מונחת בפני תביעת שיבוב.

העובדות בקצרה:

ביום 9/10/03 נפגע מר דוד לוי בתאונת דרכים (להלן: "הנפגע").

התובע שילם לנפגע תגמולים כתוצאה מאותה תאונת דרכים וביום 15/7/10 הגיש את תביעת השיבוב לבית המשפט.

העילה על פי כתב התביעה, היא עילה של שיבוב מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. לחילופין, תביעה מכוח העילה ההסכמית, על פי ההסכם בין הצדדים.

קדם להגשת התביעה משלוח דרישה ביום 27/10/09 מטעם התובע אל הנתבעת וזאת מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ונדרשו על ידי התובע תשלום 100% מן התגמולים, כעולה ממכתב הדרישה שנשלח.

הנתבעת שילמה בחלוף כ- 55 ימים התשלומים שהודתה בהם, ואשר נערכו וחושבו בהתאם להסכם ששרר בין הצדדים.

לטענת התובע, ההסכם בוטל ומשכך, שלח דרישתו על מלוא סכום הנזק.

ביום 19/4/12 הוכרעה שאלת החלת ביטול ההסכם על ידי בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 8354/11 המל"ל נ' חנין ארטור.

על פי קביעת בית המשפט העליון, ביטול ההסכם יחול מכאן ואילך ואינו חל על תאונות אשר התרחשו לפני מועד הביטוח. מכאן, אין עוד עילה למוסד לביטוח לאומי, אלא לפי הוראות ההסכם, דהיינו, שההסכם במקרנו חל ועל הצדדים לפעול על פיו.

מתברר, כי העילה היחידה שנותרה היא, עילה על פי ההסכם, אך הדרישה ההסכמית מולאה במלואה ושולמו כל הכספים, עוד בטרם הגשת התביעה.

הריבית ההסכמית:

המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא מחלוקת בדבר הריבית ההסכמית, שכן על הנתבעת היה לשלם את הדרישה תוך 45 ימים מיום משלוח הדרישה, אך התשלום בוצע אחרי 55 ימים מיום משלוח הדרישה ומשכך, תתווסף, לטענת התובע, ריבית הסכמית ע"ס 5,476 ₪.

במקרנו זה, במכתב הדרישה, לא צוין כי במידה והנתבעת רואה את עצמה מחויבת להוראות ההסכם, דרישה זו, תחייב את הנתבעת במישור הוראות ההסכם.

משמעות אמרה זו, היא כשם שהתובעת מציינת בכתב התביעה טענות חלופיות, הן דרישה על פי הוראות החוק ולחילופין דרישה על פי הוראות ההסכם, היה על התובע, במסגרת דרישתו ולאור המחלוקת הידועה לשני הצדדים בדבר תחילת מועד ביטול ההסכם, היה צורך שמכתב הדרישה יכלול את הדרישה המלאה ואף יזהיר את הנתבעת, שאם היא בוחרת לשלם לפי הוראות ההסכם, יש לראות את הדרישה, לחילופין כהוראה שמפעילה את מנין הימים לצורך הריבית ההסכמית. הדרישה כללה אך ורק הפרשי ריבית והצמדה כחוק ומועד תשלום לפי המסלול של הוראות החוק, בהתאם לסעיף 328 ולא דרשה את הפעלת ההוראה לחילופין מכוח הוראות ההסכם.

אין בכך כדי לפסול שבמקרים מתאימים, לראות את הדרישה בהתאם לסעיף 328 בנסיבות מתאימות, גם כמפעילה את הוראות ההסכם. אך במקרנו זה, הגעתי למסקנה, כי הדרישה המקורית והבסיסית שנשלחה, היתה על פי הוראות החוק ולא כדרישה לפי הוראות ההסכם.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בעניין הריבית ההסכמית, אני סבור, כי דין התביעה להידחות, מנימוקים הקשורים בהתנהלות התובע וחובת תום הלב ומנימוקים ענייניים לעניין שלילת הפיצוי המוסכם (הריבית ההסכמית).

א. התנהלות התובע וחובת תום הלב:

לטעמי וממספר הנימוקים שהובאו להלן, אני סבור כי מכוח התנהלות התובע והפרת חובת תום הלב, ראוי לשלול את הריבית ההסכמית ואלה הנימוקים במישור זה:

ראשית, יחסיי הצדדים נקבעו ועוצבו בהתאם להסכם אשר חל על הצדדים במשך שנים, מכוחו הצדדים פעלו ועיצבו את זכויותיהם וחובותיהם, בכל הקשור לדרישות בעניין שיבוב המל"ל בגין התגמולים ששילם לנפגעים בעקבות תאונות דרכים.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי הסכם זה בוטל, ולא פעל על פיו.

למוסד לביטוח לאומי עמדה הזכות, בטרם משלוח הדרישה, לשלוח דרישה על פי הוראות ההסכם. משסבורה היא, כי ההסכם בוטל, עומדת לה הסכום לשלוח דרישה על פי סעיף 328 להוראות החוק.

צד אשר בוחר בעמדה משפטית ובוחר במסלול הדרישה לפי הוראות החוק וזונח את הדרישה מכוח הוראות ההסכם, אמור לכבד את בחירתו על יתרונותיה וחסרונותיה, על זכויותיה וחובותיה. בחירה זו, לטעמי, מעצבת את זכויות וחובות הצדדים, חובות וזכויות השונים במקצת מהמסלול על פי הוראות ההסכם.

צד אשר בוחר להפעיל את הכוח המוקנה לו במסלול הוראות החוק, דהיינו הפעלת סעיף 328 וזונח את הכוח המוקנה לו מכוח הוראות ההסכם, אינו יכול, לאחר שמתברר כי הוראות ההסכם הן אלה אשר מחייבות אותו, לדרוש היום את הריבית ההסכמית, שזכאי לה לא לפי הוראות סעיף 328, אלא זכאי לה מכוח ההוראה ההסכמית, כאמור בהסכם שבין הצדדים.

שנית, מקום שבו מי מהצדדים אינו בוחר במסלול הוראות ההסכם, בוחר מראש שזכויותיו על פי ההסכם, לא יחולו ומשדרש את התשלום לפי הוראות החוק, דהיינו סעיף 328, ומששולמו כספים אלו, אם כי בחריגה של מספר ימים, קמה לו הזכות לדרוש בגין איחור באותם ימים על פי הוראות החוק, דהיינו הפרשי ריבית והצמדה, על פי חוק ולא הפרשי ריבית והצמדה הסכמית.

שלישית, עצם הבחירה של התובע במסלול לפי הוראות החוק ולא לפי הוראות ההסכם, אינה מפעילה את מרוץ הזמנים על פי הוראות ההסכם. רק דרישה אשר התחילה והסתיימה במסלול של הפעלת הוראות ההסכם, היא היא אשר יוצרת את מרוץ הזמנים והפיצוי המוסכם מכוחו.

ב. שלילת הריבית כפיצוי מוסכם:

ראשית, מדובר בריבית הסכמית שהוגדרה בפסיקה כפיצויים מוסכמים ועל הוראה זו חלה הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות), ביניהן ההוראה המתירה לבית המשפט להפחית משיעור הפיצויים המוסכמים, גם אם הייתי מגיע למסקנה שהדרישה שנשלחה, יש לראות בה גם כדרישה על פי הוראות ההסכם, איחור כה מזערי, מחייב את המסקנה, שבנסיבות אלו, אין מקום לפסוק את הריבית ההסכמית, במקרנו.

שנית, בא כוחו המלומד של התובע הקשה וטען, כי הנתבעת התנהלה על פי הוראות ההסכם, הודתה בחובתה על פי ההסכם ויש לראות אותה כמסכימה להוראות ההסכם, לרבות הדרישה לריבית הסכמית. טענה זו אין בידי לקבל בנסיבות תיק זה. מדובר באיחור קל ביותר שנבע בין היתר גם מבדיקת הדרישה, אשר באה בעקבות שנים מיום התשלומים ואין בכוחם של מקרים אחרים, כמצוין בסעיף 11 לכתב הסיכומים, כדי ללמד על נוהג ומנהג, הדברים לא התבררו עד תום ולא ניתן מכוחם, ללמוד מדוע באותם מקרים שולמה ריבית הסכמית ובמקרנו, לא שולמה.

לסיכום:

מכל הטעמים שהעליתי לעיל ומאחר ובטרם הגשת התביעה, הכספים על פי ההסכם שולמו במלואם והגשת התביעה היתה על רקע ההחלטה העקרונית של התובע כי ההסכם בטל ועל כן ההפרש הנובע מהדרישה המלאה על פי הוראות החוק לבין הדרישה החלקית על פי הוראות ההסכם, זכאי להם התובע, תביעה זו לא היתה באה לעולם.

על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד.

ניתן היום, כ' סיון תשע"ג, 29 מאי 2013, בהעדר הצדדים.