1. התובע משרת מזה כשני עשורים במשטרת ישראל.

בין השנים 1999 ו- 2001 למד התובע לצורך קבלת תואר ראשון במנהל עסקים בנציגות אוניברסיטת לטביה בישראל (להלן: "אוניברסיטת לטביה" או "האוניברסיטה").

מושא התביעה שבפנינו הינה החלטת הגף להערכת תארים במשרד החינוך, שלא ליתן לתובע אישור שקילות לתואר האקדמי אותו רכש באוניברסיטת לטביה, אשר מכוחו יחשב כמי שרכש תואר ראשון במוסד להשכלה גבוהה בישראל (להלן: "הסירוב להכיר בתואר").

2. הצדדים הסכימו ביחס למרביתן של העובדות הדרושות לענייננו, והגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה הסמיכו את בית הדין להכריע בתביעה לאור העולה מהחומר שהגישו לבית הדין, וטענותיהם בכתב בכל הנוגע לתוקפה של ההחלטה בדבר הסירוב להכיר בתואר.

3. נפרט להלן את הרקע והתשתית העובדתית הצריכים לענייננו, אשר כאמור עיקרם אינו שנוי במחלוקת –

א. הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל שליד משרד החינוך, (להלן גם: "הנתבעת" או "הגף") הוא הגוף המוסמך להערכת תארים אקדמיים המוענקים על ידי מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל ועל ידי שלוחותיהם בארץ.

רק לאחר שהגף מעניק לעובד פלוני אישור שקילות – שמשמעותו היא כי התואר שבו הוא מחזיק שקול לתואר ישראלי מוכר (לצורך דירוג ושכר בלבד) – משתכללת זכותו של העובד ליהנות מתנאי השכר ומההטבות בגין התואר האקדמי שבידו.

סמכות הגף נקבעה בין היתר בתקשי"ר (הסיפא לפסקאות 24.292, 24.293, 24.294), ועל אף שהוראות התקשי"ר חלות בעיקר בשירות המדינה, בפועל מעניק הגף את שירותיו כמעריך תארים לעובדי המגזר הציבורי כולו, ובכללם אנשי משטרת ישראל, וכן לתאגידים שונים במגזר הפרטי.

ב. התובע למד בשלוחת אוניברסיטת לטביה בין השנים 1999-2001 לקראת תואר ראשון במנהל עסקים, ביום 11.06.01 השלים את לימודיו וביום 26.08.01 פנה לנתבעת לשם קבלת אישור שקילות.

ג. בשנת 2001 הוקפא הטיפול בבקשות לאישור שקילות של בוגרי אוניברסיטת לטביה.

זאת, בעקבות חקירה נרחבת של המשטרה באשר לפעילותה של נציגות האוניברסיטה בישראל (ראו, בהקשר זה, הרחבה בסעיפים 4 ואילך בהמשך פסק דין זה).

ממצאי החקירה הביאו להעמדה לדין והרשעה של חלק מראשי האוניברסיטה בישראל וכן עובדי ציבור רבים שהואשמו בכך שקיבלו את התואר שלהם מהאוניברסיטה במרמה.

לאחר שניתנה החלטה גורפת של המדינה שלא להכיר בתארים שקיבלו בוגרי האוניברסיטה בישראל, הוגשו עתירות לבג"צ, ובית המשפט העליון הורה למדינה לבחון באופן פרטני את מעמד התואר שהוענק לכל בוגר של האוניברסיטה (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, מיום 18.03.04).

המדינה קבעה נהלים לבדיקה הפרטנית בה חויבה, ובגדרם איסוף חומר הנוגע לתואר שקיבל עובד הציבור, ועריכת ראיון אישי עמו בו תיבחן בקיאותו בנושאים הרלבנטיים.

ד. ביום 20.01.05 נערך לתובע ראיון אישי לאחר שנאסף חומר לגביו והוא נדרש גם להשיב על שאלון הנוגע ללימודיו (להלן: "הראיון הראשון").

ביום 24.02.05 נשלחה לתובע החלטת הגף להערכת תארים לפיה בקשתו נדחית ממספר טעמים:

1. קיים חשד שעבודת הגמר אשר הוגשה בשמו ומהווה את אחד התנאים לזכאות לתואר (להלן: "עבודת הגמר") - לא הוכנה על ידיו.

לתובע הודע כי מעיון בעבודה ומתשובותיו של התובע בראיון עלה כי לא ביצע את המחקר הניצב ביסוד עבודת הגמר שכן לא הראה ולו התמצאות בסיסית במחקר נשוא העבודה.

2. בראיון נשאל על קורסים שונים אותם טען שלמד, ולא הראה היכרות בסיסית עם הקורסים האמורים.

3. חוסר התאמה בין תכנית הלימודים שנלמדה לבין תכנית הלימודים שלכאורה נדרשה על ידי אוניברסיטת לטביה.

(יצוין כי בשלב מאוחר ובמסגרת ההליכים בבג"צ נמסר לכלל בוגרי לטביה כי נימוק זה אינו עומד בבסיס ההחלטה שלא לתת אישור שקילות תואר).

ה. ביום 14.11.05 התקבלה בגף השגתו של התובע (נושאת תאריך 06.11.05) על החלטת הגף. בהשגה נטען כי השלים את התואר לפי דרישות האוניברסיטה, מעולם לא הגיש עבודה אשר ביצע אדם אחר וכי לא השיב על חלק מהשאלות בשאלון בעצת עורך דינו. עוד נטען, כי הכין בעצמו את העבודה והשיב על השאלות ברמה ראויה.

ו. ביום 19.01.06 השיב הגף לתובע לאחר שנבדק בשנית תיק בקשתו. הובהר לתובע כי מחמת הספק בלבד, שונה האמור במכתב בכל הנוגע לחשד כי עבודת הגמר לא הוכנה ע"י התובע. אם כי המסקנה הסופית לא השתנתה בנוגע לחוסר התמצאות ברמה הבסיסית בקורסים שנלמדו ובמונחי היסוד. עוד צוין כי הריאיון נערך בהתאם להנחיות בג"צ וכי אין מדובר בבחינה. בקשתו של התובע לאישור השקילות סורבה שוב.

ז. ביום 20.07.06 הוגשה השגה נוספת של התובע, ואשר התייחסה להחלטה ששונתה.

גם השגה זו נדחתה, כמו גם פנייה נוספת מצד התובע.

ח. בעקבות דיון שהתקיים בבית המשפט העליון בהליך נוסף שנגע לבוגרי אוניברסיטת לטביה (בג"ץ 4573/05 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, מיום 27.5.07) זומן התובע לראיון חוזר וזה נערך ביום 11.09.07 (להלן: "הראיון השני") (תמליל הראיון השני הוצג בפני בית הדין).

ט. ביום 09.12.07 ניתנה תשובת הגף להערכת תארים לפיה לא מצא הגף כי ניתן לתן לתובע אישור שקילות לתואר וזאת מהנימוקים הבאים:

1. מתשובות התובע לגבי עבודות הגמר, במהלך הראיון לא עלה בידי התובע לספק הסבר מניח את הדעת בנוגע לאופן הכנתה ומהותה, באופן העולה בקנה אחד עם אדם שעמל על הכנתה. בין היתר, לא ידע להרחיב אודות תהליך הכנת העבודה ואיסוף החומר ומקורות המופיעים בה, השערת המחקר, אופן ביצועו וממצאיו.

2. בעבודת התובע התגלו פגמים המעלים חשד כי עבודת הגמר לכאורה לא הוכנה על ידו. התובע נשאל לגבי הפגמים, ולא עלה בידו לספק הסברים מניחים את הדעת, כגון: שימוש בלשון נקבה, תכנים החוזרים על עצמם, גרפים קטועים, מספור סותר של ראשי הפרקים, שימוש בגופנים שונים באותה פסקה.

י. ביום 23.06.09 הגיש התובע השגה על החלטת הגף, וביום 30.08.09 ניתנה תשובתו המפורטת של הגף לתובע, ופורטו פעם נוספת הנימוקים לדחיית הבקשה לאישור השקילות כאמור בסעיף הקודם, כאשר בנוסף העלתה הנתבעת תהיה לעניין העובדה שמועד הגשת עבודת הגמר היה לכאורה בחודש 12/2000 בעוד בגיליון הציונים צוין כי התובע סיים את לימודיו ביוני 2001.

"פרשת לטביה" - רקע ופסיקת בתי המשפט בעניינה -

4. הנתונים העובדתיים בעניין פרשה זו, שמקרהו של התובע מהווה חלק ממנה, הובאו בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבעת, ועליהם אין חולק.

לצורך הרקע הרלבנטי לענייננו, ולמען הנוחות, נביא את עיקר הנתונים כפי שהוצגו ע"י המדינה -

אוניברסיטת לטביה החלה לפעול במדינת ישראל בשנת 1996 כנציגות של אוניברסיטה זרה, ובמסגרת אישור הפעולה שניתן לה על ידי המועצה להשכלה גבוהה העניקה תואר ראשון ותואר שני הן במנהל עסקים והן בחינוך.

הלימודים לתואר באוניברסיטת לטביה כללו מספר קבוע של קורסים – כל קורס נמשך מספר שבועות ובסופו נדרש התלמיד להגיש עבודה קצרה או לעמוד במבחן "אמריקאי" וכן הגשת עבודת גמר, שעליה הושם עיקר הדגש. עבודת גמר שכזו הקיפה כמה עשרות עמודים, כללה פרקים תיאורטיים וכן מחקר מעשי. העבודה הוכנה בעברית ותקציר שלה תורגם לאנגלית, לבדיקת אנשי הסגל הלטבים. מעת לעת היו מגיעים אנשי סגל מלטביה לישראל על מנת לערוך לתלמידים "מבחני הגנה", שבמסגרתו על התלמידים "להגן" על עבודותיהם ולענות על שאלות המרצים. הגשת עבודת גמר ו"הגנה" עליה היו תנאי הכרחי לקבלת התואר בכל מסלולי הלימוד באוניברסיטת לטביה.

במרוצת הזמן הגישו בוגרי האוניברסיטה לנתבעת בקשות להערכת התואר שהוענק להם על ידה, ורוב הבקשות אושרו. בחודש יוני 2001, בעקבות חקירת משטרת ישראל לגבי פעילותה של אוניברסיטת לטביה, נתקבלה החלטת פרקליטות המדינה, על דעת נציבות שירות המדינה, להקפיא את הטיפול בבקשות לאישורי שקילות שהוגשו על ידי תלמידי האוניברסיטה עד לאחר תום החקירה המשטרתית.

5. על החלטת ההקפאה הוגשו עתירות לבית המשפט העליון (בג"ץ 478/02 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר נ' משרד החינוך, הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל, ניתן ביום 26.8.02), וזה החליט שלא להתערב בהחלטה, אולם קצב מועד לקבלת החלטה סופית באשר למעמד התארים שהוענקו על ידי אוניברסיטת לטביה לצרכי שכר.

במקביל הובילה חקירת המשטרה להגשת כתבי אישום כנגד מפעיליה וראשיה של האוניברסיטה, וכנגד עובדי ציבור רבים שקיבלו תארים מהאוניברסיטה. כנגד רבים מהם הוגשו גם תובענות משמעתיות. לאור ממצאים אלה, נתקבלה החלטה גורפת שלא להכיר בתואר מאוניברסיטת לטביה כשקיל לתואר אקדמי ישראלי לצרכי שכר.

גם על החלטה זו הוגשו עתירות לבית המשפט העליון (בג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, מיום 18.03.04, אשר כבר הוזכר לעיל ; להלן: "בג"ץ מוסטקי הראשון"), וזה פסל את ההחלטה בנימוק שלא התקיים שימוע לכל אחד מבוגרי האוניברסיטה ושלא נאספה תשתית עובדתית מספקת המצדיקה קבלת החלטה גורפת. בג"ץ קבע כי המדינה רשאית להשלים את התשתית העובדתית לגבי כל בוגר ובוגר בנפרד ועל בסיסה לקבל החלטה פרטנית אם יש להכיר בתואר כמזכה בהטבות שכר אם לאו, והותיר בידיה את שיקול הדעת באשר לדרך עריכת השימוע לכל הבוגרים .

על רקע הקביעה בבג"ץ מוסטקי הראשון, החליט היועץ המשפטי לממשלה על קיומם של הליכים שיסייעו לקבלת החלטה פרטנית לגבי שקילות התואר של כל אחד ואחד מבוגרי האוניברסיטה לצורכי דירוג ושכר (להלן: "ההליכים הפרטניים"). החלטה פרטנית כאמור ניתנה על יסוד בקשת בוגר לאישור שקילות ועל יסוד החומר שנאסף לגביו, משאלונים מפורטים שנשלחו אליו, מתיקו האישי במשרדי חברת "מודום" שהפעילה את האוניברסיטה בישראל, וממידע שנמסר על ידו במהלך ראיון אישי שנערך לו.

הראיון האישי כלל שאלות לגבי הלימודים באוניברסיטת לטביה ולגבי עבודת הגמר שהיה עליו להגיש כתנאי לקבלת התואר מהאוניברסיטה. במהלך הראיון יכול היה הבוגר להתמודד עם חשדות שהתעוררו כלפיו, אם היו כאלה, וכן יכול היה לומר דברים מטעמו.

הליכים פרטניים קוימו לגבי כ- 4,000 איש. לגבי כשליש מהם הוחלט כי אין להיענות לבקשתם לאישור שקילות, בשל חשדות שונים הנוגעים לעבודות הגמר שהגישו.

על ההחלטה לקיים הליכים פרטניים הוגשו עתירות נוספות לבג"ץ (בג"ץ 4573/05 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, מיום 27.5.07, להלן: "בג"ץ מוסטקי השני"), בטענה שהיא בלתי סבירה, בלתי מידתית, נגועה בשיקולים זרים ועומדת בניגוד לפסק הדין בבג"ץ מוסטקי הראשון. עוד נטען כי המתכונת שבה נערכו הראיונות האישיים נשאה אופי של בחינת בקיאות ולא של שימוע, וכן הועלו טענות כנגד דחיית בקשות בוגרים לאישור שקילות בנימוק של חוסר בקיאות, תוך ציון העובדה שהלימודים התקיימו זמן רב לפני השימוע ועל כן לא ניתן היה לצפות כי המרואיינים יוכיחו בקיאות בחומר.

בג"ץ דחה את העתירות וקבע כי ההליכים הפרטניים מתנהלים כיום באופן ראוי, וכי ההשגות שהגישו בוגרים נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה (וראו גם: ההחלטה בבג"ץ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה מיום 11.1.05).

בהמשך, במסגרת בג"צ 973/08 סימה בן שמעון נ' משרד החינוך (פסק דין מיום 15/09/09, להלן: "בג"ץ בן שמעון"), דנו שנית בטענות חוזרות ונוספות כנגד ההליכים הפרטניים. הטענות נידונו באריכות ובפירוט על ידי בג"ץ ונדחו אחת לאחת.

6. טענות התובע -

א. התובע טען, כי השיג את התואר מאוניברסיטת לטביה כדת וכדין, בהליך לימודים תקין, ביושר, בתום לב ובניקיון כפיים, תוך הסתמכות על מצג מטעם הנתבעת לפיו יקבל דרגת שכר בהתאם.

ב. לטענתו, הוא שיתף פעולה לכל אורך הראיון וענה לעניין לכל השאלות עליהן נשאל. התובע השיב על דברים שזכר והדגיש שוב ושוב בפני המראיינים כי אינו משתף פעולה בראיון רק כאשר בוחנים אותו וזאת בעצת עורכי דינו.

ג. טענת הנתבעת כי התובע לא הרחיב אודות מושגים וקורסים אינה "מחזיקה מים" כלשונו, וזאת משום שלא התקיימה אמת מידה הקובעת רמת ההרחבה הנדרשת מבוגר תואר, או התקיים סולם מדורג כלשהו הבוחן את אופן ההרחבה.

התובע זומן לראיון ונשאל שאלות רבות כאשר לא הוגדר לו כי מדובר ברפרט וכי עליו לשלוט בחומר אשר למד שנים רבות קודם לכן.

ד. התובע עבר מבחן בקיאות בחומר והפגין רמת ידע המוכיחה מעל ומעבר לנדרש כי למד לתואר לטענתו לא ניתן להסיק כי קיימת ראיה כלשהי חד משמעית ומשכנעת שיש בה כדי להטיל ספק בכנות לימודיו או בהשגת התואר בדרכים לא כשרות.

עיון בקלטת ובתמליל הריאיון מלמד בבירור שהתובע הפגין בקיאות מספקת בנושא עבודת הגמר שלו, וגם הייתה לו נגיעה אישית לנושא עבודתו.

גם מתמליל הריאיון השני ניתן ללמוד כי התובע הפגין ידע באופן משביע רצון על מושגי יסוד בכלכלה למרות שהמראיינים הוסיפו מושגים במטרה להכשילו.

ה. מסקנותיה הסותרות של הנתבעת במכתביה השונים אל התובע הינן קביעות שגויות ורשלניות בעליל והינן בבחינת עלבון צורב ומחפיר לתובע בהשוואה עם התשובות הענייניות שהתובע סיפק בנוגע ללימודיו ולעבודת הגמר.

טענותיה של הנתבעת לעניין החשד כי לא הכין את עבודת הגמר חורגת ממתחם הסבירות.

חוסר הסבירות בהחלטת הנתבעת מתבטא גם בכך שטעויות הגהה ועריכה של עבודת הגמר הובילו לאי מתן שקילות התואר, ומדובר בפסילה גורפת של התואר מבלי לשקול אמצעים מופחתים ומדובר בטענות סותרות וחדשות משימוע לשימוע מבלי שלתובע תהא היכולת להגיב על חלק מהן.

ו. אשר לטענה שהופיעה במכתב הסירוב האחרון, לפיה אין התאמה בין תאריך הגשת עבודת הגמר להצהרה על סיום הלימודים, הרי שזו לא הוצגה לתובע בשום שלב של הראיונות ויש לדחות אותה על הסף.

ז. התובע הוסיף וטען, כי החלטתה של הנתבעת גרמה לפגיעה משמעותית בשכרו על ידי כך שנמנע ממנו המעבר מדרוג שכר אחיד "רגיל" לדרוג מח"ר או מהנדסים שהוא הדרוג למחזיק בתואר אקדמי, וכן פגיעה בנושא מדרגות המס וכתוצאה מכך נפגע השכר הקובע לפנסיה ולפיצויים בעת פרישה לגמלאות משרות המדינה.

לטענתו, הוא נרשם לאוניברסיטת לטביה מתוך ידיעה ברורה ובהסתמך על מצגי הנתבעת, לפיה עם סיום לימודיו והעמידה במלוא החובות האקדמיות , יהיה זכאי לתוספת שכר בהתאם לכללי חישוב השכר הנהוגים בנתבעת, ולצורך לימודיו נאלץ להוציא מכיסו סכומי כסף ניכרים.

7. טענות הנתבעת -

א. בקשתו של התובע לאישור שקילות נדחתה כדין לאחר שנבחנה באופן פרטני, בהתאם להליכי בדיקה שננקטו ביחס לבוגרי לטביה ואשר תקינותם אושרה בבית המשפט בבג"ץ מוסטקי הראשון והשני, שלפיהם ההליכים הפרטניים הינם סבירים וראויים.

ב. הריאיון החוזר שנערך לתובע לא חרג במאום מההליכים הפרטניים והיה הליך סביר וראוי, שלא קמה כל עילה להתערב בו.

ההחלטה שנתקבלה בעקבות ראיון זה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת, שממנה עולה כי התואר שהוענק לתובע הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי, וזאת באשר התובע לא גילה התמצאות, ולו ברמה הבסיסית ביותר, בקורסים שנלמדו במהלך התואר ובעבודת הגמר שהגיש, ותשובותיו בעניין עבודת הגמר עוררו חשד כי העבודה לא הוכנה על ידו.

השגתו של התובע נבחנה בכובד ראש, תוך עיון חוזר בתמליל הריאיון החוזר.

דיון והכרעה:

8. נקדים ונפנה למושכלות ראשונים, ובראשן זו הקובעת כי בית הדין לא שם שיקול דעתו חלף שיקול דעת הרשות המוסמכת אלא עליו לבחון האם נפלו פגמים שכאלה בקבלת ההחלטה המצדיקים התערבותו.

מקום בו הופעל שיקול הדעת של הרשות, כדין, תעמוד החלטת הרשות בעינה גם אם סבור בית הדין כי ההחלטה אשר התקבלה אינה ההחלטה הטובה ביותר (ראו: הר – זהב, המשפט המנהלי הישראלי, ירושלים (תשנ"ז) ע' 435).

עוד נזכיר כי נתונה לרשות המנהלית סמכות לחזור בה מהחלטתה מקום שנפל פגם בהחלטה בשל הטעיה או מרמה על ידי האזרח (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, עמ' 1005).

9. בבג"ץ מוסטקי השני נדונה תקינות ההליכים הפרטניים בעניין אישור שקילות תארים על ידי הגף, ונאמרו, בין היתר, הדברים הבאים –

"מסקנתנו היא כי ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי, וכי המשיבים השקיעו מאמצים ראויים להסדרתו. אך טבעי הוא כי חלק מהבוגרים אשר בקשותיהם לאישור שקילות נדחו, אינם שבעי רצון מתוצאות ההליך. עם זאת, לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים, נוכח קביעת בית המשפט בבג"ץ הראשון כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על-פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי".

דברים דומים נאמרו גם בבג"ץ בן שמעון:

"מקום שבו מתעורר חשד כי המבקש אישור שקילות קיבל את התואר שלא כדין יש למשיב סמכות ואף חובה לבחון ולבדוק האם קיים בסיס לחשד זה טרם שייתן למבקש אישור שקילות, על כל ההטבות הכרוכות בכך. זאת ועוד. בפרשה דנן קבע בית המשפט בפסק הדין בעתירות נגד החלטת הפסילה כי על המדינה לערוך בדיקה פרטנית לצורך בירור החשדות נגד בוגרי נציגות אוניברסיטת לטביה (וראו גם ההחלטה מיום 11.1.2005 בבקשות למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט), אשר במסגרתה ייערך לכל אחד מן הבוגרים שימוע כדין ותינתן לו הזדמנות הוגנת להוכיח את ניקיון כפיו. אשר על כן, בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו לא נפל כל פסול בהתנהלות המשיב בהחליטו לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים אותו דרך כלל בכגון דא".

מכאן שההליכים הפרטניים מצויים בסמכות הנתבעת ואף מחובתה לבצעם, מקום בו קיים חשש בדבר קבלת תואר שלא כדין.

לעניין סבירות ההליכים נקבע בבג"ץ בן שמעון, כדלקמן:

"אשר לסבירותם של הליכי הבדיקה בהם נקט המשיב הרי שזו נבחנה על ידי בית המשפט במסגרת העתירות נגד ההליכים הפרטניים ובפסק הדין שניתן בהן אישר בית המשפט את מתכונת הראיונות הפרטניים לבוגרי הנציגות כהליכים ראויים וסבירים המקיימים את החובה לערוך לכל אחד מן הבוגרים שימוע טרם שתסורב בקשתו לאישור שקילות. בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלות העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט".

ועוד צוין באשר להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הגף באשר לאישור שקילות תואר:

"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו. כך בדרך כלל וכך בייחוד בפרשה דנן. לפיכך יטה בית המשפט כעניין שבמדיניות שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו, אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו".

עוד נקבע כי אין פסול בהצגת שאלות מחומר הלימודים במהלך השימוע:

"קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלת על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי 'ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי' וכי 'לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים' ... משלא הצביעו העותרים... על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה".

מן הכלל אל הפרט -

10. עלינו לבדוק, אם כן, לאור מכלול החומר שבפנינו, והנתונים שעמדו בפני הנתבעת בבואה להחליט בסופו של יום בבקשתו של התובע, בראשם התמודדותו עם השאלות שהופנו אליו בשני הראיונות שקוימו לו ומתכונתה של עבודת הגמר האם ניתן למצוא בהחלטה לדחות את בקשתו פגמים שכאלה, אשר מצדיקים התערבותו של בית הדין.

11. אשר לראיונות -

עיון בתמליל הראיונות הראשון והשני שנערכו לתובע כאמור וכן עיון בעבודת הגמר מוביל למסקנה, כי החלטת הנתבעת לדחות את בקשת התובע לאישור שקילות היא החלטה סבירה, ואף ראויה בנסיבות העניין; נוצר הרושם כי על אף העובדה שהתובע נערך והתכונן לראיונות ובמיוחד לראיון השני, וחרף יכולתו להסתייע ברישומים שערך ובעבודת הגמר אשר הייתה מונחת בפניו הופגן מצידו חוסר בקיאות במידע הבסיסי ביותר לבוגר תואר ראשון במנהל עסקים אשר למד ויגע והכין עבודת גמר (תזה) במסלול מחקרי.

וכך, התובע לא ידע להשיב על שאלות בסיסיות הנוגעות לתוכנית הלימודים, קורסים בהם השתתף, שמות מרצים, חדר כיתה, התובע ידע לציין שם של אחד מאנשי הסגל, אך לא זכר כלל מה לימד ולא ידע להשיב על השאלה אם מדובר במנחה או במרצה (עמ' 4 לתמליל הראיון הראשון);

כאשר נשאל התובע אם הוא מכיר הקורס "תולדות התרבות המערבית 1 2" וכן את קורס "שיטות מחקר" הוא מיד השיב שהוא מכיר על אף אי הופעתם של קורסים אלה בתעודת הגמר ולא ידע לענות מדוע אינם מופיעים (עמ' 3 לתמליל הראשון) לעומת זאת, התובע לא זכר קורסים אשר כן הופיעו בתעודת הגמר כגון: "מיקרו-כלכלה" בו הוענק לו ציון מצוין (9) (ראו, עמ' 7 לתמליל הראשון).

כשנשאל אם נערכו לו מבחנים בתקופת לימודיו, היה מסוגל לזכור רק מבחן אחד בשיווק ומעבר לכך לא עלה בידיו לזכור מאומה (ראו, עמ' 3 לתמליל שני).

בתשובה לשאלה האם היה שואל ספרים מהספרייה השיב בשלילה, וציין כי הספרנית הייתה מפנה אותו למדף של הספרים (ראו, עמ' 7 לתמליל ראשון) וכי היה נעזר בסטודנט שלמד במכללת אריאל בשם תומר לחיפושים באתרי האינטרנט וכן באשתו שסייעה לו בהדפסות.

התובע לא ידע להסביר מושגי יסוד בסיסיים שקשה לקבל שבוגר במנהל עסקים אינו יודע להסבירם כמו למשל "חציון": "אני לא זוכר בדיוק, אתמול הסתכלתי בספרים של לקסיקון כלכלה, לא הצלחתי, ראיתי את המושג הזה, אני לא זוכר פשוט", והכל, כאמור, על אף שגם לדבריו, ביום שקדם לראיון התכונן לקראתו וניסה לרענן את זכרונו וגם הסתייע ברישומים שהכין מראש; התובע גם לא ידע להשיב לשאלה מהי "השערת מחקר":

"גב' אסתי: מה היתה השערת המחקר שלך?

מר אריק: איך?

גב' אסתי: מה הייתה השערת המחקר שלך?

מר אריק: לא הבנתי.

גב' אסתי: מה הייתה השערת המחקר שלך?

מר אריק: מה זה? העשרת?" (ראו, עמ' 10 לתמליל שני).

התובע לא ידע לענות אם המחקר שלו איכותני או כמותני ולא ידע פירושו של המושג "אוכלוסיית מחקר" וכך השיב:

"גב' אסתי: מה הייתה אוכלוסיית המחקר שלך?

מר אריק: לא הייתה לי אוכלוסייה ספציפית, נתתי גילאים מגיל כך וכך עד גיל כך וכך, ואז סיימנו את זה" (ראו, עמ' 12 לתמליל שני).

12. עיון בעבודת הגמר עצמה מעלה כי יש בעבודה תכנים ועמודים החוזרים על עצמם, כפל בתוכן העניינים, ניתן לראות מספור בלתי עקבי וסדיר כך שלעיתים ישנו מספור רומי ולעיתים מספור רגיל, כותרות שאינן תואמות את המידע שתחתיהן, סוגי כתב שונים וגרפים קטועים, ואפילו טעות בשמו של התובע...

במענה לשאלה מדוע היה צורך בכפילות זו השיב תשובה שאינה מניחה את הדעת ואף מעלה תהיות לגבי עצם התנהלותו שלו, כך כלשונו: "...המנחה שהראיתי לו את זה אמר שזה לא מספיק דפים, זה לא מספיק, כאילו אם אתה מוריד את הביבליוגרפיה ואת המסקנות המלצות, אז העבודה היא קטנה מידי, אז עשיתי איזשהו כביכול תקציר כזה של מנהלים שבו פרטתי מה אני עושה....כן זה תקציר מנהלים שבו אני אומר מה אני הולך לעשות...." (ראו, עמ' 15 לתמלול ראיון שני, נספח ט' לכתב ההגנה).

לעניין הטעות בשמו הפרטי התחמק התובע מהשאלה ולא נתן הסבר מניח את הדעת.

יצוין כי תשובתו של התובע בראיון הייתה שמו הנכון הוא "אריק שירן" ולא "שירון" כפי שנרשם על גבי עבודת הגמר אך יחד עם זאת בכל ההתכתבויות בין הצדדים הופיע השם "אריק שירון" ורק בכתב הטענות שלו הופיע השם "אריק שירן" .

עוד יצוין, כי התובע הצהיר שנעזר באשתו לשם עריכת העבודה והדפסתה ואף צרף את תצהירה וחזר על כך בראיון, אך מעבר לכך לא טרח להגיש מסמכים או טיוטות המעידות על כך, ומכל מקום אין בעובדה שאשתו סייעה בעריכה או הדפסות כדי להעיד על הכנת העבודה על ידי התובע.

13. יש להפנות גם לעובדה שניתן למצוא חוסר עקביות בין המוצהר בתצהירו של התובע לבין דבריו בראיון השני, וכך, בסעיף 14 לתצהיר העדות הראשית שהגיש, הוצהר כי "...בפני המראיינים כלל לא עמדה עבודת הגמר שלי או כל עבודה אחרת כיוון שהחומר אבד. .....גם אני לא שמרתי את עבודת הגמר או כל עבודה אחרת ולא יכולתי להתכונן כפי שעשו בוגרים אחרים".

דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם דבריו של התובע בראיון השני לפיהם עבודת הגמר ברשותו וכי במהלך הראיון אחז בעותק משלו של תעודת הגמר, וזאת בנוסף לעותק שהיה אצל המראיינים, והתובע עיין בעבודת הגמר תוך כדי הראיון ונשאל לגביה, ואף הייתה השוואה בין שני העותקים הנמצאים אצל המראיינים לעומת זה שבידי התובע באשר לקטעי הגרפים המחוקים (ראו, עמ' 12 לתמליל שני).

14. התובע ביקש לטעון כי החלטת הגף פגומה בשל היעדר ביסוס עובדתי בתשתיתה, אולם בהקשר זה מקובלת עלינו טענתה של הנתבעת כי התובע בחר מדעת ולאחר קבלת ייעוץ משפטי (במהלך שני הראיונות) להימנע מצירוף מסמכים אשר מעצם טיבם מצויים בידיעתו ובשליטתו כגון, עבודות, מחברות, סיכומי הרצאות וכיוצא באלה מסמכים שמעידים על אוטנטיות הטענה בדבר למידה שוטפת, ואשר היה בהם כדי לתמוך ולבסס טענתו לפיה השקיע זמן ומשאבים למד בצורה תקינה את לימודיו לקראת התואר, וחזקה שלו היו ראיות שכאלה בידיו היה מציגן בפני המראיינים ומשלא עשה כן - אין לו להלין אלא על עצמו.

15. באשר לטענה כי תוך כדי הליך בחינת בקשת השקילות שינה הגף את הנימוקים לדחיית הבקשה ואף העלה נימוק חדש לדחייתה -

גם לעניין זה מקובלת עלינו טענתה של הנתבעת, לפיה השינוי בנימוקים מתיישב עם פסיקת בג"ץ בעניין מוסטקי השני, לפיה אין פסול בכך שהגף להערכת תארים שינה את הנימוק לדחיית בקשתו של בוגר כזה או אחר, ואין כל סיבה להניח כי מדובר בניסיון לעקוף נימוקים אשר נדחו ולהעלות נימוק אחרים משיקולים זרים.

כמתואר לעיל, בראיון הראשון נמנע התובע מלשתף פעולה עם המראיינים והשיב תשובות מתחמקות, ובבג"ץ מוסטקי השני קיבל בית המשפט את עמדת המדינה לפיה בוגרים שלא ספקו לגף להערכת תארים די מידע לצורך הערכת התואר יוכלו להתראיין בשנית. כפי שצוין, לאור החלטה זו נערך לתובע ראיון נוסף, ומשמעותו של דבר היא בחינה מחדש של אישור השקילות על סמך תוצאות הראיון השני והמידע שנמסר במסגרתו, ומהלך שכזה יכול שיביא לקביעת ממצאים נוספים ובחינת היבטים נוספים על אלה שנקבעו בהחלטות הנתבעת עובר לראיון הנוסף.

בנסיבות אלה אין למצוא דופי או פסול בשינוי או הרחבת הנימוקים מטעם הנתבעת, מה גם שהנימוק עצמו מתיישב עם קביעות בית המשפט בבג"ץ מוסטקי השני.

16. אשר לטענת התובע, לפיה שגתה הנתבעת בכך שמצאה פגם בהיעדר התאמה בין תאריך הגשת עבודת הגמר על ידיו לבין ההצהרה על סיום לימודיו -

התובע הצהיר כי החל בלימודיו בחודשים 6-7/99 וכי סיים את לימודיו לתואר ביום 15.06.01 (ראו, בקשת התובע למתן אישור שקילות התואר, נספח א' לתצהיר מטעם הנתבעת), וחזר על כך גם בראיון הראשון, ובראיון השני הוסיף כי הכנת עבודת הגמר ארכה חמישה חודשים.

עיון בעמוד הראשון לעבודת הגמר מראה כי נרשם שמועד הגשתה הינו 12/2000 וכי ניתן בגינה ציון 88 ביום 07.01.01.

מהאמור לעיל עולה, כי התובע הגיש את עבודת הגמר וקבל ציון בגינה כחצי שנה לפני תום מועד לימודיו והחל בהכנתה כשנה לפני תום לימודיו גרסה אשר, כפי שהפנתה המדינה, אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו של התובע לגף הערכת תארים מיום 20.08.01 לפיו "רק לקראת סיום תוכנית הלימודים כתבתי פרויקט גמר בעברית ובאנגלית..." (ראו, סעיף ה' לתצהיר האמור, נספח' א לתצהיר מטעם הנתבעת).

17. ממכלול האמור לעיל, מסקנתנו היא כי לא עלה בידי התובע להצביע על פגם שנפל בהחלטת הגף להערכת תארים בעניינו ו/או בהתנהלות הראיונות עמו, שיש בו כדי להקים עילה מנהלית שתאפשר התערבות בהחלטה האמורה.

מסקנתנו היא, כי הגף להערכת תארים בחן את עניינו של התובע באופן פרטני, בהתאם להליכי הבדיקה שנקבעו בפסיקה בבג"ץ, וממצאיו לפיהם התובע לא התמצא בקורסים שנלמדו במסגרת התואר ולא היה בקיא בכתוב בעבודת הגמר שהוגשה בשמו מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת – מעוגנים היטב בחומר שעמד בפניו, ואין למצוא בהם חוסר סבירות או פגם אחר שמצדיק התערבות בשיקול הדעת שבבסיס ההחלטה לדחות את בקשת התובע לקבלת אישור שקילות.

18. אשר לטענת התובע בדבר הסתמכותו על הבטחה מנהלית וקיומו של מצג שווא -

התובע טען כי הסתמך על מצג שהציגה הנתבעת, לפיו לימודי התואר באוניברסיטת לטביה הינם לימודים שיוכרו לצורכי דרגה ושכר והם שקולים לתואר הנרכש בארץ.

לטענתו, בבחירת המדינה שלא להכיר בתואר שרכש היה כדי להטעותו, ולגרום לו להפסדים כספיים.

לא מצאנו ממש בטענה זו.

ראשית, בסופו של יום המדינה לא נמנעה באופן גורף מלהכיר בשקילות של תארים של אוניברסיטת לטביה אלא בחנה כל מקרה לגופו, וכשרות פעולותיה בעניין זה כבר נבחנה ע"י בג"צ בהליכים שתוארו לעיל.

למותר לציין כי מעבר לכך, הציג כל ראיה לפיה התקיימה התחייבות מפורשת מטעם הגורמים המוסמכים לכך שהתואר יוכר באופן אוטומטי לצורכי דירוג ושכר.

התובע נשאל בראיון הראשון מדוע בחר ללמוד דווקא באוניברסיטת לטביה, והשיב:

"אני עבדתי בשירות בתי הסוהר ואמרו לנו שהכלים שלנו בעבודה כרוך בהוצאת תואר במנהל עסקים, שזה ישים לנו מקצוע על מנת לקבל תגמול א' ו-ב'. אמרו לנו אין צורך בתעודת בגרות, זה 12 שנות לימוד, ומי שמעל גיל 30 יכול לגשת ולהירשם" (ראו, עמ' 2 לתמליל הריאיון השני).

הוא הוסיף כי בהתחלה רצה ללמוד באריאל אבל קיבל את עצת אשתו "לעשות את זה עוד שאין ילדים".

התובע בחר ללמוד באוניברסיטת לטביה בגלל תנאי הקבלה הנוחים שלה ובחר לעשות כן בעיתוי הנוח לו, ולא כתוצאה מהכוונה של הנתבעת.

בכל הנוגע לטענה לפיה התקיימה, בנסיבות העניין, הסתמכות על "הבטחה מנהלית", נפנה גם לפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ - שר החינוך התרבות והספורט (פד"י נה (1) 316, מיום 1.12.99), שם נדונה טענה לפיה התובעים הסתמכו על מכתב מאת הנתבעת אשר ראו בו כהבטחה מנהלית ונאמרו הדברים הבאים - "מנוסח המכתב לא נאמר כי הוועדה התחייבה לאשר באופן אוטומטי כי התואר שיוענק על ידי האוניברסיטה הזרה שהוא שקול לתואר ישראלי. נהפוך הוא, הוועדה התנתה במכתבה את אישורה בכך כי יתקיימו "הלימודים הנדרשים". השאלה אם יתקיימו "הלימודים הנדרשים" טעונה בחינה על פי קריטריונים אובייקטיביים המנחים את עבודת הוועדה... המוסד נשוא הפנייה הוא מוסד מוכר, אך אין בהם (במכתבים) הבטחה כי תארים מטעם מוסד זה יאושרו ללא בחינה נוספת" (ההדגשה אינה במקור).

נאמר כי הגם שניתן להבין לליבו של התובע אשר ברור שהוציא כספים בסכומים בלתי מבוטלים לצורך קבלת התואר וקיווה כי מדובר בהשקעה שתניב פירות – והתבדה, הרי שאין בידינו לקבל את טענתו בדבר הסתמכות על הבטחה מנהלית, ונוכח מכלול הדברים שפורטו לעיל מוצאים אנו שאין לו להלין אלא על עצמו.

סיכומו של דבר -

19. לאור האמור לעיל, סבורים אנו כי שיקול הדעת שהפעיל הגף להערכת תארים, המהלכים שנלקחו, ולבסוף ההחלטה שהתקבלה בעניינו של התובע היו סבירים ומידתיים.

לא מצאנו כל סיבה להתערב בהחלטה שלא לאשר את שקילות התואר של התובע.

משכך, דין התביעה על שני ראשיה להידחות.

בנסיבות העניין אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

20. לצדדים זכות ערעור בפני בית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏כ' טבת תשע"ג, ‏02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.