לפני תביעה שטרית במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיהם סך של 29,013 ₪, מכוח חתימתה על שטר חוב.

בכתב התביעה טענו התובעים כי ביום 16/06/09 נחתם הסכם שכירות בין התובעים או מי מהם לבין בתה של הנתבעת, ביחס לנכס ברחוב ישראל טלר 11 ברחובות (להלן: "המושכר").

במסגרת הסכם השכירות, חתמה הנתבעת כערבה לקיום חיוביה של בתה, ואף הוסיפה וחתמה על שטר החוב נשוא התביעה בהיקף של 30,000 ₪.

לטענת התובעים, לא שולמו בגין תקופת השכירות תשלומים כלשהם, למעט תשלום ראשון בסך של 2,700 ₪. בנוסף, נטלה עמה השוכרת מיטלטלין שונים אשר היו במושכר בעת עזיבתה, תוך שהיא גורמת לנזק במושכר בהיקף כולל של 11,313 ₪.

כתב התביעה המקורי הוגש על ידי התובעת 1 בלבד. בהמשך, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, כאשר במסגרתה, הוסף, בין היתר, שמו של התובע 2.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טענה כי אין ישות משפטית בשם התובעת 1 ובדיקה ברשם החברות העלתה כי אין חברה כזו. נוכח כך, טענה הנתבעת כי אין מקום לחיובה ביחס גוף אשר אינו קיים משפטית.

עוד טענה הנתבעת, כי בירור בלשכת רישום המקרקעין עלה כי אין לתובעים זכויות כלשהן במושכר וגם מטעם זה אין מקום לחיובה. בנוסף, טענה הנתבעת שלא התקיימו התנאים הנקובים בחוק הערבות, המאפשרים הגשת התביעה כנגדה כערבה.

לגופן של טענות, טענה הנתבעת כי כל החלק הראשון של שטר החוב הוסף בדיעבד ולאחר חתימתה של הנתבעת על השטר. בנוסף, טענה הנתבעת כי הצ'קים בגין דמי השכירות היו אמורים להיות מושבים לידי בתה וזאת לאחר שהבת שילמה במזומן את שווים ולא קיים כלל חוב בגין דמי שכירות. על אף הבטחות התובע 2 להשיב את הצ'קים לידי בת הנתבעת, לא הושבו אלו ואף הוצגו בדיעבד בטענה להיעדר תשלום.

באשר למיטלטלין, טענה הנתבעת כי מבירור שנערך על ידה, עלה כי לא נלקחו מהמושכר מיטלטלין כלשהם ולחילופין לא הוכח כי הם נלקחו על ידי בת הנתבעת.

הנתבעת הוסיפה והגישה תצהיר של בתה, השוכרת, בתמיכה לטענות אשר באו לידי ביטוי בתצהירה שלה. במסגרת תצהיר בת הנתבעת נטען כי עקב חובות כבדים לחברת החשמל אשר הצטברו קודם כניסתה למושכר, נותקה השוכרת מן החשמל ביום 04/08/09 ונאלצה, לצורך החיבור מחדש לשלם את החוב לחברת החשמל.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. להלן טעמיי:

זהות בעלי הדין

הטענה המקדמית אשר הועלתה על ידי הנתבעת, הייתה כי הסכם השכירות נחתם בין התובע 2 לבין בתה של הנתבעת וכי התובעת 1 כלל אינה בעלת דין ראויה וממילא לא מדובר בתאגיד רשום.

איני מוצאת מקום לקבל טענותיה אלו של הנתבעת וזאת ממספר טעמים:

כתב התביעה תוקן באופן שבו הוסף שמו של התובע 2. בנסיבות אלו, גם ככל שהייתה נדחית תביעת התובעת 1, לא היה בכך כדי לגרוע מן הצורך לבחון את חבותה של הנתבעת במערך היחסים שבין התובע 2 לנתבעת.

בנוסף, בהסכם השכירות נקוב שמה של התובעת 1 לצד שמו של התובע 2 (בעניין זה ראה נספח ב' לתצהיר התובע 2). הצ'קים אשר ניתנו לצורך תשלום דמי השכירות ואשר העתקם צורף כנספח ג' לתצהירו של התובע, כוללים ציון שם מוטב את התובעת 1, שטר החוב נשוא התביעה כולל בכותרתו באופן מפורש את שמה של התובעת 1 (בעניין זה ראה נספח א' לתצהיר התובע 2).

הנתבעת טענה כי הרישא של שטר החוב הוסף בדיעבד. עם זאת, לא הוצגה בפניי חוות דעת או ראייה כלשהי המלמדת כי אלו הם פני הדברים.

הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובעת 1 כלל אינה ישות משפטית הרשומה ברשם החברות ואולם לתיק בית המשפט הוגש אישורו של עורך דין חמי יובל המאשר כי מדובר בתאגיד רשום, כמו גם מציין את זכויות החתימה.

בנסיבות אלו, נדחית טענת הנתבעת לעניין העדר עילת תביעה בשל זהות התובעים.

גובה חוב דמי השכירות

נקודת המוצא הינה כי מדובר בתביעה שטרית. נוכח כך, נטל ההוכחה והבאת הראייה מוטל על הנתבעת.

הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי דמי השכירות אכן שולמו במזומן.

לא היה בידי הנתבעת להציג אישור בכתב של אדם זה או אחר אשר ראה את התשלום, לא הוצגו לי מסמכים מן הבנק המלמדים על ביצוע אותו תשלום והנתבעת עצמה הודתה כי למעט ביחס לתשלום הראשון, אשר אינו שנוי במחלוקת, לא נכחה ביתר המועדים בהם שילמה לכאורה בתה את דמי השכירות.

גם בתה של הנתבעת נחקרה ואולם לא ידעה לציין מהו הסכום הכולל אשר שולם על ידה כדמי שכירות בגין כל התקופה (בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 27, 28 לפרוטוקול).

גם ביחס לתשלומי החשמל אשר לטענת הנתבעת היו אמורים להיות מקוזזים כנגד תשלום דמי השכירות, לא הוצגו בפניי ראיות באשר לביצוע התשלום בפועל.

לעובדה זו יש חשיבות לא רק לעצם שאלת ביצוע התשלום, אלא גם ביחס לשיעורו. גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעת כי השוכרת שילמה חוב של המשכיר ויש לקזז חיוב זה מחובות דמי השכירות, עדיין היה על הנתבעת להציג נתונים המלמדים מהו הסכום אשר שולם על ידה בפועל.

למעלה מכך, במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה בפני כבוד השופט שוורץ ביום 23/01/12, טענה בתה של הנתבעת כי שולם על ידה סך של 400 ₪. עוד נטען כי הראיות לכך נמצאות במסגרת הליך משפטי המתנהל בבית משפט השלום ברחובות.

על אף שהדיון הקודם התקיים לפני כעשרה חודשים וניתנה לנתבעת האפשרות לצרף תצהירים מטעמה גם לאחר ישיבת קדם המשפט, לא מצאה הנתבעת לנכון לצלם או להגיש את אותן ראיות.

מעל כל אלו, גם ככל שתתקבל, אף ללא כל ראיה, טענת הנתבעת בדבר ביצוע אותו תשלום, עדיין יש מקום להורות על ביצוע יתרת תשלומי דמי השכירות.

באשר לתקופת השכירות ובניגוד לדברי התובעים, איני סבורה כי ניתן להורות שהשוכרת חייבת במלוא דמי השכירות בגין כל תקופת השכירות וזאת שעה שהתובע 2 עצמו אישר כי השוכרת התגוררה בנכס למשך 8 או 9 חודשים בלבד.

אני מודעת לטענות הנתבעת על פיהן השוכרת התגוררה בנכס מספר חודשים מצומצם יותר ואולם בעניין זה לא הוצגו לי ראיות כי אכן הנכס נעזב לאחר 5 חודשים כנטען (בעניין זה ראה עמוד 13 שורה 8 לפרוטוקול).

אני רואה את עדותו של התובע 2 כהודעת בעל דין באשר לתקופה בה שהתה הנתבעת בנכס.

איני מתעלמת מטענת התובע 2 כי לא יכול היה להגיע לנכס לאחר עזיבת השוכרת עקב קיומו של צו הרחקה. ואולם, לא הוצג לי צו ההרחקה. איני יודעת מה היה היקפו והאם מתייחס במפורש לנכס נשוא הדיון.

בנסיבות אלו, יש לומר כי הוכח בפניי שגובה חוב דמי השכירות עומד על 8 חודשים, בניכוי הסכום אשר שולם בפועל (2,700 ₪) ומכאן שהיתרה לתשלום עומדת על 10,900 ₪.

במסגרת הדיון בפניי, הועלו טענות בדבר הפרת הסכם השכירות על ידי התובעים עקב ניתוק הנכס מחיבור החשמל. בעניין זה, יש להדגיש כי טענה זו לא באה לידי ביטוי במסגרת בקשת הרשות להתגונן, אלא שהיא נזכרת רק בתצהיר בתה של הנתבעת (סעיף 9). בנוסף, על אף שבדיון נטען כי הדבר מהווה הפרה של ההסכם וסיבה לביטול חיובי הנתבעת, הרי שבתצהיר בתה של הנתבעת, כל אשר נטען הוא כי הוסכם על קיזוז סכום זה מתוך סך כל דמי השכירות.

למעלה מכך, גם מקום בו הופר הסכם השכירות על ידי התובעים או מי מהם, המשיכה השוכרת, בפועל, להתגורר במקום. לא ניתן מחד לטעון להפרה ומאידך להיוותר במושכר ללא תשלום דמי שכירות. גם ככל שהייתה מתקבלת טענת הנתבעת, על פיה נאמר לבתה כי השיקים ושטר החוב יוותרו בידי המשכיר, שמורה הייתה לה האפשרות לעזוב את הנכס ולהעלות כל טענה בעניין זה בפורום המתאים. בנסיבות אלו, אין מקום להורות כי השוכרת אינה חבה בחוב דמי השכירות.

הנזקים במושכר

במסגרת כתב התביעה טענו התובעים כי השוכרת נטלה מיטלטלין שונים אשר היו בדירה, תוך שהיא מסיבה נזקים בנכס בהיקף כולל של 11,313 ₪.

הנתבעת טענה כי לאחר בירור עם בתה, התברר כי לא נטלה דבר מן הנכס ומצבו של המושכר היה רעוע עוד קודם קבלת החזקה בו. הוסיפה הנתבעת והגישה את תצהירה של הבת, במסגרתו חזרה הבת על האמור בבקשת הרשות להתגונן.

במסגרת חקירתו הנגדית לא נשאל התובע 2 שאלה כלשהי ביחס לאותם מיטלטלין. זה המקום לציין כי לתצהירו של התובע 2 צורפו קבלות (נספחים ה' 1 ו- ה' 2) המלמדות על כך שהמיטלטלין החלופיים, אכן נרכשו. במסגרת החקירה הנגדית של בת הנתבעת, נטען כי המיטלטלין לא נלקחו על ידה, אלא שהם מצויים גם היום בידי השכן, מר אפי (בעניין זה ראה עמ' 11 שורות 8-11 לפרוטוקול). ואולם, הנתבעת לא ביקשה לזמן את מר אפי, לא הוצגו לי תמונות על כך שהמיטלטלין מצויים בידיו ולא הוגשו ראיות אחרות בתמיכה לטענות הנתבעת. בנסיבות אלו, יש להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעת, אשר כאמור גם הגישו חשבוניות ביחס לרכישת המיטלטלין החלופיים ומכאן שיש להורות על חיובה של הנתבעת בסך של 2,913 ₪.

הוסיפו התובעים וטענו כי השוכרת הותירה אחריה נזקים רבים בנכס וכי התובעים נדרשו להוצאה כספית של 5,000 ₪ לצורך שיפוץ והיה בתקופה זו כדי לגרוע מיכולתם להשכיר את הנכס, עד כי נגרם להם נזק בהיקף של 3,400 ₪.

התובעים לא הציגו ראיות כלשהן לעניין אותו נזק, קיומו או עלות תיקונו. דווקא ביחס לסוגיות אלו מוטל הנטל על התובעים להביא ראשית ראיה לקיומו של אותו נזק.

ויודגש, גם אילו היה מוכח כי קיים הנזק, היה על התובעים להוסיף ולהציג ראיות באשר לשיעורו, כמו גם ביחס לתקופה אשר נדרשה לצורך תיקון אותו נזק.

משלא הוצגו ראיות כמפורט לעיל, אין מקום לקבל את תביעת התובעים בנוגע לרכיבי נזק אלו.

מעמדה של הנתבעת

במסגרת בקשת הרשות להתגונן, נטען כי לא בשלה העת להגשת התביעה כנגד הנתבעת כמי אשר הינה ערבה לחיובי בתה וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות").

במסגרת סעיף 8 לחוק הערבות, קבע המחוקק כי הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד. ואולם, אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו מבלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא בנסיבות הנקובות בהוראות החוק.

מעדויות הצדדים עולה כי בתה של הנתבעת מצויה בהליכים של פשיטת רגל וכי התובעים אף הגישו במסגרת ניהול הליכי פשיטת הרגל, תביעת חוב. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בתובעים כמי שלא דרשו מן החייב קיום חיובו וזאת אף מבלי להתייחס לטענה כי התובעים טענו לפניות חוזרות ונשנות לצורך תשלום החוב. הנתבעת לא הציגה טיעונים משפטיים העומדים בתנאי פסיקת בתי המשפט לצורך תמיכה בטענתה ביחס לסעיף 8 לחוק הערבות ועל בסיס המכלול האמור לעיל, איני מוצאת לקבל טענתה כי טרם בשלה העת להגשת התביעה כנגדה מתוקף היותה ערבה לקיום התחייבויות השוכרת.

סוף דבר

תביעת התובעים מתקבלת במובן זה שיראו את הנתבעת כחבה כלפיהם בסך כולל של 13,813 ₪. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בהיקף של 1,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ו' בכסלו תשע"ג, 20 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.