11 אוקטובר 2013

האם הירידה בשמיעתו של התובע, אשר עובד כמסגר, נגרמה כתוצאה מעבודתו – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו.

העובדות:

1. התובע, יליד 1949, עובד כמסגר שכיר משנת 1965 ועד היום.
2. ביום 19.11.08 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין ליקוי שמיעה.
3. הנתבע דחה את התביעה.
4. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה ימונה מומחה רפואי אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין ליקוי השמיעה של התובע לתנאי עבודתו.
5. ביום 2.1.12 מינינו את ד"ר מיכאל ביזר כמומחה רפואי מטעם ביה"ד.

חוות דעת המומחה:

ואלה השאלות שהועברו למומחה והתשובות שנתקבלו ממנו:

1. מהי מחלת התובע?

לתובע ירידת שמיעה קלה, תחושתית עצבית, סימטרית פחות או יותר עד תדירות 2000 הרץ ומשם הירידה נעשית בינונית עד חמורה ככל שהתדירות עולה. אני קובע זאת על סמך רצף האודיוגרמות האמינות בעיני מן התאריכים 20.1.2010 , 25.11.2009 ו- 25.3.2010.

באשר ליתר הבדיקות אינני מקבל את הבדיקה מיום 19.11.2008 משום שהיא חורגת לרעה מן הבדיקות דלעיל. אינני מקבל את הבדיקה מיום 8.12.2008 על שום הערת הבודקת בסייפא בדבר חוסר התאמה . אינני נוטה להתחשב בבדיקה מן ה- 16.9.2009 משום שנערכה כאשר: "אוטוסקופיה לא ידועה" ואינני מקבל את הבדיקה מיום 24.3.2010 שוב עקב ההערה המסתייגת של הבודקת.

2. האם יש קשר סיבתי (גרימה או החמרה) בין מחלת התובע לבין עבודתו כמתואר בעובדות?

מבחינה צורנית של האודיוגרמה יש רגלים לדבר כי קיים קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין עבודתו כמתואר בעובדות ("עובד ששה ימים בשבוע, עשר שעות מדי יום כאשר במהלך כל שנות עבודתו נחשף לרעש מזיק הנובע מסביבת העבודה"). יחד עם זאת אם נשווה את האודיוגרמה המאוחרת ביותר לאודיוגרמה ממוצעת של בני אותו הגיל הרי ההבדל הוא של 10 עד 15 דציבל לרעת האודיוגרמה של מר אלפקס.

3. האם השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (אם קיימים כאלה) אצל התובע?

לא אוכל לענות לשאלה זאת משום שאסופת המסמכים שנשלחה אלי כוללת רק בדיקות שמיעה ולא שום אינפורמציה רפואית כללית אחרת.

4. מיקרוטראומה - האם ניתן לראות באופן חשיפת התובע לרעש בעבודתו משום פגיעה שהיא שכשלעצמה לא גרמה למחלת התובע אולם בהצטרפות כל הפגיעות יחד נגרמה מחלתו?

ירידת שמיעה הנובעת מעבודה ברעש מזיק נובעת מנזק שמיעתי הדרגתי עקב מנגנון המיקרוטראומה.

חוות הדעת המשלימה:

הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה. התובע לא ביקש להפנות שאלות הבהרה. בשאלת ההבהרה נשאל המומחה: האם כושר השמיעה של התובע פחת ב-20 דציבל בממוצע לפחות בתדירויות הדיבור בכל אחת מהאזניים ? תשומת ליבו של המומחה מופנה לבדיקת השמיעה מיום 20/01/10.

המומחה השיב:

"בתשובתי אפענח כל בדיקה ובדיקה מ-3 הבדיקות שהגדרתי כתקינות.

א. הבדיקה מתאריך 25.11.2009:

אוזן ימין בתדירות 500 הרץ – 15 דציבל, ב- 1000 הרץ 20 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 20 דציבל

באוזן שמאל בתדירות 500 הרץ – 15 דציבל, בתדירות 1000 הרץ 20 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 20 דציבל.

ב. הבדיקה מתאריך 20.1.2010:

אוזן ימין בתדירות 500 הרץ – 15 דציבל, ב- 1000 הרץ 15 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 20 דציבל

באוזן שמאל בתדירות 500 הרץ – 15 דציבל, בתדירות 1000 הרץ 20 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 20 דציבל.

ג. הבדיקה מתאריך 23.3.10:

אוזן ימין בתדירות 500 הרץ – 10 דציבל, ב- 1000 הרץ 20 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 20 דציבל

באוזן שמאל בתדירות 500 הרץ – 10 דציבל, בתדירות 1000 הרץ 20 דציבל, בתדירות 2000 הרץ 15 דציבל. "

לסיכום: לא איתרתי ולו גם סף שמיעה אחד אשר כושר השמיעה של התובע פחת מ-20 דציבל.

מובן כי הממוצעים בכל 3 הבדיקות אליהן התייחסתי טובים מ- 20 דציבל.

טענות הצדדים:

לטענת התובע, המומחה הרפואי שלל 3 בדיקות שמיעה מאחר שלא היו אמינות בעיניו, אולם לא הסביר מדוע הן לא אמינות. עוד טוען התובע כי בתיקו הרפואי קיים מכתב מאת ד"ר יורם גורביץ שקובע שיש קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע לעבודתו של התובע כמסגר. התובע טוען כי הירידה בשמיעתו נגרמה כתוצאה מחשיפתו של התובע לרעש בסביבת עבודתו ועל כן יש להכיר במחלתו כמחלת מקצוע.

לטענת הנתבע, המומחה קבע חד משמעית כי אין לתובע ירידה בשמיעה כנדרש בחוק וכתנאי מקדמי להכרה בליקוי שמיעה. יש לאמץ את מסקנתו של המומחה ולדחות את התביעה.

הכרעה:

לאחר שעיינו בחוות דעתו של המומחה ובחוות דעתו המשלימה, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סעיף 84 א (א) (2) קובע כי אין רואים בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש בעבודה כפגיעה, אלא אם פחת כושר השמיעה בשיעור של 20 דציבלים לפחות בכל אחת מהאוזניים.

המומחה קובע בחוות דעתו באופן חד משמעי כי באף אחת מהבדיקות האמינות בעיניו כושר השמיעה של התובע לא פחת מ- 20 דציבלים, תוך שהמומחה מפרט כל בדיקת שמיעה שנעשתה לתובע (25.11.09, 20.1.10, 23.3.10). בחוות דעתו מנמק המומחה מדוע אינו מקבל את שאר בדיקות השמיעה המצויות בתיקו הרפואי של התובע.

על פי ההלכה הפסוקה, מטרת מינויו של המומחה היועץ הרפואי הינה לספק לבית הדין את הייעוץ הדרוש לו בשאלה העומדת להכרעה משפטית.

עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי קביעת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה בה לקה המבוטח לבין עבודתו, היא קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות שלפני בית הדין, תוך מתן משקל מכריע לחוות הדעת של המומחה המתמנה על ידי בית הדין (דב"ע לו/8-0 סימיון דוידוביץ' -המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז 374, 383). לדידו של בית הדין, "המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין מקום לפסילתה" (כב' השופט רבינוביץ' בעב"ל 001035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 6/6/2005, טרם פורסם).

מצאנו את חוות דעתו של המומחה מנומקת ועקבית והננו מאמצים אותה. התביעה נדחית.

זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ז' חשון תשע"ד, (10 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ק. אסף כהן