לפני תביעתה של הגב' עדנה סרגוסי (להלן: "התובעת") כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לקצבת שאירים בגין פטירתו של בעלה, מר אברהם סרגוסי ז"ל (להלן: "המנוח") ביום 13.1.08.

התובעת טוענת כי אמנם לא התגוררה עם המנוח מס' שנים טרם פטירתו, אולם לטענה, מדובר במגורים נפרדים מאולצים אשר נבעו מסיבות אובייקטיביות, ועל כן יש לראות בה כעונה להגדרת "אלמנה" על פי חוק.

לטענת הנתבע, התובעת אינה זכאית לקבלת הקצבה עקב מותו של המנוח, מאחר והיא אינה עונה להגדרת "אלמנה" שבסעיף 238, לחוק הואיל ובני הזוג התגוררו בנפרד החל משנת 2004 ועד פטירת המנוח. כמו כן התובעת לא היתה זכאית למזונות מהמנוח, והוא לא נשא במזונותיה טרם פטירתו.

הכרעה:

בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") נקבעה אמת מידה אובייקטיבית שמעבר לה יש לראות אשה כ"נפרדת" מבעלה, באופן השולל ממנה קבלת הקצבה כחוק. עפ"י סעיף 238(2) לחוק, לא תחשב אשתו של מבוטח לאלמנה אם "בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו עפ"י פסק דין של בימ"ש או של בית דין מוסמך או עפ"י הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו...".

משחלפו שלוש שנים מתוך חמש השנים שקדמו לפטירת המנוח, ובכללם 12 חודשים שלפני פטירתו, בהם היו בני הזוג פרודים, אין האשה מוגדרת כ"אלמנה" עפ"י החוק.

נטל ההוכחה כי האשה היתה נפרדת מבעלה שלוש שנים לפחות מתוך החמש שקדמו לפטירה, לרבות 12 החודשים האחרונים, מוטל על המוסד. רק לאחר מכן על האלמנה להוכיח כי אכן נשא המבוטח במזונותיה (דב"ע ל"ג /0161 בני רביע אמנה-המל"ל, פב"ל יג 1).

הפסיקה קבעה כי "הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לענין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים" (דב"ע נב/69-0 אביבה ליאון נ' המוסד, פד"ע כד' 458).

עם זאת, "יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג.

במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו, לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג" (דב"ע נב/69-0 הנ"ל; דב"ע נה/117-0 יהודית קומלוש נ' המוסד, פד"ע כט' 49).

אין חולק כי התובעת והמנוח עברו להתגורר בנפרד החל משנת 2004. ואולם, חרף האמור טוענת התובעת כי המשיכה לקיים עם המנוח חיי זוגיות לכל דבר ועניין (סעיפים 4-5 לתצהיר התובעת). ואולם, אנו שוכנענו כי עלה בידי הנתבע להוכיח שהתובעת "היתה נפרדת מבעלה" באופן השולל ממנה הזכאות לקצבה ולא שוכנענו כי היו נסיבות אובייקטיביות מוצדקות שבעקבותיהן נוצר הפירוד. להלן נימוקינו:

1. התובעת הצהירה כי החל משנות השמונים החל המנוח להתמכר להימורים, התמכרות שהובילה להתדרדרותו, דבר שהפך את חייהם הזוגיים קשים מנשוא. כמו כן בני הזוג איבדו את כל נכסיהם וחסכונותיהם, לרבות את ביתם המשותף. התובעת חשה כי לא נותרה בידיה ברירה אלא לעבור ולהתגורר בנפרד, להפריד את חשבון הבנק וזאת על מנת להציל את חיי יתר בני המשפחה (סעיף 5 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, למרות הפרדת חשבון הבנק בסוף שנת 2003 וחרף המעבר למגורים נפרדים בשנת 2004, נותרה נשואה למנוח, אהבה אותו וראתה בהם כיחידה משפחתית אחת (סעיפים 5-6 לתצהירה). לדבריה אף המשיכה לתמוך במנוח ולסייע לו הן בתשלום דמי השכירות עבור דירת המגורים שבה התגורר והן בתשלום עבור דמי חברות בקופה"ח, מנוי לעיתון, קניית מצרכים לבית ובישולים ואף נכחו יחדיו באירועים משפחתיים.

2. בטופס התביעה לקצבת שאירים (נ/1) אין התובעת משיבה לשאלה האם חיה בנפרד מהמנוח. בבית הדין נחקרה התובעת בקשר לכך והשיבה כי אמנם היא והמנוח עברו להתגורר בנפרד בשנת 2004, אך טענה כי רגשית ונפשית המשיכה לתמוך במנוח (עמ' 3 שורות 14-16).

3. בתביעה שהגישה התובעת לקצבת זקנה (נ/3) ציינה התובעת כי היתה פרודה מהמנוח החל מ-1.1.03.

4. בתביעה שהגיש המנוח להשלמת הכנסה בשנת 2007 (נ/4) ציין המנוח את עובדת היותו פרוד מהמנוח החל מחודש 7/03. התובעת העידה לעניין זה כי: "... אני משיבה שתמיד הוא היה מציין שהוא פרוד, כדי לחסוך במס הכנסה ודברים כאלה והיה מציין שאנחנו פרודים" התובעת חזרה וטענה כי הם פרודים החל משנת 2004 ולא משנת 2003 (עמ' 4 שורות 3-7).

5. המנוח הגיש הצהרת נפרדות בחודש 8/07 (נ/5). גם שם ציין המנוח כי הוא פרוד מאשתו (המנוח ציין כי היה זה החל מיום 1.12.05, אך כאמור, התובעת עצמה הודתה כי בני הזוג אינם מתגוררים יחדיו כבר החל משנת 2004). עוד ציין המנוח על גבי הטופס כי הוא זה שנושא בהוצאות אחזקת הבית שבו הוא מתגורר כגון:

טלפון, חשמל, מים וגז. כמו כן ציין המנוח כי מי שמשלם את דמי השכירות עבור הדירה שהוא שוכר הם ארבעת ילדיו. בהקשר זה העידה התובעת כי: "אין לי מה להוסיף. זה גם מה שאמרתי שפיזית היינו פרודים" (עמ' 4 שורות 8-9).

6. בהודעה שמסר המנוח לחוקר הנתבע ביום 11.10.07 (נ/6), שוב הצהיר המנוח כי הנו מתגורר בנפרד מאשתו וכי מי שנושא בהוצאות שכר הדירה הוא בנו שמואל.

7. בעדותה בבית הדין אישרה התובעת כי לאחר שנפרדו, לא לנה אצל המנוח, אלא תמכה בו בכך שקנתה לו תרופות, שילמה עבורו את דמי קופת החולים ובישלה עבורו (עמ' 4 שורות 10-12). עוד הוסיפה התובעת כי לעיתים המנוח נהג לבקר אותה ואף באירועים משפחתיים, וכי לעיתים נהגה לבקר אותו בדירתו או לשלוח לו מצרכים ומזון באמצעות ילדיה (עמ' 4 שורות 18-20). התובעת נשאלה לגבי תדירות הפעמים שביקרה את המנוח במקום מגוריו והעידה כי בשנה האחרונה לחייו ביקרה בדירתו של המנוח ארבע (4) פעמים (עמ' 4 שורות 21-22), בלבד.

לשאלת בית הדין האם העובדה שביקרה את המנוח מספר פעמים בודדות במהלך שנתו האחרונה, מהווה לדעתה חיי זוגיות, השיבה: "...חיי הזוגיות התבטאו בכך שעזרתי לו נפשית. בכל זאת יש לנו 4 ילדים משותפים" (עמ' 4 שורות 32-33).

התובעת אישרה כי לא סייעה למנוח בהשתתפות בהוצאות שכר הדירה (עמ' 5 שורות 3-4).

אשר לנוכחות משותפת באירועים משפחתיים, העידה התובעת כי בחתונת אחייניתו של המנוח בשנת 2006, נפגשו היא והמנוח כשכל אחד הגיע לאירוע בנפרד (עמ' 5 שורות 5-7).

לטענת התובעת היא המשיכה לשלם עבור המנוי לעיתון של המנוח עד ליום פטירתו (עמ' 5 שורות 10-15).

כאמור, העידה התובעת כי היא והמנוח ניהלו חשבון בנק משותף עד לשנת 2003, או אז הופרדו חשבונותיהם (עמ' 6 שורה 5).

8. מטעם התובעת העידה הגב' פרלה גלילי (להלן: גב' גלילי), חברתה של התובעת.

גב' גלילי הצהירה כי התובעת עברה להתגורר לבדה בשנת 2004, לאחר שלא יכלה לשהות עוד במחיצת המנוח, לאור מצבו הנפשי הקשה והעובדה שאיים על חייה (סעיפים 10-12 לתצהירה). לטענת הגב' גלילי למרות המגורים הנפרדים, התובעת המשיכה לדאוג לענייניו של המנוי, בישלה לו אוכל, קנתה עבורו תרופות, שילמה עבורו התחייבויות שונות וניהלה את כל ענייניו (סעיף 12 לתצהירה). למיטב ידיעתה, התובעת נהגה ללכת לאירועים משפחתיים עם המנוח (סעיף 12 לתצהירה).

בבית הדין העידה גב' גלילי כי נהגה לבלות עם התובעת בחגים (עמ' 6 שורה 22). לדבריה, התובעת נהגה להופיע יחד עם המנוח באירועים משפחתיים. אם כי היא אינה יודעת האם התובעת והמנוח הגיעו יחד או בנפרד (עמ' 6 שורות 26-27) בעניין זה העידה גב' גלילי כי: "אותו אירוע של ברית שאני אמרתי שהם הגיעו ביחד, אני לא ליוויתי אותם הביתה ולא בלשתי, אבל אני יודעת שהבן שלהם הסיע אותם יחד ולכן הם הגיעו במכונית של הבן שלהם. אני לא הלכתי לראות בבוקר איך הם הגיעו" (עמ' 6 שורות 29-31).

גב' גלילי העידה כי למיטב ידיעתה התובעת היתה נוהגת לבשל למנוח, אם כי אינה יודעת מהי התדירות שבה התובעת עשתה כן ו/או כיצד היתה התובעת מעבירה את האוכל למנוח (עמ' 6 שורות 32-33, עמ' 7 שורות 1-5).

גב' גלילי הוסיפה כי שמעה מהתובעת שהיא דואגת למנוח לתרופות, וכי התובעת סיפרה לה שהיא מימנה עבור המנוח מנוי לעיתון יומי. עם זאת, אינה יודעת עד מתי התובעת עשתה כן (עמ' 7 שורות 15-16, 20-21, 23).

9. עדת תביעה נוספת, גב' רחל טורקניץ (להלן: "גב' טורקניץ") העידה בתצהירה כי התובעת עברה להתגורר לבד בשנת 2004, אך כי למרות המגורים הנפרדים, התובעת המשיכה לדאוג למנוח הן ע"י הכנת אוכל, קניית מצרכים ותרופות, תשלום עבור התחייבויות שונות של המנוח וניהול ענייניו (סעיף 12 לתצהירה). בנוסף הצהירה העדה כי ידוע לה שכל האירועים המשפחתיים הלכה התובעת בליווי המנוח וכי התרשמותה היתה שהתובעת נותרה נאמנה למנוח וקשורה אליו באופן רגשי (סעיפים 12-13 לתצהירה).

בבית הדין העידה גב' טורקניץ כי למיטב ידיעתה התובעת נהגה לקנות עבור המנוח תרופות ואף נהגה לבשל עבור המנוח ולהביא את האוכל לביתו, לפחות פעם בשבוע. לשאלת בית הדין כיצד עדותה מתיישבת עם עדות התובעת לפיה בשנה האחרונה לחיי המנוח ביקרה בביתו רק 4 פעמים, השיבה גב' טורקניץ כי כוונה לשנים שקדמו לשנה האחרונה (עמ' 8 שורות 9-12, 24-25). בהמשך הוסיפה גב' טורקניץ כי אינה יודעת כמה פעמים ביקרה התובעת את המנוח בדירתו לאחר הפרידה (עמ' 9 שורה 3).

כמו כן העידה גב' טורקניץ כי ראתה את השניים (התובעת והמנוח) באירועים משפחתיים, אך אינה יודעת כיצד הגיעו לאותם אירועים, אך מניחה שילדיהם סייעו בכך (עמ' 8 שורות 29-32).

בהמשך שינתה גב' טורקניץ את גירסתה והעידה כי היא חושבת שהתובעת היתה שולחת למנוח את האוכל שבישלה עבורו באמצעות הילדים (עמ' 9 שורה 4).

מחומר הראיות כאמור לעיל עולות המסקנות הבאות:

התובעת והמנוח הפרידו את חשבונות הבנק שלהם בסוף שנת 2003 ועברו להתגורר בנפרד בשנת 2004, ארבע שנים טרם פטירת המנוח. התובעת עצמה אישרה כי הרקע לפירוד היה מצבו הנפשי של המנוח, והעובדה כי לא יכלה עוד לשאת את החיים המשותפים עמו. אין חולק כי היה מדובר ברצונה של התובעת להיפרד מהמנוח ולא היו "נסיבות אובייקטיביות" שהובילו לפירוד. מהצהרות המנוח טרם פטירתו עולה, כי המנוח חי בנפרד מהתובעת, וכי הוא מתגורר לבדו. כמו כן הצהיר המנוח שהוא אשר נושא בהוצאות אחזקת הבית וכי ילדיו הם שמשלמים עבורו את דמי השכירות. התובעת עצמה הודתה כי מאז שהיא והמנוח עברו להתגורר בנפרד היא לא לנה, ולו פעם אחת, בדירתו של המנוח ונהגה לבקרו בדירתו רק פעמים ספורות. לא הוכח כי התובעת אכן נהגה לרכוש עבור המנוח תרופות ו/או כי שילמה עבור התחייבויות שונות של המנוח. למעלה מזאת, גם אם נקבל את גרסת התובעת, אשר נתמכה בעדויותיהן של גב' גלילי וגב' טורקניץ כי התובעת נהגה לבשל למנוח ולרכוש עבורו מצרכים, הרי שאין די בכך על מנת להוכיח כי היא לא "היתה נפרדת מבעלה" כדרישת החוק. זאת ועוד, בעדותה של התובעת בבית הדין הצביעה התובעת על אירוע משפחתי אחד בלבד משנת 2006, אותו היא זוכרת כאירוע שבו נכחו היא והמנוח, אם כי גם לשיטתה הם הגיעו לאירוע בנפרד ולא כבני זוג.

כל האמור לעיל מוביל למסקנה חד משמעית כי לא הוכחו מגורים משותפים של המנוח והתובעת סמוך לפטירת המנוח, כדרישת סעיף 238 לחוק, וגם לא תלות כלכלית לפיכך דין התביעה להידחות.

אין צו להוצאות.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, אלול תשע"ב, 13.9.12 בהעדר הצדדים.