1. בפניי בקשת בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") להורות כי תובענה על סכום קצוב, אותה הגיש הבנק נגד החייב ללשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב (תיק הוצאה-לפועל מס' 01-09998-34-7, להלן: "התובענה"), אינה בגדר חוב בר-תביעה בהליכי פשיטת-הרגל.

העובדות והטענות

1. מעיון בטענות הצדדים עולה, כי התובענה הוגשה נגד החייב בגין "כתב התחייבות וערבות להחזר הלוואה" (נספח א' לתובענה וכן לבקשה הנוכחית, להלן: "הערבות"), עליו חתם החייב ביום 25.12.2006 לטובת המנוחה, גב' ענת זרוג ז"ל (לטענת החייב - גרושתו, להלן: "המנוחה"). הערבות נמסרה לבנק לשם הבטחת הלוואה שנטלה המנוחה מן הבנק בשנת 2006.

ביום 1.9.2010, לאחר מועד החתימה על הערבות, ניתן צו כינוס לנכסי החייב (להלן: "צו הכינוס"). ביום 22.9.2011 הוכרז החייב פושט-רגל.

בחודש יוני 2012 הלכה המנוחה לבית עולמה, וביום 25.11.2012 הגיש הבנק את התובענה נגד החייב. סכום התובענה הועמד על סך של 9,689 ₪, בגין מחצית יתרת החוב של המנוחה ובהתאם לסעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967.

1. לטענת הבנק, "מועד התגבשות העילה" נגד החייב הינו בחודש יוני 2012, עת שנפטרה המנוחה, היינו לאחר מתן צו הכינוס. לפיכך – ולאור לשונו של סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") - החוב נשוא התובענה אינו חב בר-תביעה בהליך פשיטת-הרגל של החייב ויש להתיר לבנק להמשיך בהליכים שננקטו על ידו נגד החייב.

עוד נטען על-ידי הבנק כי במסגרת ההליכים שנקט נגד החייב לא נטענה על-ידי החייב כל טענה ביחס להיותו פושט-רגל, והחייב אף הודה שהחוב לבנק נוצר במהלך הליכי פשיטת-הרגל ומשכך הם אינם חלים עליו.

1. החייב והכונס הרשמי התנגדו לבקשה. לטענתם, מאחר ואין חולק כי הערבות נחתמה עובר למתן צו הכינוס ובעת מתן צו הכינוס "הערבות היוותה חוב עתידי, בין אם ודאי ובין אם מותנה", הרי שמדובר בחוב בר-תביעה בהליך פשיטת-הרגל של החייב, הנופל בגדרן של הוראות סעיף 71(א) לפקודה. בנסיבות אלה, יש לעכב את ההליכים בעניינו של חוב זה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 20(א) לפקודה.

הכונס הרשמי הוסיף, כי טענת הבנק לפיה החייב לא הזכיר את דבר קיומם של הליכי פשיטת-הרגל אין בה משום עילה להמשך נקיטת הליכי הוצאה-לפועל נגדו על-ידי הבנק.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי החוב הינו חוב בר-תביעה בהתאם להוראות הפקודה ולפיכך יש לדחות את בקשת הבנק.
2. כידוע, סעיף 20(א) לפקודה קובע כי:

משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע.

וסעיף 71(א) לפקודה מגדיר מהם חובות בני-תביעה:

חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל...

לשונו של סעיף 71(א) הנ"ל ברורה אפוא, וממנה עולה כי חוב בר-תביעה הינו גם חוב עתידי החל על החייב ביום מתן צו הכינוס ואף חוב מותנה החל על החייב במועד זה.

1. במקרה דנן, מדובר בערבות שנחתמה על-ידי החייב בשנת 2006, כלומר עובר למתן צו הכינוס בשנת 2010. ערבות זו עליה חתם החייב היא בבחינת התחייבות חוזית של החייב (עתידית ומותנית), שהייתה קיימת במועד מתן צו הכינוס. די אפוא בכך בכדי לקבוע כי בהתאם לסעיף 71(א) הנ"ל מדובר ללא ספק בחוב בר-תביעה, שיש לעכב את ההליכים בעניינו.
2. זאת ועוד. אף אם התנאים למימוש הערבות - לרבות התגבשות החוב הנערב - התמלאו רק לאחר מתן צו הכינוס (ואינני קובעת דבר בעניין זה, שלא נדון בפניי), הרי שאין בכך כדי לאיין את עצם קיומה של התחייבות חוזית של החייב (עתידית ומותנית), שניתנה עובר למתן צו הכינוס.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופטת אלשיך בבש"א 9531/05 (פש"ר (ת"א) 2901/99 הרמן נ' אפריל טרקלין ליין בע"מ ואח') (12.7.2005) (להלן: "עניין הרמן"), אשר הובאו אף על-ידי החייב והכונס הרשמי, לפיהם:

אין מחלוקת בין הצדדים כי כתב הערבות מכוחו נתבע החייב, נחתם טרם מועד צו הכינוס. אלא שטענת המשיבה היא, כי הסוגיה הקובעת לענייננו היא מועד יצירת החוב, קרי - המועד בו יצרה החייבת העיקרית (קרי, חברת כאריזמה) חוב בגין ציוד שתמורתו לא שולמה, ובגינו ביקשה המשיבה להפעיל את אפיק הגביה הנוסף בדמות ירידה לנכסי הערב.

עם טענה זו לא אוכל להסכים.

כתב-ערבות, בבסיסו, אינו אלא התחייבות חוזית, כמוהו ככל חוזה אחר שחותם חייב טרם קריסתו. ההבדל המרכזי בין כתב ערבות לבין חוזים רגילים, הינו כי החיובים נשוא החוזה נוצרים לא על-ידי החייב הערב, אלא על-ידי צד ג' (החייב העיקרי בכתב הערבות), במועד בו מפר הלה את התחייבותו לפי החוזה, וקמה עילה לפי נכסי כתב הערבות לרדת לנכסיו של החייב. אלא מאי? אין בכך בכדי להפוך על פניהן מושכלות יסוד בתחום פשיטת הרגל, ולהפוך חוב עבר (שהינו בר תביעה) לחוב אשר (כך לשיטת המשיבה) אין נפקא מינא לגביו אם ניתן צו כינוס, אם לאו.

כאשר נקלע חייב להליכי חדלות פרעון, הרי (באופן דומה למצבה המקביל של חברה שניתן לגביה צו פירוק בלא שתמשיך להיות מופעלת כ"עסק חי"), נחשב הדבר כהפרה אינהרנטית (או ביטול שנעשה בהפרה) של כל החוזים עליהם הוא חתום, דבר זה מביא, מעצם טיבו, להתגבשות של כל החיובים נשוא החוזה והפרתו. מסיבה זו, רשאי נושה לכלול במסגרת תביעת החוב אף חיובים עתידיים או חיובים מותנים, ככל שהם קיימים במועד צו הכינוס. נקל לראות, שאין מאומה בין סוגיה זו, לבין המצב השונה לחלוטין של חבויות שעצם עילתם נוצרה לאחר צו הכינוס, כגון מצב בו ממשיך חייב (או חברה חדלת פרעון) בעשיית עסקים, ובמסגרת זו נוטל עליו התחייבויות חדשות (בין אם באישור וכדין, ובין אם שלא כדין).

...

קבלת עמדת המשיבה, לא זאת בלבד שאינה מתחייבת על-פי הדין, אלא שהיתה עשויה להוביל למצב אבסורדי, לפיו ניתן היה לנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגד חייבים, שנים לאחר מתן צו כינוס, וזאת אך ורק משום שחובם נבע מכתב ערבות, להבדיל מהתחייבות ישירה שלהם אל מול הנושה. נוכח העובדה, כי אחוז לא מועט מפושטי הרגל מגיע למצב זה בשל ערבויות שחתמו לצדדי ג' או לחברות בהם פעלו, הרי שהיה בכך, במידה רבה, כדי לרוקן את דיני המועדים בתביעות חוב ואת עקרון הוודאות בהתגבשות מצבת החובות מתוכן. התעלמות כזו מדיני פשיטת הרגל הינה מנוגדת לדין, ויש בה העדפה בלתי מוצדקת של נושים שחובם הוא פרי ערבות, על פני נושים בלתי מובטחים אחרים.

בכל הכבוד, דברים נכוחים אלה מקובלים עלי במלואם וכל המוסיף עליהם, גורע.

השוו גם פש"ר (חי') 22525-09-10‏ עו"ד אל-חאג' נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' (30.10.2013).

1. בנסיבות אלה ברור כי אף במקרה דנן, בו אין חולק כי הערבות נחתמה על-ידי החייב עובר למתן צו הכינוס לנכסי החייב, הרי שהחוב הנובע מערבות זו הינו חוב בר-תביעה בהתאם לפקודה.
2. עוד יצוין, כי אף אם נכונה טענת הבנק, לפיה במסגרת ההליכים שננקטו נגדו החייב לא גילה לבנק כי ניתן צו כינוס לנכסיו - ואינני פוסקת בעניין זה - הרי שהתנהלות זו של החייב, כשלעצמה, אין בה משום מתן היתר לבנק להמשיך לנהל הליכים  נגד החייב.

כדברי כבוד השופטת אלשיך בעניין הרמן:

זאת ואף זאת; חוסר תום-לב נטען מצד החייב, אף בו אין בכדי להתיר לנושה לעשות דין לעצמו - באשר פעולתו זו פוגעת בסופו של יום דווקא בנושיו האחרים של החייב. אם וכאשר סבור נושה כי חייב פועל בחוסר תום-לב, עליו לפנות לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי במסגרת ההליכים הקיימים בעניין זה בפקודת פשיטת הרגל - החל מבקשות שונות למתו הוראות והפעלת סנקציות הקבועות בפקודה, וכלה בהתנגדות להפטר או הגשת בקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל בשל ניצולם לרעה. אלא שאין בכך, בשום פנים ואופן, היתר להמשיך ולנקוט הליכי הוצאה לפועל, כאילו צו הכינוס הינו בגדר "void" בעבור הנושה.

יוצא, כי תהא אשר תהא התנהגות החייב, כולל הדברים אשר טען לכאורה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אין בכך בכדי להתיר למבקשת להתעלם מצו עיכוב ההליכים ומסמכות בית המשפט של חדלות פרעון, ואין בפסק-דין שניתן בהעדר הגנה או בהחלטות של רשם ההוצאה לפועל בכדי להכשיר התנהגות שכזו. הדרך אשר היה על המשיבה להילך בה היה הגשת תביעת חוב, ולחלופין הגשת בקשה לבית המשפט של פשיטת רגל להתיר לה להחריג את עניינה מצו עיכוב ההליכים - קרי, להורות לנאמן לשלם לה את המגיע לה, כולו או חלקו, במישרין מקופתו ושלא במסגרת דיבידנד לנושי קופת פשיטת הרגל.

עוד יאמר, כי אף אם היה מוכח כי החייב הטעה את המשיבה במזיד, קרי - נקט בפעולות אקטיביות אשר נועדו להסתיר ממנה את עובדת היותו בצו כינוס, הרי שלכל היותר יש בכך בכדי להוות (בסייגים ותנאים מסויימים) עילה להארכת מועד בהגשת תביעת החוב. זאת, בין היתר, אם היתה המשיבה מוכיחה כי הגישה את תביעת החוב בלא שיהוי, מרגע בו נודע לה בפועל כי כנגד החייב ניתן צו כינוס.

1. סיכומו של דבר, בקשת הבנק נדחית.

משקבעתי כי מדובר בחוב בר-תביעה, הרי שבהתאם לסעיף 20(א) לפקודה, אין מקום להורות על חידוש הליכי ההוצאה-לפועל  בהם נקט הבנק נגד החייב בגין החוב, שכן בהתאם לסעיף הקוגנטי האמור, מרגע מתן צו הכינוס לנכסי החייב לא ניתן לנקוט נגדו בהליך כלשהו בגין חוב שאינו מובטח, אלא ברשות בית-המשפט ובתנאים שיראה לקבוע.

למעלה מן הצורך אעיר – מבלי לקבוע דבר בעניין זה - כי פתוחה בפני הבנק האפשרות להגיש למנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב (שמונה ביום 19.3.2012) בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעמו, ובקשה כאמור תיבחן לגופה על-ידי המנהל המיוחד.

1. הבנק יישא בהוצאות לטובת קופת הכינוס בסך של 3,500 ₪.