בפני תביעה כספית, בסך 9018 ₪ (במונחי שנת 2005, לא כולל הוצאות, שכ"ט והפרשי הצמדה למדד וריבית), שמקורה בשטר חוב ע"ס 5,283 ₪, משנת 1998, שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 1706125055) על ידי התובע, בית חולים "מאיר", נגד הנתבע, מר מאיר אמרטלי. כיום עומד סכום החוב על למעלה מ-20,000 ₪.

הנתבע הגיש התנגדות, אשר נדחתה בהעדרו, ודיון נקבע בהמשך לבקשתו לבטל את פסק-הדין הדוחה את ההתנגדות.

בתום הדיון, שהתנהל ברובו שלא לפרוטוקול, ובנסיבות המיוחדות של התיק, הסכימו הצדדים על מתווה של הכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות ועל השלמת טיעון בעל פה.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

התובעת טוענת, בקליפת אגוז, כי בשנת 1998 התאשפזה בבית החולים אשה תושבת שטחי יהודה ושומרון, שאינה אזרחית ישראל, ושהנתבע היה מעסיקה. בהעדר כיסוי רפואי ביטוחי, שוחררה האשה מבית החולים רק לאחר שהנתבע התחייב לשלם את הוצאות האשפוז וחתם על שטר החוב. עוד טוענת התובעת, כי אזהרה הומצאה כדין, והנתבע התעלם ממנה, עד שבחלוף שנים הגיש התנגדות ובקשה להארכת מועד. התובעת טוענת עוד, כי לטענות הנתבע, כפי שיובאו להלן, אין ביסוס בחומר הראיות הקיים בתיק.

הנתבע טוען, בקליפת אגוז, כי בשנת 1997 עבר תאונת דרכים קשה, שהשאירה אותו במצב בריאותי ירוד במיוחד, לרבות נפשית, וכי לפיכך לא היה במודעות מלאה עת חתם על שטר החוב, ולא היה ער למעשיו ולמשמעותם (בהמשך, אף הוסיף הנתבע טענה, לפיה החתימה על שטר החוב כלל אינה חתימתו). עוד טען, כי האשה התחייבה לשלם את הסכום. כן טען, כי התביעה הוגשה על גבול תקופת ההתיישנות, כמעט 7 שנים לאחר חתימת השטר. במשתמע, נראה כי הוא מייחס את האיחור בהגשת ההתנגדות למצבו הרפואי.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, אני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 9,000 ₪.

סכום זה ישולם תוך 60 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 1706125055 לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל.

ניתן היום, ט' חשון תשע"ג, 25 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.