בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 23/6/2009.

מדובר היה בתאונת שרשרת, כאשר הרכב המבוטח על-ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") שנעצר עקב פקק תנועה נפגע מאחור על ידי הרכב בו נהג הנתבע 1. אין מחלוקת, כי הרכב בו נהג הנתבע-3 פגע ברכב הנתבע-1 מאחור אף הוא, וגדר המחלוקת היא האם רכב הנתבע-3 הוא זה שהדף את רכב הנתבע-1 אל עבר רכב התובעת או שמא מדובר בשתי תאונות נפרדות כך שקודם פגע רכב הנתבע-1 ברכב התובעת ולאחר מכן פגע בו רכב הנתבע-3.

כאן המקום לציין, כי הנתבע-1, לא הגיש כתב הגנה ולפיכך ניתן נגדו פסק דין ביום 23/6/2011, המחייבו לשלם את כל סכום התביעה, יחד עם זאת התובעת לא פעלה לממש את פסק הדין, לדברי בא-כוחה משום שקיבלה מכתב מסוכן הביטוח של הנתבע-1, המייחס את האחריות לרכב הנתבע 3. התובעת בחרה איפוא להמשיך ולברר את התביעה, והזמינה את הנתבע-1, כעד.

בא-כוח התובעת, הציג לבית המשפט מכתב שנשלח בפקס שתאריכו 26/10/09, ואישור הפקס שמעליו מעיד שנשלח באותו יום. המכתב נשלח לתובעת למחלקת תביעות צד ג', ובו נכתב כדלקמן:

"1) מאשר קבלת מכתבכם מיום 8/10/09

2) המבוטח שלי לא אשם בתאונה היה באמצע רכב צד ג' שהיה אחראי אחריות רובצת עליו והוא דחף אותי לרכב שלכם

והנה הפרטים.... "

הנהגת ברכב התובעת, שנפגעה מאחור, ולא ניתן לייחס לה אחריות לתאונה או אינטרס כלשהו בהטלת אשמה על מי מן הצדדים, העידה, כי נסעה ברכבה, עמדה בפקק ופגעו בה מאחור בפתאומיות, לדבריה הרגישה מכה אחת בעוצמה. הרכב שלקחה ממנו פרטים הוא הרכב שפגע בה מאחור. נהגת התובעת השיבה לשאלת הנתבע-1, כי היא זוכרת שהוא היה במקום אולם אינה זוכרת אם הוא נהג. לדבריה, יצא מישהו בלי נעליים היה בחור נמוך ואמר: "אני הנהג".

נהגת התובעת העידה שהיא חושבת שהנתבע-1 גרם לתאונה. לדבריה לאחר התאונה הוא אמר לה: "למה עצרת?" והיא השיבה לו שהיה פקק. כאשר נשאלה אם היא זוכרת שהוא אמר לה שמישהו הדף אותה אליו, השיבה, כי לא חושבת ולא זוכרת בוודאות שכן הדבר היה מזמן והיא הייתה מרוכזת בתאונה שלה, יחד עם זאת השיבה, שאם הייתה עולה טענה כזו הייתה רושמת אותה בטופס ההודעה לחברת הביטוח.

הודעתה של נהגת התובעת לחברת הביטוח, נכתבה בכתב ידה ובחתימתה. מדובר בהודעה מפורטת בה מולאו כל הפרטים בשים לב. במשבצת של תיאור הארוע ופרטי העדים רשמה: "עמדתי בפקק תנועה ורכב פגע בי מאחורה בעוצמה רבה מאחר ונסע במהירות גבוהה מאחוריו פגע עוד רכב". במשבצת של מיהו האחראי לתאונה כתבה: "האחראי לתאונה הרכב שפגע בי מאחורי במהירות גדולה ולא שמר מרחק".

הווה אומר, בזמן אמת, כמו גם בעדותה ייחסה התובעת את האחריות לתאונה לנתבע-1.

הנתבע-1, שטען לכתחילה שאינו דובר עברית טוב, העיד בעברית וניכר, כי הבין את שנשאל. הנתבע-1 התייצב לדיון לבדו, ואף שניתן נגדו פסק דין, לא הוגשה בקשה לביטולו והדיון התנהל כאשר פסק הדין נגדו שריר וקיים.

הנתבע-1 טען שמישהו בחברת הביטוח של המנהל שלו אמר לו ללכת לבית המשפט ולספר מה קרה, לדבריו הוא רק הנהג, הרכב לא שלו ויש מישהו אחר שאחראי לרכב. הנתבע-1 העיד, כי הנהגת עצרה פתאום, הוא עצר אחריה ובא מישהו ופגע בו והדף אותו לעברה. לדבריו, הוא היה במהירות. הנתבע-1 טען, כי יש לו תמונות אך לא הביא אותן. לדבריו, הרכב נפגע מקדימה ומאחורה. היה לו רק ביטוח חובה לרכב, הוא סיפר מה קרה לסוכן הביטוח, והסוכן ביטוח כתב לו את המכתב. הנתבע-1 העיד, כי היו ארבעה חברים ברכב.

הנתבע-3 העיד, כי נהג כרגיל, לפתע ראה שהמכונית שלפניו זזה קצת ובלם, אחר-כך החליף פרטים עם הנהג שלפניו וחזרו הביתה. הנתבע-3 חזר והעיד, כי הסתכל על המכונית שלפניו והיא החלה להזדעזע והוא בלם. לדבריו, אינו יודע מה קרה לרכב לפניו.

הנתבע-3 העיד, כי אף אחד לא פנה אליו ואמר לו שהוא אשם בתאונה, אם כי לדבריו שמע מישהו צעק מהרכב של הנתבע-1 "אתה עושה את זה פעם שניה בתוך חודש" בערבית. משפט אותו הכחיש הנתבע-1 מכל וכל.

במהלך עדותו של הנתבע-3, הסתבר כי רכבו תוקן באמצעות הביטוח וכי יש דו"ח שמאי שמצביע על נזק של 10,974 ₪ (ללא מע"מ).

חרף דו"ח השמאי, הנתבע-3 התעקש, כי הפגיעה ברכבו הייתה פגיעה קלה, וכי התיקון עלה כסף רב שכן מדובר במכונית כמעט חדשה. הנתבע-3 הכחיש מכל וכל את האפשרות שהדף את רכבו של הנתבע-1 לעבר רכב התובעת, יחד עם זאת, העיד כי לא שמע התרחשות תאונה בין רכב הנתבע-1 לרכב התובעת, וגם לא ראה כי הנתבע-1 פגע ברכב התובעת, אלא רק את הרכב מזדעזע.

דיון והכרעה

הלכה למעשה, נוכח קיומו של פסק דין נגד הנתבע 1, עלי להכריע בתביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 בלבד. אין חולק, כי על התובעת נטל הראיה להוכיח את אחריותם לתאונה ושמצויים אנו במצב משפטי בו נגד הנתבע-1 ישנו פסק הדין המחייבו בתשלום כל הנזקים והמייחס לו הלכה למעשה את האחריות לתאונה, פסק דין המקים כשלעצמו השתק פלוגתא ביחסים בינו ובין התובעת וכלפי התובעת (ראה: רע"א 1170/08 עירית חולון נ' הדר חברה לביטוח, לפיו גם פסק דין שניתן עקב העדר התייצבות מקים השתק פלוגתא, וכן פסק הדין ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (פסק דין מיום 10/2/08, פורסם בפדאו"ר)), כאשר על אף התייצבותו לדיון למתן עדות וטענתו, כי אינו אשם בתאונה, לא ביקש הנתבע-1 את ביטול פסק הדין שניתן נגדו, אם כי לא ברור האם פסק הדין הומצא לו כדין ואם כן, מתי.

יש איפוא סתירה מהותית בין פסק הדין שניתן בתיק לבקשת התובעת ובין עדותו של הנתבע-1, כאשר מדובר במי שאינו מיוצג ולא היה ברור עד תום אם הוא מבין ומודע לזכויותיו.

אציין עוד, כי לפי גירסת נהגת התובעת, היא חשה במכה אחת חזקה אחת ויחידה, ולכן סביר לקבוע, כי רק אחד מן הנהגים (הנתבע-1 או הנתבע-3) אחראים לתאונה, ואין מקום לקבוע כי מדובר במזיקים במשותף ובאחריות ביחד ולחוד.

לטענת ב"כ התובעת, התובעת לא פעלה לאכוף את פסק הדין נגד הנתבע 1, נוכח אותו מכתב משנת 2009, מכתב שהיה בידיה מבעוד מועד ולא מנע מבעדה לבקש מתן פסק דין נגד הנתבע-1 כאמור; לעומתו טען ב"כ הנתבעת, כי התובעת לא טרחה לאכוף את פסק הדין נגד הנתבע-1, שכן הנתבע-1 אינו מבוטח והיא מבקשת להטיל עליה את האחריות כ"כיס עמוק".

אציין, כי אני מתקשה להבין את התנהלות התובעת שבידה פסק דין על מלוא סכום התביעה, שיכלה לפעול למימושו ובתוך כך לאפשר לנתבע-1 להעלות את מכלול טענותיו ובמידת הצורך לפעול לביטול פסק הדין, דבר שהיה גורם לכך שיהא צד להליך ולא רק עד. כמובן, שככל שהמימוש היה עולה בידה, הרי שלא היה צורך בבירור התביעה נגד הנתבעות 3-4.

אכן, ב"כ התובעת, הודיע, כי ככל שבית המשפט יחליט אחרת בעניין האחריות הוא לא יפעל לגבות מן הנתבע-1 יותר ממה שייוחס לו, אך קשה לקבל קיומן של שתי הכרעות משפטיות סותרות, ומאידך אני בספק רב לאחר שמיעת הראיות האם אכן ביטול פסק הדין מוצדק, והאם נכון שבית המשפט יורה כן ביוזמתו ושלא לבקשת הנתבע-1, בלא שהוגשה בקשה מסודרת ולא ניתן כל הסבר מצד הנתבע-1, מדוע לא הגיש כתב הגנה במועד וכן לא הוברר מהותן של הראיות הנוספות המצויות בידי הנתבע-1 ומשקלן, לרבות עדות העדים הנוספים שהיו ברכב, והתמונות שברשותו, שאני בספק אם יש בהן כדי לשנות את תמונת הראיות.

כפי שכבר ציינתי, עדותה של עדת התובעת מהימנה עלי ומעדותה כמו גם מהדברים שכתבה בזמן אמת עולה, כי הנתבע-1 הוא זה האחראי לתאונה. התנהלות הנתבע-1 בזמן אמת בכך שלא הטיל את האחריות על הנתבע-3, חוסר התגוננותו בתביעה ויותר מכך, העובדה שהנתבע-1 או מעבידו לא תבעו את הנתבע-3 על הנזקים שנגרמו לרכבם, מעלה, כי ספק רב אם יש ממש בגירסת הנתבע-1 כי הוא הספיק לעצור אחרי רכבה של התובעת עצירה מלאה, והנתבע-3 הוא זה שהדף את רכבו לעבר רכב התובעת.

יחד עם זאת, כאמור, הנתבע-1, הגיע לדיון לא מיוצג, טען שאינו מבין היטב עברית, ושלא היה מודע לכך שהוא שהיה אמור להביא תמונות ועדים שהיה ביכולתו להביא, וניכר כי אינו מודע או אינו מבין את משמעות פסק הדין שניתן נגדו.

ראוי עוד להוסיף, כי הנזקים שנגרמו לרכבו של הנתבע-3, הם נזקים שאינם שוליים, כפי שניסה להציג זאת ב"כ הנתבעת-4. אמנם עבודות הפחחות היו שוליות, אך הוחלף מכסה מנוע וחלקים נוספים בחלק הקדמי של המכונית, דבר שמצביע על מכה חזקה יחסית, גם כאשר נלקחת בחשבון העובדה שבחלק הקדמי של הרכב ישנם חלפים רגישים ויקרים יחסית שעשויים להנזק גם ממכה שאינה חזקה במיוחד. גם עדותו של הנתבע-3 בשאלה האם רכבו של הנתבע-1 פגע ברכב התובעת בטרם הוא פגע ברכבו לא הייתה חד משמעית, כל שידע הנתבע-3 לומר הוא שרכבו של הנתבע-1, הזדעזע.

על אף האמור, ועל אף התהיות העולות מגירסתו של הנתבע-3, כמו גם מאופי הנזקים שנגרמו למכוניתו, לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת אחריותם של הנתבעים 3 ו- 4 לנזקים שנגרמו לתובעת. נוכח העובדה שלא הובאו ראיות בנוגע לטיב הנזקים שנגרמו למכוניתו של הנתבע-1, אני גם מתקשה לקבוע כי הנתבע-3 גרם להדיפה והחמרת הנזק. למותר לציין, כי חובתה של התובעת הייתה לברר מבעוד מועד את מכלול הפרטים הנדרשים להוכחת תביעתה ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא עצמה עצמה.

סוף דבר:

בנסיבות שהובררו, אני קובעת כי התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 לא הוכחה, ודוחה את התביעה כנגדם.

התובעת תשא בהוצאות שכר טרחת עו"ד הנתבעים 3 ו- 4 בסך 1,200 ₪, הוצאות העדה מטעמה כפי שנפסקו, והוצאות הנתבע 3 בסך 400 ₪.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ג, 24 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.