1. בכתב התביעה המתוקן, עתרה התובעת, לחייב את הנתבעת לשלם לה את האמור להלן:

- שכר על פי דרגה +7 במקום לפי דרגה 6 שלפיה שולם שכר התובעת (בגין כל החודשים שממאי 2003 ואילך (סכומים ספציפיים נתבעו בגין התקופה שעד חודש אפריל 2010, אך בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן - עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם כך גם בתקופה שלאחר מכן).

- פיצוי בעד העדר הפרשות לקופת גמל, בשיעור 5% ממלוא שכרה של התובעת לתקופה שמחודש מאי 2005 ועד אפריל 2012.

- החזר סכומים שנוכו ממשכורות התובעת במועדים שונים, בין מאי 2003 לבין אפריל 2010, בגין "תכנית הבראה" או "ימי שביתה" או "הפחתת שעות עבודה" או "מפרעות".

2. הנתבעת הכחישה, בכתב הגנתה המתוקן, את זכאותה של התובעת לקבל ממנה רכיב כלשהו מרכיבי התביעה. בענין הדרגה, טענה הנתבעת כי אף אם תתקבל טענת התובעת, הרי שהפרשי השכר אמורים להתקזז כנגד תוספת שהתובעת קיבלה לשם השלמת שכרה עד שכר המינימום (ששמה "תוספת על פי חוק"). לטענת הנתבעת - הניכויים משכר התובעת נעשו כדין.

3. הליכי הדיון המוקדם בתובענה זו, התקיימו בפני מי שהיה רשם בית דין זה, השופט מוסטפא קאסם. הן בעת הליכי הדיון המוקדם והן לאחר מכן - ניסו ב"כ הצדדים להגיע להסכמה שתייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית בתובענה זו, אך לצערי - הם לא הגיעו להסכמה כזו.

4. במהלך ההתדיינות בתובענה, השתכנעה הנתבעת שהתובעת אכן היתה זכאית לקבל את שכרה על פי דרגה +7, בתקופה הרלוונטית לתובענה (כלומר - מחודש מאי 2003 ואילך). עם זאת, עמדה הנתבעת על טענת הקיזוז של הרכיב "תוספת על פי חוק", כנגד הפרשי השכר בגין הדרגה.

אלה העובדות

5. ביום 1/1/95, החלה התובעת לעבוד אצל הנתבעת כסייעת בגן ילדים. (אעיר כי מאחר שכבר אין חולק על עצם זכאותה של התובעת לשכר על פי דרגה +7, איני צריך לפרט כאן עובדות שקשורות לענין זה, כגון בענין השכלת התובעת).

בכל התקופה הרלוונטית לתובענה שולם שכרה של התובעת על פי דרגה 6 בדירוג המנהלי, אף שאין חולק שהיא היתה זכאית לשכר על פי דרגה +7.

6. הנתבעת שילמה לתובעת תוספת בשם "תוספת עפ"י חוק" (סמל 80 בתוכנת השכר שלפיו הוכנו תלושי המשכורת).

מטרת תשלום התוספת האמורה, היתה להביא לכך שלא ייווצר מצב שהרכיבים שאותם נכון להביא בחשבון לצורך שכר המינימום, יגיעו לסכום נמוך משכר המינימום. על כן, ערך התוספת האמורה השתנה מעת לעת, בהתאם לשיעורי רכיבי השכר האחרים.

היו חודשים שבהם התובעת לא קיבלה את התוספת האמורה. כך למשל, בחודש יולי 2009, לא שולמה התוספת ששמה היה "תוספת עפ"י חוק".

הצדדים לא הביאו די ראיות כדי שיהיה ניתן לקבוע בבירור מתי שולמה אותה תוספת ומתי לא שולמה.

7. בחלק מהחודשים שהיו תקופה שמחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2010, ניכתה הנתבעת משכרה של התובעת, סכומים שונים בתואנות שונות.

בכתבי התביעה (המקורי והמתוקן), פירטה התובעת סכומים שלטענתה נוכו משכרה. הנתבעת, בכתבי הגנתה (המקורי והמתוקן), הכחישה הכחשה כללית בענין הניכויים (בנוסף לטענה שהניכויים שהיו - נעשו כדין). לפיכך, אין לראות את הנתבעת כמי שמסכימה לפירוט הניכויים שנכתב בכתבי התביעה (המקורי והמתוקן), אלא - עלי לבחון אם הניכויים האמורים הוכחו.

תצהירה של התובעת אינו כולל הצהרה בדבר הניכויים שנעשו (ואכן, קשה להניח שהתובעת היתה זוכרת בעל פה מה הסכום שנוכה משכרה בכל אחד מהחודשים). מה שנטען לענין הניכויים בתצהירה של התובעת הוא רק הצהרה שהתובעת זכאית להחזר הניכויים בסכום הכולל שפורט בכתב התביעה. על כן, התצהיר לכשעצמו אינו יכול, לדעתי, לשמש ראיה לניכויים שנטענו בכתבי התביעה (המקורי והמתוקן). לכתב התביעה המקורי צורפו תלושי משכורת שונים, אשר חלק מהם כוללים פירוט בשל ניכויים כמפורט בכתבי התביעה. חלק אחר של הפירוט בענין הניכויים - אינו נתמך בראיה כלשהי.

בשל האמור לעיל בסעיף זה, איני סבור שאני יכול לקבוע כי אכן נוכו כל הניכויים שהתובעת פירטה בכתבי התביעה, שכן איני יכול לקבוע קביעות כאלה בהעדר ראיה כלשהי (אף לא תצהיר התובעת). על כן, אני מקבל את גרסת התובעת בענין הניכויים משכרה, רק ככל שגרסה זו מגובה בתלושי המשכורת שהוגשו.

בטבלה שלהלן אפרט את הניכויים משכר התובעת כפי שהם עולים מתלושי המשכורת שהוגשו.

8. בסעיפים 9-11 להלן, אתייחס לניכויים השונים על פי סיבותיהם הנקובות בתלושים; "מפרעה", "תוכנית הבראה" ו"הפחתת שעות עבודה".

9. הניכויים שנוכו משכר התובעת, בגין "מפרעה", בחודשים יולי 2006, אוגוסט 2006 וספטמבר 2008, היו ניכויים בסכומים שהם חלק ניכר מאד משכר התובעת. (מדובר בשיעורים של כ-82%, כ-83% וכ-74% משכר הנטו של התובעת בחודשים אלה, בהתאמה).

לפיכך, אין זה סביר בעיני שמדובר בסכומים שלא שולמו לתובעת בפועל כ"מפרעה" לפני כן. קשה גם להניח שהתובעת היתה ממתינה במשך שנים להגשת תביעה כזו בענין ניכויים כה משמעותיים משכרה החודשי, כפי שהמתינה עד להגשת התובענה הנוכחית.

כפי שעולה מתלושים אחרים, הנתבעת ידעה לפרט בתלושים שמות אחרים לניכויים שנעשו שלא בשל "מפרעה" אמיתית (כמו - "הפחתת שעות עבודה" או "תוכנית הבראה").

על כן, אני קובע כי הניכויים שנעשו משכר התובעת בחודשים יולי ואוגוסט 2006 ובחודש ספטמבר 2008 - היו ניכויים שנעשו בשל מפרעות שאכן שולמו לתובעת לפני מועד תשלום השכר.

10. בענין תוכנית ההבראה, אציין כי הגזבר, מר עזאיזה, העיד שתוכנית ההבראה המאושרת היתה רק משנת 2008. כלומר, הניכויים שנעשו בתואנה של "תוכנית הבראה" בשנת 2007, ממילא אינם יכולים להיות מוסברים בקיומה של תוכנית הבראה, שלא היתה אז.

בנוסף לכך, אציין שהאישור שצורף (בלא היתר) לסיכומי ב"כ הנתבעת, מאשר כי היתה אצל הנתבעת תוכנית הבראה שבמסגרתה - היה על הנתבעת לקצץ 120 שעות חינוך בשנת 2009. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לקשר בין אותו קיצוץ של 120 שעות חינוך בשנת 2009 לבין הניכוי בסך 237.60 ₪ שנעשה משכר התובעת לחודש יוני 2009 (שהוא הניכוי היחיד שנעשה משכר התובעת בשנת 2009 בתואנה של "תוכנית הבראה").

על כן, נראה לי כי נכון לקבוע שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהניכויים שנעשו משכר התובעת בגין "תוכנית הבראה", היו קשורים לתוכנית הבראה כלשהי.

11. סעיפים 15 ו-16 לתצהירו של המצהיר מטעם הנתבעת, גזבר המועצה, מר וג'יה עזאיזה, מנוסחים כך שיהיה ניתן לקבל את הרושם שלפיו טענת הנתבעת היא כי היה קשר בין העדרויות התובעת כפי שהן עולות, כביכול, מדו"חות הנוכחות שלה, לבין ההפחתות משכרה.

אולם, גם על פי האמור באותם סעיפים - לא ניתן להבין כלל מה הגורם להפחתות משכרה.

מצד אחד, נטען בסעיף 16 לתצהירו של מר עזאיזה, שהנתבעת הפחיתה הרבה פחות ממה שהיה עליה להפחית בגין ההעדרויות, וכי למעשה היא שילמה לתובעת שכר ביתר.

מנגד - ההפחתות בשכר מנומקות לא רק בהעדרויות, אלא - כאמור בסעיף 15 לאותו תצהיר - גם בתוכנית הבראה נטענת, באיחורים, ביציאה מוקדמת.

למעשה - בחינה של סעיפים 15 ו-16 לתצהירו של מר עזאיזה והשוואת האמור בהם לדו"חות הנוכחות ולתלושי המשכורת, אינה מאפשרת להביא לקביעה כלשהי בדבר הסיבה האמיתית להפחתות שעות העבודה מהשכר.

על כן, איני יכול לראות את הנתבעת כמי שעלה בידיה להוכיח שהיתה לה הצדקה להפחתות שעות עבודה כלשהן משכר התובעת.

12. עד כאן - פירטתי את העובדות הנוגעות לרכיבי התביעה בענין הפרשי שכר בגין הזכאות לדרגה +7, ובגין החזר סכומים שנוכו משכר התובעת.

נותר רכיב תביעה אחד, בענין פיצוי על העדר הפרשות לקופת גמל, אך לענין רכיב זה אתייחס בהמשך, בחלק ה"משפטי" של פסק הדין, מאחר שבטרם ההתייחסות אליו, יש להבין את מהות התביעה בקשר לאותו רכיב, וכדי להבין את מהות התביעה, נכון לברר הוראות מההסכם הקיבוצי הרלוונטי. לפיכך, אעבור כעת לבחון את זכויות התובעת לרכיבי התביעה השונים.

זכאות לשכר על פי דרגה +7

13. כאמור לעיל - ענין זה כבר אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת היא רק בשאלת הקיזוז של הפרשי השכר כנגד הרכיב של "תוספת על פי חוק".

14. כדי לבחון את מהות הרכיב "תוספת על פי חוק", נכון לפנות אל ההסכם הקיבוצי החל על יחסי העבודה בין הצדדים.

הסכם זה - הוא חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (שתיקרא להלן: "החוקה").

15. כותרתו של סעיף 26.5 לחוקה, היא: "הפעלת חוק שכר מינימום". כך, בין השאר, נאמר באותו סעיף:

"על-פי סעיף 2 לחוק שכר מינימום ... עובד .. זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום ...

26.512 השכר שיובא או לא, בחשבון לעניין שכר מינימום -

...

הצדדים לחוקה זו, הסכימו ביניהם, להוסיף על הרכיבים אשר לגביהם נקבע בחוק כי לא יובאו בחשבון ... את הרכיבים הבאים:

...

26.514

התוספת על-פי החוק, בכל מקרה שבו עובד זכאי לה, תופיע כרכיב נפרד בתלוש המשכורת. על תוספת זו יחולו כל התנאים וההפרשות הסוציאליות החלים על שכר רגיל.

...".

כלומר - על פי החוקה, עובד ששכרו אינו מגיע לשכר המינימום, בהתאם לפרמטרים שהוסכמו בחוקה ואשר מיטיבים עם אלה שנקבעו בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, זכאי לקבל "תוספת על פי חוק", שיש בה משום השלמת שכר עד שכר המינימום.

16. התובעת, כאמור לעיל, קיבלה "תוספת על פי חוק" ברוב החודשים הרלוונטיים לתובענה. ברור שאילו שכרה של התובעת היה משולם לה בהתאם לדרגה הנכונה (+7), הרי ששכרה היה גבוה יותר, כך שההשלמה לשכר המינימום בתשלום "תוספת על פי חוק", היתה בסכום נמוך יותר, או מתאיינת לחלוטין.

על כן, ברור גם שיש ממש בטענת הנתבעת בדבר זכאותה לקזז כנגד הפרשי השכר שהתובעת זכאית להם, בשל החישוב על פי הדרגה הנכונה (+7) במקום על פי הדרגה שלפיה שולם השכר בפועל (6), את הסכומים ששולמו ברכיב "תוספת על פי חוק", ככל שאלה לא היו משולמים אילו התובעת היתה מקבלת את שכרה הנכון.

17. התוצאה מהאמור לעיל היא שאני מקבל את התביעה בענין הפרשי שכר בגין דרגה +7, באופן הבא:

א. מוצהר בזה שבכל התקופה שמחודש מאי 2003 ואילך - התובעת זכאית לשכר עבודה על פי דרגה +7 בדירוג המנהלי, במקום על פי דרגה 6, כפי ששולם בפועל.

ב. לפיכך, על הנתבעת לערוך חישוב מחודש של שכר התובעת לתקופה שממאי 2003 ואילך, באופן שהשכר יחושב על פי דרגה +7 בדירוג המנהלי.

ג. במסגרת החישוב המחודש, יהיה על הנתבעת לבחון, ביחס לכל חודש, כיצד משפיעה העלאת שכר התובעת על הרכיב ששמו "תוספת עפ"י חוק", שמטרתו השלמת שכר עד לשכר המינימום. הנתבעת, כמובן, תהיה זכאית להפחית את התוספת האמורה בהתאם, ובמקרים המתאימים - אף לבטל אותה.

ד. ככל שיימצא לגבי חודש מסויים מבין החודשים שביחס אליהם ייעשה החישוב המחודש, כי התובעת זכאית להפרש שכר (כלומר - שהפרשי השכר בגין הדרגה עולים על הפחתת הרכיב של "תוספת עפ"י חוק"), יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרש האמור, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מה-1 בחודש שלאחר החודש הרלוונטי, ועד התשלום בפועל.

18. אני מודע לכך שהביצוע של האמור בסעיף 17 לעיל, יגרום טרחה לא מעטה. יש בכך כדי להצריך חישובים מסורבלים ביחס לעשרות חודשים, והכל - בשל מחלוקת כספית בסכום שאינו ניכר.

זו התוצאה המתחייבת, לדעתי, מכך שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה ביניהם ואף לא הסכימו שיינתן פסק דין בדרך של פסיקה לפשרה. כשהצדדים עומדים על מיצוי המחלוקת ביניהם על פי הדין - הדבר מביא, לעתים, לתוצאה שמצריכה חישובים מפורטים ומסורבלים.

עם זאת, גם כעת עדיין יכולים הצדדים להגיע להסכמה שתחסוך את הטרחה הרבה הכרוכה בביצוע האמור בסעיף 17 לעיל, ומומלץ להם להגיע להסכמה כזו (אולי לאחר שיערכו חישוב לגבי מספר חודשים מדגמיים). מובן שכל הסכמה בין הצדדים על דרך חלופית לאמור בסעיף 17 לעיל, עדיפה על פני קיומו של סעיף 17 לעיל, שאותו יש לקיים בהעדר הסכמה אחרת.

פיצוי בעד העדר הפרשות לקופת גמל

19. ענין ההפרשות לקופת גמל, הועלה רק בכתב התביעה המתוקן (למעשה - לצורך כך תוקן כתב התביעה).

בכתב התביעה המתוקן נטען (כאמור כבר בסעיף 1 לעיל), שעל הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשיעור 5% ממלוא שכרה של התובעת, לתקופה שממאי 2005 ועד אפריל 2012. כתב התביעה המתוקן - לא התייחס למקור לאותה זכאות.

תצהירי הצדדים הוגשו עוד בטרם הגשת כתב התביעה המתוקן. לכן - התצהירים אינם מתייחסים לענין ההפרשות לקופת גמל.

בסיכומי ב"כ התובעת הובהר כי טענת התובעת בענין קופת גמל, נסמכת על סעיף 80.121 לחוקה. טענה זו בסיכומים - איפשרה, לראשונה, ללמוד מה מהותה של התביעה לפיצוי בעד העדר הפרשות לקופת גמל.

בסעיף 80.121 לחוקה נאמר כך:

"... החל ממשכורת חודש ינואר 1996 יחולו על העובדים המדורגים בדירוג עובדי המינהל והשירותים ... ההוראות כדלקמן:

המעסיקים יפרישו מדי חודש בחודשו 5% לקופת גמל וינכו ממשכורות העובדים מדי חודש בחודשו 5% מכל רכיבי השכר והתשלומים האחרים שאינם פנסיוניים, כולל מתוספות שכר ותוספות שאינם שכר והחזרים אחרים שאינם פנסיוניים, וכל רכיב אחר נוסף שאינו פנסיוני, תוך שההפרשה מבוצעת מהרכיבים במלואם בחודש תשלומם.

...".

כלומר - מדובר על הפרשות בשיעור של 5% מרכיבי שכר שאינם פנסיוניים. אין מדובר על הפרשות לביטוח פנסיוני.

(בענין זה אציין כי עדותו של הגזבר, מר וג'יה עזאיזה, בענין שיעורי ההפרשות, היתה בבירור ביחס לשיעור ההפרשות לביטוח פנסיוני, ולא ביחס לשיעור ההפרשות לקופת גמל בגין רכיבים שאינם פנסיוניים).

מכל מקום, משכתב התביעה המתוקן שתק בענין המקור לזכאות להפרשות בשיעור 5%, ומשהתצהירים לא היו יכולים להתייחס לכך (שכן, כאמור, הם הוגשו בטרם תיקון כתב התביעה והכללת הרכיב בענין קופת גמל), הרי שאין מנוס מראיית סיכומי ב"כ התובעת ככאלה שמלמדים על מהותו של רכיב תביעה זה. משבסיכומים נסמך ב"כ התובעת על סעיף 80.121 לחוקה, הרי שמתברר שרכיב זה של התביעה עוסק בהפרשות לקופת גמל מהרכיבים שאינם פנסיוניים בשכר התובעת.

20. כבר בשל המסקנה האמורה בסעיף 19 לעיל, ברור שלא ניתן לקבל את התביעה ברכיב זה כפי שהיא בכתב התביעה המתוקן, שכן - כאמור - התביעה היא לגבי הפרשות ממלוא שכרה של התובעת, ולא רק מהרכיבים שאינם פנסיוניים.

21. הנתבעת החלה להפריש לקופת גמל רק בסוף שנת 2010 (בעדותו של מר עזאיזה נאמר שמדובר על "סוף" שנת 2010, ובסיכומי הנתבעת נטען כי מדובר על דצמבר 2010, וניתן להניח שכך נכון. לא הוגשו תלושי משכורת בעבור התקופה האמורה. לטענת ב"כ הנתבעת, תחילת ההפרשות היתה רק בדצמבר 2010, בשל כך שרק אז החלה התובעת לקבל רכיבים שאינם פנסיוניים, כמו החזר הוצאות טלפון והחזר הוצאות נסיעה (איני יכול לבחון זאת, מאחר - שכאמור - לא הוגשו לי תלושי משכורת של התובעת לתקופה זו). מכל מקום, התובעת לא הראתה כי היא קיבלה רכיבי שכר שאינם פנסיוניים, אשר מזכים בפרשה לקופת גמל לפי סעיף 80.121 לחוקה, בטרם דצמבר 2010.

22. התוצאה מהאמור לעיל, היא שבענין רכיב התביעה בקשר לקופת הגמל, אני מסתפק בהצהרות הבאות:

א. ככל שבתקופה שממאי 2005 ועד נובמבר 2010 שולמו לתובעת רכיבי שכר שאינם פנסיוניים, אשר היה על הנתבעת להפריש בגינם שיעור של 5% לקופת גמל, בהתאם לסעיף 80.121 לחוקה, והיא לא הפרישה הפרשה כזו - זכאית התובעת לפיצוי בשל כך, בשיעור 5% מהרכיבים האמורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו החל מה-1 בחודש שלאחר החודש שבו שולמו אותם רכיבים, ועד התשלום בפועל.

ב. אין לראות בפסק דין זה כקובע דבר מה בענין זכאותה של התובעת לביטוח פנסיוני (ובענין הפרשות לביטוח פנסיוני בגין רכיבי השכר הפנסיוניים). פסק דין זה אינו יוצר מעשה בית דין בענין הביטוח הפנסיוני של התובעת.

הזכאות להחזר ההפחתות בשכר

23. בסעיף 9 לעיל הסברתי מדוע אני סבור שהניכויים שנעשו בשל "מפרעה", אכן תאמו מפרעות ששולמו. בסעיפים 10-11 לעיל הסברתי מדוע איני מקבל, מהבחינה העובדתית, את טענות ההגנה של הנתבעת בענין ההפחתות משכר התובעת אשר נעשו בתואנות של "תוכנית הבראה" ו"הפחתת שעות עבודה". בהתאם לכך - נכון לקבוע כי התובעת זכאית להשבת הסכומים שנוכו משכרה, כפי שפורטו בטבלה שבסעיף 7 לעיל, למעט אותן הפחתות בשל "מפרעות" שנעשו בחודשים יולי ואוגוסט 2006, וספטמבר 2008.

24. בהתאם לטבלה שהובאה בסעיף 7 לעיל, נכון לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים המפורטים בטבלה הבאה:

25. על הנתבעת להשיב לתובעת בגין כל חודש שבו היתה הפחתה בשכרה כאמור בטור (1) לטבלה שבסעיף 24 לעיל, את הסכום שהופחת, כמפורט בטור (2) לאותה טבלה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (3) לטבלה האמורה, ועד התשלום בפועל.

26. לא פסקתי פיצוי הלנה על הסכומים האמורים, הן מאחר שהזכות לפיצוי הלנה התיישנה, בהתיישנות מהותית, ביחס לרוב החודשים האמורים והן מאחר שלא ניתן לשלול את ממשותם של חלוקי הדעות בין הצדדים, ביחס לשעות העדרות, גם בקשר לחודשים שלגביהם הזכות לפיצוי הלנה טרם התיישנה.

לסיכום

27. אני מקבל - חלקית - את התביעה ומחייב את הנתבעת לפעול כאמור להלן:

א. לחשב מחדש את שכר התובעת, כאמור בסעיף 17 לעיל, ולשלם לתובעת את המתחייב מהאמור באותו סעיף, ככל שיתברר שאכן יש הפרשים שהתובעת זכאית להם (עם זאת, אני חוזר על ההמלצה האמורה בסעיף 18 לעיל).

ב. לשלם לתובעת פיצוי כמתחייב מהאמור בסעיף 22א' לעיל, ככל שיתברר שמתחייב פיצוי כזה.

ג. להשיב לתובעת את ההפחתות משכרה, בהתאם לאמור בסעיף 25 לעיל.

28. על הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3,540 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/8/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

29. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ח בסיון תשע"ד, 26 ביוני 2014, בהעדר הצדדים.