1. הנאשם טוען שאין עליו חובה להשיב לאשמה , וכי יש מקום לזכותו מהאישומים המיוחסים לו בכתב האישום כבר בשלב סיום פרשת התביעה מכח הוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , תשמ"ב - 1982 .
2. כנגד הנאשם , אשר הינו בעל רישיון ציד כדין מטעם המאשימה , הוגש בתאריך 11.7.2010 כתב אישום בגדרו יוחסה לו עבירה של שימוש נילווה בפעולת ציד ועשיית דרך אל מקום הציד וממנו בליווי אדם שאינו בעל רישיון ציד אשר החזיק ברשותו כלי ציד בניגוד להוראת תקנה 6א' לתקנות להגנת חיית הבר , התשל"ד – 1976 , וכן בניגוד להוראת סעיף 14(א) לחוק להגנת חיית הבר , התשט"ו – 1955 .
3. על פי עובדות כתב האישום , בתאריך 5.8.2008 בסמוך לשעה 19:30 נסע הנאשם לצוד חזירים במטע של קיבוץ "דן" (להלן :"הקיבוץ") ביחד עם אדם נוסף שאיננו בעל רישיון ציד . עוד נטען בכתב האישום , כי אותו אדם החזיק ברשותו במהלך הנסיעה למקום הציד כלי ציד שונים , ובכלל זאת רובה ציד שמספרו 197434 , וכן תחמושת ואביזרים לראיית לילה . עוד נטען בכתב האישום , כי הנאשם וכן האדם הנוסף שנזכר בכתב האישום ביצעו את הציד בנקודות שונות באזור המטעים של הקיבוץ , אולם בתום הציד בסמוך לשעה 00:30 אסף הנאשם באמצעות רכב את אותו אדם וכן את כלי הציד אשר היו בחזקתו של אותו אדם ומשם המשיכו בנסיעה אל עבר בתיהם .
4. בתאריך 28.2.2012 התקיימה בביהמ"ש ישיבת הוכחות בה העיד מר איתן ניסים , פקח מטעם המאשימה ומנהל "שמורת דן" . בדו"ח הפעולה אותו ערך העד עולה , כי שומר הבקר של הקיבוץ "שניר" דיווח לו על הימצאות רכב בתחומי הכניסה לשמורה , וכי בשל כך הגיע למקום עם פקח נוסף מטעם המאשימה . מהדו"ח עולה , כי עם הגיעו למקום התרחשות האירוע הבחין בנאשם , באותו אדם אשר שמו אינו נזכר בכתב האישום וכן בכלי רכב מסוג "ניסן" שמספרו 68-718-60 (להלן :"הרכב") . מדו"ח זה עולה , כי שמו של אותו אדם הינו נחום סורוצקי , תושב כרמיאל הנושא תעודת זהות שמספרה 016558157 (להלן :"נחום") , שהינו גם הבעלים של הרכב . עוד עולה למקרא הדו"ח , כי הפקח איתר בתוך הרכב כלי נשק בלא קנה , וכי זמן קצר לאחר מכן הבחין בכך שהקנה פורק מהרובה והונח בתוך פיסת בד אשר הושלכה בסמוך לעצי השמורה . בדו"ח צוין , כי נחום הודה בכך שקנה הרובה הושלך על גבי האדמה בנימוק שהנשק שייך לאביו , וכי בקשתו לחידוש רישיון החזקת הנשק נדחתה (ראה : מוצג ת/1) .
5. במהלך הדיון בתאריך 3.7.2012 העיד הפקח , מר בן ענבר , אשר ערך גם הוא דו"ח פעולה מטעמו , ואף חקר את הנאשם וכן את נחום (ראה: מוצגים ת/2 – ת/4) . מדו"ח הפעולה עולה , כי השניים נמצאו במקום מתוך כוונה לצוד חזירים , וכי ברשות הנאשם , אשר כאמור מעלה הינו בעל רישיון ציד כדין ובעל רישיון להחזקת נשק , נתפסו רובה ציד וכן שבעה כדורי ציד . עוד עולה מהדו"ח , כי בתוך הרכב אותר תיק שבתוכו נמצאו כדורי ציד וכן אמצעי ראיית לילה . עוד עולה מהדו"ח , כי לכשנחום נתבקש להציג את רישיון הציד שלו הודה נחום בכך שאין בידיו רישיון ציד וכן כי הרובה המפורק שייך לו .
6. במהלך הדיון בביהמ"ש מיום 3.7.2012 העיד נחום כעד תביעה מטעם המאשימה . הן מהודעתו של נחום בפני הפקח (ראה : מוצג ת/4) וכן מעדותו בביהמ"ש עולה , כי השניים נכחו בזירת האירוע מתוך כוונה לצוד חזירים . מעדותו של נחום בביהמ"ש עולה כי בעבר הוגש כנגדו כתב אישום בגין האירוע דנן , וכי האחרון אף הודה בעובדות כתב האישום והורשע בביצוע עבירת ציד בלא רישיון וכן בהחזקת כלי נשק שלא כדין (ראה : עמוד 11 שורות 14 – 18 לפרוטוקול) . לטענת נחום , הסכמתו להודות בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו נבעו מחמחת בשל גילו המבוגר ובעיותיו הרפואיות , וכן בשל חוסר רצונו לנהל הליך משפטי ממושך לאחר שהמאשימה סירבה לחדש את רישיון הציד שלו לאחר שנים רבות בהן ניתן לו ההיתר דנן .
7. אליבא דעמדת ב"כ הנאשם אין הנאשם חייב להשיב לאשמה מאחר ומעדויותיהם של עדי התביעה עולה כי נחום והנאשם צדו בנפרד כאשר כל אחד הימנם צד במקום אחר בשטח השמורה במרחק של כחצי ק"מ זמ"ז , שכן על פי סעיף 6א' לתקנות להגנת חיית הבר יש צורך בשיתוף פעולה בעת הציד . בנוסף לכך , לשיטת הנאשם מעדותו של נחום עולה , כי האחרון לא ירה כלל ברובה אותו תפסו פקחי המאשימה מאחר והרובה פורק מספר ימים לפני התרחשות האירוע והושאר ברכב , ומסיבה זו אותו רובה איננו עונה על ההגדרה של המונח "כלי ירייה" בהתאם להוראות חוק כלי ירייה וחוק העונשין .
8. לעומת זאת , לשיטת המאשימה יש לדחות את הבקשה שכן מעדותו של נחום בביהמ"ש וכן מעדותם של הפקחים עולה , כי נחום הודה כי היה בידו רובה ציד (ראה : עמוד 10 שורות 8 – 9 לפרוטוקול) , וכי נחום פירק את קנה הנשק והשליכו אל צידי הדרך . להתקיימותם של כלל יסודות העבירה מדגישה המאשימה כי הנאשם הינו בעל רישיון ציד , כי הנאשם נסע אל מקום הציד וממנו בלוויית נחום וכי לנחום לא היה רישיון ציד כאשר ברשות כל אחד הימנם היה רובה ציד וכי שניהם עסקו בציד .

דיון והכרעה :

1. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 , הדן בקונסטלציה של זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה, קובע, בין השאר, כלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין" . לפיכך , על מנת לבחון האם עמדו הקובלים בחובת הראיה, אין בית המשפט בוחן את מהימנותם או משקלם של העדויות שהובאו בפניו וכל שעליו להכריע הוא אם , בהנחה שיינתן בראיות ובעדויות מלוא האמון ובהנחה שיינתן להם המשקל הנדרש , יהיה בכוחן לבסס קבלת התביעה והרשעת הנאשמים . לפיכך , טענת "אין להשיב לאשמה" נבחנת, אפוא, תחת ההנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם – אפילו "חלקים" או "שברים" של עדות – תזכינה למלוא האמון והמשקל הראייתי (ראה : ע"פ 8418/99 ישפאר חברה אלקטרונית נ' אל-רז ג'נסיס מסחר מיום 22.12.1999 ; י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תשנ"ט - 1999) בעמ' 1228 , 1304 ובעמ' 1450) .
2. בשלב זה אין, אפוא , לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני הנזכרים בגדרי עובדות כתב האישום ומכאן , שאך די בראיות לכאורה באשר ליסודות המרכזיים של האישום . הבחינה הנדרשת הנה אך ורק של הראיות המפלילות, תוך בידודן מאחרות, כך שערכן הלכאורי נותר בעינו גם בהינתן ראיות המחלישות או אף סותרות אותן. לכן , בשלב זה , אף נמנע בית המשפט מלהתחשב בראיות התביעה הפועלות לטובתו של הנאשם . הנה-כי-כן, שומה עלינו לבחון ראיות לכאורה שהניחה המאשימה לפתחו של בית המשפט , מבחן "חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן" , תוך התעלמות משיקולי מהימנות ומשקל אלא במקרים נדירים שבהם זועק חוסר המהימנות (קדמי, שם, עמ' 1446-1449).
3. למען שלמות התמונה יצוין, כי דחיית הטענה "אין להשיב לאשמה" אינה מחייבת את הנאשם להעיד או לקיים פרשת הגנה, והדבר נתון לשיקול דעתו. נטל ההוכחה שבו חייבת לעמוד התביעה בסיום המשפט, שונה תכלית שינוי מזה שבו חייבת היא לעמוד בתום פרשתה" , שכן אין הוכחה לכאורה שקולה להוכחה במידה שלמעלה מספק סביר. כך תיתכן בהחלט התוצאה , כי חרף דחיית טענת "אין להשיב לאשמה" ואי קיום פרשת הגנה , יימצא נאשם, בסופו של יום , זכאי (ראה : קדמי, שם, עמ' 1455).
4. בענייננו , טענתו של הנאשם לפיה יש מקום לקבל את עמדתו בכל הנוגע לאי מתן תשובה לאשמה נגזרת במיוחד מניתוח הוראות הדין , אשר לגבי דידו של הנאשם , כורכות את שיתוף הפעולה בין הציד המורשה לבין הציד שאינו מורשה לכך בעצם ביצוע מעשה הציד ולא רק בעצם ההגעה הפיזית של השניים למקום ביצוע העבירה .
5. האות ו' בלשון העברית הינה דו משמעית במהותה , כאשר לעיתים משמשת משמת האות בדינים מסוימים כסימן מפריד ("או") , ולעיתים כסימן מחבר (ו' החיבור, "וגם") . לאור תכונה זו של הלשון העברית, ניתן לומר כי השימוש בדיבור "או" יוצר דו-משמעות לשונית , ולפיכך , במצב דברים זה , יש לבחור באותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של החיקוק , ולפיכך , לאור דו-משמעות זו, יש לראות בשני המובנים בהקשרם הפנימי את לשון הטקסט כאשר הבחירה ביניהם לא תעשה במישור הלשוני אלא על-פי תכלית החקיקה. שני המובנים כלולים במגוון המשמעויות הלשוניות, ושליפת המשמעות המשפטית תעשה על-פי תכלית החקיקה כך שהתכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי היא אמת-המידה שעל-פיה ייקבע אם ה"ו" באה לחבר או להפריד, ואם ה"או" בא להפריד או לחבר . לפיכך , כאשר נתקלים אנו בטקסט "קשה" , הרי ששומה על ביהמ"ש לעשות כל מאמץ אפשרי במסגרת מתחם האפשרויות הלשוניות , בכדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה (ראה : בג"ץ 8233/99 ספיר בן-צוק נ' שר התחבורה ואח' , פ"ד נ"ה(2) , תשס"א – תשס"ב , 2001) .
6. לפיכך , השאלה המשפטית התלויה ועומדת בפנינו , האם יש לקרוא ב"נשימה אחת" את הסייג האוסר על הציד בעל הרישיון לשתף עימו בפעולת הציד ולהגיע למקום הציד וממנו בלווית אדם שאינו מורשה לצוד ואשר מחזיק ברשותו כלי ציד , או שמא יש לקרוא את שני חלקי הסעיף באופן נפרד , דהיינו , בעל היתר לצוד מנוע באופן גורף מלהגיע למקום הציד ובחזרה ממנו בצוותא חדא עם אדם המחזיק ברשותו כלי ציד .
7. סעיף 6א' לתקנות להגנת חיית הבר שכורתו "סייג" קובע כהאי לישנא : "בעל רישיון ציד לא ישתף בפעולת הציד ולא יעשה את דרכו אל מקום הציד וממנו בליווי מי שאינו בעל רישיון ציד אך ברשותו, באותה עת, כלי ציד" . סעיפים 1 – 6 לתקנות להגנת חיית הבר וכן סעיפים 1 – 5 לחוק להגנת חיית הבר קובעים את סוגי החיות המותרות לציד , את מועדי השנה ושעות היממה המותרות לציד , את השיטות המותרות לצורך הציד וכן את המקומות , השיטות וההיתרים הנדרשים לצורך קבלת רישיון ציד . סעיף 6א' לתקנות קובע סייג לתקנות הקודמות לו לפיו , בעל רישיון ציד לא ישתף בפעולת הציד ולא יעשה את דרכו אל מקום הציד וממנו בליווי שאינו בעל רישיון ציד המחזיק ברשותו עובר למועד הציד גם כלי ציד .
8. לאור האמור לדלעיל , מסקנתי היא , כי כוונת המחוקק ומתקין התקנות הייתה לקבוע סייג לתקנות הקודמות הדנות בשיטות ובמועדי הציד תוך שימוש בדיבור "ולא" במשמעותו כסימן מחבר , דהיינו , כוונת המחוקק הינה להחריג את אי שיתוף פעולה באקט הציד עצמו בין צייד מורשה לבין צייד בלתי מורשה , ולא לבחון את מטרתו ופעולותיו של האדם הנלווה לרכבו של הצייד בין אם כנוסע נלווה או בין אם כנהג הרכב .
9. מן הכלל אל הפרט . במקרה דנן , כתב האישום עצמו מציין כי הנאשם ונחום ביצעו את הציד בנקודות שונות באזור המטעים של הקיבוץ , וכי שיתוף הפעולה ביניהם התמצה בעצם ההגעה המשותפת אל אזור הציד והעזיבה המשותפת מאזור זה אל עבר ביתם . מעדותו של הפקח , בן ענבר , בביהמ"ש וכן מהודעותיהם של נחום ושל הנאשם עצמו (ראה : מוצג ת/3 ו- ת/4) עולה בבירור, כי השניים הגיעו בצוותא חדא למקום האירוע , דא עקא שבפועל , כל אחד הימנם ביצע את פעולת הציד במקום אחר בשטח השמורה במרחק של כ – 500 מטר זמ"ז ומבלי שהשניים שיתפו פעולה באופן ישיר או עקיף באקט הציד עצמו . מכאן, מתייתר הצורך לבחון האם נחום החזיק ברשותו ו/או עשה שימוש בפועל בכלי הציד שברשותו.
10. לאור המקובץ מעלה הגעתי לכלל מסקנה , כי המאשימה לא הרימה את נטל הראיות הנדרש בשלב זה על מנת חייב את הנאשם להשיב לאשמה , ובנסיבות הללו הנני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום . זכות ערעור בתוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי .

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ב, 03 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.