1. השאלה העומדת להכרעתי היא האם יש לראות במשיבה כ"בעלת הזיקה הקרובה ביותר" לנכס המצוי ברח' הפלמ"ח 16 במבשרת ציון, כהגדרת מונח זה בפקודת העיריות [נוסח חדש], וזאת שעה שרק בן זוגה של המשיבה, שאין חולק כי החזיק בנכס, הוא הבעלים הרשום שלו.

רקע עובדתי והליכים קודמים בתיק:

1. התובעת, המועצה המקומית מבשרת ציון, הגישה ביום 5.6.07 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד שני בני הזוג שלמה ומירה קירמה. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים הם הבעלים או המחזיקים של הנכס, והם חבים למועצה חוב כספי בגין חשבונות מים ארנונה וביוב בסך של 64,620 ₪.
2. הנתבעים לא התגוננו כנגד תובענה זו וביום 16.4.08 ניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה. כנגד הנתבע ניתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל עוד ביום 24.2.08 ועל כן לפסק הדין שניתן לא הייתה משמעות אופרטיבית בכל הנוגע אליו. לעומת זאת, המועצה החלה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעת ובחודש יוני 2010 הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין.
3. ביום 2.1.14 ביטלה הרשמת הבכירה מאיה אב גנים ויינשטיין את פסק הדין, ונתנה לנתבעת רשות להתגונן, והתובענה הועברה לטיפולי. התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקה בשל צו הכינוס שהיה תלוי ועומד במועדים הרלבנטיים.
4. כפי שהתברר במסגרת הליכים אלו, שלמה קירמה רכש את הנכס בשנת 1984 והתחתן עם מרים בשנת 1986. הזכויות בנכס היו ונותרו רשומות במהלך כל השנים על שמו בלבד.
5. לבני הזוג נולדו שני ילדים ויחסיהם ידעו עליות ומורדות, עד לגירושיהם בחודש יוני 2007. בהסכם הגירושים שנכרת בין הצדדים נקבע כי הבית "יושאר בחזקת מירה קירמה בויתור מלא של שלמה קירמה... תשלומי המשכנתא ימשיכו לרדת מחשבון הבנק של מירה קירמה ומכספה...".
6. אין חולק כי מחודש יולי 2007, חודש לאחר הגירושין ולאחר הגשת תביעה זו, מירה קירמה משלמת את הארנונה למועצה. אך השאלה העומדת להכרעתי היא האם יש לחייבה לשלם גם בגין השנים שקדמו לגירושין?
7. להשלמת התמונה אציין כי לאחר הגשת התביעה ולאחר שהמועצה נקטה בהליכי הוצאה לפועל כנגד מרים, פנה שלמה קירמה למועצה וטען שיש לדרוש את החוב נשוא התביעה מכונס הנכסים ולא ממרים. בעקבות פניותיו של התובע לגורמים שונים במועצה המקומית הוציאה מנהלת מחלקת הגבייה ביום 22.1.09 מכתב לב"כ המועצה בהליכים אלו ובו ציינה כי אין ראיה שמרים קירמה החזיקה בנכס עד לגירושיה, ועל כן יש לתבוע את החוב במסגרת כינוס הנכסים של שלמה קירמה. עו"ד ברקוביץ, שהיה היועץ המשפטי של המועצה בשעתו, השתכנע אף הוא מטענותיו של שלמה ונתן ביום 4.2.09 חוות דעת ולפיה חובות הארנונה שנצברו עד למועד הגירושין, צריכים להתברר במסגרת תביעת חוב אצל הכונס, ואין לדרוש אותם ממרים קירמה. המועצה הודיעה במהלך הדיונים בפניי כי אכן הגישה תביעת חוב לכונס, אך התביעה הוגשה על ידה באיחור, ומטעם זה נדחתה.

האם מרים קירמה התגוררה בנכס לפני גירושיה?

1. מרים טענה בתצהיר העדות הראשית כי היא לא התגוררה באופן רציף בנכס, בשל מערכת היחסים העכורה עם שלמה, ובשל חששה מהנושים שהגיעו לביתם. לטענת מרים מעת לעת עברה עם הילדים והתגוררה עם אימה בירושלים.
2. בחקירה הנגדית של מרים הסתבר כי על אף הטענה שהתגוררה בירושלים הרי שלמעשה דבר לא השתנה באורחות חייה או בסדר יומם של הילדים, והם המשיכו ללמוד במבשרת. יתר על כן, הגרסה של מרים כי התגוררה בירושלים הועלתה לראשונה בתצהיר העדות הראשית ולא היה לה זכר בתצהיר שהוגש לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן, ואף בדיון הראשון שהתקיים בפניי הודתה מרים, באמצעות בא כוחה, כי התגוררה בנכס עם שלמה מאז נישואיהם ברציפות (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 22 ואילך).
3. על כן אני דוחה את הטענה שמרים לא החזיקה בנכס, וקובעת כי היא התגוררה בו משנת 1986.

האם מרים היא המחזיקה בעלת הזיקה הקרובה ביותר?

1. סע' 153 לצו המועצות המקומיות (א), התש"א-1950, העניק למועצה המקומית את הסמכות להטיל ארנונה בתחום שיפוטה. בשנת הכספים 1993 חלה רפורמה בדיני הארנונה, וונחקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992(להלן:ב "חוק ההסדרים"). חוק ההסדרים ביטל בין השאר את סע' 153הנ"ל, ובמקומו הוסדר נושא הסמכות של מועצות מקומיות בסע' 8 לחוק ההסדרים האומר:

".8(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין. הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס."

בחוק ההסדרים הוגדרה "מועצה" כ- "הגדרתה" בסעיף 1לפקודת העיריות וכן "מועצה שנתכוננה לפי פקודת המועצות המקומיות", ומכאן שהתיקון בחוק חל גם על מועצת מבשרת ציון.

1. סעיף 7 לחוק ההסדרים מפנה להגדרת המונח "מחזיק" כפי שהוא מופיע בפקודת העיריות [נוסח חדש] והפסיקה פירשה מונח זה כבעל הזכויות, המונח "מחזיק" התפרש בפסיקה כחל על "בעל הזיקה הקרובה ביותר בנכס". בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341 (1985) הובהר כי בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס אינו בהכרח מי שלו מוקנות הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לנכס, אלא מי שהוא, יחסית, בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס:

"המחוקק ביקש להדגיש, כי בנוקטו את הביטוי 'מחזיק' אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להדחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלו, אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות המוטלות על המחזיק לפי הפקודה" (שם, עמ' 344-343).

1. בעניינינו, טוענת מרים כי בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הוא שלמה, שאין חולק כי התגורר בנכס משנת 1986, היה בעל הזכויות היחיד בו, ואף היה רשום עד לשנת 2001 לערך (המועד המדויק שנוי במחלוקת) כמחזיק היחיד בספרי המועצה.
2. המועצה לעומת זאת טוענת כי מכוח הלכת השיתוף הספציפי יש לראות את מרים כבעלים של הנכס, ומכאן שהיא גם כן בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס.
3. כאמור מרים ושלמה נישאו הרבה לאחר כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1972 לתוקף ומכאן שאין לבני הזוג שותפות כוללת בנכסים, הנובעת מנישואיהם. קרי, הבעלות בנכסים נלמדת מאופן רישומם ומהדין הכללי.
4. דוקטרינת השיתוף הספציפי נועדה להתמודד עם הקושי שבניסוחו של חוק יחסי ממון, והיא קובעת כי בנסיבות מסוימות וככל שהוכחה כוונת שיתוף בנכס הספציפי אצל בני הזוג, הרי שניתן לקבוע בהתבסס על הדין הכללי כי נכסים אלו הם בבעלות משותפת. לפי דוקטרינה זו, כוונת השיתוף נלמדת מהנסיבות העובדתיות שהובאו לפני בית המשפט, היא נלמדת לגבי נכס מסוים, ובהתבסס על הוראות שונות בדין הכללי, לרבות בין היתר: דיני נאמנות, דיני שליחות, דיני החוזים, עקרון תום הלב וכן דיני עשיית עושר ולא במשפט [ר' למשל ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב [פורסם בנבו] (2010); ה"פ (מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דור [פורסם בנבו] (2011); בעמ 1477/13 ‏ פלונית נ' פלוני 6.8.2013].
5. היות והמועצה טוענת כי מתקיימת הלכת השיתוף הספציפי בנכס זה, הרי שעליה הנטל להוכיח טענה זו ונטל זה לא הורם על ידה. המועצה לא הוכיחה כי מרים נטלה את המשכנתא או שילמה אותה לפני הגירושין, ואף לא סתרה את טענתה של מרים כי שלמה הוא זה ששילם את כל הוצאות הבית לרבות המשכנתא.
6. המועצה למעשה לא הוכיחה כי קיים כל סממן חיצוני המעיד על שיתוף בנכס על השקעות של מרים בנכס ואך טענה לכוונת שיתוף כאמור, אף כי לא הוכיחה גם אותה (וראו ע"א 7687/04‏ ששון נ' ששון, פ''ד נט(5) 596).
7. לא מצאתי כי יש בפסיקה שהגישה המועצה (תא (ראשל"צ) 700758/03 עיריית חולון נ' מילשטיין דוד [פורסם בנבו, 22/07/07] ) כדי לתמוך בטענתה שיש לחייב את שני בני הזוג, שכן נקודת המוצא באותו פסק דין הייתה ששני בני הזוג היו רשומים כבעלי הנכס. בעניינינו כאמור רק בן הזוג רשום כבעל הנכס, וכך היה הדבר עוד קודם לנישואין.
8. על כן אני קובעת כי בהינתן שבמועדים הרלבנטיים גם שלמה וגם מרים התגוררו בנכס, אך רק שלמה היה הבעלים שלו, ומכאן ששלמה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר. משכך, דין התביעה כנגד מרים להידחות. המועצה תישא בהוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 7,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ה, 15 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.