1. בכתב התביעה, עתרה התובעת, לחייב את הנתבעת לשלם לה רכיבי שכר שונים, שלטענת התובעת מגיעים לה בשל עבודתה במרכז העבודה השיקומי של הנתבעת (שייקרא להלן: "מע"ש"). רכיבי השכר שבהם מדובר הם:

- תוספת מאמץ בשיעור 20% (בגין כל החודשים שממאי 2003 ועד אפריל 2010).

- גמול ניהול בשיעור 10% (בגין כל החודשים שממאי 2003 ועד אפריל 2010).

- תוספת שקלית בסך 1,143 ₪ לחודש בגין החודשים שמינואר ועד מאי 2010.

כן עתרה התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לה סכומים שנוכו ממשכורותיה במועדים שונים, בין יולי 2004 לבין מרץ 2010, בגין "תכנית הבראה" או "ימי שביתה" או "הפחתת שעות עבודה".

2. הנתבעת הכחישה, בכתב הגנתה, את זכאותה של התובעת לקבל ממנה רכיב כלשהו מרכיבי התביעה.

לטענת הנתבעת, כפי שהיתה בכתב ההגנה, התובעת מקבלת את תוספת המאמץ במסגרת תוספות אחרות "תוספות מיוחדות" ו"הסכמי שכר". בענין גמול הניהול, טענה הנתבעת כי התובעת אינה מנהלת, ובענין התוספת השקלית - טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה את התוספת במסגרת תשלום רכיב ששמו "תוספת 2009".

בענין הניכויים משכר התובעת, טענה הנתבעת בכתב ההגנה, כי מדובר בניכוי בגין העדרויות של התובעת או בגין תוכנית הבראה שהיתה בהסכמת התובעת או בהסכמת ההסתדרות.

3. הליכי הדיון המוקדם בתובענה זו, התקיימו בפני מי שהיה רשם בית דין זה, השופט מוסטפא קאסם. הן בעת הליכי הדיון המוקדם והן לאחר מכן - ניסו ב"כ הצדדים להגיע להסכמה שתייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית בתובענה זו, אך לצערי - הם לא הגיעו להסכמה כזו.

אלה העובדות

4. ביום 1/10/91, החלה התובעת לעבוד אצל הנתבעת כמדריכה במע"ש.

5. מנהל המע"ש באותה עת היה מר עבד אל ראוף אברהים.

6. בשלהי שנת 2006 או בסמוך לכך - הפסיק מר עבד אל ראוף אברהים את עבודתו, בשל מחלה.

7. מאז שהופסקה עבודתו של מר עבד אל ראוף אברהים - הועברו אל התובעת סמכויות החתימה שהיו לו בקשר למע"ש. (אם כי, החלטה רשמית על כך התקבלה רק בישיבת מליאת המועצה מיום 5/8/08).

8. לגרסת התובעת - החל מאז שהופסקה העבודה של מר עבל אל ראוף אברהים, התובעת עצמה מכהנת כמנהלת המע"ש. הנתבעת מכחישה את גרסתה האמורה של התובעת.

לדעתי, לא ניתן לראות את התובעת כמי שעלה בידיה להוכיח את גרסתה. את הטעמים לכך, אפרט בסעיפים 9-11 להלן.

9. טעם ראשון - כמצויין כבר לעיל, בכתב התביעה טענה התובעת שהיא זכאית לגמול ניהול (בהסתמך על טענתה שהיא מנהלת המע"ש), כבר מאז חודש מאי 2003. כלומר, על פי כתב התביעה, התובעת לא טענה להבדל כלשהו בתפקידה בין התקופה שבה המע"ש נוהל על ידי מר עבד אל ראוף אברהים, לבין התקופה שלאחר מכן. בתצהירה - אימצה התובעת את הטענה בענין זה שבכתב התביעה. רק בעת החקירה הנגדית, התברר כי למעשה יש לתובעת גרסה שלפיה היא מנהלת המע"ש רק מאז תחילת שנת 2007 או בסמוך לכך. ברור שענין זה מפחית ממשקל גרסתה.

10. טעם שני - בעת חקירתה הנגדית של התובעת, התברר כי טענתה על כך שהיא מנהלת המע"ש נובעת גם מדברים שלגרסתה נאמרו לה על ידי גורמים שונים אצל הנתבעת. אביא כאן ציטוטים מעדותה בענין זה:

"... מינה אותי ראש המועצה המנוח מר עזאיזה, אמר לי שאני המנהלת.

...

מוחמד עזאיזה שהיה מנהל כ"א וראש המועצה מינה אותי. ראש המועצה היה שלום פרץ. שלום פרץ הוא ראש המועצה הממונה, קיבלתי ממנו את התפקיד. מוחמד עזאיזה אמר לי. הוא אמר לי שאני אחראית המע"ש. שלום פרץ בדיוק יצא, ומוחמד עזאיזה שהיה מנהל כ"א אמר לי.

כשאני צריכה משהו אני פונה למנהל כ"א. מנהל כ"א שלי אמר לי. הוא אמר לי שזה משלום פרץ.

הוא אמר לי שזה סוכם עם ראש המועצה הממונה. זה היה ב-2007.

...

חזרתי שוב אחרי שלא נתנו לי מכתב מינוי, חזרתי 100 פעמים, לא נתנו לי מכתב מינוי.

נכנסתי גם לראש המועצה, גבאי, שלום פרץ כבר עזב. הוא לא היה הרבה זמן במועצה. לא הספקתי להיכנס אליו. נכנסתי למושון גבאי הוא אמר לי שיש לי את הפרוטוקול ושאני אחראית מע"ש. ביקשתי ממנו מכתב מינוי. אני לא יודעת למה הוא לא נתן לי. הוא אמר לי שאני מנהלת מע"ש.

...

אחרי מר עבד אל ראוף אברהים, המועצה מינתה אותי כמנהלת מע"ש.

המינוי היה בעל פה, וביקשתי מינוי בכתב.".

בחינת חלקי העדות המצוטטים לעיל, מעלה כי התובעת לא היתה עקבית בטענתה האמורה. תחילה, היא טענה שהמינוי היה על ידי ראש המועצה המנוח, מר עזאיזה ז"ל. בהמשך, התברר כי בעת המינוי הנטען - מר עזאיזה ז"ל לא היה ראש המועצה, אלא מנהל כ"א, ואילו ראש המועצה היה שלום פרץ, כך שבהמשך גרסה התובעת שמר עזאיזה ז"ל היה רק זה שאמר לה ששלום פרץ הוא זה שמינה אותה. בהמשך - טענה התובעת שגם ראש המועצה שב אחריו, מר מושון גבאי, אמר לה שהיא מנהלת מע"ש, ושגם הוא - לא נתן לה כתב מינוי, למרות שהיא ביקשה שוב ושוב ("100 פעמים"). בסופו של דבר טענה התובעת ש"המועצה" מינתה אותה בעל פה.

נוכח כל אלה, תמוה עוד יותר שהגרסה בענין המינוי של התובעת, לא הועלתה כבר בכתב התביעה, או לפחות - בתצהיר של התובעת.

11. טעם שלישי - ביולי 2009 או בסמוך לפני כן, החליטה הנתבעת למנות את מר עבד אל חלים מסאלחה להיות מנהל המע"ש. התובעת התנגדה לאותו מינוי, והביטוי לכך בא במכתבו של בא כחה, מיום 17/7/09.

אולם מתוכן המכתב עולה כי באותה עת לא היתה לתובעת טענה שהיא כבר מכהנת בתפקיד מנהלת המע"ש, אלא - נטען במכתב - כי היה נכון למנות את התובעת לתפקיד.

כך, בין השאר, נאמר במכתבו של ב"כ התובעת מיום 17/7/09:

"הנני לציין כי מרשתי... הינה היחידה בעלת הכישורים המתאימים ובעלת הוותק אשר יכולה לאייש את המשרה הנ"ל ובמיוחד לאור ההצלחה שרשמה בשנתיים האחרונות ...

הנני לציין כי מרשתי לאחרונה נרשמה ועברה קורס מנהלים מטעם משרד העבודה והרווחה ...

הנני לציין כי מיניו של מר מסאלחה פוגע קשות בקידומה של גב' אבוסביה בנסיבות העניין, מאתר והינה היא היחידה אשר מתאימה הן ע"פ הכישורים והן ע"פ הוותק והידע שיש לה בתחום זה.".

אם היתה אמת בגרסת התובעת על כך שהיא, למעשה, כבר מונתה בשנת 2007, במינוי בעל פה, אשר לאחריו היא ביקשה שוב ושוב את כתב המינוי - הרי שאין אפשרות להבין מדוע גרסה זו לא נטענה כבר במכתבו של ב"כ התובעת מיום 17/7/09.

על כן, תוכן מכתבו של ב"כ התובעת מיום 17/7/09, אינו נראה לי ככזה שיכול להתיישב עם גרסת התובעת (שהיתה בלתי עקבית לכשעצמה, ואשר משום מה לא נזכרה לפני החקירה הנגדית, כאמור), על כך שכבר בשנת 2007 היא מונתה לתפקיד המנהלת.

12. על כן, כאמור, אני דוחה את גרסת התובעת על כך שכביכול היא מונתה להיות מנהלת המע"ש.

13. לצערי, שני הצדדים לא הגישו מספיק תלושי שכר של התובעת, כדי שיהיה ניתן ללמוד את אשר יש ללמוד לצורך הכרעה מספקת במחלוקות בין הצדדים.

למעשה, הנתבעת לא הגישה תלושים כלל, והתובעת הגישה מספר תלושים (שכולם - למעט אחד) באו לשם ראיה על ההפחתות משכרה. הנתבעת, בטיעוניה בענין תשלום תוספת המאמץ, נסמכה על דוגמאות שנלקחו מהתלושים שהתובעת הגישה.

לפיכך, בלית ברירה, אתייחס - הן בקביעת העובדות והן בהכרעה השיפוטית במחלוקת - לתלושים שבפני, תוך שאני מודע לכך שאין מדובר בראיות האופטימליות.

הנתבעת לא שילמה לתובעת רכיב ששמו "תוספת מאמץ" או ששמו "תוספת מיוחדת" ואשר שיעורו מקביל לשיעור של 20% משכר התובעת.

14. הנתבעת שילמה לתובעת רכיבי שכר שונים, בלתי אחידים ובלא עקביות פנימית. כך בין השאר שילמה הנתבעת לתובעת, לעתים מספר רכיבים ששמם "הסכם שכר", לעתים שולם גם רכיב ששמו: "הסכם שכר 2001" וגם "תוספת 2009". כך, לעתים, נכתב בתלוש רכיב של "תוספת באחוזים" אך לא נכתב סכום ששולם בקשר אליו. חלק מהרכיבים שנכתבו היו: "תוספת מיוחדת" וכן "תוספת לפי %". לעתים שולמו רכיבים ששמם הוא: "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" או " הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות", או רכיב ששמו "הסכם אחיות 2007 - 5.35%" (כל זאת - למרות שאין חולק על כך שהתובעת אינה אחות).

בחלק מהתקופה נכתב בתלושים כי התובעת מועסקת בדירוג המנהלי, ובחלק אחר - נכתב כי התובעת היא בדירוג האחיות דווקא.

לסכומים המדוייקים ששולמו ברכיבים השונים לגבי חלק מהחודשים, אתייחס להלן, בעת שאבדוק את הטענות בענין התוספות השונות.

15. הנתבעת הפחיתה משכר התובעת סכומים שונים בטענות שונות, כמפורט בטבלה שלהלן:

אעיר כי לתובעת אין טענות בתובענה זו בענין ההפחתות שנעשו עד חודש מאי 2003, אלא רק בענין אלה שנעשו החל מחודש יולי 2004.

16. כזכור, הנתבעת טענה כי חלק מאותן הפחתות מהשכר נעשו בשל העדרויות של התובעת מעבודתה, וכי חלק אחר - נעשה בשל תוכניות הבראה שהיו מתואמות עם התובעת עצמה או עם ההסתדרות.

לתצהירו, צירף גזבר הנתבעת (שהעיד מטעמה), מר וג'יה עזאיזה, מסמכים הקשורים לשתי תוכניות הבראה שהוכנו לנתבעת. אחת בערך בשנת 2004 ואחת בערך בשנת 2009. אולם מעדותו ניתן ללמוד כי לא היתה תוכנית הבראה.

בעת החקירה הנגדית, טען ב"כ התובעת בפני מר עזאיזה, כי מדובר רק ב"הצעות" לתוכנית הבראה, ולא בתוכניות הבראה. מר עזאיזה אישר בתגובה לכך:

"נכון שאין לנתבעת תוכנית הבראה מאושרת."

על כן, אני קובע שלא היתה תוכנית הבראה בתקופה הרלוונטית להפחתות משכר התובעת.

בענין טענת הנתבעת שהתובעת, כביכול, הסכימה להפחתה משכרה, הנתבעת לא התיימרה לנסות להביא ראיה כלשהי. בעדותו, אישר מר עזאיזה כי היו עובדים שחתמו על הסכמה להפחתת שכרם. הוא לא העיד שגם התובעת חתמה על הסכמה כזו. כך, בין השאר, העיד מר עזאיזה:

"רוב העובדים חתמו על הסכמות להפחתה מהשכר. אתה אומר לי שהתובעת לא חתמה. אני אומר שאני לא יודע בבירור אם היא חתמה או לא. יש מסמך שהעובדים חתמו. אני לא יודע אם התובעת חתמה.

הניכויים משכרה היו כי העובדים חתמו על ניכוי, וזה היה צעד כדי שנוכל לשלם משכורות.".

בהעדר ראיה שהתובעת חתמה על הסכמה להפחתה בשכרה, ומאחר שגם הנתבעת מסכימה שהסכמה כזו היתה אמורה להיעשות בכתב (ולכן היא החתימה את רוב העובדים על ההסכמה), אני קובע שהתובעת לא הסכימה להפחתה משכרה.

גם את ההעדרויות מהעבודה, שבגינן - כביכול - הופחת חלק מהשכר, התובעת הכחישה. לגרסתה, היא נעדרה מהעבודה רק אם היא היתה חולה (וגם לא בכל ימי המחלה) או בחופשה, ולא היתה לה העדרות שמצדיקה הפחתה מהשכר. גם גרסה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת, באשר מר עזאיזה אישר בעדותו שאין בידיו רישומים של דו"חות הנוכחות הרלוונטיים של התובעת (שו' 21 בעמ' 14 לפרוטוקול). מכאן - שלא הוכח כי התובעת נעדרה מעבודתה, העדרות שעשויה להצדיק הפחתה בשכרה.

מספר הוראות רלוונטיות מההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים

17. בסעיף 108.141 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (שתיקרא להלן: "החוקה"), נאמר כך:

עובדי המע"ש יקבלו שכרם בהתאם לטבלאות השכר של הדרוג בו הם מדורגים ועל פי ויתקם.

בנוסף לכך יקבלו עובדי המע"ש:

(1) 'תוספת מיוחדת' של 20% לשכרם בגין המאמץ המיוחד הכרוך בעבודתם.

(2) גמול נוסף למנהל במע"ש

מנהלים במע"ש שלהם עד 5 כתות (כולל) יקבלו בנוסף, 'גמול ניהול' בשעור של 10% מן השכר המשולב. ...

(3) גמול הניהול הוא בנוסף לתוספת המיוחדת בשיעור של 20%. ...".

18. בסעיף 26.816 לחוקה, נאמר:

"ביום 3.3.1999 הוסכם כי בתחולה מ-1.6.1996 תשולם תוספת שקלית-אחוזית בשיעור של (6.85%) רק לעובדים הזכאים לכך, וכמפורט להלן:

הגדרות:

1. תוספת ייחודית: כל תוספת שכר שבמהותה הינה חודשית, למעט כל אחד מאלה:

א. ...

...

4. מוסכם ומובהר בזאת כי עובדים בדירוגים הנ"ל אשר ... מקבלים תוספת/ות ייחודיות כלשהן, אשר סכומן הכולל נמוך מ-6.85% מהשכר המשולב ... יהיו זכאים לתוספת שיקלית- אחוזית מופחתת בגובה הפער שבין תוספת איזון בצירוף 6.85% מן השכר המשולב לבין סך התוספת/ות הייחודיות שהם מקבלים. ...

5. למען הסר ספק מובהר בזאת כי עובדים אשר מקבלים או זכאים לקבל תוספת איזון, ובנוסף לכך מקבלים או זכאים לקבל תוספת/ות ייחודיות כלשהן, אשר סכומן הכולל עולה על 6.85% מהשכר המשולב אינם זכאים תוספת השיקלית-אחוזית.

...".

כלומר - עובדי רשויות מקומיות אשר לא קיבלו תוספות ייחודיות, היו זכאים לתוספת אחוזית בשיעור 6.85% מהשכר המשולב, ועובדים שקיבלו תוספות ייחודיות שאינן עולות על 6.85% מהשכר המשולב - היו זכאים להשלמת התוספת עד לשיעור של 6.85% מהשכר המשולב.

19. ביום 4/8/03 נחתם הסכם קיבוצי נוסף בענין זה (שמספרו 7041/03), אשר הביא לשינוי האמור בסעיף 26.816 בחוקה.

בהסכם האמור נכתב - בין השאר - כך:

"החל מיום 1.6.2003 יהיו עובדים המועסקים אצל המעסיקים, אשר משכורתם מחושבת לפי ההסכמים הקיבוציים החלים לגבי אחד הדירוגים המנויים בנספח א להסכם זה המיוצגים ע"י ההסתדרות, זכאים לתוספת שכר בהתאם למפורט להלן:-

...

2.2 עבור התקופה החל מיום 1.6.2003 יהיה כל עובד המועסק אצל המעסיק זכאי עבור כל חודש להפרש (אם קיים לגביו) שבין 22% משכרו המשולב או סכום של 700 ש"ח לפי הגבוה מביניהם ... לבין התשלום שקיבל עבור אותו חודש, בגין תוספות קבועות כהגדרתן בסעיף 2.3 להלן, לפי התוספות הקבועות הרלוונטיות לגביו, באופן אישי, באותו חודש.

2.3 'תוספת קבועה' לעניין סעיף 2.2 לעיל - כל תוספת שכר הקיימת במועד חתימת הסכם זה והמשולמת לעובד במועד התשלום ומתקיימים בה כל אלה: התוספת במהותה הינה חודשית, בלתי מותנית בתנאי, ומהווה חלק מהשכר הקובע לצורך פנסיה תקציבית או פיצויי פיטורים ...

...

2.6 הסכום השקלי של התוספת יעודכן החל מיום חתימת הסכם זה בהתאם לשיעורי השינוי אשר יחולו בשכר המשולב של דרגה 8 בדירוג המינהלי (לרבות שינויים בשל הסכמי תוספת יוקר) ובאותם מועדים בהם ישונה השכר כאמור.".

כלומר - לפי ההסכם מיום 4/8/03 - כל עובד ברשות מקומית היה זכאי לכך שתשולם לו תוספת שמגיעה לסך של 700 ₪ או לשיעור של 22% מהשכר המשולב, כולל התוספות הייחודיות שהוא מקבל. כך שאם התוספות הייחודיות ששולמו לו לא הגיעו לפחות לשיעור של 22% מהשכר המשולב או לסך של 700 ₪ - הוא היה זכאי להשלמה עד לשיעור האמור או עד לסכום האמור, לפי הגבוה מביניהם.

20. ביום 25/10/09, נחתם עוד הסכם קיבוצי בענין האמור לעיל (שמספרו 7035/09). הסכם זה הביא לעדכון הוראות ההסכם מיום 4/8/03. בסעיף 3א' לאותו הסכם, נאמר:

"החל מיום 1.12.09 ... יעודכן הסכום הנקוב בסעיף 2.2 בהסכם הקיבוצי שנחתם בין הצדדים ביום 4.8.03 ... וכפי שעודכן מעת לעת על פי סעיף 2.6 בהסכם הבלתי ייחודיים, ויעמוד על 1,400 ₪ ...

מובהר, כי לא יחול כל שינוי ביתר התנאים וההוראות הקבועים בהסכם הבלתי ייחודיים, לרבות מנגנון העדכון.".

התוצאה היא כי החל מיום 1/12/09, הזכאות שנקבעה לפי ההסכם מיום 4/8/03 כאמור בסעיף 19 לעיל, אמורה להיבחן על פי שיעור של 22% או 1,400 ₪ (לפי הגבוה מביניהם).

21. כעת, אעבור לבחון את רכיבי התביעה שהתובעת עותרת לקבלתם.

הזכאות ל"גמול ניהול"

22. על פי סעיף 108.141(2) לחוקה, כפי שצוטט לעיל, הזכאות לגמול הניהול היא ל"מנהל" של המע"ש.

מאחר שדחיתי את טענת התובעת בדבר מינויה למנהלת המע"ש, אני דוחה את טענתה בדבר זכאותה לגמול ניהול.

אעיר כי אני מודע לכך שהתובעת היא האחראית על המע"ש, וכי לא מועסקים במע"ש עובדים בכירים ממנה. עם זאת, התובעת אינה "מנהלת" של המע"ש, בהעדר מינוי לכך. משהתובעת בחרה להשתית את טענותיה בענין זה על גרסה בדבר "מינוי" לתפקיד "מנהלת המע"ש", גרסה שאותה דחיתי כבלתי מהימנה - איני סבור שעלי לבחון אם נכון לפרש את מהות תפקידה של התובעת כאילו היא "מנהלת" גם בהעדר מינוי כזה.

הזכאות ל"תוספת מאמץ" או "תוספת מיוחדת"

23. למעשה, אין חולק על כך שהתובעת זכאית לתוספת האמורה בסעיף 108.141(1), בשיעור 20% מהשכר המשולב, בגין היותה עובדת במע"ש. אלא, שהנתבעת טוענת שהיא שילמה לתובעת את התוספת האמורה, כשהתוספת האמורה מוסווית בכינויים אחרים.

בענין זה, אציין כי התובעת אינה חולקת על כך שהיא קיבלה סכומים מסויימים בגין "תוספת מיוחדת" ושהם אמורים לבוא על חשבון זכאותה לתוספת הכוללת בשיעור 20% מהשכר המשולב. הסכומים שהתובעת מודה שקיבלה אותם, הם אלה: סך של 322 ₪ בכל אחד מהחודשים שמחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2006, סך של 328 ₪ בכל אחד מהחודשים שמחודש מאי 2006 ועד חודש אפריל 2007, וסך של 328.75 ₪ בכל אחד מהחודשים שמחודש מאי 2007 ועד חודש אפריל 2010.

24. התוצאה היא כי מוטל עלי לבחון אם מעבר לסכומים שהנתבעת מודה שהם שולמו לה, כ"תוספת מיוחדת" כאמור על חשבון המגיע לה מהתוספת בשיעור 20%, יש גם רכיבים נוספים שאמורים להיות מובאים בחשבון בענין זה, כגרסת הנתבעת.

לשם תמיכה בגרסתה של הנתבעת, הביא העד מטעמה, הגזבר מר וג'יה עזאיזה, שבע דוגמאות שפורטו בסעיף 6 לתצהירו, והתבססו על חלק מתלושי המשכורת שהתובעת הגישה.

בסעיפים שלהלן אבחן את הדוגמאות שמר עזאיזה הביא, ולאחר מכן אבחן את הנתונים גם לפי חלק מהתלושים האחרים שהוגשו לי.

25. הדוגמא הראשונה שהובאה בסעיף 6 לתצהירו של מר עזאיזה, נוגעת לשכר חודש מרץ 2010. בחודש זה שולמו לתובעת רכיבי שכר כאמור להלן:

- "שכר משולב" בסך 4124.83 ₪.

- "תוספת מיוחדת" בסך 328.75 ₪ (שכאמור לעיל, מוסכם שזה אמור להיות מובא בחשבון התוספת המגיעה לתובעת).

- "תוספת לפי %" בסך 890.72 ₪.

- "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 136.10 ₪.

- "הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 412.50 ₪.

- "הסכם אחיות 2007 - 5.35%" בסך 315.25 ₪.

זאת, בנוסף לרכיבים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו, כגון קצובת נסיעות, גמול השתלמות ותוספת מעונות.

מר עזאיזה לקח כבסיס את השכר המשולב, בצירוף התוספת המיוחדת (4,125.83 ₪ ועוד 328.75 ₪), כלומר - סך של 4,454.58 ₪ וציין כי 20% מסכום זה הוא הסכום ששולם כ"תוספת לפי %". מכאן הוא ביקש ללמוד כי אכן שולמה לתובעת התוספת שהגיעה לה בעבור העבודה במע"ש.

בענין זה אעיר שתי הערות:

א. שיעור של 20% מסך של 4,454.58 ₪, אינו סך של 890.72 ₪, אלא סך של 890.92 ₪.

ב. מאחר שכאמור לעיל, אין חולק שהתוספת המיוחדת (בסך 328.75 ₪) אמורה להיות על חשבון התוספת בשיעור 20%, אין הגיון בכך שהיא תצטרף לשכר המשולב ותשמש בסיס לחישוב התוספת בשיעור 20%.

על כן, לא ברור אם הרכיב של "תוספת לפי %" אכן יכול לשקף תשלום של התוספת המיוחדת שהיתה אמורה להיות משולמת לתובעת על פי סעיף 108.141(1) לחוקה. אזכיר בענין זה כי לפי הרישא של סעיף 108.141 עוד בטרם התוספת המיוחדת בשיעור 20%, אמורים העובדים במע"ש לקבל רכיבי שכר לפי הדירוגים שבהם הם מועסקים ולפי הוותק שלהם.

26. הדוגמא השניה שהובאה בסעיף 6 לתצהירו של מר עזאיזה, נוגעת לשכר חודש יוני 2009. בחודש זה שולמו לתובעת רכיבי שכר כאמור להלן:

- "שכר משולב" בסך 4,039.99 ₪.

- "תוספת מיוחדת" בסך 328.75 ₪.

- "תוספת לפי %" בסך 873.75 ₪.

- "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 133.30 ₪.

- "הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 404 ₪.

- "הסכם אחיות 2007 - 5.35%" בסך 309.20 ₪.

זאת, בנוסף לרכיבים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו, כגון קצובת נסיעות, גמול השתלמות ותוספת מעונות.

מר עזאיזה לקח כבסיס את השכר המשולב, בצירוף התוספת המיוחדת (4,039.99 ₪ ועוד 328.75 ₪), כלומר - סך של 4,368.74 ₪ וציין כי 20% מסכום זה הוא הסכום ששולם כ"תוספת לפי %". מכאן הוא ביקש ללמוד כי אכן שולמה לתובעת התוספת שהגיעה לה בעבור העבודה במע"ש.

אכן, שיעור של 20% מסך של 4,368.74 ₪, מגיע לסך של 873.75 ₪, כפי ששולם לתובעת ברכיב "תוספת לפי %". עם זאת, ההערה השניה שהערתי בסעיף 25 לעיל - עשויה להיות תקפה גם בענין חודש יוני 2009.

27. הנתונים לגבי החודשים שמפברואר 2009 ועד מאי 2009 זהים לאלה שבחודש יוני 2009, כך שאין צורך לדון בנפרד בדוגמאות השלישית, הרביעית, החמישית והשישית שהובאו בסעיף 6 לתצהירו של מר עזאיזה, אשר נגעו לשכר החודשים האמורים.

28. הדוגמא השביעית שהובאה בסעיף 6 לתצהירו של מר עזאיזה, נגעה לחודש דצמבר 2008. בחודש זה שולמו לתובעת רכיבי שכר כאמור להלן:

- "שכר משולב" בסך 3,956.90 ₪.

- "תוספת מיוחדת" בסך 328.75 ₪.

- "תוספת לפי %" בסך 857.13 ₪.

- "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 130.60 ₪.

- "הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 395.70 ₪.

- "הסכם אחיות 2007 - 5.35%" בסך 303.30 ₪.

זאת, בנוסף לרכיבים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו, כגון קצובת נסיעות, גמול השתלמות ותוספת מעונות.

מר עזאיזה לקח כבסיס את השכר המשולב, בצירוף התוספת המיוחדת (3,956.90 ₪ ועוד 328.75 ₪), כלומר - סך של 4,285.65 ₪ וציין כי 20% מסכום זה הוא הסכום ששולם כ"תוספת לפי %". מכאן הוא ביקש ללמוד כי אכן שולמה לתובעת התוספת שהגיעה לה בעבור העבודה במע"ש.

אכן, שיעור של 20% מסך של 4,368.74 ₪, מגיע לסך של 873.75 ₪, כפי ששולם לתובעת ברכיב "תוספת לפי %".

29. עד כאן - סקרתי את הדוגמאות שהובאו בסעיף 6 לתצהירו של מר עזאיזה. כעת אעבור לבחון את הנתונים לגבי מספר חודשים אחרים.

30. בחודש יולי 2004 שולמו לתובעת רכיבי שכר כאמור להלן:

- "שכר משולב" בסך 3,373.93 ₪.

- "תוספת מיוחדת" בסך 322 ₪.

- "תוספת לפי %" בסך 739.19 ₪.

- "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 111.35 ₪.

- "הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 337.40 ₪.

- "הסכם שכר 2001" בסך 175.80 ₪.

- "תוספת יוקר 2003" בסך 68.60 ₪.

זאת, בנוסף לרכיבים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו, כגון קצובת נסיעות, ביגוד, גמול השתלמות ותוספת מעונות.

אם אלך בדרכו של מר עזאיזה, אצרף את התוספת המיוחדת (322 ₪) לשכר המשולב (3,373.93 ₪) ואקבל 3,695.93 ₪. שיעור של 20% מסכום זה הוא בסך 739.19 ₪, וזה אכן הסכום המדוייק ששולם לתובעת כ"תוספת לפי %".

31. בחודש אוגוסט 2005 שולמו לתובעת רכיבי שכר כאמור להלן:

- "שכר משולב" בסך 3,441.41 ₪.

- "תוספת מיוחדת" בסך 322 ₪.

- "תוספת לפי %" בסך 752.68 ₪.

- "הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 113.55 ₪.

- "הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 344.15 ₪.

- "הסכם שכר 2001" בסך 179.06 ₪.

- "תוספת יוקר 2003" בסך 68.60 ₪.

זאת, בנוסף לרכיבים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו, כגון גמול השתלמות ותוספת מעונות.

אם אלך בדרכו של מר עזאיזה, אצרף את התוספת המיוחדת (322 ₪) לשכר המשולב (3,441.41 ₪) ואקבל 3,763.41 ₪. שיעור של 20% מסכום זה הוא בסך 752.68 ₪, ושוב - זה אכן הסכום המדוייק ששולם לתובעת כ"תוספת לפי %".

32. אני סבור שלמרות התהיות המסויימות שאמורות בסעיף 25 לעיל, בענין הנתונים לגבי שכר חודש מרץ 2010 - די בדוגמאות שהובאו, כדי להראות שהנתבעת שילמה לתובעת תוספת שכר (שכינויה היה: "תוספת לפי %") בשיעור 20% מרכיבים קבועים (השכר המשולב בצירוף התוספת המיוחדת).

מאחר שהתובעת לא הסבירה מדוע אין לראות באותה תוספת את הגמול המיוחד המגיע לפי סעיף 108.141(1) לחוקה, נראה לי כי סביר יותר לקבוע שאכן זו התוספת האמורה, ונכון לראות את הנתבעת כמי שיצאה ידי חובת תשלום התוספת המיוחדת לעובדי המע"ש, בכך שהיא שילמה לתובעת את התוספת שכינויה היה: "תוספת לפי %".

אעיר כי כפי הנראה - מדובר אף בשיעור תוספת גבוה יותר, שכן - כאמור לעיל - החישוב בשיעור 20% נעשה על הצירוף של השכר המשולב עם התוספת המיוחדת, שהתובעת לא חלקה על כך שהיא חלק מאותה תוספת מיוחדת בשיעור 20% שלפי סעיף 108.141(1) לחוקה, ולא רק על בסיס השכר המשולב.

33. התוצאה היא, שאיני מקבל את טענות התובעת בענין התוספת בשיעור 20%, אלא מאמץ את עמדת הנתבעת שתוספת זו שולמה לתובעת.

הזכאות לתוספת שקלית/אחוזית

34. חלק זה של התביעה מתייחס רק לחודשים שמינואר עד מאי 2010. לגבי תקופה זו הובאו רק תלוש משכורת אחד - זה של חודש מרץ 2010, שנסקר בסעיף 25 לעיל.

כאמור בסעיף 20 לעיל, החל מיום 1/12/09, בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 25/10/09, זכאי כל עובד רשות מקומית לכך שתשולם לו תוספת ייחודית כלשהי בשיעור 22% משכרו המשולב או בסך 1,400 ₪ - לפי הגבוהה מבין האפשרויות.

הנתונים לגבי חודש מרץ 2010, כפי שהם נסקרו בסעיף 25 לעיל, מעלים כי התובעת קיבלה תוספות ייחודיות העולות בהרבה על 1,400 ₪ ועל 22% מהשכר המשולב.

כזכור, השכר המשולב ששולם לתובעת באותו חודש היה בסך 4124.83 ₪.

שיעור של 22% מסכום זה הוא בסך 907.46 ₪, סכום זה נמוך מסך של 1,400 ₪, כך שיש לבחון אם התובעת קיבלה תוספות ייחודיות בסך 1,400 ₪ לפחות. בדיקת התוספות שהתובעת קיבלה באותו חודש, מעלה כי הן עולות בהרבה על הסך של 1,400 ₪, וכי הן מגיעות למעשה לסך של 2,080.32 ₪. (כאמור בסעיף 25 לעיל, מדובר ב"תוספת מיוחדת" בסך 328.75 ₪, ב"תוספת לפי %" בסך 890.72 ₪, ב"הסכם 98 - 3.3% - אחים/אחיות" בסך 136.10 ₪, ב"הסכם 99 - 10% - אחים/אחיות" בסך 412.50 ₪ וב"הסכם אחיות 2007 - 5.35%" בסך 315.25 ₪, ובסך הכל: 2,080.32 ₪).

35. מאחר שהתוספות האמורות מגיעות לסך העולה על 1,400 ₪ (שלכשעצמו עולה על שיעור של 22% מהשכר המשולב) - הרי שהנתבעת לא היתה חייבת לשלם לתובעת תוספת שקלית/אחוזית בעבור חודש מרץ 2010.

אין לי נתונים מדוייקים לגבי החודשים האחרים שרכיב זה מתייחס אליהם (ינואר, פברואר, אפריל ומאי 2010), אך איני רואה סיבה להניח שהיה שוני ממשי בין נתוני חודשים אלה לבין נתוני חודש מרץ 2010, ומכל מקום - לא הוכח שהיה שוני כזה.

בנסיבות אלה - אני דוחה את תביעת התובעת גם באשר לתוספת שקלית/אחוזית.

הזכאות להחזר ההפחתות בשכר

36. בסעיף 16 לעיל הסברתי מדוע אין לקבל, מהבחינה העובדתית, את טענות ההגנה של הנתבעת בענין ההפחתות משכר התובעת (לא היו תוכניות הבראה, לא הוכחה הסכמה של התובעת להפחתה משכרה ולא הוכח כי התובעת נעדרה מעבודתה בהעדרות שמצדיקה הפחתת שכר).

בהתאם לכך - נכון לקבוע כי התובעת זכאית להשבת הסכומים שנוכו משכרה.

37. כאמור בסעיפים 1 ו-15 לעיל, התובעת עותרת שיושבו לה רק הסכומים שהופחתו החל מחודש יולי 2004 ואילך. על כן, בהתאם לטבלה שהובאה בסעיף 15 לעיל, נכון לחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים המפורטים בטבלה שלהלן:

38. על הנתבעת להשיב לתובעת בגין כל חודש שבו היתה הפחתה בשכרה כאמור בטור (1) לטבלה שבסעיף 37 לעיל, את הסכום שהופחת, כמפורט בטור (2) לאותה טבלה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (3) לטבלה האמורה, ועד התשלום בפועל.

39. לא פסקתי פיצוי הלנה על הסכומים האמורים, הן מאחר שהזכות לפיצוי הלנה התיישנה, בהתיישנות מהותית לגבי רוב החודשים האמורים, והן מאחר שגם לגבי החודשים שבעניינם לא היתה התיישנות של הזכות לפיצוי הלנה - ניתן להניח שהנתבעת טעתה לסבור שהתובעת הסכימה להפחתת השכר, כפי שהסכימו מרבית עובדי הנתבעת.

לסיכום

40. אני דוחה את כל חלקי התביעה ביחס לרכיבי השכר שהתובעת טענה שמגיעים לה.

41. אני מקבל את התביעה בענין השבת הסכומים שהופחתו משכר התובעת ומחייב את הנתבעת להשיב לתובעת את ההפחתות, כאמור בסעיף 38 לעיל.

42. בשל התוצאה - איני מחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט. לכן, כל צד יישא בהוצאותיו.

43. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, ט' באדר ב' תשע"ד, 11 במרץ 2014, בהעדר הצדדים.