשמירה על שיקול הדעת הנתון לבנק להחליט האם ומתי לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על-ידי הלקוח ובשמירה על הקשר הכלכלי-הרציונאלי שבין יכולת החזר האשראי של הלקוח על-פי מכלול נתוניו ובין תנאי הסכם המסגרת והיקף הבטוחות שידרוש הבנק' " (ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (25.06.14)פסקה 11;רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.08.12)).

מאחר שלא נכרת כל הסדר פריסת חוב בין הצדדים, ממילא שולם הכסף במהלך השנים על חשבון חוב התובעים. גם הסכומים הנוספים ששולמו מעבר לתשלום החודשי הקבוע נעשו במסגרת ניסיונות חוזרים ונשנים להביא לדחיית מימוש החוב באמצעות מכירת הדירה, אך אין בהם כדי להצביע על הסכם עם הבנק ואין בתשלומים כדי להצדיק אכיפת הסכם שבוטל לפני שנים.

ממילא רשאי הבנק שלו בטוחת משכון לנקוט בהליכים ( ראו: רע"א 7946/12 יעקב לויאן נ' בנק איגוד ואח' (15.11.12) והאסמכתאות שם).

חוות הדעת

23. התובעים צרפו לכתב התביעה חוות דעת של מר דניאל פולישוק. באמצעות חוות דעת זו ניסו התובעים לבסס את טענתם כי לו היה נחתם הסדר פריסת חוב בשנת 2001 הרי שסך כל הכסף ששילמו התובעים לנתבעת היה סוגר את מלוא יתרת החוב. אף שלא הוגשה חוות דעת סותרת , אין צורך להתייחס לטיב מומחיותו ולממצאיו של מר פולישוק שכן, החובה להשגת ההסדר מונחת לפתחם של התובעים, הסדר שכזה מעולם לא נחתם.

רק בחלוף כעשור מיום מתן ההמלצה, ניסו התובעים לראשונה לאכוף את יישומה. לא רק שלא פעלו התובעים לאכוף את ההמלצה אלא שלאורך השנים התובעים היו אלו שסירבו לחתום ואף ערערו על הצעות להסכם אשר התבסס על המלצת הוועדה. מכאן , אף אם נכונים ממצאיו, הרי שכל זמן שלא הושג הסדר, החוב המשיך וממשיך לשאת ריבית ולגדול וממילא, אין משמעות לממצאיו של מר פולישוק הנסמכים על תשתית עובדתית שאינה תואמת את המצב לאשורו.

ביטול ההסכם מיום 26.8.2009 וההסכם מיום 12.4.2010

24. לנוכח הקביעה כי לא נחתם הסדר פריסת חוב בין הצדדים, ולנוכח שיעור חוב התובעים לנתבעת המצדיק כשלעצמו את פינוי ומכירת הדירה, הרי שאין עוד צורך לדון בבקשת התובעים לביטול ההסכמים דנן. שכן גם אם הסכמים אלו יבוטלו, לא יהא בכך בכדי למנוע מהנתבעת לנקוט בהליכים למימוש החוב , בכלל זאת הליכים לפינוי הדירה ומכירתה.

לא כל מצב של מצוקה עולה לכדי טענת עושק ( ראו :ע"א 9609/01 מול הים 1978 בע"מ נ' ד"ר יוסף שגב (28.03.04)).

ההסכמים אותם מבקשים התובעים לבטל כעת, הם הסכמים אשר נחתמו על ידי התובעים סמוך למועדי הפינוי האחרונים אשר נקבעו לדירה בתאריכים 27.08.09 ו- 14.10.10. התובעים תובעים את ביטול ההסכמים בטענה לעושק, חוסר תום לב וניצול מצבם הרע של התובעים.

25. אין ממש בטענת התובעים ודינה להידחות.

ראשית,כאמור לעיל, אין חולק על קיומו של החוב. תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 18.1.2001 על חוב בסך של 721,637.69 ₪ ובשנת 2010 כבר עמד החוב על סך של 2,106,987 ₪. הנתבעת פעלה בהתאם לזכותה ולחובתה להביא לפירעון של החוב באמצעות המשך ההליכים בהוצאה לפועל שנועדו להביא למכירת הדירה לצורך כיסוי חוב התובעים. לאחר הדחיות השונות שניתנו לאורך השנים בנוגע למועד פינוי הדירה, נקבעו מועדים לפינוי הדירה לצורך השלמת הליכי ההוצאה לפועל. מועדים אלו היו ידועים מראש לתובעים ומעולם אף לא נטען אחרת.

שנית, הנתבעת נהגה באורך רוח עם התובעים כעולה גם מהחלטות רשמי הוצאה לפועל שניתנו ( ראו החלטת רשמי ההוצאה לפועל מיום 26.08.09 ומיום 22.06.10) ולא ניתן לומר בנסיבות בהן בוטלו פעם אחר פעם הליכי פינוי לבקשת התובעים שהבנק הפר את חובת הנאמנות.

שלישית,מועדי הפינוי היו ידועים לתובעים והייתה לתובעים את כל השהות להגיע לידי חתימה על הסכם אחר במועד ובתנאים הנוחים להם. התובעים הם אלו שלא נקטו בפעולות להסדרת חובם ולמניעת פינוי הדירה עובר למועד הפינוי כך שהם אלו שהביאו לכך שהסכמים אלו יחתמו לכאורה תחת לחץ, באישון לילה, ערב הפינוי וזאת עקב פנייתם אל הנתבעת.

רביעית, הנתבעת היטיבה את מצב התובעים בכך שהסכימה לדחות הפינוי באותם הסכמים. הנתבעת פעלה בנקודה זו בניגוד לאינטרס שלה, שכן היה באפשרותה בזמנו לא לחתום על הסכמים ובכך להביא לפינוי הדירה, מכירתה ולכיסוי החוב בזמן בו עדיין היה במכירת הדירה להביא לכיסוי מלא של חוב התובעים ובכך הרעה את מצבה.

חמישית,בעובדה שבסופו של יום הגיעו התובעים למועד האחרון ביותר ורק בכדי למנוע את פינויים מהדירה חתמו על ההסכמים- אין בה כדי לבסס את טענת העושק והכפייה. שכן, כאמור לעיל, עובדה זו נעוצה בהתנהגותם של התובעים ובנכונותם להגיע להסכמות עם הנתבעת, משלא עשו כן התובעים, אין להם להלין אלא על עצמם.

שישית, התובעים היו שותפים לניסוח ההסכמים.

שביעית,בנסיבות העניין וכפי שפרטתי לעיל, לא ניתן לומר כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, שכן ההסכם נתן לתובעים את האפשרות שלמרות זכאותה של הנתבעת לפנותם, הנתבעת לא תפעל למימוש החוב באמצעות מכירת הדירה ( ראו: רע"א 6171/08 חייט אלה נ' יהושע גוטליב ואח' (20.08.08).

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שעושק אין כאן ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה ( ראו והשוו: ע"א (מחוזי חיפה) 4710/98 משה משה נ' א.ש.ט.ס. ייזום ושיווק בע"מ (26.08.98)).

26. גם לו הייתה מתקבלת הטענה כי נפל פגם בהסכמים, הרי שהתובעים לא שלחו הודעת ביטול לנתבעים (ע' 43 ש' 6):" ש. אני אומר לך שהחוק קובע שמי שאומר חתמתי על הסכם בכפיה, מהרגע שהלך הביתה היה חושב ומיד מבקש לבטל את מה שחתם.. ת.(מעיינת)אני לא זוכרת. אני יודעת שעשינו משהו, שדיברנו.." ובהמשך "ש. לא הודעתם לאף אחד שההסכם נחתם בכפיה? ת. לא זוכרת. עברו הרבה שנים".

למעשה הודעת הביטול ניתנה לראשונה אך ורק במסגרת הליך זה ולא במועד סביר וגם מטעם זה דין התביעה להידחות (ראו והשוו:ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (07.07.08)).

סוף דבר

27. לנוכח העובדה כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומו של החוב ,לנוכח העובדה שעד היום לא נחתם כל הסכם לפריסת חוב התובעים לנתבעת ומאחר שאין לתובעים זכאות לאכוף הסכם שלא השתכלל, רשאית הנתבעת לנקוט בפעולות לכיסוי ולהקטנת חוב התובעים לרבות מכירת הדירה ועל כן נדחית התביעה ( ראו:ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס (16.01.14))..

הוא הדין באשר לצווים שהתבקשו שדינם דחייה.

עם זאת ועל מנת לאפשר לתובעים לכלכל צעדם קובע כי הנתבעת תהיה רשאית לנקוט בהליכי פינוי לאחר יום 1.3.15.

בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבות חיי התובעים ולנוכח התוצאה, מחייב התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ה, 25 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.