לפני בקשת המבקש- הנאשם מס' 4 להורות על מחיקת כתב האישום נגדו בשל טענה של הגנה מן הצדק מאחר ולטענתו המשיבה לא הזמינה אותו למסור גרסה ביחס לחשדות נגדו, שהבשילו לאחר מכן לכתב אישום.

ההליכים עד כה

1. ביום 9.6.10 הוגש כתב אישום נגד שלושה נאשמים, שהנם אחים - אשר המבקש לא נכלל בהם, שבו יוחסו להם עבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש במקרקעין בניגוד ליעודם, עבירות לפי סעיפים 145 (א)(2), 145 (א)(3), 204 (א), 208 ו- 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965. בכתב האישום נטען כי בביקורת שנערכה ביום 14.9.09 התגלה כי הנאשמים ביצעו בניה בשטח של כ- 216 מ"ר, ללא מתן פירוט נוסף לגבי הבניה שבוצעה.

2. ביום 28.12.10 התייצבו הנאשמים להקראה. אחד הנאשמים טען כי הבניה בוצעה בבית דו משפחתי שהוא והדוד שלו מתגוררים בו וכי הוא אינו יודע מה פשר השטח של 216 מ"ר, שצוין בכתב האישום. ב"כ המאשימה ציין באותה ישיבה: "בקומה השלישית יש קירוי של מרפסת בשטח של 150 מ"ר באחד האגפים. ההיתר הוצא על שם שלושת הנאשמים. בדעתי להגיש כתב אישום מתוקן ובו לפרט מהם חריגות הבניה בכל אחד מהקומות בבניין התלת קומתי אליו התיחס הנאשם"

3. עד למועד ההקראה הנוסף שנקבע, שהיה ביום 27.2.11, לא הוגש כתב אישום מתוקן ובאותה ישיבה טען ב"כ המאשימה, כי טרם עלה בידו לאתר את "הדודה", ולקבל את גרסתה לפני הגשת כתב אישום נגדה. עוד טען ב"כ המאשימה, כי לדידו ההיתרים בוצעו "כמקשה אחת" וכי "את החלוקה הפנימית איננו יודעים. היום אנו יודעים שהמחצית הימנית שייכת לדוד מר ג'ורג' מרינה והחצי השמאלי שייך לשני אחים ולאבא ושם מדובר במרפסות".

4. ביום 23.3.2011 הוגש כתב אישום מתוקן, שכלל בנוסף לנאשמים שבכתב האישום המקורי שני נאשמים נוספים; המבקש ואמו הגב' שרה מרינה. בכתב האישום המתוקן נטען כי בביקורת שנערכה ביום 14.9.09 נמצא כי המבקש ויתר הנאשמים ביצעו עבודות בניה ומשתמשים באותה בניה ללא היתר, באופן ששלושה נאשמים שהמבקש אינו נכלל ביניהם, בנו מרפסת מקורה בשטח של כ- 14 מ"ר בקומה א' ומרפסת מקורה בשטח זהה בקומות ב' ו- ג' לאותו בניין. כלפי הנאשם – המבקש כאן, וכלפי הגב' שרה מרינה נטען, כי הם בנו ומשתמשים במרפסת מקורה בשטח של כ- 20 מ"ר בקומה א' וכן כי הם ביצעו עבודות קירוי של מרפסת פתוחה בשטח של כ- 154 מ"ר בקומה ג'.

5. ביום 27.4.11 התקיימה הקראה נוספת בה הודיע ב"כ המאשימה, כי הוגש כתב אישום והדיון נדחה ליום 15.6.11 לשם זימון הנאשמים. בדיון שהתקיים ביום 15.6.11 הודיע ב"כ המאשימה כהאי לשנא: "חברי מוסר לי שהנאשמת מס' 5 הלכה לעולמה ולכן אבקש למחוק אותה מכתב האישום". בעניינו של המבקש נטען על ידי ב"כ, כי יש בכוונתו להגיש בקשה לביטול כתב האישום משלא הוזמן המבקש למסור גרסתו בטרם יוגש כתב אישום. באותה ישיבה הודו יתר הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן ונגזר דינם. הדיון בעניינו של המבקש נדחה שוב ושוב למספר ישיבות כשכל פעם עולות טענת באשר למצב התכנוני.

6. כעת מונחת לפני בקשת המבקש בה טוען ב"כ, כי קיימת חובה על המאשימה לזמן את המבקש ליתן גרסתו בטרם יוגש כתב אישום ומשלא נעשה כן על ידה, יש בכך משום פגיעה בזכויותיו, וכי פגיעה זו מקימה לו טענה של הגנה מן הצדק, אשר יש בה כדי להוליך לביטול כתב האישום. במסגרת בקשתו מפרט ב"כ המבקש את המקור לחובה הנטענת, ומציין כי מחיקת כתב האישום לא יהא בה מעשה בלתי הפיך משום שניתן להגיש כתב אישום לאחר שיוזמן המבקש למסור את גרסתו וככל שלא תשתכנע המאשימה מטענותיו.

7. ב"כ המשיבה הגיש תגובה בה הוא פירט את ההליכים שהולידו את כתב האישום ונתן הסבר לצורך בתיקונים שנערכו בכתב האישום. בהקשר זה טען ב"כ המאשימה, כי בעקבות דיונים שנערכו [בבית המשפט- מ"ע] "נתחוור למאשימה כי יש צורך להוסיף את הנאשם... בעיקר נוכח חלוקת בעלות פנימית שנערכה במבנה ואשר למאשימה לא היתה כל יכולת לדעת אודותיה מראש". ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי ההוראה לזמן חשוד למסור גרסה בטרם הגשת כתב אישום, אינה מעוגנת בדבר חקיקה, אלא רק בהנחיה של היועץ המשפט לממשלה. נוסף לכך, טען ב"כ המאשימה, כי יש להשתמש בסמכות לביטול כתב אישום במשורה והוא הפנה לפסיקה רלוונטית. עוד הדגיש ב"כ המאשימה את חומרת העבירות בהן מואשם המבקש ולעובדה, כי עד עצם היום הזה ממשיך המבקש ועושה דין לעצמו ואינו חדל מהשימוש הבלתי חוקי. חשיבות נועדה לכך כי בתגובת ב"כ המשיבה אין הכחשה לכך כי המבקש לא הוזמן למסור את גרסתו בטרם יוגש כתב אישום, ובהקשר זה הוא טוען כי גם אם נפל פגם בפעולת המאשימה, הרי אין בכך כדי להביא לביטול כתב האישום, זאת משום שאיזון בין חומרת העבירה לבין הפגם שנתגלה, אין בו כדי להוביל לביטול האישום.

הגנה מן הצדק- הפן המשפטי

8. טענתו של המבקש הנה טענה של הגנה מן הצדק. ראשון היה פסק הדין בע"א 2910/94, ארנסט נגד יפת, פ"ד נ (2) 221, שם מוסד הכלל שלפיו בית המשפט מוסמך לבטל כתב אישום כשאין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן או כשיש בניהול המשפט משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. המבחן שנקבע באותו פסק דין היה מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", כאשר הכוונה להתנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ולמקרה בו המצפון מזדעזע ותחושת הצדק נפגעת. מבחן זה רוכך עם השנים ובפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (להלן: פרשת בורוביץ) הורחבה תחולת ההגנה גם למקרים של התנהגות רשלנית של הרשות או בנסיבות שאינן תלויות ברשות עצמה, אך המבססות בבירור את המסקנה כי לא ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. ניתן לומר כי בפסק הדין בעניין בורוביץ' ניתן הדגש על תוצאת ההליך הפלילי על הנאשם גם אם אין תוצאה זו נעוצה בהתנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות, זאת מתוך ראיה כי ניהול הליך לא הוגן כלפי נאשם, יכול להווצר גם ללא קשר בהתנהגות הרשות.

9. דוקטרינה זו זכתה לעיגון חקיקתי במסגרת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, שם נקבע כי בית המשפט רשאי לבטל כתב אישום במקרה ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". פסיקת בית המשפט העליון המאוחרת קבעה כי סעיף 149(10) לא שינה מהמבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ' לבחינתה של הטענה. ראו: בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור; ע"פ 3712/06 פלוני נגד מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.4.08).

בפרשת בורוביץ' נקבעו מבחן משולש לתחולתה של ההגנה, אשר נועד לבחינת ההליך המשפטי, תקינותו, מידת הפגיעה של ההליך בנאשם ואיזון האינטרסים השונים שעומדים בבסיס העניין. בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, יבחן בית המשפט אם יש בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים שבו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ועליו לערוך איזון בין הערכים השונים התומכים בניהול ההליך לעומת אלה הנוגדים לכך. בשלב השלישי, יבדוק בית המשפט אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

10. פסיקת בתי המשפט חזרה וקבעה כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק תיושם רק במקרים יוצאי דופן ונדירים, ולא על נקל ימחק בית המשפט כתב האישום עקב טענה של הגנה מן הצדק.

11. משהצבנו את העקרונות נעבור לדון בתחולתה של ההגנה על המקרה שלפנינו.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי דין הבקשה להתקבל.

13. אמנם, כטענת ב"כ המשיבה, אין בהוראות החוק חובה להזמין חשוד לחקירה בטרם יוגש נגדו כתב אישום וחובה זו אינה מעוגנת בחקיקה. אך בכך לא סגי. אני סבור כי חובתה של הרשות המעמידה לדין, לקבל גרסתו של החשוד, שצפוי להיות מוגש נגדו כתב האישום וזו נובעת משני מקורות. האחד זכותו של הנאשם למשפט הוגן ושמירה על זכויותיו והשני קיומן של הנחיות פנימיות שהמאשימה סטתה מהן, מבלי להסביר מדוע היא עשתה כן.

אבהיר, כי עסקינן כאן בסיטואציה לפיה המבקש כלל לא הוזמן ליתן את גרסתו, להבדיל ממצב שבו הוזמן הנאשם למסור גרסה, אך הוא לא עשה כן, ואין הדברים מכוונים למצב זה- שאין הוא המצב שלפנינו.

14. לחקירתו של החשוד וקבלת גרסתו לחשדות, אשר יכול ויבשילו לכדי כתב אישום, תכלית חוקתית. חקירת הנאשם הנה נגזרת מהחובה המוטלת על הרשות לשמוע את החשוד שעלול להימצא נאשם בפלילים- החלטה משמעותית, שאין לקבלה מבלי שישמעו טענותיו. אין להלום מצב שבו קם אדם בבוקר ומוצא שהוא נאשם מבלי שתינתן לו הזכות למסור את גרסתו. זהו חלק בלתי נפרד מזכותו של כל אדם, ומזכותו של כל חשוד להליך הוגן, שכן אין חולקין כי הזכות להליך הוגן משתרעת גם על השלב שלפני ההעמדה לדין. פסיקתו של בית המשפט העליון לפיה בחינת מהלכי הרשות החוקרת צריכה להתבצע במסגרת ההליכים שלאחר הגשת כתב האישום, מוליכה למסקנה שיש לבחון את המחדלים שהיו בשלב טרום הגשת כתב האישום, במלוא כובד המשקל. ראו: דנ"פ 5852/0 מדינת ישראל נגד מאיר שמש ([פורסם בנבו], 9.1.12).

בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי [פורסם בנבו], 4.5.06) צוינו דברים אלה:

"...דומה כי ניתן להצביע על מספר מאפיינים של הזכות להליך פלילי הוגן בשיטתנו המשפטית: ראשית, מטרתה של הזכות הנדונה הינה להבטיח פרוצדורה הוגנת וערובות דיוניות הולמות להגינותו של ההליך הפלילי כלפי הנאשם. ההגינות הפרוצדורלית היא, אפוא, הניצבת במרכזה של הזכות האמורה. שנית, הזכות להליך פלילי הוגן נוגעת בכל שלביו של ההליך הפלילי - "אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט" .... ואכן, שלב החקירה המשטרתית מהווה הליך מקדים למשפט עצמו, באופן שפגמים שנפלו במסגרתו עשויים להשליך על הגינות ההליך הפלילי בכללותו. ...שלישית, ההגנה על הזכות להליך פלילי הוגן אינה מתמצית בבחינת השפעתם הפוטנציאלית של פגמים דיוניים על תוצאות המשפט דווקא, אלא נדרשת בהקשר זה ראיה רחבה המתבססת על שיקולים כלליים של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין. לבסוף, נציין כי הזכות להליך פלילי הוגן מהווה זכות מסגרת, שעשויה לשמש בסיס לגזירתן של זכויות דיוניות רבות של הנחקר, החשוד והנאשם בפלילים. מבלי למצות את הסוגיה, נציין כי בשיטות משפט זרות הקרובות לשיטתנו ואף באמנות בינלאומיות, כוללת הזכות להליך פלילי הוגן את זכותו של נאשם לדעת מדוע נעצר ובמה הוא מואשם..."

ראו הניתוח אודות הפגיעה בהליך ההוגן בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת תדמור-זמיר בתיק תו"ב 15398-03-10 ועדה מקומית לתכנון ולבניה בקעת בית הכרם נגד מוחמד שיח' ([פורסם בנבו], 16.1.2013).

15. גביית גרסתו של החשוד בטרם הגשת כתב אישום, יש בה כדי להבטיח קיום הליך הוגן בשלב ההחלטה על ההעמדה לדין ובשלב ניהול המשפט לאחר מכן. יש בקבלת גרסתו של החשוד כדי ליתן בידי הרשות מידע חשוב כדי לבחון באופן מושכל את השיקולים הרלוונטיים שבבסיס ההחלטה להעמיד לדין וכך להבטיח הליך מנהלי תקין והחלטה מושכלת ומידתית. מסירת גרסה על ידי החשוד, יש בה כדי למנוע קבלת החלטה שאינה מביאה בחשבון את טענותיו שלעתים הנן רלוונטיות עד למאד להחלטה באם להעמידו לדין אם לאו.

16. המקור השני לחובתה של הרשות להזמין את החשוד למסור גרסה, הנו בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, שמצאה ביטוי במכתב מיום 8.11.1993, שצורף לבקשה, שלא להגיש כתב אישום ללא הזמנת הנאשם למסירת גרסה. אני סבור כי המדובר הוא בהנחיה מנהלית. אין חולק כי הנחיה זו יש בה כדי לחייב את הרשות לפעול לפיה, והסטיה של הרשות מההנחיה שהיא קבעה, אפשרית היא, אולם עליה לשכנע מדוע היא סטתה במקרה הספציפי מההנחיה. ראו בג"צ 4382/98 גבאי נגד שר הבריאות, פ"ד נב(3) 418, 423 (1998). אכן, פגם המתבטא בסטיה מהנחיה פנימית, אינו נתפס בדרך כלל כפגם חמור, אולם יש לזכור כי אין אנו עוסקים בסיטואציה של סטיה מההנחיה בלבד, אלא גם בפגם המתבטא בפגיעה בהליך ההוגן כפי שפורט לעיל.

17. אכן, לא די בקיומו של פגם כדי להביא לביטול כתב אישום. בפרשת בורוביץ' הודגש כי ההכרעה בטענה האמורה צריכה לשקף איזון בין מכלול שיקולים וערכים, כאלה התומכים בהמשך קיומו של ההליך וכאלה הנוגדים לכך ולעניין המטריה בה עסקינן; מחד, הצורך בהעמדת עבריינים לדין, הוצאת האמת לאור, הצורך בענישה- על היבטיה השונים, שמירה על הסדר הציבורי ומאידך, הגנה על זכות היסוד של הנאשם, פסילת מהלכים נפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד, שמירה על טוהר ההליך המשפטי ושמירת אמון הציבור בבית המשפט. כשלעצמי, אני סבור כי יש להוסיף לקבוצת השיקולים השניה שיקולים בדבר יעילות ההליך והזמן השיפוטי אשר הנם נגזרת משמירת אמון הציבור בבית המשפט ותקינות ההליך המשפטי, ובמסגרת החלטתי זו, אשים הדגש על שיקולים אלה.

18. אכן, קיים אנטרס ציבורי חשוב להעמיד נאשמים שעברו על החוק לדין ולמצות הדין עמם. קיום האנטרס הציבורי אינו רק במיצוי הדין, אלא במיצוי הדין באופן ראוי ויעיל. אי המשכות ההליך הפלילי הנו חלק מהאינטרס הציבורי, סיום ההליך בזמן סביר הנו חלק מהאנטרס הציבור- וכל אלה לא יכולים להישמר באופן ראוי, כשתקלות רבות מתרחשות בשל אי שמיעת החשוד טרם הגשת כתב אישום נגדו, וכך נגרם מצב שבו היבטים של האנטרס הציבורי הולכים ונשחקים עם חלוף הזמן.

הפגם שבאי מסירת גרסה על ידי חשוד-לימים נאשם, מזמן פגיעה קשה ביעילות ההליך המשפטי. לא צריך שנרחיק את עדותנו כדי להווכח בכך. ההליכים שבתיק זה מלמדים על תקלות אלה. כתב האישום בתיק זה הוגש נגד חלק מהנאשמים הרלוונטים לטענת המאשימה, רק לאחר שהנאשמים עוררו את הטענה כי חלק מעבודות הבניה בוצעו על ידי אחר, החלה המאשימה לערוך בדיקות אודות טענות אלה, ולאחר שתוקן כתב האישום (שכלל תיקון מקיף של עובדות כתב האישום), נמצא כי אחד הנאשמים הלך לעולמו. אמירות של נציג המאשימה בדבר ידיעות שהגיעו אליה במהלך המשפט (טול לדוגמא האמירה בישיבה מיום 27.2.2011- מספר חודשים לאחר הגשת כתב האישום כי "היום אנו יודעים שהמחצית הימנית שייכת לדוד מר ג'ורג' מרינה והחצי השמאלי שייך לשני אחים ולאבא ושם מדובר במרפסות") היו נחסכות אילו נערכו בדיקות ראויות לפני הגשת כתב האישום ואילו נגבתה גרסת הנאשמים לפני הגשת כתב האישום. אי הימצאות המידע בידי הרשות, יש בו כדי לגרום לסרבול ההליך המשפטי ולדחיות על גבי דחיות של בירור ההליך המשפטי, שבהקשר העבירות בהן עסקינן, אמור להיות בירור פשוט. אין להלום מצב שבו הליך בגין בניית מרפסות ללא היתר בניה ימשך יותר משלוש שנים- כשתחילת ההליך הייתה בכתב אישום ובו שלושה נאשמים בגין בניה של 216 מ"ר ולאחר מכן כתב אישום שכלל חמישה נאשמים ובו נטענו עובדות שונות מכתב האישום המקורי, הכל כשאין המדובר בשינויים או בבניה שבוצעה לאחר הגשת כתב האישום המקורי.

עיון בפרוטוקולי הדיונים, מלמד כי בית המשפט הפך לאכסניה לבירור מקדמי (בעל אופי חקירתי) עוד בטרם שהנאשמים יתנו תשובתם לכתב האישום- בירור אשר היה צריך להיערך עוד בטרם הגשת כתב האישום ולא לאחר הגשת כתב אישום ותוך כדי ניהולו.

לא זו אף זו, אי הימצאות המידע בידי הרשות התובעת, לא זו בלבד שפוגע ביעילות ההליך המשפטי אלא שאף מזמן סיטואציות, שפוגעות בתדמית הציבור בבית המשפט. טענות הנשמעות באולם בית המשפט, במקרים רבים, כי הבניה בוצעה על ידי בן משפחה אחר בעל שם זהה או כי בוצעה על ידי אחד מבני המשפחה ולא זה העומד לדין, או כי הנאשם שנגדו הוגש כתב אישום אינו בין החיים - אינן דבר נדיר והדבר קורה במקרים רבים. סיטואציה זו המתרחשת באולם בית המשפט פוגעת בתדמיתו של בית המשפט והופכת את בית המשפט לחלק מההליך החקירתי, שאמור להתבצע על ידי הרשות המעמידה לדין בטרם הגשת כתב האישום. כתב האישום צריך שהיה מונח בפני בית המשפט לאחר החלטה הנסמכת על נתונים שנאספו על ידי הרשות, משאין הרשות אוספת את הנתונים וחסר נדבך חשוב, שיכול להיות מובא על ידי החשוד- הנאשם, מזמן הדבר פגמים בהליך.

19. לבסוף, יש לשקול אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. המדובר הוא למעשה, ביישום עקרון הבטלות היחסית שלפיו יש להבחין בין הפגם שנפל במעשה המנהלי לבין תוצאות הפגם, ומקנה לבית המשפט גמישות גדולה בבחירת הסעד המתאים בהתחשב באופיו של הפגם ובנסיבות העניין. ראו עע"מ 8531/19 יעקב זכאי נגד משרד הבטחון ([פורסם בנבו], 28.11.2011), פסקה 13 וההפניות שם.

20. לדידי, לא יכולה להיות חלופה מתונה יותר מביטול כתב האישום, בנסיבות העניין, שיש בה כדי לרפא את הפגם. ניתן לשקול בהקשר זה שתי אפשרויות: זימון המבקש לחקירה לאחר הגשת כתב האישום והטלת הוצאות על המאשימה.

אשר לאפשרות הראשונה הניסיון בתיק זה מלמד כי אפשרות זו אינה ישימה, שכן כבר בתחילת ההליך, לאחר שהמבקש צורף כנאשם נוסף, העלה הוא טענות עובדתיות מסוימות המוצאות ביטוי בפרוטוקולים של בית המשפט והוא חזר וטען כי לא נגבתה ממנו גרסה. גם כאשר המבקש טען טענות ברורות, במסגרת ההליך המשפטי, לא ראתה לנכון המאשימה לזמן את המבקש ולקבל ממנו את הנתונים אלא שאפשרה להליך המשפטי להתנהל חרף הטענות המועלות. יתרה מכך, זימונו של נאשם למסור גרסה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום טומנת בחובה בעייתיות, שכן עסקינן בגביית גרסה עובדתית של מי שהנו כבר נאשם ועומדות לו זכויות במסגרת ניהול ההליך, ויש בהזמנתו למסירת גרסה-חקירה, משום פגיעה בזכויות אלה.

גם באפשרות השניה אין די, שכן ייתכן ויהיה בה מענה לחלק מהאיזונים הנדרשים, אולם אין בה מענה מספיק לשאר השיקולים העומדים בבסיס המטרה שלשמה נועדה קבלת גרסת החשוד-הנאשם.

ואחרון: יש לזכור כי ביטול כתב האישום, אין משמעו העדר אפשרות להגשתו מחדש לאחר בירור העובדות לאשורן.

21. סוף דבר: אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.