1. זוהי תובענה על סך של 1,479,526 ₪ שעניינה דרישה לחיוב של הנתבעים לתשלום חוב ארנונה הרובץ על נכס המצוי בשטחה המוניציפלי של התובעת, עיריית תל אביב.

רקע עובדתי

2. התובעת הינה עיריית תל אביב.

3. הנתבעת מס' 1, חברת "דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ", הינה חברה בע"מ והנתבע מס' 2 הינו מנהלה.

4. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נמחקה ביום 11.10.10 בשל העובדה כי עניינו נידון והוכרע בפני ועדת הערר של עיריית תל אביב, שם נקבע כי אינו חב בחוב הארנונה הנדרש.

5. הנתבעת מס' 3, חברת "שלגל נכסים והשקעות בע"מ", הינה חברה פרטית, אשר נוסדה, לטענת התובעת, על מנת להמשיך את פעילות הנתבעת מס' 1, תוך קבלת כל נכסיה וזכויותיה אך מבלי לשלם את חובותיה. הנתבע מס' 4 הינו מנהלה ובנו של הנתבע מס' 2.

(להלן: "דיאקום"; "שלגל").

6. הנתבע מס' 5 שימש כבעל מניות בדיאקום עד לשנת 2004, עת מכר את מניותיו לנתבע מס' 2, ועל כן, החוב המיוחס לו הינו בגין השנים 2002-2004.

7. ביום 20.10.13 מחקה התובעת את הנתבע מס' 5 מכתב התביעה.

8. לטענת התובעת, הנתבעת 1, דיאקום, דיווחה לעירייה לצורך גביית ארנונה וחיובים עירוניים נוספים כי היא המחזיקה בנכס ברחוב דיזנגוף מס' 94 בעיר תל אביב, בו הפעילה מכון כושר. בשלב כלשהו, כפי הנראה בשנת 2006, מכרה דיאקום את פעילותה לשלגל, מבלי לדווח על כך לתובעת, ומבלי לשלם את חוב הארנונה עבור הנכס.

(להלן: "הנכס").

9. לטענתה, הנתבעים נמנעו מלשלם לה את חוב הארנונה בעבור נכס זה בסך של 1,479,526 ₪.

10. מנגד, טוענים הנתבעים כי הגורמים היחידים הקשורים לחברת דיאקום הינם הנתבעים מס' 2 ו-5, שכן הנתבעת מס' 3 החלה לפעול רק בשנת 2006, ומספר חודשים בלבד, ואילו הנתבע מס' 4 לא היה אורגן של החברה.

9. עוד, טוענים הם, כי התובעת לא הוכיחה תביעתה כדבעי, וכי לא ברור מי הם בעלי החוב האמיתיים ומהו סכום החוב המיוחס להם, וכי בכל מקרה, העניין נידון והוכרע בפני ועדת הערר אצל העירייה, ועל כן, יש לדחות את התביעה כנגדם.

ראיות הצדדים

ראיות התובעת

10. מטעם התובעת העידה הגב' אדית סגל, המשמשת כראש צוות אצל התובעת, בתצהירה ת/1 כי הנתבע מס' 2 רכש את השליטה ואת הפעילות בדיאקום מן הנתבע מס' 5. לאחר הרכישה, התברר לו, לטענתו, כי לא ידע אודות חובות החברה וכי למעשה הנתבע מס' 5 הונה אותו.

11. חרף זאת, המשיך הוא לנהל את חברת דיאקום מבלי לשלם את חיובי הארנונה ויתר החיובים המגיעים לתובעת מהמחזיק על פי דין, החל מהיום שהשליטה בחברה עברה אליו.

12. לגרסתה, חברת שלגל הינה חברה שנוסדה במרמה, לצורך הברחת הציוד והפעילות של דיאקום אליה, תוך קבלת כל נכסיה וזכויותיה, אך מבלי לשלם את חובותיה. בדרך זו, הצליחו הנתבעים לטרפד את ניסיונותיה של התובעת לגבות את החוב דנן.

13. עוד, ציינה, כי חברת שלגל עסקה בתחום פעילות זהה לזה של דיאקום והנתבע מס' 4, שהינו מנהלה של שלגל, הינו בנו של הנתבע מס' 2.

14. החל מחודש אוגוסט 2002 נרשמה דיאקום בספרי התובעת כמחזיקה של הנכס, עד לחודש אפריל 2007. במשך התקופה דלעיל, דיאקום או כל גורם אחר שהחליפה לא שילם לתובעת את תשלומי הארנונה ואת החיובים העירוניים הנוספים, וזאת בעת שבמקום בית העסק מתנהל מכון כושר גדול, בעל פעילות עניפה במיוחד.

15. התובעת שלחה לנתבעים מספר רב של הודעות דרישות תשלום החוב, אולם הללו לא זכו להתייחסות כלשהי מצד הנתבעים. לדבריה, הנתבעים היו מודעים לחוב הקיים אולם בחרו במופגן להתעלם ממנו.

16. עוד, העידה, כי התובעת השתמשה בסמכות שהוקנתה לה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992, וביום 25.1.06 תפסה ציוד של מכון הכושר על מנת לממשו לצורך פירעון החוב. או אז, פנתה שלגל לבית המשפט בטענה כי רכשה את הפעילות של דיאקום, לרבות הציוד, עוד בחודש אוקטובר 2005. על כן, נאלצה התובעת להשיב לשלגל את הציוד.

(להלן: "החוק").

17. ביום 2.2.06 הגיע נציג שלגל למשרדי התובעת והציג בפניה חוזה שכירות לפיו שלגל שכרה את הנכסים במקום חברת דיאקום על פי הסכם שכירות מיום 1.2.06. התובעת סירבה להסב את שם המחזיק על שם שלגל, בטענה כי מדובר בבקשה לשינוי שם מחזיק על פי חוזה למראית עין בלבד, אשר מטרתו הינה הימנעות מתשלום מס.

(ראה: נספח 5 לת/1).

18. לשיטתה, מדובר במהלך שנעשה למראית עין בלבד, במטרה להקשות על התובעת בהליכי הגבייה.

19. בכל מקרה, הן דיאקום והן שלגל לא שילמו באופן שיטתי ומכוון את תשלומי הארנונה והחיובים העירוניים שהושתו עליהם.

20. עוד, ציינה, כי התובעת ניסתה לנהל הליכים מנהליים כנגד הנתבע מס' 2 מכוח סעיף 8ג' לחוק לפיו התובעת זכאית להיפרע מבעל השליטה בחברה, כל עוד לא הוכיח כי לא הבריח נכסים.

21. הנתבעים הכשילו באופן מודע ומתוכנן את הליכי הגבייה של התובעת, תוך שהם עושים שימוש לרעה בהליכי בית משפט, לרבות בדרך של מתן עדות שקר בפני ועדת הערר.

22. כך, בדיון בפני ועדת הערר העיד הנתבע מס' 2 כי מניות דיאקום נרשמו על שמו בנאמנות וכי עסקת רכישתן לא יצאה אל הפועל, בעוד שבדיון בפני כבוד השופטת ורדה אלשייך בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תיק פירוק שנפתח כנגד דיאקום, הציג אותה כחברה פעילה המנוהלת על ידו, אשר לבעל המניות הקודם אין בה כל זכויות.

23. באשר לנתבע מס' 5 גורסת היא כי האחרון שימש כבעל השליטה בדיאקום עד לשנת 2004, עת מכר את מניותיו לידי הנתבע מס' 2. במהלך תקופה זו לא שילם הנתבע מס' 5 את תשלומי הארנונה והחיובים העירוניים האחרים שהוטלו על הנכס על פי דין.

24. באשר לחיוב הנתבע מס' 4, הרי שיש לחייבו כיוון שהאחרון קיבל לידיו נכס, ציוד ומוניטין ועשה בהם כבשלו, מבלי לשלם תמורה ממשית בשל כך.

25. עוד, הוסיפה, כי השתמטות מכוונת מתשלום מס ארנונה, במשך שנים רבות, הינה בגדר התנהגות בחוסר תום לב המצדיקה הטלת אחריות אישית על בעלי המניות ומנהלי החברה.

ראיות הנתבעים

26. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 2, מר יעקב שוטן, בתצהירו נ/2 כי הנתבעת מס' 1, דיאקום, אינה פעילה משנת 2006, ועל כן, ביקשה התובעת להפרע ממנו ובתו, הגב' הדס שוטן, בעלת 25% ממניות חברת דיאקום, אותן החזיקו בנאמנות עבור הנתבע מס' 5, בדיאקום.

27. לדבריו, הנתבעת מס' 3, שלגל, אשר החלה לפעול בשנת 2006 פעלה בשנה זו בלבד, על כן, לא ברור מדוע מבקשים לחייבה על חוב משנת 2002.

28. עוד, העיד, כי התובעת לא שלחה לנתבעים בקשה לתשלום חוב ארנונה ובכך מנעה מהם לנקוט בהליכים המשפטיים שעמדו לרשותם על פי דין, כגון, השגה או ועדת ערר.

29. בשנת 2007 התקבלה אצלו ואצל בתו הגב' הדס שוטן דרישת חיוב ארנונה ועל כן פנו לעירייה, הן בכתב והן בעל פה, והודיעו לה כי הנכסים אינם בבעלותם.

30. ביום 22.3.07 הגישו השגה על החלטת מנהל הארנונה לחייב אותם בתשלום ארנונה לא להם, אשר נדחתה. על כן, פנו הם לועדת הערר על מנת לערער על ההשגה שנדחתה.

31. ביום 1.2.10 קבעה ועדת הערר כי לא ניתן לחייב אותם בגין חוב ארנונה של חברת דיאקום.

32. באשר לנתבעים מס' 3 ו-4 הללו לא נרשמו כמחזיקים של הנכס ואינם חבים דבר לתובעת. כמו כן, בניגוד לנטען, התובעת לא שלחה לנתבעים 3 ו-4 דרישות תשלום.

33. לשיטתו, התובעת דורשת כיום להיפרע מהנתבעים מחוב שחלקו כבר הוכרע וחלקו האחר מעולם לא נדרש. יתרה מזאת, עבור החוב של השנים 2002-2003 חלה התיישנות, לטעמו.

34. לדבריו, התובעת ויתרה על החוב הנטען עד לשנת 2004 כבר בועדת הערר שם טענה מפורשות כי לא ניסתה לגבות את החוב דנא.

35. עוד, הוסיף, כי ועדת הערר הגיעה להחלטה מושכלת, אחרי חקירות יסודיות של שני הצדדים, כי הם לא קיבלו סכום כלשהו לכיסם, ועל כן, לא חייבה אותם בתשלום הארנונה.

36. כן העיד מטעם הנתבעים, מר אופיר שוטן, הנתבע מס' 4, בתצהירו נ/3 כי חברת שלגל אינה פעילה החל מסוף שנת 2006, וכי התובעת לא שלחה לו ולחברת שלגל דרישת תשלום בגין חוב הארנונה הנטען, ובכך מנעה מהם לנקוט ההליכים המשפטיים המקובלים, לרבות, הגשת השגה או פנייה לועדת ערר.

37. הגשת תביעה זו הינה בבחינת שיטת "מצליח" וכאשר התובעת נוכחה לדעת כי אין באפשרותה להפרע מחברת דיאקום בשל היותה לא פעילה, ניתסה להיפרע מבעלי מניותיה, ללא הצלחה, וכעת מנסה היא להיפרע מהנתבעים מס' 3 ו-4, כאשר ידוע לה כי אינם המחזיקים בנכס.

38. כן הגישו הנתבעים חוות דעת מטעם רו"ח אלון ערמוני, המוצג נ/1 אשר ערך את הדוחו"ת השנתיים של חברת דיאקום, וכן טיפל בצד החשבונאי בכל הקשור להשגת הנתבע מס' 2 כנגד דרישת הארנונה של התובעת.

39. לדבריו, חברת דיאקום היתה חייבת לנתבע מס' 2 ולבתו סך של 6,125,471 ₪, כהלוואת בעלים.

40. כמו כן, ליווה הוא את חברת שלגל ואת הנתבע מס' 4, כשזו החלה את פעילותה בשנת 2006, ולשיטתו, לא היתה הברחת נכסים מחברת שלגל, אלא שהיא אף נותרה חבה בסיום אותה שנת כספים, שנת 2006, סך של 816,662 ₪ כהלוואות בעלים לנתבע מס' 4.

הכרעה

41. עסקינן בתביעה לתשלום דמי ארנונה של נכס ברחוב דיזינגוף מס' 94 בתל אביב, אשר על פי טענת התובעת, עיריית תל אביב, נמצאה בבעלות הנתבעים.

42. יצוין כי התביעה כנגד הנתבע מס' 2, מר יעקב שוטן, נמחקה על הסף ביום 11.10.10 בשל טענה לקיום השתק פלוגתא בענייננו בהתאם להחלטה שניתנה על ידי ועדת הערר בעניינו, המקבלת את טענותיו.

43. כמו כן, ביום 6.10.13 ביקשה התובעת לדחות את התביעה כנגד הנתבע מס' 5, מר צבי אייזנברג.

44. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים מס' 1, 3 ו-4 בתשלום חובות הארנונה והמים הרשומים בספריה, על שם הנתבעת מס' 1. הנתבעות 1 ו-3 נתבעות בהיותן מחזיקות הנכס, בהתאם לחוק.

45. לחילופין, נתבעת הנתבעת מס' 3 בשל קבלת כל כספה, נכסיה ופעילותה של חברת דיאקום מבלי ששילמה כל תמורה בגינם, ומבלי שדאגה קודם לכן לפרוע את חובותיה לנושיה וביניהם, לתובעת.

46. לאחר שעיינתי בראיות הצדדים, בעדויותיהם ובחקירותיהם הנגדיות, מגיעה אנוכי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן.

47. אין חולק כי הנתבעת מס' 1 דווחה לתובעת לצורך גביית ארנונה וחיובים עירוניים נוספים כמחזיקה בנכס נשוא התביעה, בו הפעילה מכון כושר.

48. חרף העובדה כי חברת דיאקום החזיקה בנכס, לא שילמה היא את חיובי הארנונה והמים לתובעת, ללא כל הצדקה.

49. לפי ספרי התובעת, חברת דיאקום נרשמה כמחזיקה בנכס בתקופה שלמן חודש אוגוסט 2002 ועד לחודש אפריל 2007, ולא שילמה, על פי הטענה, את חובה בגין תשלום חוב ארנונה בסך של 1,479,526 ₪.

חיוב ארנונה בגין השנים 2002-2003

50. באשר לחוב בגין השנים 2002-2003, הרי שלטענת התובעת עצמה, הנתבע מס' 5, מר צבי אייזנברג היה בעל המניות בחברת דיאקום עד לשנת 2004, ומשבחרה לדחות את התביעה כנגדו, הרי שאין עוד מקום לדון בחיוב חברת דיאקום בגין שנים אלו.

51. ועוד, על פי שיטת התובעת, התביעה הוגשה ביום 1.7.10, ועל כן יכולה היתה, במסגרת תקופת ההתיישנות, לתבוע את חיוב הארנונה החל משנת 1.7.03 בלבד ואילך.

52. לפיכך, על פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הרי שלאחר חלוף שבע שנים מעת היווצר החיוב הנדרש חלה התיישנות, ואין לתבוע החוב הנזכר.

חיוב הנתבעת מס' 1

53. חברת דיאקום היתה המחזיקה בנכס נשוא התביעה בין השנים 2004 ועד לשנת 2006, עת העבירה את פעילותה לחברת שלגל, על פי טענתה של האחרונה. על כן, נראה הוא, כי יש לחייבה בגין חוב הארנונה בגין תקופה זו בלבד.

54. עיון בדוחו"ת הכספיים של הנתבעת מס' 1 מלמד כי בשנת 2005 היתה לה הוצאה בסך של 695,173 ₪ עבור מיסים ואגרות ובשנת 2006 שילמה סך של 139,000 ₪ בגין כך.

55. בשנת 2006 הפסיקה חברת דיאקום את פעילותה.

56. התרשמתי כי התובעת אינה יודעת לכמת בוודאות מהו החוב הנדרש מחברת דיאקום, והעדה מטעם התובעת נאלצה להודות בחקירתה כי דיאקום אכן שילמה חלק מן הסכומים הנתבעים, ולא ניתן לקבוע כי לא שילמה דבר.

57. לעניין זה העידה הגב' אדית סגל בחקירתה הנגדית כדלקמן:

"ש. לגבי נספח 6 לתצהירך – כמה כספים שילמה דיאקום בשנים 2004-2005?

ת. היא שילמה בשנים 2003,2004 בסביבות 600,000 ₪ בגין פעולות אכיפה והם באו ועשו הסדרים באמצעות שיקים בהסדרי תשלומים לתובעת. יש חשבונות שגם לא שולמו.

ש. ומה לגבי האמור סעיף 11 לתצהירך ?

ת. זה לא מדוייק נכון. יש חשבונות שלא שולמו ויש ששולמו. הם לא שולמו באופן סדיר.

ש. ז"א שלא ניתן לומר, כעולה מתצהירך, שהנתבעת 1 לא שילמה מעולם כספים?

ת. נכון, לא ניתן לומר זאת. היא שילמה וזאת באמצעות פעולות אכיפה. "

(ראה: פרטיכל בעמוד 8 שורות 1-10).

57. משמע, אכן העדה העידה ברורות כי דיאקום שילמה חלק מן החובות, ולא ניתן לחייבה במלוא הדרישה בתובענה כיום.

58. אשר על כן, הנני קובעת, על דרך האומדנא, כי על חברת דיאקום לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪, התואם לחוב של כשנתיים ימים.

חיוב הנתבעת מס' 3 - חברת שלגל

59. באשר לחברת שלגל, הרי שזו החלה פעילותה בנכס בשנת 2006, ועל כן, לא מצאתי לנכון לחייבה בתשלום חוב ארנונה בתקופה אשר לא היתה לה כל זיקה לנכס.

60. כן, התרשמתי, כי אף התובעת לא ראתה אותה כחייבת בחוב הארנונה ולא נשלח אליה כל מכתב התראה או דרישה, ועל כן, לא ניתנה לה ההזדמנות להשיג על החוב הנטען או לערער על תוצאת ההשגה, כפי שאכן עשה הנתבע מס' 2, והוכיח טענותיו בפני ועדת הערר.

61. לטענת חברת שלגל, תשלומי הארנונה בשנת 2006 המשיכו להיות משולמים על ידי חברת דיאקום, אשר המשיכה את פעילותה בחדר הכושר.

62. כן, גורסת היא, כי ביקשה בשנת 2006 להרשם כמחזיקה בנכס, ואולם, התובעת סירבה, ואי לכך, הנכס נשאר רשום על שם חברת דיאקום.

63. לעניין זה העידה הגב' אדית סגל בחקירתה הנגדית:

"ש. מתי למעשה הנתבעת שלגל נכנסה לסיפור?

ת. כשבוצעה אכיפה במקום ועיריית ת"א באה עם מעקלים והוציאה רכוש החוצה. זה היה ב - 2006. סעיף 14.

ש. שלגל לא היתה קשורה לחברה ב – 2004-2005?

ת. היא הופיעה כשנלקח הציוד מהמקום.

ש. ומה קרה לאחר מכן?

ת. הוחזר הציוד לפי פס"ד הצהרתי, כי הציוד שייך לשלגל.

ש. האם בפברואר 2006 שלגל הגיעה למשרדכם עם הסכם שכירות וביקשה להירשם כמחזיק בוועדת הארנונה?

ת. היא לא הגיעה אלינו. זהו נספח 5 לתצהירי.

ש. מדוע שחברה בישראל מגיעה אליכם ומיד לאחר שהיא קיבלה החלטה בפסה"ד הצהרתי שהציוד או חלקו שייך לה, מגיעה עם הסכם שכירות עדכני ומבקשת לשלם ארנונה ולהירשם כמחזיקה, את מסרבת לקבלה?

ת. קודם כל לא סירבתי. ההחלטה היתה באגף בחיובי ארנונה שלא לרשום אותה ואני לא צד להחלטה.

ש. היום בדיעבד, את חושבת שהם טעו?

ת. לא יודעת. אין לי מושג מה היו השיקולים."

(ראה: פרטיכל בעמוד 6 שורות 17-25, ובעמוד 7 שורות 1-7).

64. לטעמי, עצם העובדה כי חברת שלגל ביקשה להרשם כמחזיקה בנכס החל משנת 2006, הרי שהיה מקום לחייבה בתשלום דמי הארנונה עבור שנת 2006 בלבד.

65. על כן, קובעת אנוכי כי על חברת שלגל לשלם לתובעת, על דרך האומדנא, סך של 50,000 ₪, התואם חיוב לשנת עסקים אחת.

חיוב הנתבע מס' 4

66. התובעת גורסת כי יש לחייב את הנתבע מס' 4 מכוח דיני הרמת המסך. על פי האמור, האחרון לא שילם את תשלומי הארנונה המוטלים על הנכס, ופעולה זו, לשיטתה, נעשתה במכוון על מנת להתחמק מתשלום החוב, תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות.

67. עוד טוענת התובעת כי היות שהחברה נותרה חדלת פירעון כתוצאה ישירה מהתנהגותו של הנתבע מס' 4, אשר עולה כדי חוסר תום לב, יש להטיל עליו אחריות אישית ולחייבו בתשלום מלוא גובה החוב.

68. לטענת התובעת, הנתבע מס' 4 העדיף במכוון לשלם חובות החברה לספקים השונים, ולהתעלם מתשלום הארנונה לעירייה.

69. עוד, מציינת התובעת כי אי התשלום לא נבע מקשיים כלכליים, כפי שניסו הנתבעים לטעון, שכן הארנונה לא שולמה כבר מראשית תקופת החזקת הנכס, עת פעלה החברה באופן תקין, שילמה את חובות הספקים האחרים וגלגלה מחזורי פעילות גבוהים. התובעת טוענת כי יש באמור לעיל להוכיח התנהלות פסולה והעדפת נושים בחוסר תום לב.

70. ככלל, יש לשמור על אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. יחד עם זאת, הכירו בתי המשפט ואף המחוקק בכך כי ייתכנו מקרים בהם נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. באותם המקרים, בהם תהיינה נסיבות אשר מצדיקות זאת, יהא זה נכון וראוי להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה ולחייב את בעל המניות או מנהלה בחובה של החברה באופן אישי.

71. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע בעניין זה כדלקמן:

"6. הרמת מסך

(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

כן ראה: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, נקע כדלקמן:

"בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי מדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו... לדעתי איפוא הביטוי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1))- עניינם, בסופו שלך יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עיקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו."

72. על יסוד ראיות הצדדים, מגיעה אנוכי למסקנה כי במהלך השנים נוהלה חברת דיאקום, ובהמשך, חברת שלגל, באופן ששילמה את חובות הספקים השונים מתוך ההכרה כי העדר התשלום יפגע בפעילות העסקית. כך שולמו כל חובות החברה לספקים השונים, אולם תשלומי הארנונה לא שולמו.

73. לעניין זה העיד רו"ח אלון ערמוני בחקירתו הנגדית כדלקמן:

" ש. לגבי מאזן החברה 2005, נספח א' לחוות דעתך, תאשר לי שהחברה בסוף 2005 פרעה את כל חובותיה חוץ מלבעלי מניות?

ת. נכון.

...

ש. אתה אומר שבעל המניות פרע את החוב לבנק ?

ת. בסופו של דבר בעל המניות, בוודאות, פרע זאת. הייתי באירוע בבנק עם מנהלת האזור.

ש. כשבנק עוצר את האשראי לחברה, זה אירוע שמראה שהחברה בסוף 2005 כבר לא יכולה לפעול?

ת. זה לא קרה כך. הדוחות נעשו בדיעבד. כשאתה עושה דוחות ב – 2008 על 2005 אני כרואה חשבון נותן נקודות בצורה אחרת. כבר ידעתי ב- 2008 שזה נעשה ולכן זה לא נכון שהחברה חייבת לבנקים כי בעלי המניות היו חייבים.

ש. בין 2005-2008 בעל המניות שילם את כל החובות לבנקים?

ת. כן. נכון.

ש. לגבי הדו"ח שלך על 2004, היה חוב לספקים ככתוב שם - 675,000 ₪ וכל החוב הזה נפרע?

ת. כנ"ל, או שהחוב נפרע או שבעלי המניות פרעו זאת אם היתה להם ערבות אישית לחוב. הפרוצדורה הזו אירעה בין 2005-2006.

ש. אתה גם לא יודע אם החברה או בעלי המניות שילמו זאת?

ת. אני לא יודע איזה חלק שולם על ידי החברה ואיזה חלק לא.

ש. לגבי המילה ספקים – אלה עובדים?

ת. לא.

ש. אין חובות לעובדים, נכון?

ת. בביאור 2 בעמ' 7 זכאים ביתרות חוב, ב – 2004, כולל גם עובדים. ב - 2005 רק בעלי מניות. כל הזכאים שהיו ב - 2004 מבחינת החברה, כבר לא היו קיימים ב- 2005 היות ובעלי המניות לקחו על עצמם את כל החובות של החברה, אם היו חייבים לקחת. כשאתה אומר זכאים, אני מתכוון לכתוב בביאור 2.

ש. ז"א שלמוסדות ולעובדים, כל ההוצאות - סולקו?

ת. זכאים שונים זה זכאים שמלבד ספקים שזוכים כאן להגדרה נפרדת, זה יכול להיות מס הכנסה או עובדים. החברה היתה חייבת ליום המאזן של 2004 סכום מסויים וליום המאזן של 2005 – או שהחובות האלה נמחלו לה או שבעלי המניות לקחו את זה על עצמם.

ש. בסוף 2005 היה אפס ?

ת. הכל אפס חוץ מהיתרה של בעלי עניין.

הוצאות – זה הוצאות שנעשו במשך כל השנה על ידי החברה ויתרת הזכאים מהווה את היתרה של החובות הפתוחים של הזכאים לסוף השנה. אם החברה היתה טורחת ומשלמת את כל חובותיה לתאריך המאזן, לא היו זכאים בכלל.

ש. לגבי 2005, החברה שילמה באופן שוטף לספקים וזכאים 9,932,000 ₪ ?

ת. יש שם פירוט למי שילמה בדיוק. זה לא שילמה כשמה היא. בחשבונאות אנו רושמים על חשבון מצטבר, רושמים את ההוצאות וגם משכורות כמזומן ולא ככסף. יש מצב שהחברה לא שילמה את כל הוצאותיה ואלה הזכאים לסוף השנה.

הדוחות האלה הם לשנת 2005 ו – 2004. בביאור 4 איפה שכתוב לשנת 2006 זה לשנת 2005.

ש. בסוף יש זכאים אפס? החברה ובעלי המניות שילמו ?

ת. כן אבל חוץ מאשר לעצמם.

ש. אתה יודע שיש חוב לעירייה?

ת. כך העירייה התובעת - טוענת.

ש. איפה החוב הזה לעירייה מקבל ביטוי בדו"ח הכספי שערכת?

ת. אם הוא מקבל ביטוי זה שבעלי המניות לקחו על עצמם חובות של החברה, כמה זה לעירייה או לספקים או לעובדים, איני יודע.

ש. אתה מנחש זאת?

ת. לא ניחשתי.

ש. אתה לא יודע האם החוב של עיריית ת"א כלול ב - 4 מיליון?

ת. איני יודע.

ש. יש ראייה שהחוב לתובעת שאנו טוענים שולם?

ת. אין ראיה ששולם.

ש. ז"א שאנו לא יכולים לראות בדוחות הכספיים שום תשלום לעיריית ת"א?

ת. מיסים ואגרות זה חשבונות עירייה שהגיעו להנהלת החשבונות ושולמו ונרשמו."

(ראה: פרטיכל בעמודים 11-13).

74. משמע, החברה שילמה כל חובותיה לנושים ולספקים, ואולם, לא שילמה חוב הארנונה לעיריית תל אביב, מתוך כוונה להתחמק מתשלומו.

75. מהאמור לעיל, מוצאת אני, כי התנהלותו של הנתבע מס' 4, באופן זה, עולה כדי העדפת נושים במכוון.

76. הוכח בפני כי עם סיום פעילותה, הסדירה חברת שלגל את התשלומים לספקים השונים, אולם התעלמה מחובה לתובעת, ללא כל הסבר והצדקה לכך. לפיכך, יש מקום, כאמור, לחייבו באופן אישי בחוב חברת שלגל.

77. התנהלותו של הנתבע מס' 4 נעשתה שלא בתום לב ותוך פגיעה בחוב כדין כלפי התובעת. התנהלותו, כמנהל חברת שלגל, במסגרתה בחר אילו חובות לפרוע ומאילו חובות להתעלם, מהווה התנהגות פסולה, אשר וודאי כי אין לומר שעולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב.

סיכומו של דבר

78. אשר על כן, ובהתאם לקביעות דלעיל, יחויבו הנתבעים כדלקמן:

א. הנתבעת מס' 1 תחויב בסכום של 100,000 ₪.

ב. הנתבעים מס' 3 ו-4, יחויבו, ביחד ולחוד, בסכום של 50,000 ₪.

ג. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, 25 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.