מבוא

1. התובעת, ילידת 15.8.53, עותרת לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, מאחר והנתבעת לא ידעה אותה בדבר הסכנות הכרוכות בטיפולים נגד גזזת אשר קיבלה.

תמצית טענות הצדדים

1. התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל אשר הינה המחזיקה של המרכזים הרפואיים בהם טופלה התובעת והמעסיקה של הרופאים שטיפלו בתובעת ואחראית למעשיהם ומחדליהם.
2. התובעת טוענת, כי בילדותה טופלה נגד מחלת גזזת כחלק מההכנות לעלות לארץ ממרוקו. החל מחודש מרץ 2005 היא החלה לסבול מכאבי ראש, רעד, חולשה, מאפזיה מוטורית, בלבול והפרעות בדיבור. התובעת עברה בדיקת CT ואובחנה כסובלת משלושה תהליכים אקסיאליים בראשה החשודים כגידולים מסוג מנינגיומה.
3. התובעת אושפזה למשך תשעה ימים ובמהלכם עברה ניתוח לכריתת אחד מהגידולים במוחה. לאחר הניתוח, היא אובחנה כסובלת מדיספזיה סנסורית קלה. בהמשך, אושפזה התובעת לתקופות נוספות ועברה ניתוח נוסף לכריתת גידול. התובעת טוענת, כי לאחר הניתוחים היא החלה לסבול בנוסף לכאבי הראש אף מסחרחורות, חולשה, התקפים אפילפטיים, ירידה בזיכרון, הפרעה קלה בביטוי, בלבול, רעשים באוזניים, הפרעות שמיעה, לחץ בעיניים, יובש בפה, חוסר יציבות, קשיי שינה, חרדות ופחדים, דיכאון, תחושת נחיתות, נדודי שינה, דליפת שתן וקשיי תפקוד יומיומיים. בשל מצבה הומלץ לתובעת על חופשת מחלה לתקופה של כשנה.
4. התובעת טוענת, כי יש להחיל את הכלל לפיו הדבר מדבר בעד עצמו כך שנטל ההוכחה יהיה על כתפי הנתבעת ויהיה עליה להוכיח, כי היא לא התרשלה. לטענתה, היא אינה יודעת מה היו הנסיבות לפגיעתה ופגיעתה מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם מסקנה הפוכה.
5. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת התרשלה ובשל רשלנותה נגרמו נזקיה שעה שבין היתר נמנעה מליידע אותה, כי קיים סיכון מוגבר, כי תחלה בעקבות הטיפול שקיבלה נגד גזזת, הנתבעת נמנעה מלבצע לתובעת את הבדיקות והטיפולים המתאימים או להפנותה לבצעם באופן פרטי, לא המליצה לתובעת להיות במעקב רפואי, לא גילתה ערנות מספקת למצבה של התובעת, לא הנהיגה נהלים נכונים, אבחנה את הגידול בשלב מאוחר אשר מנע האפשרות לרפא את התובעת ו/או להיטיב על סבלה, לא פעלה כפי שגוף האחראי על בריאות הציבור סביר היה פועל בנסיבות העניין והפרה חובות המוטלות עליה בהתאם לחוק.
6. התובעת טוענת, כי בעקבות הניתוח שעברה נותרו לה בעיות נפשיות בין היתר בשל חרדותיה מהישנות הגידולים בראשה והחמרה במצבה ובשל העובדה שהיא אינה יכולה לשוב לבצע את עבודתה כבעבר.
7. לטענתה, טרם הניתוח בשנת 2005 עבדה כאחות אחראית בטיפת חלב. התובעת טוענת, כי שהתה בחופשת מחלה במשך כשנתיים ובהמשך, ובשל חוסר יכולתה לשוב לעבודה, נאלצה להשתלב בתפקיד אחר המתאים למגבלותיה, כאחות בגני ילדים בפיקוח עיריית תל אביב.
8. התובעת טוענת, כי הנזק שנגרם לה הינו בשל רשלנות הנתבעת. היא צירפה חוות דעת לפיה נזקיה הנוירולוגים והנפשיים וקשיי התפקוד שלה נובעים ישירות מאי יידועה בצורך להימצא במעקב רפואי רצוף בשל היותה מוקרנת נגד גזזת.
9. לטענתה, בעקבות מצבה נאלצה ותאלץ להוציא הוצאות ניכרות. כמו כן היא טוענת, כי בעברה הייתה עצמאית לחלוטין וכיום היא נזקקת ועתידה להיזקק לעזרת הזולת. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, הוצאות רפואיות ונלוות לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וכאב וסבל.
10. התובעת ציינה, כי הגישה בשנת 2001 תביעה לפיצוי על פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת ובשנת 2009 לאחר הליכים בבית הדין לעבודה הוכרה כמי שקיבלה טיפול בהקרנות נגד גזזת וועדות רפואיות מטעם הנתבעת קבעו לה נכות בשיעור 65%.
11. לטענת הנתבעת, דין התביעה נגדה להידחות. לטענתה, טיפול ההקרנות הוא הטיפול שהיה מקובל בעולם בשנות ה-60 נגד מחלת הגזזת ובפסיקה נקבע, כי לא הייתה רשלנות בהענקת הטיפול. עוד טוענת, כי בשנת 1994 חוקק חוק הגזזת שנועד להעניק פיצוי לפנים משורת הדין למי שקיבל הקרנות נגד גזזת. לאור תכליתו הסוציאלית של החוק, הוא אינו מחייב הוכחת תנאים להכרה בנפגע בהתאם לדיני הראיות והנזיקין. משכך, הרי מי שהוכר על ידי הוועדה כמי שקיבל טיפול בהקרנה ולקה באחת מהמחלות המנויות בתוספת לחוק זכאי לפיצוי אף בהעדר קשר סיבתי. הנתבעת טוענת, כי זכאות התובעת נקבעה בהתאם לחוק ואין בכך בכדי ללמד, כי האמור בכתב התביעה נכון. לטענתה, ההקרנות היו טיפול נפוץ באותה עת נגד גזזת ולא מן הנמנע, כי ככל שהתובעת קיבלה טיפול כאמור הרי שקיבלה אותו על ידי גוף אחר ולא על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעת.
12. עוד טוענת הנתבעת, כי מי שתבע פיצוי בהתאם לחוק אינו רשאי להגיש נגדה תביעה באשר לעצם מתן הטיפול בהקרנות ואינו זכאי לכפל פיצוי. לפיכך, התובעת מנועה מלתבוע במסגרת תביעה זו את נזקיה בגין מחלת הגזזת לאחר שהגישה תביעה לפי החוק והיא מקבלת תגמולים מכוח החוק האמור.
13. הנתבעת טוענת, כי התביעה התיישנה ככל שהמעשים ו/או המחדלים המיוחסים לה אירעו לפני ה- 19.7.03.
14. הנתבעת שוללת את הטענות לפיהן הפרה חובה חקוקה או התרשלה. כמו כן שוללת קיומו של קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים לבין מהלך מחלתה של הנתבעת, מועד אבחונה, אופן הטיפול בה ו/או נכותה. לטענתה, אף אם קיים קשר סיבתי הרי שהוא נותק בגין מעשים או מחדלים שאינם קשורים אליה. הנתבעת טוענת, כי לא צפתה ולא היה עליה לצפות את הנזק הנטען. היא מכחישה את החובות אשר נטען, כי חלות עליה ואת הפרתן. כמו כן מכחישה את הטענות בדבר איחור באבחנה. הנתבעת מכחישה את הטענה לפיה טיפול רפואי ו/או מעקב היו מונעים את נזקי המחלה או מקטינים אותם או משנים את מהלך המחלה או את דרך הטיפול בה. כמו כן מכחישה את הנזק הנטען. לטענתה, ככל שהתובעת לא עשתה ככל יכולתה לשם הקטנת נזקיה הרי שיש לקחת עובדה זו בחשבון.
15. בנוסף טוענת הנתבעת, כי ככל שנגרמו לתובעת נזקים הרי שהם נגרמו בשל מעשיה ומחדליה של התובעת שהתרשלה בשמירה על בריאותה, לא יידעה את רופאיה, כי טופלה בהקרנות, השתהתה בפנייה לגופים המטפלים, נמנעה מללכת לבדיקות תקופתיות ו/או לבדיקות, לא עשתה את שיכלה או שהייתה צריכה ולא נהגה כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
16. הנתבעת טוענת, כי מצבה הבריאותי של התובעת בעקבות הניתוח אשר עברה או החשש מהישנות הגידולים בראשה אינם תולדה של החבות המיוחסת לנתבעת בשל אי יידוע התובעת ו/או הגורמים הרלוונטיים המטפלים בה או מעשים ומחדלים אחרים אשר יוחסו לנתבעת.
17. לטענתה, יחסיה עם התובעת אינם דומים ליחסי רופא-חולה ואין להחיל עליה את אותן חובות החלות על רופאים כלפי מטופליהם. עוד ציינה, כי בכתב התביעה מפורטות טענות שיש להפנותן לקופת החולים שטיפלה בתובעת או למוסדות רפואיים אחרים שטיפלו בה.
18. הנתבעת טוענת, כי חלה עליה ההגנה שבסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 וכי היא ומי מטעמה פעלו במסגרת תפקידם ובתחום סמכותם או סברו בתום לב שהם עושים כן.

הראיות

1. לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת של ד"ר יחיאל היילברון לפיה, נזקי התובעת נובעים ישירות מאי יידועה, כי עליה להימצא במעקב רפואי רצוף ומסודר מאחר ועברה הקרנות נגד גזזת. המומחה אימץ את קביעת הוועדה הרפואית לערר לעניין נכותה של התובעת, בכפוף לשינויים המפורטים בחוות דעתו. המומחה מטעם התובעת מציין, כי אבחון מוקדם וטיפול בהתאם היה מקטין בסבירות גבוהה ביותר את נזקי התובעת ויכולת תפקודה.
2. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של ד"ר אליהו רייכנטל לפיה, האבחנה לקיום הגידול נעשתה בעתה ותוצאות הטיפול היו טובות ולא יכולות היו להיות שונות או טובות יותר אם הגידול היה נכרת בשלב מוקדם יותר. המומחה מטעם הנתבעת מציין בחוות דעתו, כי העובדה שהתובעת הגישה תביעה לקבלת פיצוי שנים לפני גילוי הגידולים מעידה, כי ידעה על הסיכון לפני שהתממש.
3. בהתאם להחלטה מיום 28.11.12, מונה פרופ' צבי רפפורט כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגי. המומחה קבע, כי בהעדר סימנים מחשידים לפני גילוי הגידולים אין לקבוע, כי היה איחור באבחנה. כמו כן, הוא התייחס לנכותה של התובעת וקבע, כי יש לה נכות בשיעור 20% בשל חוסר גולגולתי שניתן לתקן על ידי ניתוח שחזור וקבע, כי כיום אין לתובעת נכות נוירולוגית. נשלחו למומחה שאלות הבהרה והוא המציא את תשובותיו.
4. לתיק בית המשפט הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. התובעת והמומחה מטעם בית המשפט נחקרו על האמור בתצהיר ובחוות הדעת, בהתאמה. בנוסף, הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם מוטל על הנתבעת לפצות את התובעת בשל העובדה שהיא לא יידעה אותה בסיכונים הכרוכים בטיפולים אשר התובעת קיבלה נגד גזזת ובשל הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל אי היידוע האמור.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילת מלוא טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מהנימוקים שיפורטו.
3. התובעת טוענת, כי בילדותה וטרם עלייתה לארץ ממרוקו היא עברה הקרנות נגד גזזת. היא העידה, כי כאשר שאלה את הוריה הם אמרו לה שהיא קיבלה טיפול בשביל שלא תהיה גזזת וכי זה היה תנאי לעליה לארץ (עמ' 21 ש' 28-29). נטען בפניה, כי בתביעה למרכז טענה, כי קיבלה את ההקרנות בשנת 53 והיא שללה את האמור וטענה, כי בשנה זו היא נולדה וכי בעת קבלת ההקרנות היא הייתה בגן. התובעת הוסיפה, כי הייתה שתיקה סביב הנושא (עמ' 22 ש' 1-6). נטען בפניה, כי בפני הוועדה אמרה שקיבלה טיפול בהקרנות ברבאט ובתגובה שאלה אם זה מה שהיא אמרה (עמ' 22 ש' 13-15), ואילו אחותה פאני אמרה בוועדה, כי היא הייתה עם התובעת כאשר התובעת טופלה נגד גזזת וכי זה היה בבית חולים בקזבלנקה. בתגובה טענה התובעת, כי אינה יודעת וכי הייתה ילדה קטנה ולא אמרו לה כלום (עמ' 22 ש' 18-20). אציין, כי בכתב התביעה טענה התובעת, כי קיבלה את הטיפול בקזבלנקה.
4. התובעת נשאלה, האם היא זוכרת את הטיפול שקיבלה נגד גזזת והשיבה, כי היא זוכרת צרחות, אימה ופחד. היא טענה, כי היא ידעה שהיא קיבלה טיפול וכי שאלה את הוריה (עמ' 22 ש' 26-29). התובעת העידה, כי היא אינה זוכרת שאמרה לוועדה ב- 2001 שהיא לא עברה הקרנות אלא טיפול במשחות והוסיפה, כי אולי לא רצו להפחיד אותה ולא דיברו איתה הרבה. עוד טענה, כי אמא שלה אמרה שזה משחה ואחותה אשר הייתה איתה אמרה, כי מדובר בטיפול (עמ' 22 ש' 30-32).
5. התובעת העידה, כי סיפרו לה שהיא קיבלה הקרנות כאשר כבר הרגישה לא טוב וזה היה אחרי הניתוח הראשון (עמ' 22 ש' 33-34, עמ' 23 ש' 1-3) וכי מי שאמר לה שהיא קיבלה הקרנות היה פרופ' צבי רם אשר ידע לאור מומחיותו (עמ' 23 ש' 4-8).
6. התובעת נשאלה מה סיפרו לה בשבעה של אביה והשיבה, כי אמא שלה אמרה שהיא קיבלה טיפול. בהמשך אישרה, כי אמה נפטרה לפני אביה. לטענתה, בשבעה של האב, האחים אמרו לה שהיא קיבלה הקרנות והם לא ידעו כלום. לטענתה, לפני השבעה היא ידעה שקיבלה הקרנות ובהמשך טענה, כי אולי לפני השבעה אמרו לה והיא התעלמה, כי זה מפחיד לדעת לשיטתה (עמ' 23 ש' 9-21). כאשר התובעת נשאלה מדוע היא סבורה שמשפחתה הסתירה ממנה היא השיבה, כי הם לא ידעו כלום ואז לא ידעו שזה חשוב ולא היה ידע בנושא (עמ' 24 ש' 24-29).
7. כאמור, טענת התובעת היא, כי קיבלה את הטיפול נגד גזזת בילדותה. בנסיבות אלו, אין בעובדה שחלק מהמידע אינו מצוי בידיה או בסתירות מסוימות באשר למקום בו בוצעו הטיפולים או אופן ביצועם בכדי לסתור את טענתה לפיה עברה הקרנות נגד גזזת. עדות התובעת לפיה הייתה שתיקה סביב הנושא ומשפחתה לא סיפרה לה על הטיפולים שקיבלה הותירה עליי רושם אמין. לא מן הנמנע, כי בני משפחתה של התובעת לא ידעו לאורך השנים, כי מדובר בעניין חשוב אשר יש לדבר עליו וכי יש לידע את התובעת לגבי הטיפולים אשר היא עברה. יש לזכור, כי התובעת קיבלה את הטיפולים לפני שנים רבות כאשר הייתה ילדה ולכן סביר בעיני שאינה זוכרת פרטים מדויקים לגבי אופן הטיפול שקיבלה.
8. התובעת העידה, כי היא לא יודעת האם לא מצאו את שמה בשום מאגר (עמ' 24 ש' 7-8). בשלב זה טען בא כוחה, כי אין שמות של מוקרני גזזת ממרוקו ובאת כוחה של הנתבעת אישרה טענה זו. לפיכך, אין בעובדה ששמה של התובעת אינו מופיע ברשימות בכדי ללמד, כי היא לא עברה הקרנות נגד גזזת. אציין עוד, כי העובדה שהנתבעת לא ניהלה תרשומת מדויקת של כל מי שטופל על ידה בהקרנות לא יכולה לפעול לטובתה.
9. התובעת אישרה, כי טופלה בשנת 1958. בתצהירה טענה, כי עלו לארץ סביב 1962 לאחר עיכוב (ת/5 סעיף 2). בעדותה טענה, כי עלייתם התעכבה במשך מספר שנים משום שסגרו את העלייה (עמ' 25 ש' 32-34, עמ' 26 ש' 1-7). היא העידה, כי ב- 1958 מרוקו הייתה ערבית ועצמאית והם לא יכלו לעלות אז (עמ' 26 ש' 12-13).
10. החוק לפיצוי נפגעי גזזת עוסק בטיפולי הקרנה אשר ניתנו משנת 1948 ועד לסוף שנת 1960. בפסיקה נקבע, כי לפי המסמכים הקרנות ילדים בשל מחלת הגזזת נעשו בין השנים 1948-1960 (ת"א 8019/06 גבריאל פישר נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות החלטה מיום 18.8.13). אף אם התובעת עלתה לארץ כשנתיים לאחר התקופה בה הפסיקו לבצע הקרנות נגד גזזת אין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי היא לא קיבלה טיפול נגד גזזת כהכנה לעלייתה לארץ. טענתה, כי טופלה נגד גזזת לקראת עלייתה הארץ וכי חל עיכוב בעלייה לא נסתרה ואינה בלתי סבירה.
11. אציין עוד, כי התובעת נשאלה באשר לאפשרות של נציגים של המדינה לפעול באופן גלוי במרוקו באותן שנים. התובעת העידה, כי היא אינה יודעת וכי הייתה ילדה קטנה באותה עת (עמ' 26 ש' 19-22). עדותה האמורה מקובלת עליי. לא שוכנעתי, כי יש באמור בכדי ללמד, כי התובעת לא קיבלה טיפול נגד גזזת על ידי נציגים של הנתבעת לקראת עלייתה לארץ.
12. לאחר שהתפרסמו מחקרים אשר מהם עלה, כי קיים קשר סיבתי בין טיפולי הקרנה נגד גזזת לבין מחלות מסוימות נחקק, בשנת 1994, החוק לפיצוי נפגעי גזזת. בשנת 2001 הגישה התובעת תביעה לפיצוי בהתאם לחוק האמור. בהמשך, הוכרה התובעת כמי שקיבלה טיפול בהקרנות נגד גזזת ונכותה נקבעה על ידי וועדות רפואיות מטעם הנתבעת. מצאתי, כי יש בכך כדי להוות הודאת בעל דין.
13. הנתבעת הכירה בחבותה כלפי התובעת בהתאם להוראות החוק לפיצוי נפגעי גזזת. בעשותה כן, הכירה בכך שהתובעת קיבלה טיפול בהקרנות נגד גזזת וכי היא זכאית לפיצוי בשל כך. בנסיבות אלו, הרי שאין בידי הנתבעת להעלות טענות לפיהן התובעת לא קיבלה טיפולים כאמור וקיים בעניין זה השתק שיפוטי (ראה לעניין זה ת"א (נצרת) 714/09 א' צ' נ' משרד הבריאות).
14. כיום אין עוד מחלוקת, כי ההקרנות אשר ניתנו לשם טיפול בגזזת חשפו את ציבור המטופלים לסיכון מוגבר לחלות בשורה של מחלות. בפסיקה נקבע זה מכבר, כי בעת בה ניתנו הטיפולים האמורים הם היו הטיפול המקובל, הנתבעת לא הייתה מודעות לסיכון הכרוך בהם ועל הקשר בין ההקרנות לגידולים ועל כן נקבע, כי ביצוע הטיפולים אינו מהווה התרשלות של הנתבעת (ראה לעניין זה ת"א (ירושלים) ת"א 350/92 יהודה אלמליח ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית החלטה מיום 2.5.94).
15. אציין עוד, כי הוראות החוק לפיצוי נפגעי גזזת מונעות כפל פיצויי. בפסיקה נקבע, כי אין בידי נפגעי גזזת לתבוע מהמדינה פיצוי בגין נזקים אשר נגרמו להם בעקבות ההקרנות נגד גזזת מלבד נזקים הנובעים מאי יידועם בדבר הסיכון המוגבר ללקות במחלות מסוימות בעקבות ההקרנות שעברו.
16. במסגרת ע"א 6347/05 סימה ראובן נ' מדינת ישראל נקבע, כי מוטלת על המדינה חובה ליידע את המוקרנים בדבר הסיכון המוגבר הנובע מההקרנות אשר הם עברו. עוד נקבע, כי משנמנעה המדינה מלעשות כן הרי שהיא מנעה מהמוקרנים את האפשרות להיבדק ולגלות את המחלה ממנה הם סובלים בשלב מוקדם יותר ובאופן האמור לטפל במחלה כבר בשלב מוקדם. במסגרת החלטה על בר"ע שהוגשה על פסק הדין בעניין סימה ראובן קבע בית המשפט העליון, כי מקובלת עליו המסקנה לפיה המדינה התרשלה שעה שלא יידעה את מי שקיבל הקרנות נגד גזזת. עוד נקבע, כי אין לקבל את עמדתה הפטרנליסטית של המדינה לפיה יידוע המוקרנים עלול לגרום להיסטריה וכי זכותם של המטופלים שלא לדעת. מהפסיקה עולה, כי עדיפה זכותו של המטופל לאוטונומיה, וכפועל יוצא מכך חובתו של המטפל ליידע, על פני זכותו של המטופל שלא לדעת (רע"א 5500/09 מדינת ישראל נ' סימה ראובן).
17. הנה כי כן, למטופל יש זכות להיות מודע לקבוצת הסיכון בה הוא נמצא. על המדינה חלה החובה ליידע את המטופלים אשר טופלו בהקרנות נגד גזזת, כי הם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה וגידולים. במקרה בו עסקינן, הנתבעת לא קיימה את החובה המוטלת עליה ולא יידעה את התובעת, כי היא מצויה בקבוצת סיכון. הנתבעת לא יידעה את התובעת אודות הקשר בין ההקרנות שקיבלה לבין שיעור גבוה של תחלואה וגידולים. הנתבעת לא המציאה כל הוכחה, כי פעלה ליידוע התובעת כאמור.
18. כפי שפורט לעיל, שמה של התובעת אינו מופיע במאגר בו מופיעים שמותיהם של חלק מהמטופלים אשר עברו הקרנות נגד גזזת. אין בעובדה זו בכדי ללמד, כי לא חלה על הנתבעת חובה ליידע את התובעת בדבר הסיכון המוגבר הנובע מההקרנות אשר היא עברה. חובתה של הנתבעת ליידע מוקרני גזזת לא סויגה רק למוקרנים אשר שמותיהם מופיעים ברשימותיה של הנתבעת. במסגרת ת"א (נצרת) 714/09 א' צ' נ' משרד הבריאות נקבע, כי אף ששמה של התובעת שם לא הופיע ברשימות הרי שאין בכך בכדי לפטור את המדינה מחובתה ליידע. בפסק הדין האמור נקבע, כי זיהוי חברי קבוצת הסיכון אינו קשה וכי לשם הזיהוי האמור די להנחות את המטפלים בקהילה לבחון את שאלת גילם, מוצאם ושנת עלייתם של המטופלים כך שניתן יהא לתייגם בקבוצת הסיכון. דברים אלו יפים ונכונים לענייננו. הנתבעת לא הוכיחה, כי פעלה לשם זיהוי קבוצת הסיכון ויידוע חברי הקבוצה, ובכללם התובעת, בדבר הסיכון המוגבר הנובע מההקרנות אשר הם עברו. בנוסף, התובעת פנתה בשנת 2001 להכיר בה כנפגעת גזזת. כלומר החל משנה זו, ידעה הנתבעת או היה עליה לדעת, כי התובעת נמנית על אלו הטוענים, כי הוקרנו כנגד מחלת הגזזת. חרף זאת לא הוצגו לעיוני כל אסמכתאות, כי הנתבעת פעלה בדרך כלשהי ליידע את התובעת באשר לסיכונים אליהם היא חשופה.
19. כאמור, הנתבעת לא הוכיחה, כי פעלה לשם קיום החובה המוטלת עליה וכי יידעה את מי שעבר הקרנות נגד גזזת, כי הוא מצוי בקבוצת סיכון לחלות ברשימה של מחלות בעקבות ההקרנות שעבר. הנתבעת לא הוכיחה, כי פעלה לשם איתור חברי הקבוצה ויידועם. אציין, כי לא די בעובדה שפורסמו כתבות בעיתון הודות הסכנות הנובעות מההקרנות נגד גזזת או במתן הנחיות לרופאים המטפלים ואין בפרסומים או בהנחיות האמורות בכדי להוות מילוי חובתה של הנתבעת כלפי המטופלים בהקרנות. מהמועד בו נודע לנתבעת הודות קיומו של קשר בין ההקרנות לבין סיכון מוגבר לתחלואה היא לא פעלה לשם העברת המידע הרלוונטי למוקרנים נגד גזזת.
20. הנה כי כן, הנתבעת התרשלה שעה שלא פעלה בכדי ליידע את התובעת, כי היא נמצאת בקבוצת סיכון בשל העובדה שהיא עברה הקרנות בילדותה. לא די באמור בכדי ללמד, כי מוטלת על הנתבעת אחריות לפצות את התובעת בגין נזקיה. כפי שפורט לעיל, הנתבעת לא התרשלה בעצם ביצוע ההקרנות. בנסיבות אלו, אין עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לתובעת בעקבות ביצוע ההקרנות אלא בשל הפרת חובת היידוע המוטלת על הנתבעת. משכך, הרי שמוטל על התובעת להוכיח, כי הפרת חובת היידוע על ידי הנתבעת גרמה לה נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין התרשלותה של הנתבעת.
21. בפסיקה נקבע, כי אי היידוע עלול לגרום נזקים למוקרנים אשר לא יהיו מודעים לסיכון המוגבר, לא יערכו בדיקות ולא ידעו לשייך תסמינים מסוימים להקרנות שהם עברו. יש לבחון, האם במקרה בו עסקינן קיים קשר סיבתי בין נזקי התובעת לבין התרשלות הנתבעת אשר באה לידי ביטוי באי יידוע התובעת. בשלב זה אציין, כי הגידול הרלוונטי לענייננו הוא הגידול הראשון. שכן, לגבי יתר הגידולים אשר התגלו אצל התובעת אין מחלוקת, כי כבר הייתה קיימת ידיעה של התובעת ומשכך הרי שלא נגרם נזק בשל אי יידוע.
22. בעדותו אישר פרופ' רפפורט, כי יכולים להיות מקרים בהם תיוותר נכות משמעותית בשל איחור בגילוי (עמ' 10 ש' 24-26). עוד העיד, כי כאשר הגידול קטן וניתן להסיר שוליים מסביבו אז הסיכוי לכריתה שלמה הוא יותר גבוה. פרופ' רפפורט אישר, כי ככל שמוציאים את הגידול באופן מושלם יותר הסיכוי להישנות קטן (עמ' 11 ש' 4-8).
23. בתשובה לשאלות ההבהרה טען פרופ' רפפורט, כי כאשר הגידול קטן יותר הניתוח הוא יותר קצר ועם פחות סכנות. בעדותו טען, כי הכוונה גם להפרעות נוירולוגיות קבועות וגם לזמניות (עמ' 12 ש' 16-18). פרופ' רפפורט נשאל, האם ככל שהניתוח היה מבוצע במנינגיומה קטנה יותר אז ההפרעה החולפת בדיבור הייתה נחסכת מהתובעת והשיב, כי זה ספקולטיבי וכי הניתוח השני הסתבך בשל זיהום אף שהגידול היה קטן יותר. הוא שב וטען, כי באופן כללי כאשר הגידול קטן יותר תופעות הלוואי צפויות להיות נמוכות יותר (עמ' 12 ש' 19-25).
24. פרופ' רפפורט העיד, כי התקפים אפילפטיים הם אחד הסיכונים בניתוחי מוח (עמ' 16 ש' 18-19). הוא טען, כי יש אזורים במוח ששיעור התקפים גבוה יותר ואזורים שלאחר ניתוח בהם בכלל לא רואים התקפים. פרופ' רפפורט העיד, כי הגידול בניתוח הראשון היה בחלק שיש אפשרות יותר גבוהה להתקפים אפילפטיים וטען, כי התקף אפילפטי יותר קשור לאזור שבו היה הגידול (עמ' 16 ש' 23-30).
25. מעדותו של פרופ' רפפורט עולה, כי במקרים מסוימים יכולות להיות השלכות לאיחור בגילוי. עם זאת, ישנם נזקים אשר אינם נובעים ממועד הגילוי או מגודל הגידול ותחת זאת הם מושפעים בעיקר ממיקומו של הגידול. אין מחלוקת, כי בעניין זה אין השלכה להעדר יידוע מטעם הנתבעת ולא קיים קשר סיבתי בין נזק כאמור לבין התרשלות הנתבעת.
26. פרופ' רפפורט העיד, כי ביום בו התגלה הגידול התובעת אושפזה וחמישה ימים לאחר מכן היא נותחה (עמ' 11 ש' 9-14). עוד העיד, כי הסימן הראשון שהרופאים היו צריכים להתייחס אליו היה כאבי הראש. לטענתו, היה גילוי מאוד מהיר של הגידול לאחר התלונות על כאבי ראש ולכן אי אפשר לדבר על איחור באבחנה על ידי הרופאים המטפלים (עמ' 17 ש' 1-3).
27. פרופ' רפפורט אישר, כי כאשר גידול מתגלה בזמן יש מספר אפשרויות כגון מעקב, ניתוח ורדיוכירורגיה (עמ' 11 ש' 18-25). לטענתו, במועד בו התגלה הגידול לא הייתה לתובעת ברירה אלא לעבור ניתוח דחוף לכריתת הגידול (עמ' 11 ש' 15-17). בהמשך העיד, כי ניתן להניח שאם התובעת הייתה במעקב נוירולוגי והדמייתי, הגידול הראשון היה מטופל קודם לכן ולא מגיע למימדים העצומים אליהם הגיע (עמ' 12 ש' 7-9).
28. בחוות דעתו קבע פרופ' רפפורט, כי עצם אנמנזה של הקרנת גזזת אינו מחייב סקר רוטיני לגידולי ראש צוואר אלא רגישות מוגברת לסימנים קליניים מחשידים. בעדותו אישר, כי יש ליידע את רופא המשפחה ואת המטופל בעובדה שהמטופל קיבל הקרנות לגזזת והסיכונים הנובעים מכך בכדי שיהיו מספיק רגישים לסימנים הקליניים ככל שיהיו (עמ' 10 ש' 31-33, עמ' 11 ש' 1-3). מעדותו של פרופ' רפפורט עולה, כי ההתוויה הרפואית לגבי מוקרני גזזת היא שלא לערוך בדיקות מעקב אלא ברגע שיש תסמינים ורק אז לערוך בדיקה. לטענתו, זה הסיכום של חוזר מנכ"ל בנושא והוא מסכים עם זה. פרופ' רפפורט העיד, כי מדובר ברפואה ציבורית ויש לקחת בחשבון כל מיני שיקולים (עמ' 15 ש' 24-29). עוד העיד פרופ' רפפורט, כי במקרה של התובעת הוא לא מצא תסמינים שעליהם התלוננה אשר יכלו להעלות חשד למנינגיומה (עמ' 15 ש' 21-23).
29. עדותו של פרופ' רפפורט באשר להתוויה הרפואית לגבי מוקרני גזזת עולה בקנה אחד עם קביעת הפסיקה לפיה על המדינה מוטלת החובה ליידע את מוקרני הגזזת אולם לא מוטלת עליה החובה לערוך בדיקות סקר למי שעברו הקרנות נגד גזזת.
30. בעדותו נשאל פרופ' רפפורט, האם הוא עודנו סבור, כי בעקבות הניתוח הראשון לא נותרה לתובעת נכות צמיתה והשיב, כי הבדיקה הנוירולוגית לאחר ההתאוששות שלה הייתה תקינה. לטענתו, הוא לא מצא חסר נוירולוגי (עמ' 17 ש' 4-8). עדותו של פרופ' רפפורט בעניין זה לא נסתרה. המומחה מצא לקבוע נכות זמנית בגין אפילפסיה. כפי שפורט לעיל, המומחה העיד, כי הגידול בניתוח הראשון היה בחלק שיש אפשרות יותר גבוהה להתקפים אפילפטיים וטען, כי התקף אפילפטי יותר קשור לאזור שבו היה הגידול. המומחה נשאל, האם במקרה הספציפי יש יותר השפעה למיקום של הגידול והשיב, כי במקרה של גידול במקום הזה יותר צפוי שיהיו תופעות אפילפטיות (עמ' 17 ש' 16-20). כאמור, אין קשר סיבתי בין מיקום הגידול והנזק אשר נגרם בשל המיקום לבין אי היידוע מצד הנתבעת.
31. המומחה העיד, כי באופן כללי לא מומלץ לתת טיפול רדיוכירורגיה בגידולים של הקימור. לטענתו, בתביעות שעניינן איחור באבחנה עולה טיעון לפיו גידולים של הקימור כשהם יותר קטנים אמורים או יכולים לעבור טיפול רדיוכירורגי, אולם זו לא הפרקטיקה המקובלת בעולם. לטענתו, כאשר מגלים גידול על פני שטח המוח הסיכונים בניתוח יותר נמוכים מהסיכונים ברדיוכירורגיה ולכן הטיעון לפיו חוסכים ניתוח אינו נכון. עוד טען, כי גם רדיוכירורגיה זה סוג של ניתוח עם הסיבוכים שלו. המומחה הוסיף, כי דווקא במקום הזה של הקימור הסיבוכים עולים על אלו של ניתוח (עמ' 18 ש' 2-8) ובאופן כללי הגישה היא, כי ככל שהמטופל יותר צעיר עדיף ניתוח ולא רדיוכירורגיה. המומחה העיד, כי בעקבות טיפול רדיוכירורגי יש סיכון להתפתחות גידולים ממאירים נוספים כעבור עשרות שנים וככל שהמטופל יותר צעיר הוא יותר חשוף להשפעות המאוחרות האלה (עמ' 18 ש' 9-13). עוד העיד, כי לגבי חולים שעברו הקרנה לגזזת לא ברור עדיין מה ההשלכה של טיפול רדיוכירורגיה ואז עוד יותר נכון לא לתת טיפול כזה בגיל צעיר יחסית (עמ' 18 ש' 13-16). לטענתו, יש מיקומים בגולגולת שבהם האופציה הראשונה היא כן רדיוכירוגיה. הוא העיד, כי זה בדרך כלל רלוונטי לגידולים בבסיס הגולגולת וזה לא המקרה בו עסקינן (עמ' 18 ש' 19-21).
32. הדעה הרווחת, אשר נתמכה אף בעמדת המומחה מטעם בית המשפט, הינה, כי אין להפנות מטופל שעבר הקרנות נגד גזזת לצילומי הדמיה כאשר לא התגלו סימנים שיש בהם בכדי לעורר חשד, כי הוא סובל מאחת המחלות אשר עלולות להיגרם בעקבות ההקרנות. משלא סבלה התובעת מסימנים מחשידים עד זמן קצר מאוד טרם הגילוי, הרי שלא הייתה הצדקה להפנותה לצילומי הדמיה שבאמצעותם ניתן היה לגלות את המנינגיומה בשלב מוקדם יותר.
33. במקרה בו עסקינן התגלתה המנינגיומה זמן קצר מאוד לאחר שהתובעת החלה לסבול מתסמינים. יש בכך בכדי לתמוך בטענה לפיה אין קשר סיבתי בין האיחור ביידוע לבין נזקי התובעת (ראה לעניין זה ת"א (ירושלים) 8019/06 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות). שכן, אף אם התובעת הייתה מודעת לסיכון הנובע מהיותה מוקרנת גזזת הרי שהיא לא הייתה נשלחת לביצוע בדיקות באמצעותן ניתן היה לאבחן את המנינגיומה וזאת בשל העובדה שהיא לא סבלה מתסמינים אשר הצדיקו בדיקות כאמור.
34. בעת עדותה נטען בפני התובעת, כי בתיק הרפואי שלה כתוב שאחותה סובלת ממחלה גנטית בשם פורפיריה והיא השיבה, כי לא אמרו לה על כך או שעליה להיבדק בשל כך (עמ' 26 ש' 30-33). עוד נטען בפניה, כי יש המלצה רפואית לבני משפחה של חולי פורפיריה לבדוק אם הם נושאים את הגן ובתגובה ביקשה שלא יוסיפו על הלחץ שלה וכי אף רופא לא אמר את זה (עמ' 27 ש' 5-6).
35. התובעת הופנתה למסמך מיום 12.12.03 לפיו היא הייתה אצל פרוקטולוג עקב ממצא, הוזמנה לביקורת כעבור שנה ולא הגיעה לביקורת. בתגובה טענה, כי היא הלכה, עשו טיפול והיא קיבלה תשובה. נטען בפניה, כי מהמסמך עולה שהיא לא באה והיא השיבה, כי היא הולכת לפי הצורך (עמ' 27 ש' 27-31, עמ' 28 ש' 1-2). התובעת הופנתה למסמך משנת 2005 בו צוין, כי שנה קודם לכן הומלץ לה על קולונוסקופיה וכי היא לא הופיעה לבדיקה. בתגובה טענה, כי היא עושה את הבדיקות אחרי שהיא מדברת עם הרופאים (עמ' 28 ש' 5-7). התובעת שללה טענה לפיה רק בחודש ינואר 2006 היא התלוננה על תאונה בה הייתה מעורבת בחודש נובמבר 2005 (עמ' 28 ש' 25-26). היא טענה, כי לא היה צורך לפנות לשם קבלת טיפול רפואי בעקבות התאונה האמורה וכי אחות ראשית בטיפול נמרץ הייתה צמודה אליה וראתה שהיא לא צריכה כלום (עמ' 28 ש' 28-29).
36. סבורני, כי יש בעדות התובעת המפורטת לעיל בכדי לתמוך בטענה לפיה בהעדר תסמינים, התובעת לא הייתה מבצעת באופן פרטי בדיקות סקר אף אם הייתה יודעת, כי היא מצויה בקבוצת סיכון. אציין עוד, כי הסיכוי לחלות במנינגיומה למוקרני גזזת עומד על 1.2% ואף בכך יש בכדי לחזק מסקנתי לפיה לא סביר, כי מי שאין לו תסמינים יבחר לעבור בדיקות אשר כרוכות אף הן בסיכון.
37. הנה כי כן, לא שוכנעתי, כי בשל התרשלות הנתבעת, אשר לא יידעה את התובעת באשר להיותה בקבוצת סיכון, היה איחור בגילוי המנינגיומה אשר בעקבותיה בוצע הניתוח הראשון ולא הוכח, כי נגרם נזק בשל המועד בו התגלתה המנינגיומה והעובדה שלא התגלתה בשלב מוקדם יותר.
38. במסגרת פסק הדין אשר ניתן בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקא נ' בית חולים כרמל, פ"ד נג' (4), 526 קבע בית המשפט העליון, כי לאור זכותו של חולה לבחור, האם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו הרי שיש להכיר בפגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי. עוד נקבע בפסיקה, כי פגיעה באוטונומיה אשר מקימה עילת תביעה צריכה להיות כזו אשר נוגעת בגרעין הקשה של זכותו של אדם לאוטונומיה וכי מקרים בהם לא בוצעה במטופל פרוצדורה מסוימת או שלא ניתנה לו האפשרות לבחור האם לבצע פרוצדורה כלשהי יכולים להיכלל בגדר הגרעין הקשה של פגיעה באוטונומיה (ע"א 9936/07 מאיה בן דוד נ' ד"ר אייל ענטבי). הנה כי כן, פגיעה באוטונומיה היא ראש נזק עצמאי אשר יכול לזכות את הנפגע בפיצוי אף בהעדר נזק אחר מלבד הפגיעה האמורה.
39. בפסיקה נקבע, כי "על המטופל לקבל את המידע בדבר סיכונים מוגדרים אלה, האורבים לו מחמת ההקרנות שעבר, ועליו לשקול האם ברצונו לעבור בדיקות דימות או בדיקות אחרות, אם לאו. כאן יתאפשר למטופל עצמו, לשקול את עמדתו באופן עצמאי, על פי האוטונומיה הנתונה לו, ולהחליט האם "רוצה הוא לדעת" אם לאו, ובהתאם לכך אף להחליט האם יעבור בדיקות אם לאו" (ת"א (נצרת) 714/09 א' צ' נ' משרד הבריאות).
40. במקרה בו עסקינן, ככל שהנתבעת הייתה פועלת לשם יידוע התובעת, כפי שמוטל עליה, היה בידי התובעת לבחור כיצד ברצונה לפעול והאם ברצונה לעבור בדיקות מסוימות אם לאו. זכותה האמורה של הנתבעת נשללה ממנה מאחר והנתבעת לא פעלה בכדי ליידע אותה אודות הסיכון המוגבר.
41. בע"א (י"ם) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות נקבע, כי אין בעובדה שלא חלה על המדינה החובה להפנות את המוקרנים לבצע בדיקות סקר בכדי ללמד, כי המוקרנים לא היו פונים לבדיקות כאמור בעצמם. נקבע, כי יש לאפשר למוקרנים את הזכות לבחור וכי לא מן הנמנע שיבחרו לבצע את הבדיקה באופן פרטי. הימנעות הנתבעת מליידע את המוקרנים על הסיכון הנובע מההקרנות מנעה מהם את האפשרות לעבור את הבדיקות באופן פרטי ולגלות את המחלה בשלב מוקדם יותר.
42. במסגרת ת"א (נצרת) 714/09 א' צ' נ' משרד הבריאות קבע כבוד השופט בנימין ארבל, כי "לטעמי, אין זה כלל משנה האם התובעת הייתה בוחרת לערוך בדיקות מעקב מכל סוג שהן אם לאו. דייני, כי הנתבעת, אשר נקבע, כי מוטלת עליה החובה ליידעה, לא נהגה כך ובכך שללה ממנה את האוטונומיה להחליט כיצד לכלכל את צעדיה בעצמה". דברים אלו רלוונטיים לענייננו. אין בטענה לפיה, התובעת לא הייתה בוחר לערוך בדיקות כלשהן אשר היה בהן בכדי להביא לגילוי מוקדם של מחלתה, בכדי ללמד, כי לא נפגעה האוטונמיה של התובעת לבחור כיצד לפעול כאשר כל המידע הרלוונטי מצוי בידיה.
43. משנמנעה הנתבעת מליידע את התובעת בדבר הסיכון המוגבר הנובע מההקרנות אשר היא עברה בילדותה, הרי שנפגעה האוטונומיה של התובעת ונפגעה זכותה הבסיסית לבחור כיצד לפעול ואילו בדיקות וטיפולים לעבור לשם גילוי מוקדם. הפגיעה האמורה מנותקת מהשאלה, האם התובעת הייתה בוחרת לעבור בדיקות מסוימות ככל שהייתה מודעת לסיכון המוגבר והשאלה האם נגרם לתובעת נזק בשל העובדה שהגידול לא התגלה בשלב מוקדם יותר בעקבות אי היידוע. כאמור, מדובר בראש נזק נפרד שעניינו פגיעה בזכותו של מטופל לקבל את המידע הרלוונטי ולכלכל צעדיו בהתאם בצורה אוטונומית.
44. הנה כי כן, מצאתי, כי הנתבעת התרשלה שעה שלא מילאה חובתה ליידע את התובעת בדבר הסיכון המוגבר הנובע מטיפולי ההקרנות אשר עברה בילדותה. בשל ההתרשלות האמורה התובעת לא הייתה מודעת לעובדות הרלוונטיות ובשל כך נפגעה האוטונומיה שלה לכלכל צעדיה ולבחור האם וכיצד לפעול. כאמור, אף אם סביר, כי התובעת לא הייתה בוחרת לעבור בדיקות אשר באמצעותן ניתן היה לגלות את מחלתה בשלב מוקדם יותר הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי לא נפגעה האוטונומיה שלה או, כי היא אינה זכאית לפיצוי בגין הפגיעה האמורה.
45. התובעת העידה, כי את התביעה למרכז לנפגעי גזזת הגישה לבד לאחר שראתה פרסום בעיתון (עמ' 21 ש' 12-15) וכי לפני הגשת התביעה למרכז לנפגעי גזזת היא לא התייעצה עם עורך דין (עמ' 21 ש' 23-24). לטענתה, בשנת 2001 היא ידעה על הצורך בהגשת תביעה בגין טיפול נגד גזזת ולא ידעה על הגידולים. התובעת הוסיפה, כי אף אחד לא ידע (עמ' 25 ש' 21-28).
46. מצאתי, כי אין בעובדה שהתובעת ראתה פרסום בעיתון אשר בעקבותיו הגישה תביעה בהתאם לחוק לפיצוי נפגעי גזזת בכדי ללמד, כי היא הייתה אף מודעת לסיכון הנובע מטיפולי ההקרנות אשר עברה וכי בנסיבות אלו לא נפגעה האוטונומיה שלה בעקבות התרשלות הנתבעת. לא ברור איזה מידע היה בכתבה אשר בעקבותיה הגישה התובעת את תביעתה והאם היה בכתבה זו בכדי ללמד את הנתבעת בדבר הסיכון המוגבר.
47. אינני מקבלת את הטענה לפיה מאחר והתובעת הגישה את תביעתה לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת שנים לפני גילוי הגידולים הרי שהיא הייתה מודעת לסיכונים הנובעים מההקרנות. הגשת התביעה מלמדת, כי התובעת ידעה, כי היא זכאית לפיצוי מאחר ועברה את ההקרנות אולם אין בכך בכדי ללמד, כי הייתה מודעת לסיכון אשר התממש. כמו כן, לא נטען או הוכח, כי במסגרת הטיפול בתביעת התובעת בהתאם לחוק לפיצוי נפגעי גזזת נמסר לה מידע בנוגע לסיכון המוגבר. הנתבעת לא זימנה לעדות מי מחברי הועדה שהוקמה לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת על מנת שיעידו על ההסברים שניתנים לנפגעי הגזזת באשר לסיכונים העתידיים אליהם הם חשופים והנובעים מההקרנות.
48. התובעת העידה, כי היא עובדת כאחות מוסמכת במשך 40 שנה (עמ' 20 ש' 28-29). סבורני, כי אין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי היא הייתה מודעת לסיכון המוגבר אשר נובע מההקרנות אותן עברה בילדותה. התובעת עבדה כאחות אחראית בטיפת חלב ועל כן על פי הכשרתה ותחום מומחיותה לא שוכנעתי, כי היא אף יודעת או היה עליה לדעת על הסיכונים המוגברים הנובעים מהקרנות כנגד גזזת.
49. הנה כי כן, הנתבעת לא פעלה בהתאם לחובה המוטלת עליה ולא יידעה את התובעת בדבר הסיכון המוגבר הנובע מההקרנות. בנסיבות אלו, נפגעה האוטונומיה של התובעת. הנזק אשר נגרם בגין פגיעה באוטונומיה אינו נזק מוחשי. הערכת נזק כאמור וכימותו אינה קלה והיא מעוררת קשיים רבים. סבורני, כי את הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה יש לקבוע בהתאם לחובה אשר הופרה ונסיבותיה. יש לקחת בחשבון את מהות המידע אשר לא נמסר ואת חשיבותו. ככל שהפגיעה קרובה יותר לליבה של הזכות לאוטונומיה ובעלת השפעה גדולה יותר כך יהיה הפיצוי בגין הפגיעה גדול יותר.
50. מצאתי, כי במקרה שלפניי המידע שלא נמסר לתובעת הוא מידע חשוב אשר יכול והיה משפיע על צעדיה. אולם, אינני סבורה, כי אי יידוע התובעת גרם לה לתחושות קשות במיוחד שמצדיקות פיצוי גבוה. ייתכן וככל שהנתבעת הייתה מיידעת את התובעת הייתה התובעת בוחרת לעבור בדיקות לשם גילוי מוקדם אולם לא שוכנעתי, כי היה בגילוי מקודם בכדי להשליך על תחושות התובעת שנובעות מעצם קיום המנינגיומה. סבורני, כי הפיצוי הראוי בגין פגיעה באוטונומיה של התובעת בנסיבות המקרה שלפניי עומד על סך של 70,000 ₪.
51. כאמור, לא מצאתי, כי הפרת חובת היידוע גרמה לתובעת לנזקים נוספים. לא שוכנעתי, כי קיים קשר סיבתי בין מחדלה של הנתבעת שלא פעלה לשם יידוע התובעת לבין מועד אבחונה של התובעת, אופן הטיפול בה ו/או מצבה. בעניין זה אני מאמצת את חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט.
52. בשים לב לכל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת חובת היידוע אשר בגינה נפגעה האוטונומיה של התובעת. בנוסף, מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. לאור מסקנת פסק הדין, כי הפיצוי לתובעת הינו בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה בלבד, מצאתי לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאות חוות הדעת מטעמו. באשר לעלות חקירת המומחה מצאתי כבר בדיון עצמו לחייב את הנתבעת לשפות את התובעת במחצית מעלות החקירה.
53. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ה, 14 יולי 2015, בהעדר הצדדים.