1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שלטענת התובע נגרם לו בתאונת דרכים שבה נפגע ע"י רכב לא ידוע. מכיוון שהנתבעת הכחישה שהתובע נפגע בתאונת דרכים וטענה שנפצע בקטטה, פוצל הדיון ונקבע שראשית יתברר אפיון האירוע, וצדדים הגישו ראיות בכתב, עדים נחקרו והוגשו סיכומים בשאלת החבות.

2. במהלך הרגיל של הדברים, אין עד טבעי מהתובע עצמו היכול לספר כיצד נפגע. התובע לא נתן תצהיר ולא העיד. עם הגשת הראיות כתב בא-כוחו: "לא מוגש תצהיר מטעם התובע עצמו שכן בעקבות התאונה לקה התובע באמנזיה פוסט טראומטית כך שפרטי התאונה אינם ידועים לו כלל". בע"פ אמר שהתובע הוזמן למשרדו כדי לתת תצהיר, אך התובע אמר לו שאינו זוכר דבר. משמע, התובע לא הציג את הראיה המתבקשת, הטבעית, הטובה ביותר להוכחת תביעתו בנימוק בעל שני היבטים: (א) אבחנה רפואית של "אמנזיה פוסט טראומטית". (ב) טענה עובדתית, שהתובע "לא זוכר" (מכל סיבה שהיא). במהלך המשפט עלתה הטענה מספר פעמים וב"כ התובע הגיב עליה כאילו מדובר בטענה טורדנית בענין טכני לגמרי. לא אוכל להסכים עם השקפה זו.

3. הדיון פוצל כך שבירור החבות הוקדם לבירור הנזק ולדיון בבקשה למינוי מומחים. מינוי מומחה רפואי נחוץ בדרך-כלל רק לשם אומדן הנזק. הצדדים לא טענו כאן שמינוי מומחה נחוץ לשם בירור שאלת החבות. כך למשל, הם לא ביקשו שימונה מומחה כדי להעריך את התאמת פגיעות התובע לתסריטים החלופיים שהעלו הצדדים – שהתובע נפגע בתאונת דרכים או שהוכה מכות נמרצות. התובע גם לא ביקש שימונה מומחה כדי להוכיח שאינו יכול להעיד על נסיבות פציעתו. כך קרה שאבחנת "אמנזיה פוסט טראומטית", ניתנה רק מפי ב"כ התובע. ולא בוססה בחוו"ד או בתעודת רופא. התיעוד הרפואי מראה שסמוך לאחר התאונה היתה פגיעה בזכרונו של התובע ובהמשך, הלך מצבו והשתפר. לא מצאתי תיעוד רפואי על מצב זכרונו של התובע את אירועי התאונה, במועד הסמוך לניהול שלב ההוכחות במשפט. מכאן שהתובע לא הוכיח את טענתו כענין שברפואה.

4. הטענה ש"התובע לא זוכר" היא טענה עובדתית. יש להוכיחה, אך לא בהכרזה חגיגית של עורך-הדין. גם אנשים אחרים – אפילו הם מקורבים לתובע מאוד, כמו הוריו - לא יודעים מה זוכר התובע ואינם יכולים להעיד על כך. רק התובע עצמו יכול להעיד על-כך ש"אינו זוכר", אך הוא לא עשה כן. בסיכומיו מבהיר התובע שהוא יכול להעיד. הוא העיד במשטרה, נפגש עם חוקר וגם נכח בדיונים. לא היתה מניעה שהוא יעיד שאינו זוכר את נסיבות פציעתו ויחשוף עצמו לחקירה נגדית שבה יתבררו גבולות זכרונו. התובע לא עשה כן. כך חמק גם מהתמודדות עם חקירה נגדית וכך גם לא ניתנה לנתבעת הזדמנות לתקוף את אמינותו האישית והרי לתובע עבר פלילי מכביד: הוא היה מעורב בעברו בקטטות, בעבירות רכוש וסמים, עבר גמילה מספר פעמים, ריצה עונשי מאסר וגם נטען לגביו שבעבר נפגע באירוע אלימות שאת נזקיו ניסה להציג כתוצאות תאונת דרכים.

5. את הטענה שהתובע לא העיד על נסיבות פציעתו כי "אינו זוכר" אותן, יש לבחון בהקשר נוסף, שידון בהמשך ביתר פירוט – פרשת פגישתו המפתיעה עם גב' אמסלם. מדובר באירוע השנוי במחלוקת שבו השתתף התובע. התובע ניסה להוכיחו באמצעות אביו, אמו, החוקר מר גנור והגב' אמסלם. רק הוא עצמו, שנטל בו חלק, נמנע מלהעיד עליו. מדוע? התובע אף לא טרח להציע הסבר והרי טענת "אמנזיה פוסט טראומטית" אינה רלבנטית כאן, האירוע קרה אחרי שהחלים מפציעתו.

6. בסיכומיו ציין התובע כי הוא התייצב לדיון ואילו רצה בכך ב"כ הנתבעת, יכול היה לבקש שיתייצב להעיד (והדברים הודגשו ביתר שאת בסיכומי התשובה). אין כל בסיס להיפוך נטל הראיה בתביעה זו. על התובע להוכיח את תביעתו ולא על הנתבעת להוכיח את העדר חבותה. לתלונת התובע על כך שהנתבעת לא חקרה אותו מיוזמתה אין בסיס. ראשית, אין לנתבעת חובה דיונית או אחרת לתקן עבור התובע את טעויותיו. שנית, אילו ביקשה לחקור את התובע, היתה הנתבעת מעמידה עצמה בנחיתות דיונית, שכן היה עליה לחקור את היריב בחקירה ראשית ולא בחקירה נגדית. איני סבור שיש לזקוף לגנות הנתבעת את העובדה שלא עשתה את מלאכת התובע עבורו.

7. אין מנוס מהמסקנה שהתובע פשוט התחמק ממתן עדות. במקום ללכת בדרך המלך ולהעיד בעצמו, בחר התובע ללכת בדרך עקלקלה ולהביא עדויות משניות אודות נסיבות פציעתו. הדבר פוגם מאוד באמינות טענותיו.

8. את הערכת הראיות שהוגשו, נתחיל מהתייחסות התיעוד אודות נסיבות פציעתו של התובע. התובע מוכר כנרקומן עם עבר פלילי עשיר. כשהובא לבית-החולים נמצאה בדמו כמות גדולה של סמים. צוות מד"א שפינה אותו לבית החולים והצוות הרפואי שטיפל בו שם התייחסו ספונטנית לסימני הפגיעה שממצא על גופו כסימני מכות. דומה שלצוות הרפואי יש מיומנות בזיהוי גורמי פגיעה וסביר שידעו להבחין בין הסימנים שעשויים להגרם בתאונת דרכים לבין הסימנים שנמצאים אצל מי ש"פוצצו אותו במכות" (כפי שצוטטה האחות בבית החולים בדו"ח הפעולה של המשטרה). משמע, הממצא החפצי שנמצא על התובע, כפי שהוערך ספונטנית ותועד בפרטים, אינו מצביע על פציעה בתאונת דרכים, אלא על פציעה בקטטה. יוער, שאף שהתובע נפצע ברחוב ראשי בבת-ים באמצע היום בנוכחות קהל לא תיעדו המשטרה או מד"א שאדם כלשהו שנמצא בזירת האירוע טען בפניהם שהתובע נפצע מפגיעת מכונית.

9. אבי התובע העיד שהתובע מלמל בהזדמנויות שונות אחרי התאונה את המילה "אבריה" (דהיינו, תאונת דרכים). בסיכומים נעשה ניסיון להסיק מכך מסקנה על גבי נסיבות פציעתו. נטען גם שהנתבעת לא יכולה להתכחש לטענה זו, שכן טענת האב (על מלמולי הבן) הונצחה גם בחקירה פרטית שערכה הנתבעת. התובע טוען שעדות האב על דברי הבן היא ראיה כשרה, רס גסטה, עדות על דברים שאמר קורבן תאונה ספונטנית בסמוך לאירוע. הנתבעת כופרת במשמעות אותם מלמולים וטוענת שניתן להכשיר עדויות שמיעה בטענת רס גסטה, רק מקום שמי שכנטען אמר את הדברים, לא היה יכול להעיד במשפט.

10. דומה שעל התובע להחליט אם הוא זוכר מה קרה לא – או שאינו זוכר. אם התובע כלל אינו זוכר מה קרה לו, איזו משמעות יש למלמולים שלו בעת שלא היה בהכרה מלאה? אין לנחש מה העסיק אותו, ממה פחד ועל מה חשב. יתכן שחשב על תאונת דרכים אף שהוכה – בדיוק כפי שעשוי היה לחשוב על כך שמכים אותו, למרות שנפצע בתאונת דרכים. בקצרה, מי חכם וידע לפרש מלמולים של אדם שאינו בהכרה מלאה?

גם העובדה שהנתבעת יודעת שהאב טוען טענה מסויימת מפני שחזר עליה גם בפני חוקר מטעמה, בוודאי אינה מחייבת אותה לקבל את הטענה כאמת.

לבסוף, הנתבעת צודקת בטענתה שהחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מסוג רס גסטה מבוסס על כך שאומר הדברים אינו זמין עוד לתת עדות בבית-המשפט (ומענין זה מתעלם התובע לחלוטין בסיכומי התשובה שלו). כך למשל, יכול מי ששמע את דבריו האחרונים של קורבן רצח, לספר לבית-המשפט מה אמר המנוח. התובע זמין לעדות אף שהתחמק ממנה ואין להכשיר עדות על מה שאמר כתחליף לעדות שלו עצמו שממנה התחמק.

11. לגרסת עדי התביעה התרחש אירוע יוצא דופן מאוד – פגישה אקראית של התובע עם עדת ראיה שגילתה להם מה קרה לו. גם זמן רב לאחר שהתרחש האירוע, ממשיכים פרטיו להשתנות מגרסה לגרסה ומעדות לעדות. צודק ב"כ התובע כשהוא מצביע על כך שלא כל הבדל בין עדויות הוא "סתירה". יתכן שעדים ידגישו בעדויותיהם פרטים שונים, או שחלקם יזכרו בגרסה אחת ויושמטו באחרת. לעתים גם יש ניגודים ממשיים בין מה שנחרט בזכרונם של עדי אמת. בכל זאת, קווי המתאר העיקריים של אירוע חריג, מצופים להזכר. מי שהשתתפו באירוע מרגש אמיתי, אמורים לתאר באופן דומה את פרטיו העיקריים. לא זה מה שקרה לעדי התביעה.

12. על המפגש העידו הורי התובע וגב' אמסלם – אף שנוכחות האב במפגש שנויה במחלוקת. מי שלא העיד כלל אודות המפגש הוא מי שלפי כל הגרסאות נטל בו חלק, התובע עצמו. בין ראיות התביעה נכללה עדותו של החוקר מר גנור, אשר בדו"ח שערך סיכם את מה שסיפרו לו התובע ואביו אודות האירוע. כאן ממש ניסה התובע להנות מכל העולמות: את גרסתו על האירוע הוא הביא בפני בית-המשפט "באמצעות מתווך", בדרך שמנעה ממנו חשיפה לחקירה נגדית.

13. בתצהיר אבי התובע, נכתב שלאחר שחרור התובע מבית החולים "הוא סיפר שניגשה אליו אשה זרה וסיפרה לו שראתה אותו נפגע בתאונת דרכים". כך גם נכתב בתצהיר אמו. עוד סיפר האב שהוא צלצל לגב' אמסלם והיא סיפרה לו מה קרה לבנו שנדרס ע"י מכונית. משמע, על הפגישה למד האב, מדברי בנו ולא ממראה עיניו. על נסיבות הפציעה שמע בטלפון מגב' אמסלם. בעת שהעיד האב בבית המשפט השתנתה גרסתו לחלוטין: בעדות סיפר האב כי הוא היה עד לפגישה של בנו עם אותה אשה זרה "אני הייתי בצד ופשוט ראיתי שאישה ניגשת אליו". מאליה מתעוררת התמיהה: אם פגש אבי התובע את גב' אמסלם באותו מעמד, על שום מה היה עליו לצלצל אליה ולשמוע ממנה בטלפון על הנסיבות שבהן נפצע בנו (וזה מה שהצהיר)?

14. מטעם התובע הוגש תצהיר החוקר, דני גנור שחקר עבורו את האירוע. החוקר תיאר שיחה שערך עם גב' אמסלם שסיפרה: "כחודשיים לאחר מכן בעודה הולכת ברחוב בלפור בבת-ים היא ראתה שני גברים יושבים על הספסל, כאשר אחד מהם היא זיהתה בוודאות כבחור שנדרס בתאונה והשני היה אביו." גרסה זו סותרת את שתי הגרסאות שנתן האב, בתצהיר ובמשפט.

15. כשהעידה גב' אמסלם בבית-המשפט, השתנתה גרסתה (כפי ששינתה פרטים רבים שמסרה לחוקר), תוך "יישור קו" עם עדותו של אבי התובע: לא עוד ניגשה גב' אמסלם לשוחח עם שני אנשים היושבים על ספסל. כעת העידה גב' אמסלם, שראתה את התובע (עומד) דיברה אליו והוא לא ענה לה. פתאום הגיע אדם, הזדהה כאביו של התובע שוחח עמה וקיבל ממנה את מספר הטלפון שלה. בענין אחרון זה עדיין סתרה עדות גב' אמסלם את עדות האב, שאת מספר הטלפון קיבל דווקא מבנו. גב' אמסלם העידה שסיפרה באותו מעמד כל שידעה לאבי התובע וגם המליצה לו לתבוע את "קרנית". בניגוד לטענת האב בתצהירו – שהתובע שוחח עם גב' אמסלם ודיווח לו על השיחה – העידה גב' אמסלם שהתובע לא דיבר איתה!

16. גרסה אחרת קיבל עד התביעה מר גנור מהאב ומהבן (מסתבר שעל זה כן יכול היה הבן להעיד בפני חוקר מטעמו, אך לא בבית-המשפט) יחדיו: "זמן מה לאחר שחזר הביתה מ"בית לווינשטיין" ישב הבן על ספסל ברחוב בלפור בבת-ים בקרבת ביתם אחה"צ כשלפתע ניגשה אליו בחורה (ליאן אמסלם) ששאלה אותו לשלומו, וכשהתפלא על שאלתה סיפרה לו שהיא ראתה את תאונת הדרכים בה היה מעורב ברח' רוטשילד בבת ים ונתנה לו פתק עם מס' הטלפון הסלולארי שלה. כשדימטרי חזר לביתו בערב הוא סיפר לאביו איליה על הבחורה ונתן לו את הפתק..." אכן, גרסה זו דומה יותר לתצהירו של האב, אך היא סותרת את עדותו בבית-המשפט.

17. מגוון הגרסאות שהושמעו נגע גם לענין עיתויו של אותו מפגש אקראי. אבי התובע הצהיר שזה קרה באחד הימים לאחר שחרורו של התובע מבית החולים. בעדותו העריך שזה קרה שישה או שבעה חודשים אחרי הפציעה. גב' אמסלם איחרה בעדותה את המפגש האקראי עוד יותר – שבעה חודשים עד שנה אחרי האירוע וקשרה זאת למועד מות אביה. בחקירתה הנגדית חזרה על כך מספר פעמים ובבטחון. בדו"ח החוקר גנור (שהיה סמוך הרבה יותר למאורעות) צויין שגב' אמסלם העריכה שהמפגש התרחש כחודשיים אחרי הפציעה, אך בעדותה היא הסבירה שהדבר בלתי אפשרי, במועד זה היא עצמה היתה מאושפזת בבית-חולים בגלל ניתוח בגב. אין ספק שעדותה של גב' אמסלם בבית-המשפט ועדות אבי התובע אינן נכונות. ביום 18.2.10 כבר חתמה גב' אמסלם על תצהיר המפרט את מה שראתה באירוע שהתרחש ביום 6.10.09. אם בכלל התרחש אותו מפגש אקראי, חייב היה להתרחש במועד מוקדם בהרבה מהמועד שעליו העידו עדי התביעה.

18. אפילו נבחן את פרשת המפגש בנפרד מכל שאר היבטי התביעה, מחייבים שתיקת התובע ושלל הסתירות בגרסאות שנתנו אביו וגב' אמסלם, ספק גדול אם אותה פגישה אקראית התרחשה בכלל.

19. אבי התובע הצהיר שגב' אמסלם סיפרה לו שרכב דרס את בנו. בתצהיר הקצר שחתמה גב' אמסלם בפני עוה"ד קיכל אכן נכתב בפשטות ובמפורש: "ראיתי שרכב לבן סובארו (נדמה לי) זה היה בין 1-2 בצהרים פגע בבחור שעמד ליד המדרכה..." זוהי עדות תחת אזהרה והיא אינה אמת. לחוקר גנור, אמרה גב' אמסלם שהיא לא ראתה את רגע הפגיעה, אלא שמעה רעש, שבעקבותיו הפנתה את מבטה וראתה רצף אירועים שגרמו לה לקשור בין פציעת התובע ומכונית שעצרה בקרבת מקום, שברים שהותירה על הכביש, ואנשים שיצאו ממנה והעבירו את התובע הפצוע מהכביש למדרכה (אגב, המשטרה, שהגיעה למקום, לא תיעדה בו סימני תאונת דרכים וגם לא שברים שנפלו מהמכונית הפוגעת). בבית-המשפט סיפרה שהיתה בתוך חנות, שמעה "בום" וצעקות. כשיצאה מהחנות לברר מה קרה, אמרו לה אנשים ש"האוטו העיף את הבן אדם". את התאונה עצמה היא לא ראתה, גם לא את נפילת התובע.

20. עדות גב' אמסלם בבית-המשפט היתה יוצאת דופן מאוד הן בתוכנה והן בצורת נתינתה. לא רק שבדקויות הדברים שאמרה העדה חלו כל העת שינויים, אלא שהעדות סתרה דברים שתועדו מפיה קודם, בתצהיר, ע"י החוקר ובמשטרה. בנוסף לפרטים שכבר נמנו ולשם ההדגמה בלבד, יוזכרו ארבעה עניינים (לכל אחד מהם יש השפעה ישירה על מגוון היבטים של העדות):

(א) לחוקר גנור סיפרה גב' אמסלם ששמעה את ה"בום" מתוך חנות פיצוחים אחרי שהזמינה כוס "ברד". בבית-המשפט הכחישה זאת, הסבירה שאסור לה לשתות "ברד" ואת התאונה שמעה מתוך חנות למוצרי חשמל (מובן שיש חשיבות לשאלה אם שהתה גב' אמסלם על מדרכה, או בתוך חנות – שכן מתוך חנות בודאי שלא היתה יכולה להסב מבטה לראות מיידית את התובע "עף באוויר", כפי שטענה בהזדמנויות שונות).

(ב) בבית-המשפט העידה גב' אמסלם שצלצלה למשטרה ממקום האירוע ללא שיהוי, אך ניתקה כששמעה את הסירנה של האמבולנס בחוץ. לחוקר היא סיפרה שעזבה את המקום, אבל אחרי 10 דקות צלצלה למשטרה, דיווחה על האירוע ונענתה שהאירוע כבר מוכר להם ומטופל (מובן לפי הגרסה שנתנה גב' אמסלם לחוקר, לא היתה יכולה שוחח עם השוטר במקום וממילא אין להתפלא על-כך שהמשטרה לא תיעדה את נוכחותה שם).

(ג) בבית-המשפט סיפרה התובעת שמסרה את פרטיה לשוטר שהגיע למקום. בעדותה במשטרה אמרה שלא נתנה את פרטיה לשוטר שהגיע למקום. (נוכחות העדה בזירה שנויה במחלוקת).

(ד) לחוקר גנור סיפרה גב' אמסלם שבמכונית שממנה בקעה מוזיקה ערבית חזקה ישבו 5 גברים". בבית-המשפט העידה שישבו במכונית שניים ואחר-כך הצטרפו אליהם שנים נוספים. במשטרה סיפרה שברכב המעורב היו "שני ערבים ושני רוסים מסטולים".

21. מדברי גב' אמסלם מבצבצת "גרסה חלופית" לביטחון שהפגינה באמונה שהתובע נפגע בתאונת דרכים דווקא. כשנשאלה במשטרה אם התובע הותקף, השיבה "לא היתה תקיפה היתה מריבה והוא לא הסכים שירימו אותו". בעדותה במשפט, אמרה דווקא שהתובע לא דיבר ולא התנגד לכך שירימו אותו. כיצד אם כן יתכן ש"היתה מריבה?" גב' אמסלם עצמה העידה על חילופי דברים שלה עם אותם "רוסים מסטולים" שנשאו את התובע למדרכה: "ושאלתי אותו, מה, אתם מרביצים לא (צ"ל "לו" - י.ב.)? אז אמרו לי לא, מה פתאום, זה מהאוטו." ובמקום אחר: "ואמרתי להם חבר'ה תשמעו, מה קרה? כאילו הרביצו? מה היה?" ניכר מהדברים חשד של גב' אמסלם עצמה, שאותם "רוסים מסטולים" היכו את התובע, שגם הוא זוהה על ידי העוברים והשבים (וע"י גב' אמסלם עצמה) כ"רוסי מסטול". מהעדות עולה בבירור שעד שלא "הרגיעו" אותה האנשים שבהם חשדה בתקיפה, היא עצמה חשדה שהתובע נפצע ממכות!

22. מפליא מכל הוא כמדומה הזיהוי הספונטני שזיהתה גב' אמסלם את התובע. בעדותה סיפרה שראתה את התובע לראשונה אחרי שנפצע, כשהיה "מקופל" וגם חבול בפניו. היא עמדה על כך שהוא רק דימם מצד שמאל בראשו ופניו לא היו שטופי דם.

זהו תיאור ממעיט מאוד של מה שפורט בתיעוד הרפואי: התובע נחבל בראשו חבלות קשות. היו לו שברים בפנים, שבר בארובת העין, שברים בלסת ובסינוס ופניו דיממו. על פניו היו סימני מכות קשות והוא סבל מפגיעה מוחית.

אין ספק שפניו של אדם שנחבל באופן כזה שונים מאוד מהמראה הרגיל שלהם. ניסיון החיים הוא שגם פגיעות קלות יחסית בפנים גורמות לדמום ניכר וקשה להאמין שלא כך קרה גם לתובע. אכן, גם בזכ"ד של המשטרה מצוטטת ימית קצב שהזעיקה את מד"א ואת המשטרה שסיפרה לרס"ב דוד בנימין שראתה את התובע כשהוא שותת דם (כך גם סיפרה בהקלטה שערך החוקר מטעם הנתבעת).

23. גב' אמסלם העידה שלא ראתה את התובע לפני שנפצע. עד שפגשה בו באקראי ברחוב, היא ראתה את פניו המעוותות מחמת פציעות במשך זמן קצר. והנה, חלפו להם חודשים. פצעי התובע החלימו. השברים התאחו. הדימומים חלפו. הנפיחות ירדה. התובע ישב לו לתומו על ספסל ברחוב וגב' אמסלם – שבעצמה עברה לא מעט בתקופת הביניים לרבות ניתוח ואשפוז – ראתה אותו, לדבריה, באקראי ברחוב וזיהתה אותו מיד. איני מאמין שהדבר מתקבל על הדעת כלל.

24. עדות גב' אמסלם לא ניתנה כדרך שבה מעיד אדם זר בנושא שבו אין לו כל ענין. ברור למדי שבעת מתן העדות היתה מידה גדולה יותר של היכרות בינה לבין משפחת התובע, משהודו במפורש. גב' אמסלם העידה שדיברה עם אבי התובע פעם אחת במפגש האקראי ושוב בשיחת טלפון קצרה. ובכל זאת, העידה באהדה (ובידיעת פרטים מפתיעה): "כשבן אדם בא ובוכה לך שהוא ישן עם הילד שלו כל לילה והוא מפוטר מהעבודה..." אם התובע, גב' רייזנר העידה שביום הדיון ראתה לראשונה את גב' אמסלם והיא יודעת שיש לה בעיות עם הילדים. כשנשאלה מהיכן היא יודעת על בעיות אלה סיפרה ששמעה עליהן מבנה, התובע. כשנשאלה אם התובע שומר עם גב' אמסלם על קשר השיבה: "הוא לא שומר על קשר איתה, אבל כאשר הוא שאל, לפי דעתי אפילו היה ילד איתה כשהיא הגיעה, כאשר היא ניגשה אליו אז הם הכירו אחד את השני והיא סיפרה לו שיש לה ילדים." כשנשאלה מהיכן הידיעה שיש לגב' אמסלם "בעיות עם הילדים" נסוגה העדה ואמרה "יכול להיות שהתבטאתי לא נכון."

25. גב' אמסלם העידה שהיא ששכנעה את אבי התובע לתבוע את "קרנית", וכשנשאלה מהיכן לה הידע אודות "קרנית" השיבה: "יש לי 17 תביעות שאני יכולה להגיש לקרנית ואני לא מגישה". קשה היה שלא להתרשם במהלך המשפט, שלגב' אמסלם אינטרס אישי בהצלחת התביעה. היא הגנה על עניינו של התובע בהתלהבות חריגה, התפלמסה עם עוה"ד, "התנגדה" לשאלות ולטענות השתיקה את עורכי-הדין וצעקה על ב"כ הנתבעת. לא בכדי הפנה אליה ב"כ התובע (בחקירה חוזרת – למורת רוחו של ב"כ הנתבעת) את השאלה: "מישהו הציע לך משהו על העדות הזאת שאת מגיעה פה לבית-משפט?" ההכחשה המוזמנת היתה מפורטת מאוד, כצפוי.

26. בסיכומי התובע נטען שעדותה של גב' אמסלם מעוררת אמון והיא עצמה הונעה מאזרחות טובה. לא זה הרושם שנותר בבית-המשפט. לגב' אמסלם היסטוריה של שימוש בסמים ועבירות אלימות. בין עדותה בתצהיר, בפני החוקר, במשטרה ובבית-המשפט ובין כל אחת מהן לעדויות העדים האחרים, נמצאו סתירות רבות שרק מקצתן נמנו קודם. על עדות כזאת לא ניתן לסמוך כלל.

27. גם הנתבעת עשתה מאמץ לאסוף ראיות אודות האירוע. חוקר מטעמה שוחח עם אנשים שונים שראו מקטעים שונים של האירועים ושמעו מאנשים אחרים מה שקרה. הניסיון להביא את הנחקרים לבית-המשפט נכשל ובהסכמה הוגשו הקלטות חקירותיהם ע"י חוקר פרטי שהפעילה הנתבעת. אמנע מניתוח פרטי הקלטות אלה, שמשקלן מוגבל למדי. עולה מהן שאנשים ששהו במקום שבו נפצע התובע, או שראו אותו מיד אחרי פציעתו נותרו ברושם שהוא נפצע באירוע פלילי ולא בתאונת דרכים, אך לא נראה שמישהו מהם יכול להעיד על כך עדות חד-משמעית וברורה.

28. לסיכום: התובע טוען שנפגע בתאונת דרכים ע"י מכונית אלמונית, איבד את זכרונו ואת האירוע הוא מבקש להוכיח באמצעות עדת ראיה, שמצא במקרה. ניתוח הראיות מצביע על כך שאיש לא ראה שהתובע נפגע בפועל ע"י מכונית. אנשים ששהו בזירת האירוע, או ראו את התובע מיד אחרי שנפצע, האמינו שהוא נרקומן שנפצע מאלימות ולא מתאונת דרכים. כך גם פורשו הממצאים הרפואיים ע"י מי שטיפל בתובע, כך גם התרשמתי מהראיות.

29. חובת בית-המשפט לקבוע ממצא בשאלות של מהימנות ולעשות כן בלשון מתונה ומאופקת. איני מאמין לטענות התובע. התחמקות התובע מעדות (ואמנע מחזרה על הפרטים) מעוררת אי-אמון. הסתירות הרבות בגרסאות עדי התביעה אינן ניתנות להסבר "תמים". מדובר בסתירות מהותיות הנוגעות לליבת הסיפור שבפיהם. לא ניתן לתת אמון בעדותה של גב' אמסלם על מה שכביכול ראתה ועשתה בזירת פציעתו של התובע. לא ניתן גם לתת אמון בעדויות על פרשת הפגישה האקראית של התובע עם גב' אמסלם. הרושם הברור שנותר לבית-המשפט הוא שמדובר במסכת של בדיות שנועדו להקים לתובע עילת תביעה כוזבת בגין אירוע שכלל לא קרה.

30. התביעה נדחית. הנתבעת נגררה להליך ממושך ויקר. לבית-המשפט אין ידיעה על היקף ההוצאות שנגרמו לה בפועל. לא נראה תקין שלנתבעת יגרם הפסד כספי כאשר נכשל ניסיון לקבל ממנה פיצוי שלא כדין. לפיכך היא תגיש בתוך 14 יום את פירוט הוצאותיה. תוך 7 ימים נוספים יגיב עליו התובע ואז תנתן החלטה משלימה בשאלת הוצאות המשפט.

ת"פ 27.11.14.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.