רקע:

1. תחילתו של תיק זה בהגשת תביעה על סכום קצוב שהגישה התובעת כנגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ לתשלום סך של 14,316 ש"ח בגין דמי שימוש ודמי יציאה עקב הפרה, לכאורה, של הסכם התקשרות שנחתם בין הצדדים.
2. בהחלטה מיום 10.2.11 ניתנה לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה. יחד עם הגשת כתב ההגנה מטעמו, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד ע"ס 20,000 ש"ח והתובעת הגישה את כתב הגנתה שכנגד.
3. ביום 4.9.14 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים. מטעם התובעת העיד נציגה, מר פאדי מנסור. מנגד, העיד הנתבע בעצמו.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

התביעה העיקרית:

1. על פי גרסת התובעת, העוסקת בין היתר במתן שירותי טלפון נייד, הנתבע שהינו לקוח שלה עוד משנת 2003, התקשר עמה בהסכם ביום 21.11.07 במסגרתו קיבל לידיו 3 מכשירים סלולאריים ללא עלות, אולם בתשלום דמי שימוש קבועים בסך של 265 ש"ח לחודש ובתוספת סך של 10 ש"ח ברכישת חבילת דקות ליעדים נבחרים, והכל תחת התחייבות למשך 36 חודשים (להלן: "ההסכם"). עוד טוענת התובעת, כי הנתבע חתם על קבלת הטבת זיכוי בסך 50 ש"ח על כל מכשיר למשך 12 חודשים.
2. לטענת התובעת, הואיל והנתבע הפר את התחייבותו בתום השנה הראשונה, הוא חייב לשאת בדמי היציאה כפי שנקבעו בהסכם בסך של 10,500 ש"ח, סכום המבטא את הפסדי התובעת בגין אובדן הכנסה וירידת ערך בגין המכשירים אותם רכש הנתבע.

1. עוד טוענת התובעת, כי לאחר שהנתבע החליט באופן חד צדדי להפסיק את התשלומים החודשים המגיעים לתובעת, נצבר חוב עבור חשבוניות שוטפות מחודש 11/2008 ועד 03/2009 בסך כולל של 3,116 ש"ח.
2. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי ההתקשרות עם התובעת נעשתה על בסיס מצג שווא, לאחר לחצים שיווקיים של נציג מטעמה, וכי לאחר מעשה התברר לו כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה.
3. על פי גרסת הנתבע, בניגוד לתמונה שהוצגה בפניו על ידי נציג התובעת במעמד ההתקשרות, במשך רוב שעות היום וברוב המקומות בהם שוהה הנתבע, ישנה בעיית קליטה. לדבריו, בכל פעם שפנה אל התובעת בעניין זה נענה כי קיימת בעיה זמנית אשר תבוא על פתרונה בהקדם, אלא שמאחר והתובעת לא הביאה לפתרון הבעיה, נאלץ הנתבע להתקשר עם חברה סלולארית אחרת.
4. ביחס לחשבוניות השוטפות שלכאורה הוא חב לתובעת, טוען הנתבע, כי התובעת המשיכה לחייבו לאחר שחדל לעשות שימוש בשירותיה. לדבריו, הוא אינו חייב מאומה לתובעת שכן מעולם לא חזרה הוראת חיוב כלשהי, ורק לאחר שנאלץ להתנייד לחברה אחרת, הורה לבנק לבטל את הוראת החיוב שניתנה לטובת התובעת.
5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על כלל נספחיהם, וכן לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה.

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 21.11.07 רכש הנתבע מהתובעת 3 מכשירים סלולאריים תמורתם התחייב לשלם סך של 275 ש"ח עבור כ"א מהם בגין דמי שימוש למשך 36 חודשים, בקיזוז הטבה ע"ס 50 ש"ח למכשיר למשך 12 חודשים. גרסת התובעת ביחס לעלות החבילה נתמכה בראיות שהוגשו מטעמה ובכלל זה הסכם ההתקשרות מיום 21.11.07 החתום על ידי הנתבע, על כך אין מחלוקת.
2. אין עוד מחלוקת, כי ביום 23.11.08 הודיע הנתבע לתובעת כי התנייד לחברה סלולארית אחרת ודרש לדעת כמה עליו לשלם בגין "דמי יציאה". הנתבע טען אומנם במהלך הדיון כי הוא אינו זוכר מתי התנייד (עמ' 10 ש' 6 לפרוטוקול), עם זאת בהתאם לרישומיה של התובעת, עולה כי ביום 23/11/08 הוא התקשר אל התובעת וציין כי נייד את המכשירים שברשותו לחברה מתחרה עקב בעיות קליטה.
3. יוער, כי מאחר והודעת הביטול של הנתבע נעשתה במהלך שנת 2008, אין תחולה לתיקון לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 העוסק בהגבלות שהוטלו על חברות הסלולאר בעת גביית "קנסות יציאה", מאחר ואין בו הוראה לתחולה רטרואקטיבית ותחולתו מיום 01.02.2011 (ראה סעיף 3 (א) לחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), תשע"א – 2011 אשר קובע כדלקמן: "הוראות סעיף 51א לחוק התקשורת, כנוסחו בסעיף 2(6) לחוק זה, יחולו לגבי מנוי שביטל את הסכם ההתקשרות בינו לבין בעל רישיון, כאמור באותו סעיף, מיום כ"ז בשבט התשע"א (1 בפברואר 2011) ואילך...).
4. בהתאם לאמור בהסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים: "דמי היציאה יידרשו לתשלום מהלקוח במקרה שיבקש להשתחרר ממחויבותו לכל תקופת רשות השימוש... סכום זה מהווה אף פיצוי מוסכם במקרה של הפרת התחייבויותיו של הלקוח לפי הסכם זה...".

כפי שטען נציג התובעת, דמי היציאה מגלמים בתוכם את עלות המכשירים (עמ' 6 ש' 12 לפרוטוקול), לדבריו "...לקוח שמשלם לנו על החבילה במשך שלוש שנים אנו לא דורשים את דמי היציאה לאחר שלוש שנים, לקוח במקרה דנן יצאה אחרי שנה, אפילו פחות, פחות משליש תקופה אז מופעל את רשת הביטחון שהוא חתום עליה על מנת להבטיח את מחיר המכשירים. רשום דמי היציאה, סכום של 10,500 ש"ח. שם רשום בדיוק באיזה מקרה זה חל" (עמ' 6 ש' 23-26 לפרוטוקול).

1. בנסיבות האמורות, הואיל והנתבע הפר את הסכם ההתקשרות עת התנייד לחברה אחרת לפני תום תקופת ההתחייבות, הרי שבצדק דרשה התובעת תשלומם של "דמי היציאה" כפי שאלה נקבעו בהסכם.
2. יחד עם זאת, הואיל והתובעת לא פירטה כיצד חושבו דמי היציאה שנקבעו בהסכם, אינני סבור כי היא זכאית למלוא הסכום, מכל מקום בהתאם להוראות ההסכם בחלק "תנאים כללים" (צורף לתצהיר התובעת) נכתב, כי "סכום דמי היציאה יקטן לאחר 12 חודשים מתחילת תקופת השימוש ויעמוד על סך של 66% מערכו...", לפיכך, לאחר חישוב אריתמטי פשוט, יוצא כי התובעת זכאית לכל היותר לסך של 6,930 ש"ח בלבד בגין "דמי יציאה".
3. אשר לחשבוניות השוטפות, הואיל ומדובר בחשבוניות שמתייחסות לתקופה שלאחר ה"ניידות", מלבד חשבונית אחת המתייחסת לתקופה שמיום 21.11.08 ועד יום 20.12.08 ממנה עולה בבירור כי נעשה שימוש ב"זמן אויר" על ידי הנתבע, הרי שמיתר החשבוניות עולה כי כלל לא נעשה שימוש על ידי הנתבע לאחר שהתנייד לחברה אחרת.
4. יתירה מזאת, כפי שעולה מרישומיה של התובעת, ביום 9.9.09 אישרה התובעת להפחית לנתבע סך של 2,200 ש"ח עבור 3 החשבוניות השוטפות שהן ללא זמן אויר. נציג התובעת אישר במהלך עדותו כי הוצע ללקוח עניין הזיכוי (עמ' 6 ש' 16-17 לפרוטוקול).
5. המסקנה היא אם כן, כי אין מקום לחייב את הנתבע מעבר לסך של 912.70 ש"ח בגין החשבונית המתייחסת לתקופה מיום 21.11.08 עד ליום 20.12.08 בה נעשה שימוש בשירותי התובעת.

התביעה שכנגד:

1. במסגרת כתב התביעה שכנגד טוען התובע שכנגד, כי לאחר החתימה על הסכם ההתקשרות התברר לו, כי הוטעה וכי הוצג בפניו מצג שווא ביחס לרמת הקליטה של המכשירים הסלולאריים שרכש. על פי גרסתו, רוב הזמן וברוב האזורים לא היה ניתן לקבל שירות ולא הייתה קליטה, השיחות היו מתנתקות, מקוטעות ולא ברורות.
2. על פי גרסת התובע שכנגד, הוא פנה פעמים רבות אל הנתבעת שכנגד לצורך פתרון הבעיה, אולם בכל פעם נענה כי מדובר בבעיה זמנית אשר תבוא על פתרונה בהקדם, דבר שלדבריו לא קרה וכל ההבטחות היו לשווא.
3. עוד טוען התובע שכנגד, כי הנתבעת שכנגד חייבה אותו בסכומים מוטעים ובניגוד להסכם ההתקשרות, עוד הגדילה לעשות כאשר המשיכה לחייב אותו בדמי שימוש גם לאחר שהפסיק להשתמש בשירותיה.
4. נוכח האמור, טוען התובע שכנגד כי הוא נאלץ להתקשר עם חברה סלולארית אחרת.

1. לטענתו, משלא סיפקה לו הנתבעת שכנגד שירותי טלפון בהתאם להתחייבויותיה ומשעה שנגרמו לו נזקים כלכליים ואיבוד לקוחות של בית העסק שלו עקב חוסר היכולת להשיגו, יש לחייבה לפצותו בגין נזקיו.
2. במסגרת כתב ההגנה שכנגד טענה הנתבעת שכנגד ביחס לטענה שעניינה בעוצמת הקליטה, כי בדומה לכל חברה סלולארית אחרת, אין ביכולתה להתחייב למצב של קליטה מלאה ב- 100% בכל עת ובכל אזור.
3. עוד טוענת הנתבעת שכנגד, כי בשונה מגרסת התובע שכנגד, התנתקותו משירותיה אינה נובעת מרמת הקליטה, הואיל וזו נמצאה סבירה ומהימנה, אלא משיקולים הקשורים לכדאיות העסקה שעה שככל הנראה הוצעה לו עסקה אטרקטיבית יותר על ידי חברה מתחרה. מסקנה זו מתיישבת לדבריה עם העובדה שרק ביום 18.11.08 פנה אליה לראשונה והעלה טענותיו ביחס לקשיי קליטה, זו הייתה גם הפעם היחידה שפנה אליה בעניין זה, לדבריה, מאחר ומאז עבר לחברה אחרת.
4. על פי גרסת הנתבעת שכנגד, לאור תלונתו של התובע שכנגד, הוצעה לו האפשרות לשלוח נציג ממחלקת הנדסה על מנת לבחון את האזור ולשפר, במידת הצורך, את בעיית הקליטה, אלא שהוא סרב וטען כי קיבל הצעה טובה יותר מחברה מתחרה.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על כלל הנספחים וכן לאחר שהתרשמתי מעדויותיהם, הנני מורה על דחיית התביעה שכנגד.
6. ביחס לטענה שעניינה בגבייה חורגת, אציין כי גרסת הנתבעת שכנגד ביחס ל"חבילה" אותה רכש התובע שכנגד, הוצגה על ידי נציג מטעמה בבהירות תוך שהוא מבסס טענותיו על רשומות מוסדיות הן ביחס לעסקה עצמה ובן ביחס להיקף החוב.
7. אל מול הגרסה הסדורה של נציג הנתבעת שכנגד, הציג התובע שכנגד גרסה עמומה, בלתי מפורטת ובלתי מבוססת לפיה חויב מעבר למה שהוסכם עליו. העדר הפירוט אינו מאפשר לקבוע כי הוטעה בעריכת ההתקשרות עם הנתבעת שכנגד, זאת בנסיבות בהן התובע שכנגד לא טרח להראות בחשבוניות החיוב כיצד סטו החיובים מהמצג שהובטח לו.
8. יוער, כי ביחס ל- 3 החשבוניות המתייחסות לתקופה שלאחר ה"ניידות", הרי שבהתאם להחלטתי במסגרת התביעה העיקרית, סעיף 16-17 לעיל, לא חויב התובע שכנגד לשלם בגינן.
9. אשר לטענות התובע שכנגד ביחס לרמת הקליטה, טען התובע שכנגד במהלך עדותו כי הקליטה הייתה חלשה מאוד, לדבריו סוכן מטעם הנתבעת שכנגד אליו הוא פנה הבטיח להתקין לו אנטנות מעל הבית אולם דבר לא נעשה ולכן החליט לעבור לחברה אחרת (ראה עדותו בעמ' 10 ש' 1-8).
10. הואיל ועדות התובע שכנגד נמצאה בבחינת עדות יחידה כהגדרתה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, כאשר לא נמצא כל נימוק מדוע להסתפק בעדות יחידה זו ולקבוע על פיה ממצא עובדתי, הרי שלא מצאתי לקבלה.
11. התובע שכנגד, נמנע מלזמן למתן עדות את שותפו לבית העסק אשר כנטען החזיק ועשה שימוש באחד המכשירים שרכש התובע שכנגד, ולדבריו סבל אף הוא מקשיי קליטה (ראה עדותו בעמ' 10 ש' 22-24). בנסיבות אלו יש להפעיל כלפיו את החזקה בעניין אי הבאת עדים רלבנטיים, קרי לו היה מוזמן עד הראיה הייתה עדותו פועלת לרעתו (ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218).
12. מנגד, כפי שעולה מגרסת הנתבעת שכנגד, אשר נתמכה ברשומות המוסדיות שהוגשו על ידה, התובע שכנגד פנה אליה לראשונה ביום 18.11.08 והציג בפנייה את קשיי הקליטה, לכאורה. כבר בשלב זה ביקש התובע שכנגד להתנתק משירותיה ולהתנייד לחברה סלולארית אחרת, תוך שהוא שולל אפשרות לפתרון הבעיה באמצעות אותן הצעות שהציעה הנתבעת שכנגד (ראה עדותו של נציג הנתבעת שכנגד בעמ' 9 ש' 5-7).
13. בנסיבות הללו, לא שוכנעתי בגרסת התובע שכנגד לפיה חווה קשיי קליטה, הגם שלא הוכח כלל כי נגרמו לו נזקים כלשהם עקב כך.
14. לאור כל האמור, הואיל והתובע שכנגד כשל מלהוכיח את יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

לסיכום:

1. אני מקבל את התביעה העיקרית בחלקה ומורה על דחיית התביעה שכנגד.

הנתבע/ התובע שכנגד ישלם לתובעת/ לנתבעת שכנגד סך של 7,842.70 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ה, 17 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.