רקע

1. לפניי תביעת רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות" או "התובעת"), ליתן צו מניעה קבוע, אשר יאסור על הנתבעים לעשות שימוש שאינו מגורים או חקלאות במקרקעין הידועים כחלקה 57 גוש 20766, ומהווים את חלקה א' שבנחלה מס' 33 במושב דבורה (להלן:"המקרקעין"), וכן לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים, בגין שימוש תעשייתי ללא היתר במקרקעין בסכום של 281,406 ₪ נכון ליום התביעה. בין יתר הסעדים המבוקשים, מבוקש גם לצוות על הנתבעים להרוס ולפנות כל מתקן או מבנה תעשייתי מהמקרקעין.

נתבעת 2 הינה בתה של ברת הרשות במקרקעין, הגב' מזל בונן.

נתבע 1 הינו בעלה של נתבעת 2.

טענות הצדדים

טענות התובעת

2. התובעת, היא בעלת זכויות הבעלות במקרקעין. על שטח המקרקעין חל הסכם משבצת תלת צדדי בין התובעת, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית דבורה. (להלן: "חוזה המשבצת").

3. הנתבעים, חברים באגודה השיתופית דבורה, ומחזיקים במקרקעין במעמדם כברי רשות, וזכויותיהם וחובותיהם במקרקעין, ובכלל זה הגדרת השימושים המותרים במקרקעין, שעיקרם מגורים וחקלאות, מוגדרים בחוזה המשבצת.

4. ביום 3.12.09 נערכה ביקורת על ידי מפקח הרשות, במהלכה עלה כי בחלק מהמקרקעין, (שגודלו הכולל לטענת התובעת כ-3,970 מ"ר), נעשה שימוש חורג לתעשייה. כפי שעלה מביקורת הרשות, במקרקעין קיימים מפעל לייצור מיצים בשם "פרי- ניב", הכולל מבנים ובהם מתקני ייצור, שטחי אחסון ומשרדים, זאת ללא הרשאה מהתובעת, ובחריגה מהשימושים המותרים בהסכם המשבצת שעיקרם למגורים וחקלאות.

5. ביום 6.12.09 נשלח מכתב התראה לנתבעים. במכתב ההתראה נדרשו הנתבעים להפסיק את השימוש החורג במקרקעין לאלתר. מכתב ההתראה נתקבל אצל הנתבעים ביום 15.12.09. ביום 8.3.10 ערך מפקח המנהל סיור נוסף במקרקעין, ממנו עלה כי השימוש התעשייתי החורג במקרקעין נמשך.

6. לטענת התובעת, זכאית היא לתמורה בגין שימוש חורג במקרקעין לתעשייה ומסחר, במשך שבע השנים שקדמו למועד הגשת כתב התביעה, בסך של 281,406 ₪, זאת בהתאם לחוות דעת מומחה שהוגשה מטעם התובעת.

7. עוד טוענת התובעת, כי מדיניותה באשר לחריגה או שינוי ייעוד המקרקעין, נקבעה עוד בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 17.5.1965, בה נקבע כי שינוי יעוד הקרקע החקלאית יביא להפסקת החכירה, ולהחזרתה לידי התובעת. בהמשך, לטענת התובעת, נקבע אף במסגרת חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע ובמים), תשכ"ז- 1967, כי המחזיק או הזכאי להחזיק קרקע חקלאית המנוהלת על ידי המינהל אינו רשאי לעשות בה שימוש חורג מיעודה החקלאי.

8. כמו כן, לטענת התובעת, הסדרת החכרת הקרקעות שבמשבצות ישובים חקלאיים לשימושים שאינם חקלאיים, נעשית כיום במסגרת החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1163, שנכנסה לתוקף ביום 28.10.08. לטענתה, הנתבעים לא פעלו כלל להסדרת השימוש החריג, ועשו דין לעצמם עת הקימו מפעל תעשייה בשטח המיועד למגורים וחקלאות בלבד.

9. לטענת התובעת, הנתבעים עושים "עושר ולא במשפט" בעשותם שימוש חורג בנכסי התובעת, ללא הרשאה וללא תשלום תמורה בגין השימוש, ולתובעת הזכות לדרוש תשלום דמי שימוש ראויים.

10. הסעדים המבוקשים על ידי התובעת הינם: צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש חורג במקרקעין שאינו מגורים או חקלאות, צו מניעה קבוע האוסר על עשיית שימוש תעשייתי במקרקעין לרבות לצורך מפעל לייצור מיצים, צו המורה לנתבעים לפנות ו/או להרוס את מתקני התעשייה והמבנים שהוצבו או נבנו ללא היתר של התובעת, ואשר אינם מיועדים למגורים או לחקלאות, כל זאת בעצמם ועל חשבונם הם.

11. כן, עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 281,406 ₪ - דמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג שעשו במקרקעין, וכן להתיר לתובעת לפצל סעדיה, ולתבוע את סילוק ידם מהמקרקעין בשל הפרת תנאי הסכם המשבצת, וכן להתיר לתובעת לתבוע פיצויים בגין נזקים שנגרמו למקרקעין בשל השימוש החורג.

טענות הנתבעים

12. לטענת הנתבעים, בשלב מסויים בעבר, נתקלה משפחת הנתבעת 2 בקשיים כלכליים כבדים, ומשקם עמד בפני התמוטטות כלכלית. נתבע 1 נישא לנתבעת 2 ועבר להתגורר במקרקעין תוך נסיונות להציל את המשק מקריסה כלכלית.

13. לאור קריסת ענף החקלאות בשנות השמונים, נאלצו הנתבעים לתור אחר מקור פרנסה אחר, ולפיכך החלו ליתן שירותי אחסון וקרור למגדלים חקלאיים בסככות שהוקמו במקרקעין. הנתבעים טוענים כי החלו לייצר מיצים מהסחורות שאוכסנו במגרשיהם, ועסקו בכך במשך 5 שנים טרם הגשת התביעה, וזאת, לטענת הנתבעים בשל דוחק השעה, ותנאי הפרנסה הקשים.

14. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי גודל המפעל אינו חורג מ-500 מ"ר המותרים על פי התב"ע המקומית.

15. הנתבעים טוענים להעדר יריבות עם התובעת, שכן אין הם ברי הרשות במקרקעין, ואין בינם לבין התובעת כל הסכמה חוזית בנוגע למקרקעין או יעודם, ועל-כן דין התביעה להידחות על הסף. עוד טוענים הנתבעים, כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית בבואו להכריע בשאלת צו הריסה של המתקנים התעשייתיים או צו הפינוי במקרקעין, שכן לא מדובר בתביעה לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס.

16. הנתבעים טוענים, כי סעיף 3א. להסכם המשבצת קובע כי: "ניצול השטח העליון של הקרקע בעיקר לצרכי חקלאות" – קרי, עיקר השימוש בקרקע הינו חקלאות, אך גם מורשים הנתבעים לפעילות הקרובה לחקלאות במהותה, למשל – אחסון גידולים חקלאיים, וכיו"ב. עוד מציינים הנתבעים כי בכל מקרה פועלים הם להעתקת המפעל והמחסנים לאזור תעשייה חבר, "פארק התעשייה מבואות הגלבוע", הנמצא בסמוך למקרקעין, וצפוי לעבור במהלך חודשים פברואר – מרץ 2014.

17. בנוסף, לטענת הנתבעים, הם הגישו בקשת לגיטימציה למבנים קיימים לוועדה המקומית במועצה האזורית גלבוע, ובקשה זו נמצאת בהליכים מתקדמים למתן אישור. הסככות הקיימות במקרקעין יחזרו לייעודם המקורי לשמש למטרה חקלאית, ולפיכך מתייתרת התביעה בדבר מתן צו הריסת מבנה. מה גם, הם פעלו, לטענתם, "במרץ רב", להסדרת השימוש החורג בנחלתם, והגישו תוכניות רבות לאישור מועצה האזורית גלבוע, עוד טרם הגשת כתב התביעה בעניינם.

18. לעניין דמי השימוש, טוענים הנתבעים כי יש להפחית מדמי השימוש החורג 500 מ"ר לאור העובדה כי הנתבעים זכאים לפי התב"ע המקומית לעשות בנחלתם שימוש לתעשייה בשטח של 500 מ"ר. לכן, דרך החישוב אמורה לכלול אך ורק את השטח החורג, כביכול, בשטח של 800 מ"ר (ולא 1300 מ"ר על פי הערכות התביעה) .

19. לטענת הנתבעים, אין הם מחויבים בתשלום הוצאות הפיתוח על המקרקעין, זאת בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, וכן בהתבסס על העובדה לפיה הנתבעים ביצעו בעצמם את כל עבודות הפיתוח במקרקעין.

20. עוד טוענים הנתבעים, יש להסתמך על חוות דעת המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט, באשר לשווי מלוא ערך הקרקע, כאשר מסכום זה יש לשום 31% משווי מלוא ערך הקרקע (לא כולל הוצאות פיתוח), וזאת על פי החלטת הממשלה בדבר אזור עדיפות לאומית א'.

דיון והכרעה

21. לאור פערים בין חוות דעת מומחי הצדדים, מונה מר גרמן יששכר, שמאי מקרקעין, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן:"המומחה" או "מומחה מטעם בית המשפט").

הסכמות דיוניות

22. בדיון שנערך ביום 26.2.13, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, כדלקמן:

א. הצדדים מוותרים על חקירת המומחה מטעם בית המשפט.

ב. יינתן צו מניעה קבוע לגבי השימוש החורג שהנתבעים עושים במקרקעין, וכן יינתן צו לפינוי המפעל מהמקרקעין.

ג. המחלוקת היחידה שנותרה בתיק היא קביעת שווי דמי השימוש בגין התקופה מאפריל 2004 עד למועד הפסקת השימוש, הצפוי להיות באפריל 2013; והיא בעיקרה לגבי "השיעור באחוזים מתוך השווי שראוי לקבוע את דמי השימוש...".

בדיון שנערך ביום 25.6.13, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה:

"... יוגשו סיכומים בכתב ללא שמיעת עדים ועל פי כתבי הטענות וחוות הדעת שהוגשו לתיק בית המשפט, הן לעניין הפינוי והן לעניין דמי השימוש שנתבעים".

23. לפיכך, ובהתאם להסכמות הצדדים המפורטות לעיל, השאלות אשר יובאו בפני בית המשפט להכרעה הינם:

1. מהו שווי המקרקעין לפיו יש לשום את דמי השימוש הראויים והאם יש לקחת בחשבון את הפיתוח כחלק משווי הקרקע.
2. מהם דמי השימוש שיש לקבוע בגין השימוש החורג מהשימוש המותר במקרקעין.
3. מה גודל המבנים המשמשים לתעשייה וחורגים מהשימוש המותר על המקרקעין בהתאם להוראות הרשות.

בשאלות אלו אדון כסדרן.

שווי המקרקעין לפיו יש לשום את דמי השימוש הראויים –

24. על מנת לקבוע את שווי שוק המקרקעין, נסמכתי על חוות דעתו של המומחה הממונה מטעם בית המשפט, ומקובלת עליי טענתו לפיה אין לשום את שווי המקרקעין ככוללים את הוצאות הפיתוח על השטח. לעניין זה קובע המומחה מטעם בית המשפט:

"חיזוק נוסף (לעניין שומת המקרקעין ללא הוצאות הפיתוח- הערה שלי- י.ס.), ניתן למצוא בהחלטות מועצה מס' 1101 ו-1265- החלטות אלו אינן מזכירות הוצאות פיתוח. בהחלטת המועצה אין כל הפרדה בין תשלום העבר לתשלום העתידי. מכיוון שאין זה מתקבל על הדעת כי בחישוב היוון ערך הקרקע יילקחו בחשבון הוצאות פיתוח, יש להסיק כי גם בחישוב ערך הקרקע עבור השימוש בשנים הקודמות להסדר- לא יילקח מרכיב זה בחשבון. אילו המינהל היה רוצה לעשות הפרדה עבור תשלום עבר (שבו שווי הקרקע יכלול הוצאות פיתוח) היה צריך לנסח את ההחלטה באופן שונה". (עמוד 7 לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט).

התובעת הינה בבחינת הנסח של החלטות המועצה, וככזו אין היא יכולה להיבנות מחוסר הבהירות שבהחלטותיה. כלל הפרשנות הפועל לחובת הנסח חל גם במקרה שלנו.

25. כמו- כן, מקובלת עליי קביעתו של המומחה לפיה חוכר המגיע להסדר מול המינהל להסדרת השימושים החורגים בקרקע, ישלם את דמי השימוש בגין השימוש החורג, כחלק היחסי מתוך דמי חכירה על המקרקעין ללא הוצאות הפיתוח. בנוסף, מקובלת עליי טענת המומחה, אליה מצטרפים, מן הסתם, הנתבעים בסיכומיהם, לפיה הנתבעים השקיעו מכספם בעלויות הפיתוח במקרקעין, שכן הקרקע נמסרה לידיהם על ידי המינהל לכל היותר בפיתוח חלקי בלבד (בכללן הוצאות הפיתוח הסביבתי – התשתיות שמחוץ לשטח המגרש כגון תאורות רחוב וכיו"ב). מקובלת עליי גם קביעתו של המומחה, כי מרכיב דמי הפיתוח נכלל בשווי השוק הסופי של המקרקעין, ועל כן יש להפחית מרכיב זה מכלל החישוב הסופי על המקרקעין. ומכאן מקובלת עליי דרך עריכת התחשיב הסופי של המומחה בדבר שווי השוק של המקרקעין.

26. בשלב זה יאמר כי דוחה אני טענת הנתבעים כפי שעולה מסעיף 20 לסיכומיהם, לפיה על פי קביעת המומחה יש לקבוע את שווי מלוא ערך הקרקע בהפחתת הוצאות פיתוח ומסכום זה יש לשום 31%, וזאת בהתאם להחלטת הממשלה בדבר הנחות אזור עדיפות לאומית א'. ראשית יאמר כי הנתבעים לא צרפו אסמכתא לעניין החלטת הממשלה בדבר הנחת אזור עדיפות א' הנטענת. ושנית ועיקר- חוות דעת המומחה סוברת היפוכו של דבר. המומחה קובע מפורשות (בעמ' 7 לחוות דעתו):

"אינני מקבל את טענת שמאי הנתבע שהמחיר ששולם בפועל למינהל הוא שווי שוק, התשלום בפועל הינו לאחר הנחה מהמינהל. גם כאשר המינהל נותן הנחה של 100% אין זה אומר ששווי הקרקע הוא 0".

קרי- על פי חוות דעת המומחה, המקובלת גם עליי, חישוב שווי המקרקעין יעשה באופן הבא: שווי שוק המקרקעין כפי שנקבע על ידי חוות דעת המומחה פחות שווי עלויות הפיתוח במקרקעין.

קביעת שיעור דמי השימוש הראויים בגין השימוש החורג

27. אין חולק כי על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין שימוש חורג מהמותר במקרקעין. עם זאת, חלוקים הצדדים באשר לשיעור דמי השימוש השנתיים שיש לפסוק לנתבעים.

28. לטענת התובעת, כפי שהובאה בסיכומיה, יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש שנתיים בשיעור 6% משווי המקרקעין עבור כל שנה, משנת 2004 ועד מועד פינוי הנכס בפועל. התובעת מתבססת על מספר החלטות של הרשות, ובכללן: החלטת הנהלת הרשות מס' 1243 מיום 17.11.04 (להלן: "החלטה 1243"). לטענת התובעת, החלטה זו מפרידה בין מקרה בו הסדירו ברי רשות את השימוש החורג לכתחילה עם הרשות, ובין מקרה בו לא הסדירו את השימוש החורג מהמותר גם לא בדיעבד. השיעורים המסדירים את דמי השימוש בדבר שימוש חורג נעים בין 2% באזור קו העימות ל-6% באזור המרכז. על פי החלטה 1243, "תשלום דמי השימוש בגין שימוש במקרקעין שלא כדין, ללא הסדר חוזי עם המנהל, לא יכול שיפחת מתשלום דמי שימוש בגין שימוש שאושר והוסדר על ידי המנהל מבעוד מועד" (שם, בעמוד 2) (ההדגשה שלי- ס.י).

29. עוד מוסיפה התובעת, כי לפי סעיף 4 להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1265 מיום 29.10.12 (להלן: החלטה 1265), נקבע מנגנון להסדרת חובות עבר, במקרה בו התעסוקה הלא חקלאית בנחלה הינה מוסדרת, ".. ישלם בעל זכויות בנחלה למינהל תשלום בגובה 5% מערך הקרקע ששמשה לתעסוקה לא חקלאית לכל שנה בה נעשה שימוש כאמור ללא ששולמה עבורו התמורה למינהל". (סעיף 4.1 להחלטה 1265).

30. התובעת טוענת כי יש להקיש היקשים לוגיים מההחלטות המפורטות לעיל, יחד עם החלטה מס' 1226 שניתנה על ידי מועצת מקרקעי ישראל. לטענת התובעת, אם החלטת המינהל מאפשרת לגבות שיעור מקסימלי של 6% משווי המקרקעין נשוא השימוש החורג בגין שימוש במקרקעין טרם הסדרה, אין כל מקום לפסוק שיעור נמוך משיעור זה מקום שכלל לא הוסדר השימוש החורג עד ליום זה.

31. לעומתם טוענים הנתבעים, כי דמי השימוש הראויים הינם בגובה של 2% בלבד, וזאת בהתאם לסעיף 3.2.3 בהחלטה מס' 1163 של רשות מקרקעי ישראל (מיום 9.9.2008), הקובע כי דמי השימוש בהרשאות לשימוש זמני, הניתנות על פי היתר לשימוש חורג יהיו באזור עדיפות א' בגובה 2% משווי הקרקע לשימוש חורג.

32. בחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, נקבע כי שווי דמי השימוש הראויים הינם בגבולות 5% לשנה משווי הקרקע. עם זאת קובע המומחה כדלקמן: "קיימות החלטות מנהל (מועצה והנהלה) שונות, (ואף סותרות) שלהערכתי רלוונטיות לדיון. מאחר ומדובר בסוגיה משפטית הנני סבור כי על בית המשפט לקבוע את השיעור לתשלום דמי השימוש הראויים". (ראה עמ' 9 לחוות דעתו של המומחה).

33. לא אוכל להסכים עם התובעת באשר לטענתה כי יש לקבוע את דמי השימוש בגובה של 6% משווי המקרקעין בפועל. יאמר עתה כי הרשות לא קבעה שיעור זה בהוראותיה הנוגעות ישירות לאזור עדיפות לאומית א' החלים בעניינינו. תימוכין לכך מוצאים אף בסיכומי התובעת (סעיפים 24.3 ו- 24.4) ובטענת התובעת כי יש להקיש היקשים לוגיים ולנהוג בהיקש בבוא בית המשפט לפסוק בעניין.

34. זאת ועוד, טוענת התובעת בסעיף 26 לסיכומיה בהתייחסה להחלטה 1243 מיום 17.11.04: "אם החלטת הנהלה מאפשרת לגבות שיעור מקסימלי של 6% משווי המקרקעין נשוא השימוש החורג... אין כל מקום שהשיעור שיש לגזור מערך המקרקעין במקרה שלפנינו יפחת מ-6%". אולם, בדיקת החלטה מס' 1243 לעיל, מעלה כי השיעור המקסימלי לגביית דמי השימוש מגיעים לכדי 6% באזור מרכז הארץ. ברי שאין זה המקרה העומד בפנינו. הרשות לא קבעה ערכים מקסימאליים ומינימאליים בסולם ערכים לאזור עדיפות א'- האזור בו ממוקמים המקרקעין. החלטה 1243 (מיום 17.11.04) מסדירה את דמי השימוש הראויים באזור עדיפות לאומית א' וקובעת דמי שימוש אחידים של 3.2% מערך המקרקעין, וזאת בלבד.

35. לקביעתי לפיה אין לקבוע את שיעור דמי השימוש בגובה 6%, מתווספת אף העובדה כי הרשות היא המנסחת וקובעת הנהלים, קביעותיה משפיעות באופן חד צדדי על ברי הרשות במקרקעין, שאין הם שותפים לניסוח ההחלטות או קבלתן. לפיכך, יש טעם לפגם מצד הרשות לפנות לכללי הפרשנות בדיעבד, שעה שקביעת הכללים הייתה בידיה לכתחילה.

36. על הרשות חלה החובה להבהיר הנחיותיה וכלליה, ולנהוג באופן שוויוני בין האזרחים. הנחיותיה של הרשות, כרשות ציבורית, הנן הנחיות מחייבות, ובפרט את הרשות עצמה, ואין מקום לסטות מהם, ובעיקר כאשר מדובר בסטייה מהנחיות הרשות לרעת האזרח. עקרון זה כפועל יוצא מעקרון הוודאות, והשוויון של האזרחים מול רשויות המדינה. [ראו כהשוואה לעניין: זה בג"צ 143/63 סלומון אדטו נ' עמידר בע"מ פד יח(3) 51]. לאור האמור לעיל דוחה אני טענת הרשות לפיה דמי השימוש הראויים שיש לפסוק לנתבעים הינם בגובה 6% משווי המקרקעין.

37. עם זאת, דוחה אני טענת הנתבעים לפיה דמי השימוש הראויים עבור השימוש במקרקעין הינו 2% משווי המקרקעין. בסעיף 4 להחלטת מועצה מס' 1265 מיום 29.10.12, (ההחלטה האחרונה שניתנה בעניין הסדרת דמי השימוש הראויים), נקבע כי הסדר חובות העבר יישאר בהתאם להחלטה מס' 1101 מיום 27.3.07. החלטה מס' 1101 קובעת כדלהלן:

4. "הסדרת חובות עבר:

4.1 בגין שימושים לתעסוקה לא חקלאית בתקופה שקדמה למועד הסדרתם החוזית של השטחים המשמשים לתעסוקה לא חקלאית, ישלם בעל זכויות בנחלה למנהל תשלום בגובה 5% מערך הקרקע ששמשה לתעסוקה לא חקלאית לכל שנה בה נעשה שימוש כאמור ללא ששולמה עבורו התמורה למנהל". (ההדגשה שלי- י.ס.)

38. החלטת מועצה מס' 1265 מיום 29.10.12 קובעת, כי סעיף מס' 4 להחלטה מס' 1101 מיום 27.3.07 ימשיך להתקיים, ודוחה החלטת מועצה מס' 1163 מיום 9.9.08 הבאה לפניה, ועליה נתמכים הנתבעים, בבחינת ההוראה המאוחרת דוחה את ההוראה הקודמת לה.

39. בשלב זה ראוי אף לציין כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב מובהק מול הרשויות. הנתבעים נמנעו במכוון להסדיר את השימוש במקרקעין לשימוש שנעשה במקרקעין בפועל. זאת ועוד, מודים הנתבעים בסעיף 17 לכתב הגנתם, כי במשך 5 שנים עוסקים האחרונים בייצור מיצים במפעל שהוקם במקרקעין, וזאת מבלי שהביאו כל תימוכין לפעילותם בדבר הסדרת האישורים, או נסיונות להסדיר את פעילותם החורגת. טענותיהם באשר לקשיים הכלכליים בהם נתקלו ברבות השנים בתחום החקלאות, אינן מצדיקות התעלמותם (במשך 5 שנים לפחות), מדרישות המינהל להסדרת מעמד השימוש החורג במקרקעין, ובוודאי לא במקום בו ישנו מנגנון מוסדר וקיימות הוראות מפורשות המאפשרות הסדרת העניין מול הרשות.

40. לאור האמור לעיל, הריני קובע כי דמי השימוש הראויים בגין שימוש חורג במקרקעין יעמוד על 5% משווי המקרקעין.

גודל המבנים המשמשים לתעשייה וחורגים מהשימוש המותר על המקרקעין בהתאם להוראות הרשות

41. לטענת הנתבעים ובהסתמך על כתב התביעה, השטח התעשייתי הבנוי מתפרס על 1,300 מ"ר. עוד טוענים הנתבעים כי זכאים הם לקבל בגין נחלתם, על פי התב"ע המקומית, שימוש לתעשייה בשטח של 500 מ"ר. לפיכך, טוענים הנתבעים, אין לחשב את ה- 500 מ"ר אשר להם זכאים כחלק מהתב"ע, ועליהם לשלם בגין השטחים שלא היו מאושרים להם לכתחילה בשטח של 800 מ"ר בלבד. התובעת לא התייחסה לטענה זו.

42. אינני מקבל טענה זו, שנטענה בעלמא וללא סימוכין באשר לנטען. הנתבעים לא צרפו את התב"ע לסיכומיהם, ולא צרפו כל מסמך המעיד על זכות נטענת זו. מעבר לכך, לא הסבירו הנתבעים מדוע לא הסדירו בהתאם לתב"ע הנטען את אותם 500 מ"ר אשר זכאים הם לשימוש בתעשייה.

לסיכום

43. לאור האמור לעיל, אני קובע כי דמי השימוש הראויים בגין שימוש חורג במקרקעין לתעשייה יחושבו בשיעור של 5% משווי המקרקעין כקבוע לעיל. חישוב שווי המקרקעין יערך על פי שווי שוק של המקרקעין, בהפחתת הוצאות הפיתוח וזאת בהתאם לחוות דעת המומחה.

44. לפיכך, הנתבעים ישלמו דמי שימוש ראויים לתובעת בהתאם לשומה שנקבעה בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (סעיף יג'), ובהפחתת דמי הפיתוח המוערכים בחוות דעת המומחה והכל כמפורט להלן, (יצויין כי חוות דעת המומחה התייחסה לתקופה מ-21.4.04 עד 21.4.10):

א. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2004 עד ליום 21.4.2005 בסך של 5,562 ₪ [בחישוב: 111,240 ₪ X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2004 ועד היום.

ב. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2005 עד ליום 21.4.2006 בסך של 5,890 ₪ [בחישוב: 117,795 ₪ X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2005 ועד היום.

ג. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2006 עד ליום 21.4.2007 בסך של 5,890 ₪ [בחישוב: 117,795X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2006 ועד היום.

ד. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2007 עד ליום 21.4.2008 בסך של 6,217 ₪ [בחישוב: 124,350 ₪ X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2007 ועד היום.

ה. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2008 ועד ליום 21.4.2009 בסך של 11,628 ₪ [בחישוב: 232,575 ₪ X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2008 ועד היום.

ו. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2009 ועד ליום 21.4.2010 בסך של 11,792 ₪ [בחישוב: 235,845X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2009 ועד היום.

ז. דמי שימוש ראויים מיום 21.4.2010 ועד ליום 21.4.2011 בסך של 12,939 ₪ [בחישוב: 258,795 X 5%], בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.4.2010 ועד היום.

על הסכומים הנ"ל יתווסף מע"מ כחוק.

45. בהתאם להסכמות הצדדים כפי שהובאו לעיל, (סעיף 22ב.ג.), ניתן בזאת צו לפינוי המקרקעין, אשר יבוצע לא יאוחר מיום 31.5.14.

46. בהתחשב בדרך הדיונית בה נקטו הצדדים, הני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות משפט לתובעת בסך כולל של -.10,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ד, 30 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.