ב"כ התובע- עו"ד בן ציון רזניק

ב"כ הנתבעים- עו"ד יובל אלון ו/או מיטל לוי

התובענה שבפני הינה תובענה כספית בגין הפרת חוזה וכן בעילת לשון הרע.

1. התובע- אפי רשוק, שימש משך שנים כנגר עצמאי. הנתבעים- אב ובנו, הינם נגרים והבעלים של נגריית "ארזים". במהלך שנת 2008, בתיווכו של מר אבי בראון, התקשרו הצדדים בשותפות באופן שהתובע העתיק את מקום עבודתו לנגריית הנתבעים, ממנה השיגו ואף ביצעו פרויקטים משותפים. על פי המוסכם, אמור היה התובע לקבל משכורת חודשית של 6,000 ₪ ולאחר חישוב רווחי השותפות בניכוי הוצאותיה- 40% מהרווחי השותפות. הנתבע 1 היה זכאי למשכורת כפולה וליתרת הרווחים.

2. התובע צירף את נספח א', מסמך הנושא את לוגו הנגרייה ואשר משקף לטענתו, את הסכמות הצדדים. המסמך איננו חתום והנתבעים טוענים כי אין הוא מחייב.

3. במהלך כשנה וחצי, עבדו הצדדים על פרויקטים רבים בשיתוף פעולה מלא. בשלב כלשהו במהלך התקופה, נתגלו בעיות בעבודה על פרויקט הדגל- פרויקט רפפורט, ולפיכך קיימו הצדדים פגישה בה נכחו התובע והנתבעים, אדריכלית הפרויקט- הגב' אסתר יקותיאלי (להלן: "יקותיאלי") ובן זוגה. בפגישה, דנו המשתפים בבעיות השונות והביעו רצונם לסיים את הפרויקט כולו, אולם בשלב כלשהו לאחריה, ובטרם הסתיים אותו פרויקט, תמה ההתקשרות העסקית בין הצדדים והתובע חתם על הסכם בו הוא מוותר על זכויותיו בו.

4. טענות התובע, בתמצית

לטענת התובע, נספח א' משקף את מרבית הסכמות הצדדים, להן נוספו הסכמות שבעל פה. כך למשל טען כי היה על הנתבעים לערוך ניהול חשבונות מסודר, המפריד בין הוצאות הפעילות המשותפת להוצאות פעילות עצמאית של הנתבעים, על מנת לקבוע את רווחי השותפות.

5. לטענתו, קיבל את המשכורת החודשית, אך לא מעבר לכך. לגרסתו, שגשגה הנגרייה בזמן עבודתו, אך הנתבעים בחישוביהם העמיסו את הוצאותיהם הפרטיות על ההכנסות המשותפות, ובכך צמצמו את סכום הרווח המיועד לחלוקה.

זאת ועוד, לטענתו, הנתבעים מסרו ללקוחות המשותפים עבודה בסטנדרט נמוך, אם בשל התרשלותם ואם מתוך ניסיון להביא להפחתת עלויות החומרים השונים- ובכך, פגעו בשמו והותירוהו חשוף לתביעות מצד צדדים שלישיים. כך אף נדרש, לעיתים, להשקיע מזמנו וכספו, על מנת להביא לתיקון ליקויים שונים בעבודתם.

בהמשך, ולאחר שלטענתו, לא נותרה לו כל אפשרות אחרת, נאלץ להפסיק את עבודתו המשותפת עם הנתבעים. זאת, למרות שפרויקט הדגל של השותפות העסקית- פרויקט רפפורט- טרם נסתיים.

6. ביום 1.2.10 חתמו הצדדים על הסכם להפסקת העבודה המשותפת ("הסכם העזיבה"). כך, נקבע בהסכם כי התובע יעצור את עבודתו על פרויקט רפפורט וזה יושלם באמצעות הנתבעים. כן נקבע כי התובע מוותר על חלקו בפרויקט זה ויחזיר לידי הנתבעים את הרכב, הטלפון וכלי עבודתם ואילו הם ישיבו לו את כליו האישיים אשר הביא עמו לנגרייה. לחתימת הצדדים להסכם היה עד, הקבלן דוד כהן.

לשיטת התובע, הסכם זה נחתם מתוך עושק וכפייה, תוך שהנתבעים מנצלים את מצוקתו וחששו מפני תביעות בגין הפרויקט.

7. התובע ערך חישוב מפורט לגבי הפרויקטים בהם עסקה הנגרייה, ואילו שנמנעו ממנו, בגין ההיפרדות. סכומם של כל אלה, לשיטתו, למעלה משני מיליון ₪.

8. עילת תביעה נוספת, עליה מבסס התובע את תביעתו- הינה לשון הרע. לטענת התובע, בשלושה פרסומים שונים, אשר יפורטו בהמשך, פרסמו הנתבעים דברי בלע אודותיו ופגעו בשמו הטוב.

9. לפיכך, טוען התובע כי הנתבעים חבים בתשלום בגין הרווחים מהפרויקטים השונים, לאחר קיזוז ההוצאות, סכום של 674,536 ₪. עוד הוא תובע תשלום עבור פרויקטים שונים, אשר נמנעו ממנו כתוצאה מן הסכסוך העסקי שנתגלע, בסך 1,785,948 ₪, תשלום בעבור תיקון הליקויים השונים בעבודות הנתבעים בסך 39,500 ₪, תשלום בגין כלי עבודתו, אשר נותרו בנגרייה, בסך 47,000 ₪, תשלום בגין רכב חלופי בסך 4,326 ₪, החזר המקדמה בגין פרויקט אגיאר בסך 28,333 ₪ וכן תשלום של 300,000 ₪ בגין פרסומי הדיבה.

לצרכי אגרה, העמיד התובע את תביעתו על סכום של 1,500,000 ₪ בלבד.

10. טענות הנתבעים, בתמצית

לטענת הנתבעים ערך התובע, אשר הייתה לו גישה למחשב הנגרייה, את נספח א'. לשיטתם, אמורות היו הוצאות הנגרייה במלואן להיות מופחתות מההכנסות, קודם שייקבע סכום הרווחים לחלוקה. עוד טענו כי שילמו לו, בנוסף למשכורת, גם סכומים נוספים מדי חודש, על חשבון התשלום העתידי. לגרסתם, שולמו כספים אלה במעטפות ולא נרשמו, בין היתר בגין עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק של התובע. באשר לאופן חלוקת העבודה בין הצדדים- לטענתם, היה התובע אחראי לתמחור העבודות, גביית התשלום, תיאום מועד האספקה, נטילת המידות והרכבת הפרויקטים, בעוד הם היו אחראים לייצור המוצר בלבד. בשל הסתמכותם על מצגי הנתבע, באשר לטיב הפרויקטים ולרווחים הצפויים מהם, רכשו הנתבעים מכונות, גייסו עובדים והפסיקו עבודתם על פרויקטים קיימים, אולם בהמשך התברר כי אלה הביאו אך להפסדים.

11. לטענת הנתבעים, על אף שעמדו בהסכמות במלואן, עת היו בעיצומן של העבודות על פרויקט רפפורט- נטש התובע את העבודה, ללא כל התראה. מאחר ונותרו בפני שוקת שבורה, לא נותרה להם כל ברירה, אלא להגיש תלונה במשטרה ביחס לרכב הנגרייה ולפנות ללקוחות השונים על מנת ליתן הסברים למצב.

בהמשך, ולאחר שהצדדים נפגשו לצורך הסדרת סיום פרויקט רפפורט, הציעו הנתבעים לתובע ליטול על עצמו את סיום הפרויקט. התובע סירב ולפיכך, נחתם הסכם העזיבה.

12. רק לאחר פירוק השותפות, עת ערכו הנתבעים בדק בית, התברר להם היקף הנזקים שגרם התובע להם ולמוניטין שיצא לנגריה. לפיכך, לא די שאין הם חבים לתובע כל תשלום בעבור עבודתו, הרי שבגין הנזקים שגרם לנגריה , ותשלומי היתר ששילמו לו- חב הוא להם.

13. ביחס לעילת לשון הרע, טוענים הנתבעים טענת "אמת דיברתי" ומציינים כי כל שעשו היה להזהיר לקוחות וספקים אחרים מקיום קשרים עסקיים עם התובע, על מנת שלא יקלעו לסיטואציה דומה.

14. תשובת התובע

בכתב תשובתו מבהיר התובע כי לא עזב מיזמתו את פרויקט רפפורט, אלא נאלץ לעשות כן.

באשר להסכם העזיבה, מבהיר התובע כי סירובו להמשיך בפרויקט נבע מאי הסכמתם של הנתבעים להעביר אליו את המקדמה הגדולה שכבר שולמה על ידי המזמין.

15. דיון

א. הסכמות הצדדים

בנספח א' נקבע כי התובע "יהנה מסמכויות עבודה ביום יום, הצעות המחיר יסוכמו ע"י יהודה ואפי, מכל פרויקט תרד שכירות נגריה בסך 2,000 ₪ לחודש, ובנוסף ישולמו ביטוחים, מסי עיריה , חשבונות חשמל, ביטוח לאומי ומס הכנסה לפי הצורך, שכר העובדים ישולם מתוך העבודה+ מיסים." עוד נקבע שם כי "אפי יספק צ'ק בטחון עבור יהודה יוסף, אפי יהנה ממשכורת של 6,000 מתוך ההוצאות +מסים ויזכה לרכב חברה צמוד וטלפון כנ"ל. בסיום ההתקשרות יוכל כל צד לרכוש את חציו של השותף השני ברכב. יהודה יהנה ממשכורת ש 12,000 מתוך ההוצאות +מסים. לאחר שיורדו כל ההוצאות יחולקו הרווחים 40% בעבור אפי ו60% בעבור יהודה."

16. כאמור, טענו הנתבעים כי לא הסכימו לתוכנו במלואו והוא אף מאיננו מחייב, והראיה, שהתובע מעולם לא סיפק שיק בטחון כפי ש"התחייב". לגרסתם, על פי הסכמת הצדדים (ס' 29 לתצהיר הנתבע) , היה התובע בלבד אחראי להבאת הזמנות, תימחורן, הצעות המחיר ותנאי התשלום ללקוח, והתקנת המוצר בביתו, בעוד שהנגריה הייתה אחראית לייצור, על פי הוראות התובע. עוד נטען על ידם כי הוסכם כי "מהכנסות הפרויקטים ינוכו כל ההוצאות הקשורות בפרויקטים לרבות, אך לא רק עלויות שימוש במבני הנגריה (לרבות מבנים שנשכרו בשל שיתוף הפעולה בין הצדדים) והציוד והמצוי בה, לרבות, אך לא רק עלויות עובדים, מסים רכבים,ספקים "וכו'. באשר לרכב, נטען כי הוסכם כי התובע יעשה בו שימוש אולם עם תום התקשרות, יוחזר הרכב והתובע לא יהיה זכאי לרכשו.

17. על מנת לצמצם מחלוקות ניתן לקבוע כי בפועל, מסכימים הצדדים על גובה המשכורות שזכאים היו התובע והנתבע לקבל, ואף על אחוזי הרווח המחולקים ביניהם. פירושו, שנותרו במחלוקת, ככל שהן רלבנטיות, הסוגיות- האם יש להפחית הוצאות נגריה בסכום של 2,000 ₪ לחודש, כגרסת התובע, או סכום אחר, גבוה יותר, כפי שטען הנתבע, וכן האם זכאי התובע לרכוש את הרכב בתום תקופת ההתקשרות.

18. באשר לשאלה הראשונה- העיד הנתבע (עמ' 55 לפרו'): "העקרון היה מוסכם אבל לא הוסכם על דמי שכירות של 2,000 ₪ שאינם מספיקים אפילו לחדר בפלורנטין. מדובר בנגריה בשטח של 600 מ"ר שנמצאת ביפו." לשיטת הנתבע (לעניין זה יצויין כי הנתבע 1, שעימו סיכם התובע את עקרונות השותפות, לא בא לעדות, ובנו, מנהל הנגריה, היה העד היחיד מטעמם), התייחס נספח א' לפרויקט רפופורט בלבד, אך הוא הסכים שיש בו עקרונות האופיינים לכל הסכם שותפות.

19. לו הייתי נדרשת לחישובי הצדדים, היה מקום להכריע בין הגרסאות, שאינן שונות זו מזו במהותן, אולם כפי שיפורט להלן- אין צורך בכך. זוהי אף מסקנתי לעניין רכישת הרכב בתום ההתקשרות, ותביעתו של התובע לדמי שכירת רכב.

ב. רווחים בגין הפרויקטים-

הצדדים מסכימים כי התובע זכאי, למשכורת בת 6,000 ₪, ו ל40% מרווחי השותפות, אלא שלגרסת הנתבעים, תמחור התובע את העבודות היה שגוי ולפיכך נמצא כי אין השותפות מרוויחה כספים, אלא נמצאת בהפסד. עוד טענו כי שילמו לתובע כספים במזומן.

20. התובע הביא עדים רבים, אשר שיבחו את עבודתו המקצועית ואת יושרו. התרשמתי כי אכן לתובע יכולות מקצועיות מצוינות. באשר לתמחור ולהצעות המחיר, מדובר בתהליך של מו"מ עם הלקוח. אינני סבורה כי הדברים נעשו על פי התובע בלבד, ולעניין זה הנני מקבלת את גרסתו כי הדברים נעשו בשיתוף פעולה עם הנתבעים.

21. התובע פירט את הסכומים להם הינו זכאי מכל פרויקט, והצדדים אף ערכו טבלאות "עצי מוצר" לגביהם, המשקפים את הוצאותיהם והכנסותיהם. כך למשל, כתב בתצהירו לגבי פרויקט מירון (ס' 50 לתצהיר) : "מצ"ב עץ מוצר שצולם בהליך גילוי המסמכים כנספח ח' לתצהירי זה. לפי מסמך זה מגיע ל הסך של 2,155.46 ₪ ("עמלת שותף ללא מע"מ) למרות האמור לעיל אני טוען שמגיע לי הסך שפורט בסעיף זה משום שהוצאות שעות עבודה, ימי נגריה וחומרי גלם נופחו בדיעבד כדי להקטין מלאכותית את המגיע לי." בקשר לפרויקט אחר (פרויקט רות קליין) כתב : "בכל הקשור לפרויקט זה לא נותר בידי כל מסמך וגם בהליך גילוי המסמכים לא הציגו הנתבעים, ככל הנאה במתכוון, כל אסמכתא לפרויקט זה" אם לא די בכך, לגבי פרויקטים אחרים הוצגו שני עצי מוצר, שצולמו מתוך גילוי המסמכים של הנתבעים, בסכומים שונים, אולם גם כאן נטען כי הסכומים בהם אינם נכונים והם מקטינים באופן מלאכותי את שמגיע לתובע. גם הנתבע העיד כי נמצאו פרויקטים שיש לגביהם שני עצי מוצר בסכומים שונים (עמ' 67 לפר'). אינני סבורה כי ניתן להסתמך על עדות התובע, ו/או על עצי המוצר השונים על מנת לקבוע את רווחי הנגריה.

23. ככלל, נטל ההוכחה בתביעה אזרחית, מונח על כתפי התובע. גם אם לא הצליח התובע להוכיח את מלוא טענותיו בעילה זאת, הודו הנתבעים בקיומו של חוב, אלא שהעלו טענות קיזוז כנגדו.

24. ואפרט-

בהמשך לעצי המוצר שהוגשו מטען הנתבעים, הוצג בפני בית המשפט המסמך נ/1. מסמך זה הוכן על ידי עורכי דינם של הנתבעים, בהתאם למידע שנמסר להם ולמסמכים שסופקו.

מעיון במסמך זה, עולה כי אין הנתבעים מכחישים את זכאותו של התובע לתשלום של 246,198.50 ₪ בגין הרווחים שנתקבלו מן הפרויקטים. בעמודה הסמוכה, נכתב כי שולמו לתובע בפועל 389,198.50 ש"ח ולפיכך הינו מצוי ביתרת חובה. זאת ועוד, בעדותו סיפר הנתבע כי הוא מצוי בעיצומו של נוהל גילוי מרצון, מול שלטונות המס, שבמהלכו דיווחה הנגריה "על התקבולים שקיבלנו מהלקוחות בשחור." (עמ' 65 לפרו'). עוד העיד (עמ' 73 ) כי "שילמתי גילוי מרצון של הכנסות שחורות של מליון ₪ בערך, או מליון וארבעים חמישים הכנסות בשחור. מתוכם שילמתי מע"מ של 190,000 ₪....מתוך המליון הזה 400,000 הוצהרו שהועברו לאפי."

בדברים אלה, יש משום הודאת בעל דין לקיומו של חוב והיא מחייבת את הנתבעים;

25. בע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי (פ"ד מז(3), 156 ) דן בית המשפט בעניין זה וקבע:

"הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה. מהודאה כזאת אין בעל דין רשאי לחזור בו, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע לכך (תקנה 104לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)...")

26. אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי שילמו לתובע סכומים נוספים מעבר למשכורת, במזומן, ללא קבלה או תיעוד. לעניין זה, נטל ההוכחה עליהם. כך, לשאלה כיצד נוכה סכום התשלום לתובע, אשר אינו מגובה באסמכתאות כהוצאה, ענה הנתבע:

"ש. איך הסכום ששולם במזומן נוכה כהוצאה?

ת. הוא לא נוכה. זה הפסד מיסויי.

ש. האם אתה פילנטרופ?

ת. כן/ איש טוב."(עמוד 69, שורה 15).

לטעמי, אין זה סביר ומתקבל על הדעת שהנתבעים, אשר לשיטתם הפעילו את הנגרייה משך 35 שנים, באופן חוקי ותוך דיווח מלא לרשויות המס, החליטו לשנות מדרכיהם על מנת להתחשב במצבו של התובע, אשר הוטלו עליו עיקולים, בעודם מגדילים, ע"י כך את חבויותיהם כלפי רשויות המס, מסכנים את פעילות הנגרייה, חשופים להאשמות פליליות ומסכנים את שמם הטוב.

27. הנתבע טען כי גם אם לא תתקבל טענתו באשר לסכומים הנוספים, יש להפחית מתוך הסכום לתשלום את הסכומים ששולמו:

"ש: פירושו של דבר שאם ביהמ"ש לא יקבל את טענתכם ששילמתם במזומן סכום כסף נוסף מעבר ל- 6,000 ₪, אז עליכם לשלם לאפי 246,000 ₪.

ת. מינוס המשכורות שהוא כבר קיבל.

ש. אבל כתוב בטבלה שזהו הרווח של ארבעים אחוז מעבר למשכורת.

ת. זה הרווח שאפי היה צריך לקבל. מתוכו הוא קיבל את המקדמות בצורת תלוש שכר 6,000 ₪. (עמ' 66, שורות 14-19)."

אינני מקבלת את הטענה. כאמור, הודה העד לרשויות כי שילם לתובע 400,000 ₪. סכום זה גבוה במידה ניכרת מהסכום בו הוא מודה כאן. קביעה כי התובע זכאי לסכום במלואו , ללא הפחתות, מתיישבת עם הסכומים , עם הגרסאות ואף עם ההצהרה לרשויות המס. משכך, הנני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובע את הסכום המוצהר בנ/1 , 246,198.50₪ - במלואו.

28. ג. טענות עושק וכפייה

על מנת לבחון האם בחתימת התובע על הסכם העזיבה היה משום עושק וכפייה, יש לבחון את לשון ההסכם ואת הנסיבות שהובילו לחתימתו:

ביום 1.2.10 נחתם ההסכם בין הצדדים, אשר מסדיר את עזיבת התובע את פרויקט רפפורט, בהאי לשנא:

"להלן עיקרי הדברים:

1. נגריית אזרים תשלים את העבודה כפי כמוסכם וכפי שנחתם במקור.

2. נגריית הארזים תבצע מיידית את העבודות בקומה ראשונה ושניה בתוך ______ ימים.

3. אפי רשוק יוצא מהתמונה ואין לו כל חלק בפרויקט ואין לו כל תביעה כספית מהפרויקט (רפפורט).

4. לאפי רשוק לא יהיו בקשות, תלונות או תביעה כספית מנגריית הארזים בכל מה שנוגע לפרויקט רפפורט.

5. אפי רשוק יחזיר מיידית לנגריית הארזים את המכונית, הטלפון, פלס לייזר, ומטר לייזר.

6. נגריית הארזים תחזיר מיידית לאפי רשוק את הכלים האישיים, הכולל 2 למלות, סכיני טיטניום וקופסאות אישיות של אפי."

29. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 מגדיר את יסודות הכפייה:

"17(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה"...

בע"א 276/09 דן טאבא ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים), קבע בית המשפט מהם המבחנים שעל בית המשפט להפעיל בבחינת קיומה של כפייה:

" ...הסעיף איננו מאפיין במדויק את מושג הכפייה, למעט הקביעה שלפיה כוח או איום עשויים להוות כפייה, ולמעט הוראת סעיף קטן (ב) שלפיה אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה מהווה כפייה. הפרשנות המקובלת היא כי לצורך קיום יסודות הסעיף נדרש שהאמצעי הכופה יהיה בלתי-חוקי; וכי שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו עולה כדי כפייה (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 898 (1992) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 333 (2005) (להלן: שלו-החלק הכללי); עע"מ 4696/07 אשל הירדן יזום ובנין בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה ([פורסם בנבו], 10.1.10) סעיף 16 לפסק דיני). אולם, אין מדובר בכלל מוחלט וההכרעה בשאלה אם הופעל לחץ פסול העולה כדי כפייה תלויה במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (פרידמן וכהן, בעמ' 945). גם כפייה כלכלית – כזו שאליה התייחסו המערערים בערעורם לפנינו – הוכרה ככזו שעליה חל סעיף 17 לחוק החוזים (וראו בהקשר זה ע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה, פ"ד מג(4) 95, 100 (1989); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מח(5) 705, 722-718 (1994) (להלן: עניין פנפורד)). עם זאת, לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי – רכיב זה מכונה בפסיקה מבחן "איכות הכפייה"; וכאשר למתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה – זהו מבחן "עוצמת הכפייה", ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה (שלו-החלק הכללי, בעמ' 332; ע"א 8688/06 ברודנו נ' עיריית תל-אביב ([פורסם בנבו], 31.1.10) סעיף 7 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (להלן: עניין ברודנו); עניין פנפורד, בעמ' 719; רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721, 726 (1999); ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 236-235 (2001)). "

30. ומן הכלל אל הפרט- הסכם העזיבה נחתם בנוכחות עד שאישר את החתימה. עוד קודם לכן תיכנן התובע את המשך צעדיו ואת עזיבתו את הנגרייה. יתר על כן, לתובע הוצע לסיים את פרוייקט רפפורט, לבדו: "והוא (דוד כהן- הלקוח, ר.נ.) עוד שאל אותי, אתה רוצה, אני מוכן לתת, עליך אני סומך, אני מוכן לתת לך את הפרויקט אבל קח בחשבון שנשארו עוד הרבה עבודות לא גמורות ואתה תצטרך לממן רק עד ההפרש שנשאר. ואנחנו מדברים מעל 350,000 ₪. ואז הגעתי לפגישה הזו, עם ההחלטה מוקדמת, עם דוד כהן, שאם הוא דורש ממני לעזוב את הפרויקט והוא לוקח את זה על עצמו, הוא זה יהודה, אני מפנה את המקום בעל כורחי כי אין לי ברירה, ועם דוד כהן, סוכם שאני אהיה בשטח למתן עזרה ויעוץ כמה שהוא יצטרך". ( עמ' 27 לפרוטוקול שורות 20- 26).

בהמשך, משנשאל התובע על ידי בית המשפט מדוע סבור הוא כי מדובר בכפייה, שהרי חתם על ההסכם לאחר שישב עם כהן ותכנן את המשך צעדיו- השיב: "אני אסביר, אם אני זה שהייתי חלק מתכנון הפרויקט רפפורט והייתי גם חלק מהרכבתו, אני זה שאמור לגמור את הפרויקט עד הסוף. ככה לימדו אותי שמתחילים פרויקט צריך לגמור אותו".

כאמור, אין די בדברים אלה, על מנת לבסס את טענת הכפייה.

31. באשר לטענה בדבר עושק, זה מוגדר בסעיף 18 לחוק החוזים:

"18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל החוזה".

בע"א 5490/92 רחל פגס נ' ישראל פגס (פורסם במאגרים) דן בית המשפט ביסודות סעיף זה:

"עושק כאמור בסעיף 18 לחוק הנ"ל דן במי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני, או אחר מטעמו, את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית, או חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה בשל כך שדעתו לא היתה מיושבת עליו לחלוטין וגמירת הדעת שלו לא היתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. כפי שציינתי בע"א 11/84(רבינוביץ נ. שלב, פ"ד מ(4) 533, 541) עילת הביטול בשל עושק מניחה כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות. אולם, החוק מוצא לנכון להתערב בכל זאת מטעמים של מוסר וצדק חברתי. החובה להוכיח קיומם של התנאים היוצרים את הבסיס לטענת העושק רובצת על מי שטוען לקיומן של נסיבות אלה.

סעיף 18לחוק הנ"ל מדבר על מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו. לעניין סעיף 18 אלו חייבים להיות כבדי משקל ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיתו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון (ראה גם דברי בע"א 395/83, שלום נ. יכין, פ"ד לט(2), 2737ובע"א 719/78, איליט נ. אלקו, פ"ד לד(4) 673, 680).

מקובל עלינו כי המרכיבים של סעיף 18 הנ"ל שעניינם ניצול או מצוקה או חולשה, או חוסר נסיון, הם מרכיבים שיסודותיהם סובייקטיביים, בו בזמן שהמרכיב שדן בתנאי החוזה ואשר לפיו יחולו הוראותיו אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, הוא תנאי שמבחנו אובייקטיבי...."

בענייננו- לא הוכחו יסודות הסעיף. אשר על כן, הריני דוחה טענות אלה.

32. ד. תשלום עבור דמי שכירת רכב חלופי-

טענות התובע בדבר זכאותו לדמי שכירת רכב חלופי מבוססות על ההסכם שצורף כנספח א' לכתב התביעה. משקבעתי כי הסכם העזיבה בתוקף, גם אם הסכימו הצדדים בתחילת דרכם המשותפת על זכאותו של התובע לרכוש את הרכב בתום ההתקשרות, ויתר התובע, בהסכם העזיבה, על זכות זו ולכן אין הוא זכאי להשבת כספים ששילם עבור שכירת רכב בתום ההתקשרות.

לפיכך- הריני דוחה חלק זה של התביעה.

33. ה. השבת הכלים לידי התובע-

הכלים בגינם דורש התובע תשלום, בכתב תביעתו, שונים מן הכלים המפורטים בסעיף 6 להסכם העזיבה ורבים מהם.

הגם שהעדים מטעמו של התובע העידו כי בתחילה נשארו כלים שונים בנגרייה, העידו גם שהתובע הגיע לאוספם. אף לא אחד מן העדים ידע להצביע במדויק מהו הציוד שנאסף על ידי התובע ואיזה מן הציוד נותר בנגרייה וכן לא הביא התובע אסמכתאות ביחס לשווי ציוד זה.

34. זאת ועוד, סעיף 6 להסכם העזיבה פועל לחובת התובע , שכן קיימת חזקה כי בהעלות הצדדים את הסכמותיהם על הכתב, פורט שם כל הציוד שזכאי לו התובע. סבורני שבמקרה זה, יש לקבוע כי מכלל הן נלמד לאו- ולהכריע כי אך הציוד שמנוי במפורט בהסכם, נותר בנגרייה ולא דבר נוסף מלבדו.

35. אין חולק כי התובע אכן הגיע על מנת לאסוף את הציוד- הדבר עולה מדברי העדים ואף מדברי התובע עצמו, אולם התובע לא הצליח להוכיח אף ביחס לכלים אלה- כי לא נטלם. לעניין זה אינני מקבלת את הסבר התובע כי לכתחילה הגיע בלוויית רכב קטן וביום שלאחר מכן- הגיעו המובילים לבדם לצורך המשך איסוף הציוד, אולם לא ידעו איזה מן הציוד עליהם לקחת. התובע (אשר זימן עדים רבים לעדות), לא הזמין מי מן המובילים על מנת לתמוך בתביעתו. מהעדויות שנשמעו למדתי כי מה שנותר היה חסר ערך, ונזרק. אשר על כן- הריני דוחה אף עילת תביעה זו.

36. ו. תשלום בגין ביצוע עבודות תיקון ורווחים עתידיים-

סבורני כי אף דין טענות אלה להידחות. אמנם טוען התובע טענות אלה במפורט בכתב תביעתו, ואף חוזר עליהן בהרחבה בהמשך, אולם לא מצאתי כי הביא כל אסמכתאות על מנת לתמוך בטיעוניו. לא מצאתי הזמנת עבודה חוזרת, תיקון, חיוב או זיכוי של מי מהמזמינים להראות כי התובע נדרש להקדיש שעות עבודה לצורך תיקונים.

כך אף באשר לפרויקטים אשר לשיטת התובע, נמנעו ממנו בשל הסכסוך העסקי שנתגלע בין הצדדים. פיצויי הפרה, אמורים להעמיד את הנפגע על מלוא רווחיו שנמנעו ממנו בגין הפרת ההסכם ע"י הצד האחר. כאן, למדנו כי התובע תכנן את עזיבתו, בא בדברים עם מעסיקו הנוכחי ואף עם הקבלן דוד כהן, שאמור היה לספק לו הזמנת עבודה גדולה, (פרויקט סטארק) ולא עשה כן. לטענתו, חשש המזמין מהסכסוך שבין התובע לנתבעים ולכן חזר בו מן ההזמנה. עדות התובע לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לאי קבלת הפרויקט מהמזמין, בין היתר משום שהתובע עצמו איננו יודע את הסיבה לכך. מכל מקום, לא מצאתי לנכון, בנסיבות שפורטו, להטיל על הנתבעים תשלום כלשהו בגין פרויקטים עתידיים שלא הוזמנו.

37. לשון הרע-

כאמור, פרסמו הנתבעים שלושה פרסומים שונים ובהם דברים שונים אודות הנתבע.

הפרסום הראשון-

ביום 5.1.10 שלח הנתבע 2 דואר אלקטרוני ליקותיאלי, בשפה האנגלית. בתמצית, כללה הודעת הדואר האלקטרוני הסברים ביחס לתובע ובהם אף כי התובע הוא "אדם מבוגר שנוהג בדרך ילדותית ונלכד בעולם של פנטסיה הודות לחוסר חמור בידע"; כי התובע "הרשה לעצמו להפוך חצאי אמיתות לשקרים מוחלטים"; וכי "אם הוא אינו יכול לעבוד עימנו הוא לא יוכל לעבוד עם אף אחד" (סעיף 39 לכתב התביעה).

הפרסום השני-

ביום 23.2.10 שוחח הנתבע בשיחה טלפונית עם מיקי ברגר. במהלך השיחה נאמרו דברים ביחס לתובע, כדלקמן: "הוא ברח וחייב לי כספים", "אני מציע לך תיזהר וגם כולו מעוקל", "השאיר חורים, גם אצל "המדביק" השאיר חורים וגם פה השאיר חורים", "אם הוא בא אליך עם הצעה סטרק, סטרק ירושלים..... אז תיזהר מההצעה הזאת שאתה לא יכול לנגוע בה היא שלי", "פה הוא השאיר אדמה חרוכה, לקח את הרגליים וברח", "לא אמין, לא אמין וצריך להיזהר ממנו", "בגלל הטמטום שלו", "אתה לוקח את הראש שלך הבריא ומכניס למיטה חולה". (תמלילי השיחה צורפו כנספח א' לתצהירו של מיקי ברגר).

הפרסום השלישי-

ביום 24.5.10 שלח הנתבע 2 הודעות דואר אלקטרוני לגב' מיקי וילד, המצויה בקשרי עבודה עם התובע. בהודעה נכתבו הדברים הבאים: "... להזכירך אפי אינו עובד איתנו יותר, הסתבר, שמדובר בנוכל רב מעללים וללא כל ידע בנגרות."; "כמובן שבעבר פרויקט משפחת פלג יוצר במפעלנו, וללא שום התערבות של אפי"; "אפי הועזב ומצא נגר אחר שעליו יוכל להיטפל, וזאת אחרי שלפני שנתיים גורש מנגריית המדביק. והשנה גורש מנגריית ארזים, ולכן אני מניח שבקרוב יגורש גם מנגריית מיקי ברגר"; "בכל מקרה, חוקרי מס הכנסה מחפשים אותו ממש ברגע זה, הנך שמה את כספך על קרן הצבי... מצ"ב עיקול על שמו של אפי על סך ארבע מליון שקלים ויותר".

38. סעיף 1 לחוק לשון הרע קובע מהו לשון הרע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו;"

39. וסעיף 2 לחוק איסור פרסום לשון הרע, מגדיר "פרסום" לעניין חוק זה-

"(א) פרסום, לעניין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות-

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפני הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

40. בפסיקה נקבע זה מכבר כי יש לפרש את המונח לשון הרע- במבחן האדם הסביר- מבחן אובייקטיבי:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי , לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מיחס למילים..." (השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני מג (2) פד 333, בע"מ 337).

41. בענייננו- בחינת הפרסומים מלמדת כי אכן אלה עולים כדי לשון הרע כמשמעו בחוק. כך לגבי הטענה כי התובע הוא שקרן (פרסום ראשון), כך גם האזהרה כי התקשרות עם התובע כמוה כ"הכנסת ראש בריא למיטה חולה". (פרסום שני) וכך בוודאי לגבי הביטויים "נוכל רב מעללים", "ללא כל ידע בנגרות", שבמכתב האחרון.

42. הנתבעים אינם חולקים על קיומם של הפרסומים האמורים, אולם טוענים להגנת "אמת דיברתי".

סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הנטל להוכחת קיומה של ההגנה רובץ לפתחם של הנתבעים.

43. כהגנה מפני הפרסום הראשון טוענים הנתבעים כי לא יכלו להימנע ממשלוח הודעת הדואר האלקטרוני ליקותיאלי. לשיטתם, בעת שעבד התובע, כנציג הנגרייה מול יקותיאלי, הציג אותה באור שלילי. לפיכך, ועל מנת לתקן את הנזק שנגרם לנגרייה- היה עליהם לשלוח הודעת דואר אלקטרוני זאת. אינני מקבלת את הטענה. על מנת להוכיח כי הוצאת לשון הרע באה על מנת לגנות או להכחיש לשון הרע קודמת (ס' 15 (10) ) היה על הנתבעים להוכיח את טענתם ביחס לתובע. נטל זה לא הורם.

44. לטענת הנתבע 2, פעל מכוח חובתו המוסרית ומתוך קולגיאליות למיקי ברגר ולפיכך היה עליו להזהירו מפני התקשרות עם מי, שלשיטתו, עלול לגרום לו לנזק. עוד הבהיר הנתבע כי אף ברגר עצמו, סבור כי האמור בשיחה הינו אמת. דברים אלה הוסקו על ידו מעדותו של ברגר, לפיה כביכול, התרשם מחוסר מקצועיותו של התובע, והגבילו, בעבודתו החדשה, לעניינים מוגדרים, ואינו מתיר לו לשמש כנגר לכל דבר. עוד הטעים הנתבע כי לא נגרם כל נזק בעטיה של השיחה, נוכח ההתקשרות המקצועית שנערכה בסופו של יום בין השניים.

45. אינני מקבלת טיעונים אלה. בעדותו הסביר ברגר כי חלוקת העבודה בינו לבין התובע נקבעה כך שהתובע עובד מחוץ לנגרייה והנו אחראי על לקיחת המידות והרכבת הסחורה אצל הלקוחות, כפי שהיה בעת עבודתו של התובע עם הנתבעים, בעוד שהוא, ברגר, מייצר את עבודות הנגרות, כפי שביצעו הנתבעים. עוד הבהיר כי לטעמו התובע הינו נגר מקצועי וכי "גם הרכבה היא פעולה מקצועית, אני מייצר והוא מרכיב". (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 29). לפיכך, אין ביכולתי לקבל את הטענה כי ברגר עצמו, סבור ואף העיד כי התובע אינו מקצועי.

46. זאת ועוד, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הדברים אשר אמרו לברגר הינם אמת. לא מצאתי כי מי מן העדים טען לחוסר מקצועיותו של התובע- היפוכו של דבר. עדי התובע ואף ברגר עצמו, העידו כי עבודתו של התובע נעשתה באופן מקצועי וכך אף אילנה ספקטור- העדה מטעם ההגנה.

47. באשר לפרסום השלישי- טוענים הנתבעים כי על התובע אכן הוטלו עיקולים ולפיכך, יש לקבוע כי אף דברים אלה נהנים מהגנת האמת בפרסום. לשיטתם, הוכיחו כי עוד בזמן שעבד בשותפות עם הנגרייה, פעל על מנת שלא תזכה בפרוייקט סטארק- וכי זה יינתן לנגריית מיקי ברגר- מעשים העולים כדי מעשי נוכלות ושקר. לא מצאתי כי הוכח מהעדויות על מעשה נוכלות של התובע.

48. התובע תבע פיצוי סטטוטורי. אינני מקבלת את הטענה כי יש להוכיח נזק כלכלי אשר נגרם כתוצאה מן הפרסומים, בנוסף לפגיעה בשם. "חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:

ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר- עד כמה שכסף יכול לתרום לכך- למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית- כפי שכבר נאמר בפסיקת בית משפט זה- נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר וכי יש במה שנאמר בספר 'קהלת': 'טוב שם משמן טוב'" ((ע"א 30/72, ע"מ 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת שמרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 70/80, 82 [2], בעמ' 205)". (ע"א מס' 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי פד מ"ה (2) 489), ור' גם רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם באינטרנט).

49. בתביעתו, טוען התובע לפרסום מתוך כוונה לפגוע ולכפל פיצוי. סעיף 7א לחוק לשון הרע, קובע את גובה הפיצוי אותו רשאי בית המשפט להעניק לתובע:

"7(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."

50. מן האמור עולה, כי הגם שיש בדברי לשון הרע כדי לפגוע בשמו הטוב של האדם, הרי שסבר המחוקק כי לא כל אימת שנעשו פרסומים שיש בהם כדי לפגוע, נעשה הדבר בכוונה מכוון וכי על הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולכפל הפיצוי- להוכיח כי הדברים נעשו בכוונת זדון. במקרה דנן, לא מצאתי לנכון להיזקק לסעיף זה.

51. אשר על כן, הריני מורה לנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין כל אחד מן הפרסומים ובסך כולל של 90,000 ₪.

52. סוף דבר, הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 90,000 ₪ בגין פרסומי לשון הרע.

עוד ישלמו הנתבעים תשלום של 246,198 ₪ בגין הרווחים שנתקבלו מן הפרויקטים. סכום זה יהא צמוד למדד ויישא ריבית מיום 1.2.10 (יום ההיפרדות) ואילך.

כן יישאו הנתבעים באגרות המשפט ואף בשכ"ט בסך 35,000 ₪.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.