לפניי בקשה להורות על סילוק התביעה כולה או חלקה על הסף.

רקע כללי:

בכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת להשיב לו סכומים שונים אשר נגבו ממנו, חלקם ביתר וחלקם שלא כדין.

לטענתו, החל משנת 2009 גבתה ממנו הנתבעת ארנונה לפי שטח של 146 מ"ר בעוד שטח ביתו יחד עם התוספת שבנה באותה שנה עומד על 119 מ"ר בלבד. בכך נגבה ממנו תשלום ביתר של 1,620 ₪.

עוד טען התובע, כי במהלך שנת 2008 שילם חוב ארנונה באמצעות שיק המשוך מחשבונו של צד ג' ואשר ממנו נותרה יתרה בסך של 300 ₪ ובניגוד להבטחת הנתבעת, עד היום לא זוכה בגין סכום זה.

מלבד האמור לעיל טען התובע, כי במהלך השנים הוא היה זכאי להנחה בשיעור של 60%.

חרף האמור, בשנים 2008-2009 נמנעה הנתבעת מלהעניק לו הנחה זו ובמהלך שנת 2010, הפחיתה את שיעור ההנחה ל- 40% וזאת, משיקולים השמורים עימה. שווי ההנחה לשיטת התובע מסתכם לסך של 3,000 ₪. 

התובע טען עוד, כי הנתבעת הטילה עיקול על חשבון בת זוגו ובניגוד להסכם אליו הגיעו במסגרתו העביר לה תשלום בסך של 6,960 ₪, לא הסירה את העיקול והוסיפה וגבתה ממנו סך של 4,339.91 ₪.

עוד טען כי גבתה ממנו את תשלום המים בסך של 220 ₪ כאשר תשלום זה שייך לאיגוד המים ולא לנתבעת.

בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מכל אלה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בסך של 5,000 ₪.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת לבית משפט זה לא מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעה ו/או בחלקה.

המבקשת הפנתה להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו -1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) הקובע כי על הרוצה להשיג על חיוב בארנונה לפנות למנהל הארנונה בתוך 90 ימים.

מדובר במנגנון ייחודי שנקבע בדין לביקורת השגה ותקיפה של החלטת הרשות המנהלית ויש למצות דרך זו ולא ניתן, פרט לעניינים חרגים, לעקוף את המתווה החוקי שנקבע. משלא נקט התובע בדרך זו, הרי שלא מיצה את ההליכים ויש לסלק את תביעתו.

כמו כן הפנתה המבקשת להוראות סעיף 5 (1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000  (להלן: חוק בית המשפט לעניינים מנהליים) וכן לתוספת הראשונה לחוק מהם עולה, כי הסמכות לדון בענייני ארנונה בהם, כך לשיטתה, החלטת הרשות בענין מתן הנחה בארנונה, מסורה לבית המשפט לעניינית מנהליים.

טענות המשיב:

לטענת המשיב, המדובר בתביעה כספית להשבת תשלומי יתר שעילתה הינה עשיית עושר ולא במשפט.

המשיב הפנה להוראות סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות ממנו עולה כי החוק אינו חוסם את דרכו של בעל נכס לנקוט בהליך משפטי רגיל ברשות בית המשפט, בגין כל טענה אותה הוא יכול להעלות לפי חוק הרשויות המקומיות.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואנמק.

מוקד טענות המבקשת הינו בשני רכיבי התביעה – גביית היתר הנטענת נוכח הפרשי השטחים לחישוב, ואי מתן ההנחה.

אם כן, השאלה הצריכה הכרעה הינה האם לבית משפט זה קמה הסמכות העניינית לדון בטענותיו אלה של המשיב אם לאו?

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, קובע את המתווה להגשת השגה על חיוב בתשלום ארנונה כדלקמן:

"3 (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב)      אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג)       על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

בהתחשב בכך, הרי שדרך המלך לחלוק על חיובים בארנונה כללית מהטעמים הנזכרים בסע' 3(א) הינה בהשגה למנהל הארנונה. אך ברשות בית המשפט ניתן להעלות טענות שעניינן השגה על חיוב בכל הליך שיפוטי.

במסגרת ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נ"ו (2) 773 (להלן: עניין ט.ט. טכנולוגיה) נדרש בית המשפט העליון לשאלה מתי ראוי שבית המשפט יתיר שמיעת טענות שעניינן השגה על החיוב. באותו עניין נדונה תביעה של רשות מקומית (עיריית טירת הכרמל) כנגד מחזיקה בנכס לתשלום חובות בגין ארנונה ואגרות לרשות. הנתבעת שם התגוננה בין היתר בטענות לגבי דרך חישוב הארנונה, מדידות לא נכונות שבוצעו וכדומה. בית המשפט קובע כי:

"נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות.

...

12. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. יצוין כי בתיקון החוק משנת 1994 התווסף גם סעיף 7א לחוק הערר, ולפיו "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". הימנעות הרשות מקיום דרישה זו תצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית-המשפט.

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

13. במקרה שלפנינו לא נתן, כאמור, בית-המשפט המחוזי לחברת ט.ט. רשות להעלות בפניו טענות שהיה ניתן להעלות במסגרת השגה מינהלית. ואמנם, מרבית הטענות של חברת ט.ט. הן טענות עובדתיות וטענות טכניות הנוגעות לגודלם של הנכסים, לטיב השימוש שנעשה בנכסים, להיקף ההחזקה בהם ולאופן מדידתם. גם בערעור זה חזרה חברת ט.ט. על הטענה כי החזיקה רק במקצת הנכסים, וכי בחלק מהנכסים לא היו לה בעבר זכויות, וכן על הטענות כנגד מפת המדידה שעליה התבססה העירייה. מקובלת עליי עמדתו של בית-המשפט המחוזי כי אין להיזקק לטענות אלה בערכאות השיפוטיות הרגילות. נוכח מסקנה זו אין מקום להידרש לערעורה של המערערת..."

(שם, מעמ' 779 ואילך).

ומן הכלל אל הפרט-

בהתחשב בטענת המשיב לפיה גודל השטח בגינו חושבה הארנונה שגוי (146 מ"ר במקום 119 מ"ר), נופלת טענה זו לגדרי סעיף 3(א)2.

מעיון בטענות הצדדים עולה, כי המבקשת חולקת על תוצאות המדידה אותן צירף המשיב לכתב תביעתו.

אם כן, מדובר בטענה טכנית במהותה אשר המקום הראוי לבירורה הינו במסגרת ההשגה המנהלית על החיוב ולא בהליך זה שכן אין היא מעוררת כל עניין בעל חשיבות כללית או ציבורית.

זאת ועוד, אין בפי המשיב טענה כי לא היה מודע לזכותו להגשת הליכי השגה ולפיכך לא מצאתי כי נגרמה לו פגיעה כתוצאה מחסימת דרכו להישמע בהליך זה.

מנגד את טענותיו ביחס להנחה בארנונה ניתן לשמוע בהליך זה שכן הסעד הנתבע הינו סעד כספי המצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה.

אכן, סע' 5 לחוק בית משפט לעניינים מנהליים קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה..." וסע' 1 לתוספת הראשונה קובע כי ענייני ארנונה הם מאותם עניינים שהחלטה בהם מסורה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

לכאורה אם כן החלטת הרשות להעניק הנחה בארנונה הינה החלטה של רשות בענייני ארנונה, ומשכך הסמכות לדון בה הינה סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים יחד עם זאת הלכה פסוקה היא כי שאלת הסמכות נקבעת בהתאם לסעד הנתבע.

משעומד לדיון בהליך זה סעד כספי להשבה של 3,000 ₪ שנגבו ביתר, המצוי בתחום סמכותו של בית המשפט, אין מניעה מלקיים דיון לגופו כולל תקיפה עקיפה של החלטת הרשות.

ראה בעניין זה רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פוסם במאגרי המידע). באותו עניין קובע בית המשפט כי הסמכות נקבעת בהתאם לסעד : "משעסקינן בסעד כספי, שאז עומדת על מכונה הלכת רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל פ"ד מד (3) 812 (השופט - כתוארו אז – ש' לוין), וכדברי בית המשפט שם, כי המבחן היחיד הקובע הוא מבחן הסע' "ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסףאין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי לדבר אחר" (עמ' 815). כן ראו ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא (3) 561, השופט – כתארו אז – י' כהן, במע' 568 – 567. בתי המשפט לעניינים מינהליים נולדו כיצורים בג"ציים, ובעניין כגון נידוננו, אילו הוגשה לגביו עתיר משכבר לבג"צ, היה מן הסתם שולח את העותרים אחר כבוד לסעד החלופי בבית המשפט האזרחי (ראו דברי השופט ש' לוין שם). לעומת זאת התוצאה לה עותרת המבקשת היתה יוצרת סרבול – תחילה עתירה מינהלית להצהרה בדבר אופיו של התשלום הנתבע, ואחר כך תובענה אזרחית, ולא לכך כיוון המחוקק..."

ראה בהקשר זה הדברים שנקבעו בר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול (פורסם במאגרים המשפטיים) לרבות בכל הנוגע להבדל בין תביעה כזו לבין תביעה שיש לנתבה למסלול של השגה (כפי שנקבע על ידי ביחס לסעד הקודם).

ראה בדומה גם תא (י-ם) 701215/07 עיריית ירושלים נ' אלישיב (פורסם במאגרי המידע).

נוכח האמור, נדחית הבקשה ברכיב זה.

לסיכום:

תביעת התובע להשבת כספים שנגבו ביתר בשל הפרשי השטחים, נמחקת.

תביעתו להשבת כספים בגין אי מתן הנחה בארנונה לה הינו לטענתו זכאי, כשירה להישמע בהליך

זה.

בשולי הדברים אציין כי עיון בתוכנה של דרישת ההשבה בגין אי מתן ההנחה מעלה כי תביעה זו חסרה פירוט ולו מינמאלי לרבות לעניין אופן חישוב הסכום.

בהחשב בכך ובסכום התביעה ויתר הפרטים שיש לברר, מוצע כי הצדדים יבואו בדברים ביניהם לסילוק המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. לחילופין יגיש המשיב תביעה מתוקנת בתוך 30 יום מהיום.

נוכח העובדה שחלק הבקשה נתקבלה וחלקה נדחתה, איני עושה צו להוצאות.

התיק יובא לתזכורת פנימית ביום 1.10.13

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ג, 08 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.