ניתנה ביום 04 דצמבר 2012

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין; בל' 17455-07-10, בל' 18258-08-10). בפסק דינו, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 4.7.11 וכן על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 31.7.11. בהחלטתה, קבעה הוועדה לעררים (אי כושר) כי המבקשת איבדה 60% מכושרה להשתכר.

2. יצוין כי ביום 3.12.12 הגישה המבקשת בקשה לקבוע מועד לדיון בבקשתה למתן רשות ערעור. בקשר לכך יצוין כי ככלל ניתנת החלטת בית הדין בבקשות רשות ערעור מן הסוג דנן על יסוד טענות הצדדים כפי שנטענו בכתב, ואין בית הדין נוהג לקבוע מועד לשמיעת טענות הצדדים על פה . מקרה זה אינו מצדיק סטיה מן הכלל. אשר על כן ניתנת בזאת החלטה בבקשה על יסוד טענות הצדדים בכתב וכלל החומר שבתיק.

3. לפי העולה מן המסמכים שבתיק, ביום 4.7.11 קבעה ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) אחוזי נכות למבקשת בגין הליקויים הבאים: 10% לפי סעיף ליקוי 6 (א+ב/2) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) בגין אסתמה; 20% לפי סעיף ליקוי 75(1)(ג) לתקנות בגין צלקות מרובות; 10% לפי סעיף ליקוי 80(2) לתקנות בגין פסוריאזיס, 10% לפי סעיף ליקוי 23(2)(א)(II) לתקנות בגין תכיפות במתן שתן; 30% לפי סעיף ליקוי 25(5) לתקנות בגין צניחת נרתיק; 5% לפי סעיף ליקוי 25 לתקנות בגין הלוקס וולגוס; 10% לפי סעיף ליקוי 2(א+ב/2) לתקנות; 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות בגין הפרעת הסתגלות.

ביום 31.7.11 התכנסה וועדת אי כושר לדון בעניינה של המבקשת, וקבעה כדלקמן:

"בת 60, הסובל[ת, ר.ר.] מנכויות הבאות: צניחת נרתיק בשיעור 30%, צלקות מרובות 20%, ומגוון רב של פגימות רפואיות בשיעור 10%, וביניהן הפרעת הסתגלות.

התובעת מועסקת שנים רבות כמסייעת לגננת בגן תורני במשרה חלקית.

לפי תיאור התובעת ואופי עבודתה, מסוגלת להמשיך בעבודה זו, או בעבודה דומה לה כגון ליווי ילדים, ליווי קשישים וכד', במשרה חלקית.

על כן הוועדה דוחה את הערעור."

4. בפני בית הדין האזורי טענה המבקשת, באמצעות בעלה, כי נקבעו לה דרגת אי כושר בשיעור 65% בשנת 2003, אך המוסד לביטוח לאומי לא טיפל בתביעתה עקב רשלנותו. לפיכך אושרה לה קצבה רק בשנת 2009. המבקשת ציינה כי היא הועסקה בעבר למרות שלא היה לה כושר עבודה, כי אינה כשירה לעבודה ועל כן יש לקבוע לה דרגת אי כושר בשיעור מלא, ויש לשלם לה קצבת נכות מלאה. כמו כן ציינה המבקשת בפני בית הדין שהיא זכאית לקצבה מלאה מכוח הוראות "חוק לרון", כי נכון למועד הדיון היא אינה עובדת ואף קיבלה דמי אבטלה.

5. בפסק דינו התייחס בית הדין האזורי לטענת המבקשת, לפיה המוסד התרשל בטיפול בתביעתה. בית הדין ציין כי לא ניתן להעלות טענה מסוג זה במסגרת הליך של ערעור על החלטת ועדה רפואית. לגופו של עניין דחה בית הדין את הטענה, משום שביום 5.7.07, בתקופה בה טענה המבקשת כי המוסד לא טיפל בתביעתה, ניתן פסק דין בעניינה (השופטת אורנית אגסי; בל' 10093/06). המבקשת הייתה מיוצגת באותו הליך, ומפסק הדין עולה כי העיכובים שחלו במהלך הדיון נגרמו בשל התנהלותה והתנהלות בא-כוחה. בנוגע להחלטות הוועדות קבע בית הדין, כי המבקשת לא הצביעה על טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), שדנה באריכות במצבה הנפשית וציינה כי היא אינה מקבלת את מסקנתו של דר' אידלמן לפיה המבקשת סובלת מסכיזופרניה. נוסף על כך, מאחר שהוועדה לא העניקה למבקשת 100% נכות, ולא נמצאה טעות משפטית בהחלטתה, נדחו טענות המבקשת בעניין חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 109) תשס"ח-2008 (להלן: חוק לרון) המתייחסות לשיעור נכותה. לעניין החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) נקבע כי דרגת אי הכושר של המבקשת נקבעה תוך התייחסות לדברי המבקשת בפני הוועדה ולכך שהיא עובדת במשרה חלקית. משכך, נדחה הערעור.

6. בבקשתה טוענת המבקשת כי כאשר פקיד התביעות קבע לה דרגת אי כושר בשיעור 60%, הוא לא לקח בחשבון שבמשכורת ששולמה לה נכלל רכיב תשלומי פיצויים, וכי היא קיבלה למעשה רק 10 משכורות בשנה. בגלל הליקויים מהם סובלת המבקשת היא לא הצליחה להביא את חוזה העבודה, שצורף לבקשתה, בפני פקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי. המבקשת מוסיפה כי חוק לרון קובע לאחר חישובים אלו שמגיעה לה דרגת אי-כושר בשיעור 100%. לטענתה יש לשלם לה קצבה משנת 2003 ועד לשנת 2009. בשנים אלה לא ניתנה לה קצבה משום שעקב הליקויים מהם היא סובלת, היא לא יכלה לעמוד על זכויותיה.

7. בתגובתו, פירט המוסד לביטוח לאומי את כלל ההליכים שהתקיימו בעניינה של המבקשת משנת 2000 ואילך, עד להגשת הבקשה מושא החלטה זו. כמו כן ציין המוסד לביטוח לאומי, כי במועד בו נבדקה המבקשת על ידי הוועדה לעררים (אי כושר) היא הועסקה כסייעת במשרה חלקית בגן ילדים. לולא חוק לרון לא הייתה יכולה הוועדה לעררים לקבוע לה דרגת אי כושר בשיעור 60%.

8. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 4.7.11 ובפרוטוקול החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 31.7.11 ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.

9. מעיון בהחלטות שתי הוועדות כאמור לעיל עולה כי הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) נדרשה לכלל תלונותיה ולפגימותיה של המבקשת, אליהן התייחסה בהחלטתה גם הוועדה לעררים (אי כושר). החלטות הוועדות מנומקות והן עולות בקנה אחד עם הממצאים כפי שנפרשו לפניהן. אין כל טעות בהחלטת הוועדה לעניין אי כושר שמצאה לנכון לקבוע כי המבקשת איבדה באופן חלקי את כושרה להשתכר. החלטה זו עולה בקנה אחד עם המלצת פקידת השיקום, והיא נסמכת בין השאר על כך שהמבקשת עבדה באופן חלקי בפועל בתקופה הרלוונטית. חוק לרון אינו רלוונטי לענייננו, וככל שלמבקשת ישנן טענות בנוגע לאופן חישוב הקצבה המשולמת לה על בסיס חוזה עבודתה ולאור חוק לרון, עליה להביאן לפני פקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי.

מעבר לדרוש, ובקשר לטענותיה של המבקשת כי בשנים 2003-2009 לא שולמה לה קצבה משום שלא יכלה לעמוד על זכויותיה יצויין כי כעולה מתגובת המוסד, בשנים אלה הגישה המבקשת תביעות לוועדות הרפואיות (נכות כללית) ולוועדות אי כושר; ערערה על אותן החלטות לוועדות לעררים; הגישה ערעור לבית הדין האזורי, בו ניתן פסק דין ביום 5.8.07 (בל' 10093/06). לאחר מכן הגישה המבקשת תביעות לבדיקה מחדש החל משנת 2008, שהאחרונות בהן הן מושא בקשה זו.

10. בשים לב לכל האמור, ומשלא הצביעה המבקשת על טעות בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית), בהחלטת הוועדה לעררים (אי כושר) או בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, דין הבקשה להידחות.

11. סוף דבר

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' בכסלו, תשע"ג (4 בדצמבר, 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.