בפניי תובענה, במסגרתה נתבעים כספים, שלטענת התובעים, חייבת להם הנתבעת כתמורה עבור שירותיהם כמהנדסים אזרחיים במסגרת הסכם למתן שירותים שנכרת בין הצדדים.

רקע

1. שני התובעים הינם מהנדסים אזרחיים בהשכלתם ובניסיונם, אשר בתקופה הרלבנטית לתביעה ניהלו עסק משותף בשם "ברוורמן מהנדסים" (להלן: "ברוורמן" או "התובעים") שעסק, בין היתר, במתן שירותי ייעוץ בתחומי ההנדסה האזרחית.
2. הנתבעת (להלן גם: "סולל בונה") היא חברה פרטית הרשומה בישראל, העוסקת, בין היתר, בביצוע עבודות בנייה, הנדסה אזרחית, כבישים ותשתיות.
   
   ביום 9.4.1998 נבחרה הנתבעת כזוכה במכרז שפרסמה רשות שדות התעופה (להלן: "רש"ת") לביצוע עבודות יישור שטח, הקמת תשתיות תת קרקעיות והתארגנות באתר להקמת פרויקט נתב"ג 2000 (להלן: "הפרויקט").

מדובר בפרויקט בניה ייחודי, חדשני ומורכב, עצום בהיקפו, שמטרתו הייתה הקמת טרמינל נוסעים חדש ומודרני בנמל התעופה התעופה בן גוריון, אשר ישרת את צרכי מדינת ישראל במאה ה – 21.

לצורך ניהול הפרויקט, מונה מטעם רש"ת גוף מינהלת, שנוהל על ידי חברת ניהול בינלאומית בשם Lehrer McGovern Bovis International Ltd. (להלן: "חברת הניהול") שפעלה בשם ומטעם רש"ת בפרויקט.

הסכם רש"ת- סולל בונה

1. ביום 17.5.1998 נכרת בין רש"ת לבין הנתבעת הסכם לביצוע העבודות נשוא המכרז (להלן: "הסכם רש"ת").
   לוח הזמנים להשלמת עבודות הנתבעת בהתאם להסכם רש"ת היה 540 יום מיום מתן הודעה בדבר התחלת עבודה - שניתנה ביום 10.5.1998. בהתאם לכך, היה על הנתבעת להשלים את העבודות עד ליום 1.11.1999.
   בהסכם הבניה – שהינו אחד ממסמכי הסכם רש"ת – נקבע (מבלי לגרוע מסעדים אחרים העומדים לזכות רש"ת כנגד הנתבעת) כי במקרה של אי ביצוע או אי השלמת שלב עבודה כלשהו במועד (שכונה "אבן דרך" – Mile Stone) על ידי הנתבעת, תשלם הנתבעת לרש"ת פיצוי מוסכם בסך של 5,000 דולר ארה"ב לכל יום איחור בביצוע אבן הדרך עד להשלמתה בפועל. בנוסף, נקבע פיצוי מוסכם בסך של 10,000 דולר ארה"ב בגין כל יום איחור בביצוע והשלמת העבודה נשוא ההסכם.
   
   יחד עם זאת, בתנאים הכלליים – שהינם חלק מהסכם רש"ת – נקבע כי הנתבעת זכאית להגיש לרש"ת בקשות לפקודות שינוי (Request for Construction Change Order, להלן: "RCCO" או "בקשות לשינוי") בכל מקרה בו היא תאלץ או תידרש לבצע שינוי בעבודה, כפי שהוגדרה בהסכם רש"ת, ביניהם קבלת עבודה נוספת, התארכות לוחות הזמנים לביצוע העבודה בשל שינוי בסדרי או בחומרי העבודה ו/או כתוצאה מפגמים ו/או ליקויים בתכנון ו/או בביצוע ו/או בעבודתם של קבלנים אחרים.
   באותן RCCO היה על הנתבעת לפרט, בין היתר, את השינוי המבוקש, תיאורו, הסיבות לשינוי ועלויותיו. ככל שחברת הניהול אישרה את השינוי המבוקש, עליה להוציא פקודת שינוי מאושרת (Change Order), בה מסוכמים פרטי השינוי ועלויותיו.
   
   עבודות הנתבעת בפרויקט החלו בסמוך ליום 10.5.1998 והלכה למעשה התארכו ונסתיימו בחודש יוני 2000.
2. במהלך ביצוע הפרויקט על ידי הנתבעת, העלתה רש"ת כלפי הנתבעת טענות כנגד אופן ביצוע העבודות בפרויקט, לרבות טענות שעניינן פיגור ואי עמידה בלוחות הזמנים וביצוע לקוי של העבודות. כאמור, בהסכם רש"ת נקבע מנגנון לפיו ניתן לחייב את הנתבעת בקנסות ובתשלום פיצויים מוסכמים בגין עיכובים ואיחורים בשלבי ביצוע הפרויקט. בהתאם לכך ולנוכח טענות רש"ת כלפי הנתבעת, הודיעה זו לנתבעת, בחודש אוגוסט 1998, כי היא קונסת אותה ומחייבת אותה בתשלום פיצויים מוסכמים בגין איחורים ועיכובים שנגרמו בביצוע העבודות שאותן התחייבה הנתבעת לבצע על פי הסכם רש"ת.
   רש"ת דחתה את הבקשות לשינוי (RCCO) שהגישה בעצמה הנתבעת (בסך כולל של 931,650 ₪) ואת טענותיה כי היא אינה אחראית לעיכובים שנגרמו בביצוע העבודות.
   
3. בקשות השינוי שהפנתה הנתבעת לרש"ת גזלו מהנתבעת וממנהל הפרויקט מטעמה – מר אריה גרינשפן - זמן יקר ומשאבים ולכן העדיפה הנתבעת שמנהל הפרויקט מטעמה יתעסק בקידום וניהול העבודות והנתבעת תעסיק יועצים חיצוניים שתפקידם יהיה להפנות אל רש"ת דרישות ובקשות שינוי (RCCO).
   
4. על רקע מציאות זו, ביום 9.1.1999 נחתם בין התובעים לנתבעת הסכם למתן שירותי ייעוץ הנדסי וניהול תביעות (Claims Management) (להלן: "ההסכם").
   
5. בהסכם, הכתוב בשפה האנגלית, הוסכם כי התובעים יספקו לנתבעת שירותי ייעוץ הנדסי בכדי לסייע לנתבעת בהכנת אותן RCCO. בהסכם הוגדרו שירותי התובעים כהכנה וניהול של "claims" ("תביעות") שיוגשו לרש"ת בקשר עם העבודה שביצעה הנתבעת בפרויקט
   ולאחר אישורן על ידי הנתבעת, תחתום הנתבעת עליהן לשם הגשתן לרש"ת (כ- RCCO).
   
6. בתמורה לשירותי התובעים לפי ההסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים את התשלומים הבאים;
   האחד - תשלום חודשי בשקלים חדשים השווה ל – 3,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ.
   השני - תשלום נוסף של בונוס (שכונה על ידי הצדדים גם כ"דמי הצלחה") בשיעור של 5% מכל "claim" כפי שזו הוגדרה בהסכם.
   
7. המונח "claim" הוגדר בסעיף 1 להסכם, כמסמך שייערך על ידי התובעים ולבקשת הנתבעת, המוביל לאחת מהתוצאות הבאות;
   - הארכת מועדים לביצוע עבודות אותן התחייבה הנתבעת לבצע על פי הסכם רש"ת.

• תשלומים כספיים לנתבעת.

- חסכון של כספים שאלמלא ה – claim שהכינו התובעים הייתה הנתבעת נאלצת לשלם לרש"ת.

יובהר כבר עתה, כי הצדדים חלוקים ביניהם לגבי פרשנות המונח claim בהסכם בכלל ובפרט בהיבט של חיסכון בכספים לנתבעת – לטענת התובעים, הכוונה לכל תשלום שנחסך מהנתבעת כתוצאה מהעבודה שביצעו עבורה התובעים בקשר עם הכנת ה – "claims" האמורים לעיל. מנגד, לטענת הנתבעת, תוצאה של חיסכון כאמור בכספים התייחסה רק לשלב ביצוע הפרויקט ולא לשלב של הליכים משפטיים שהתקיימו בין סולל בונה לרש"ת (כפי שיובהר בהמשך).

1. במסגרת עבודת התובעים שנמשכה בפועל כשנתיים – מחודש ינואר 1999 ועד לחודש דצמבר 2000 – ערכו התובעים עבור הנתבעת 40 claims בסכום כולל של כ – 37,000,000 ₪ והנתבעת הגישה אותן כבקשות לשינוי (RCCO) לרש"ת בהתאם למנגנון האמור בהסכם רש"ת. בפועל, אותן RCCO שהכינו התובעים (למעט שתיים), נדחו על ידי רש"ת.
   
2. ביום 18.2.2002 הגישה רש"ת תביעה כספית נגד סולל בונה (ת.א (מחוזי ת"א) 1229/02) לפיצויים מוסכמים ופיצויים בגין נזקים ישירים בסך כולל של 94,456,736 ₪, אולם משיקולי אגרה, העמידה את התביעה על סך של 50,000,000 ₪ (להלן: "תביעת רש"ת").
   ביום 29.8.2002 הגישה הנתבעת, במסגרת תביעת רש"ת, כתב הגנה וכן תביעה שכנגד.
3. בשלהי שנת 2007 מינה בית המשפט המחוזי את עו"ד ירון סהר כמגשר בתביעת רש"ת, בתביעה שכנגד ובתביעה נוספת שהתנהלה ביניהן (ת.א. (מחוזי ת"א) 1051/04). בתום הליך הגישור הגיעו הנתבעת ורש"ת להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין (ביום 11.5.2008) לפיו הנתבעת חויבה לשלם לרש"ת סך של 12,000,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: "הסדר הפשרה" או "פסק הדין"). בהסדר הפשרה הובהר כי התביעה שכנגד נדחית וכי סכום זה כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

תמצית טענות התובעים

1. הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובעים לתשלום מלוא התמורה על פי ההסכם ביניהם ולא שילמה להם את דמי ההצלחה המגיעים להם ובכך התעשרה שלא כדין על גבם ועל חשבונם;
2. במסגרת ההליך המשפטי בתביעת רש"ת, ביססה הנתבעת את טענותיה על העבודה העצומה שביצעו עבורה התובעים. הבסיס לתצהירי הנתבעת בכתב הגנתה מול תביעת רש"ת ובתביעה שכנגד רש"ת, היו אותם "claims" (RCCO) שהוכנו על ידי התובעים והללו היוו את התשתית הראייתית ואת הבסיס העובדתי לכתבי הטענות, לתחשיבי הנזק וסכומי הפיצוי ולתצהיר העדות הראשית העיקרי שהוגשו מטעמה של הנתבעת באותם הליכים המשפטיים שנוהלו מול רש"ת.
3. ביום 1.5.2002 פנו התובעים אל הנתבעת באמצעות ב"כ דאז, עו"ד רחמים כהן (שהפך לימים לשופט י.ש), והעמידו את הנתבעת על טענותיהם וזכויותיהם כלפיה בהתאם להסכם, לפיו הם זכאים לתשלום בשיעור של 5% מכל סכום שיגבה על ידי הנתבעת מרש"ת או מכל קנס (או פיצוי) או סכום שיופחת על בסיס ה –claims שהכינו התובעים עבור הנתבעת, בין אם הסכומים הללו יתקבלו או יופחתו במשא ומתן שיתקיים בין הנתבעת לבין רש"ת ובין אם יתקבלו או יופחתו במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו באותה עת ביניהן. באותה פנייה, הודיעו התובעים לנתבעת כי הם שומרים על זכותם לתבוע מהנתבעת את התמורה כאמור לפי ההסכם, בין אם ההטבה שתפיק הנתבעת מה – claims שהכינו התובעים תושג בהליך משפטי ובין בדרך אחרת.
4. בפועל, עבודת התובעים הביאה לנתבעת תועלת כספית מרובה בכך שהתשלומים שהיה על הנתבעת לשלם לרש"ת במסגרת תביעת רש"ת, הופחתו ב – 59,663,326 ₪ (בערכי חודש מאי 2008).
5. לפיכך, בהתאם להסכם בין הצדדים, התובעים זכאים לסך השווה ל – 5% מהסכום הנ"ל המסתכם ב – 2,983,166 ₪ (נכון ליום 11.5.2008). סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד ליום הגשת התביעה מסתכם ב – 3,385,557 ₪.
6. תוקפה של התחייבות הנתבעת לתשלום "דמי הצלחה" לתובעים, להבדיל מחובת התשלום החודשי עבור עבודת הייעוץ, לא פקעה וזו נותרה תקפה ומחייבת גם במסגרת ההליך המשפטי בתביעת רש"ת.
7. יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובעים אינם זכאים לדמי הצלחה מהטעם שבהסכם הפשרה נקבע שהתביעה שכנגד נדחית והנתבעת חויבה בתשלום 12 מיליון ₪ בתביעת רש"ת שהייתה ממילא מופרכת.
8. אין יסוד לטענות התיישנות ושיהוי שטענה הנתבעת - היות ודמי ההצלחה נקבעו בהסכם כשיעור מתוך החיסכון הכספי שהגישה הנתבעת, ממילא התובעים לא יכלו להגיש תביעה כספית לתשלום דמי הצלחה, לפני שהתביעות ההדדיות בין הנתבעת לבין רש"ת הוכרעו.
9. לנתבעת לא נגרם נזק ראייתי מחמת עיתוי הגשת התביעה היות והיא ידעה שבכוונת התובעים לתבוע ממנה את התמורה והיא יכלה לשמור את כל המסמכים הנחוצים לה לצורך ההליך.

תמצית טענות הנתבעת

יש לדחות את התביעה מהטעמים הבאים;

1. יש לדחות את התביעה על הסף - מדובר בתביעה טורדנית, קנטרנית, חסרת תום לב ועזת מצח;
   
2. התביעה התיישנה – התביעה הוגשה בחודש יולי שנת 2010 שעה שעילת התביעה הנטענת הינה לכל המאוחר 7 שנים מיום סיום עבודת התובעים, קרי משנת 2000. התובעים יכלו להגיש את תביעתם לפני שנים רבות, לאחר שהנתבעת דחתה את דרישתם במכתב תגובה ששלח ב"כ בשנת 2002.
   
3. התביעה הוגשה בשיהוי רב – תוקף ההסכם בין הצדדים היה ל – 12 חודשים והעבודות בגינן הועסקו התובעים הסתיימו במהלך שנת 2000 וממועד זה התמהמהו התובעים מהגשת התביעה. בשיהוי זה נגרם לנתבעת נזק ראייתי הפוגע ביכולתה להתגונן כראוי.
   
4. טענות השתק, מניעות וויתור – ביום 23.6.2002 השיבה הנתבעת ודחתה את טענות התובעים שצוינו במכתב ב"כ ומיום זה ועד להגשת התביעה חלפו למעלה מ – 8 שנים. לכן, ברור כי התובעים ויתרו על טענותיהם.
   
5. העדר יריבות – ההסכם נחתם בין "ברוורמן מהנדסים" לבין סולל בונה, כך שהזכויות נשוא התביעה שייכות לברוורמן מהנדסים ולא לתובעים עצמם כיחידים.
   
6. התובעים נשכרו לתת שירות הנדסי לנתבעת לצורך הטיפול בכל ההליכים החוזיים הבירוקרטים הקשורים לשלב הגשות בקשות השינוי (RCCO) והטיפול מול רש"ת במהלך ניהול הפרויקט. ההסכם בין הצדדים הסתיים לאחר 12 חודשים החל מיום 9.1.1999.
   
7. בין הצדדים היו מחלוקות של ממש בנוגע לטיוטות ההסכמים לייעוץ הנדסי במסגרת תביעת רש"ת והסכם יעוץ חדש לא נחתם. לכן, סולל בונה התגוננה באופן עצמאי בפני תביעת רש"ת ללא עזרת התובעים בניהול אותה תביעה.
   התובעים לא לקחו כל חלק בייעוץ לכתב ההגנה מטעם סולל בונה או בתביעה שכנגד וכן לא לקחו חלק בקשר עם ניהול הליך הגישור.
   
8. ההסכם בין התובעים לנתבעת לא התייחס כלל למצב של תביעות משפטיות בין רש"ת לסולל בונה.
   פנייה להליך בבית משפט, אינה נכללת בהגדרת המושג claim בהסכם אף לטעמם של התובעים, שעמדו על כריתת הסכם נפרד בטרם יסייעו בתביעות מול רש"ת. בסופו של יום, לא נכרת הסכם ולא נעשתה פניה בכתב לתובעים וממילא התובעים לא סייעו במהלך כל השנים הארוכות של ניהול התביעה.
   
9. המונח Claim כהגדרתו בהסכם, רלבנטי לזמן ניהול הפרויקט בלבד ודורש כי סולל בונה תבקש בכתב את עזרתם של התובעים בהכנת מסמכים נגד רש"ת – דרישה / בקשה כזו מעולם לא בוצעה.
   claim מתייחסת רק להכנה של מסמכים במהלך הפרויקט עצמו ואין מדובר בתביעה משפטית המוגדרת בהסכם כנושא של "ליטיגציה".
   
10. רש"ת דחתה את כל בקשות השינוי שהכינו התובעים ולפיכך, בזמן ניהול הפרויקט ואף לאחריו, סולל בונה לא קיבלה כספים מרש"ת בשל הטענות שהועלו נגד רש"ת באמצעות בקשות השינוי שהכינו התובעים.
    
11. בתביעה דנן מנסים התובעים להיתלות על התביעה המופרכת של רש"ת שהוגשה נגד סולל בונה. במסגרת הסדר הפשרה בין סולל בונה לרש"ת – בתביעת רש"ת, סולל בונה חויבה לשלם לרש"ת סך של 12,000,000 ₪ ובפועל, לא נחסכו לסולל בונה כספים כתוצאה מעבודת התובעים, היות ובקשות השינוי שהוגשו לרש"ת נדחו לחלוטין והתביעה שכנגד של סולל בונה נגד רש"ת נדחתה לחלוטין. בפועל, סולל בונה לא קיבלה כל הארכת זמן לביצוע הפרויקט או כספים אחרים כתוצאה מעבודת התובעים.

עדים ועדויות

1. מטעם התובעים העידו ונחקרו בפניי:
   יואל בורשטיין, איירה ברוורמן ומרטין גודמן.
2. מטעם הנתבעת העידו ונחקרו בפניי:
   אריה גרינשפן, יוחנן אור ואלכס מלכין.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וערכתי דיוני הוכחות אני סבור כי דין התביעה להידחות, מהטעמים הבאים;

1. ההסכם בין הצדדים משנת 1999 קבע שני מנגנוני תשלום לתובעים – תשלום חודשי ותשלום עבור מה שכונה על ידי הצדדים כ"דמי הצלחה" (או ""bonus- כהגדרתם ההסכם).
2. מעיון בטענות הצדדים, עולה כי המחלוקת ביניהם נוגעת לפרשנות ההסכם שנחתם ביניהם בשנת 1999 בשני היבטים;
   האחד - פירוש תוקף ההסכם לעניין תשלום "דמי הצלחה" והאם הנתבעת חייבת בתשלום דמי הצלחה לאחר חודש ינואר 2000 ובמועד פסק הדין בתביעת רש"ת?
   השני - פירוש מונחים וסעיפים שונים בהסכם, לרבות המונחים "claim", "additional services", "legal process" וסעיפים 4c, 4d להסכם והאם לפי פירוש מונחים / סעיפים אלו על הנתבעת לשלם לתובעים דמי הצלחה גם בסיטואציה של תביעה משפטית בכלל והסדר הפשרה בתביעת רש"ת בפרט?
3. כפי שיובהר להלן, אני סבור כי היות וההסכם בין הצדדים, לרבות החובה לשלם לתובעים דמי הצלחה, פגו- כתוצאה מכך, לא הייתה הנתבעת חייבת בתשלום דמי הצלחה במועד בו ניתן פסק הדין בתביעת רש"ת, וממילא מתייתר הצורך לדון ולהכריע במחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרשנות המונחים / הסעיפים הנ"ל ואחרים בהסכם.
   
   בהתאם להסכמים שבין הצדדים, והתנהגות הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי במהלך היחסים ביניהם והפרשנות הראויה, במועד פסק הדין בתביעת רש"ת, כבר לא הייתה בתוקף חובת הנתבעת בתשלום דמי הצלחה לתובעים וממילא אין נפקות לשאלה הפרשנית לה הקדישו הצדדים מלל רב- האם חובת תשלום דמי ההצלחה כוללת גם את הסיטואציה של תוצאות פסק הדין בתביעת רש"ת.
4. כפי שעולה מהעדויות והראיות שהובאו בפניי, וכפי שיפורט עוד בהמשך, אני סבור כי קיימים מספר סממנים לכך שההסכם בין הצדדים – לרבות עניין תשלום דמי הצלחה – לא היה בתוקף במועד בו ניתן פסק הדין בתביעת רש"ת ותוקפו של זה פג קודם לכן.
   בין סממנים אלו ניתן למנות את לשון ההסכם מיום 9.1.1999, ההסכמים שנכרתו בעקבותיו והתנהגות הצדדים לאחר כריתת אותו הסכם.
   להלן ארחיב אודות כל אחד ואחד מסממנים אלו;

פרשנות ההסכם משנת 1999 לעניין תוקף תשלום "דמי הצלחה"

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 25(א) - (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, בנוסחו דהיום (לאחר תיקון מספר 2), קובע כדלקמן:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג)..."

1. ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012) נותחה באופן מעמיק המשמעות של התיקון לחוק על הדרך לפרשנות חוזה ונפסק כי:

"תכלית זו [של התיקון לחוק – י.ש.] מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

1. היות והאירועים נשוא ההסכם שבפניי אירעו עובר לתיקון, מן הראוי לציין בהקשר זה, כי בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.3.2011), קבע בית המשפט כדלקמן:
   
   "במאמר מוסגר יצוין, כי לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (תיקון מס' 2, התשע"א-2011)... היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, לא ראיתי לבחון את השלכתו על ענייננו, מה גם שכפי שיובהר להלן, אין לומר במקרה דנן שאומד דעת הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה" (שם, פס' 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן, ההדגשה הוספה – י.ש.).
   
   יחד עם זאת, בעניין סהר, בית המשפט לא ראה באמירה זו קביעה חד משמעית כי התיקון לא חל על הסכמים שנכרתו לפני כניסתו לתוקף, תוך שצוין כי:
   
   "ייתכן כי בכך ביקש בית המשפט לקבוע כי התיקון לחוק אינו חל על הסכמים שנכרתו לפני כניסתו לתוקף. ייתכן גם אחרת (הן בשל שהדברים נכתבו כהערת אגב ללא ניתוח מעמיק של סוגיית התחולה בזמן הן בשל שבנסיבות אותו עניין ממילא נקבע כי אומד דעת הצדדים לא השתמע במפורש מלשון החוזה)." (עניין סהר, פסקה 30 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (דאז) השופט ריבלין, ההדגשה הוספה – י.ש.).
2. כך או כך, כפי שאפרט להלן, אני סבור כי בחינת ההסכם הן לאור לשונו והן לאור נסיבות כריתתו מובילות למסקנה כי יש לקבל בעניין זה את עמדת הנתבעת, כי תוקף ההסכם בין הצדדים פג, בכלל ובפרט בעת הגשת תביעת רש"ת.

לשון ההסכם מיום 9.1.1999

1. בחינת לשון ההסכם מלמדת על כך שהצדדים מצאו לנכון להגביל את תוקפו לשנים עשר חודשים. כך נקבע בסעיף 4a להסכם:
   
   "a. The time of this agreement shall be for twelve months beginning on January 1, 1999."
2. כלומר, לפי מילותיו הברורות של ההסכם ומשמעותן הברורה והטבעית של הכתוב – תוקפו לשנה אחת, קרי עד לסוף שנת 1999.
3. לטענת התובעים בסוגיה זו, על אף האמור בסעיף 4a להסכם שצוטט לעיל, ההתחייבות לתשלום דמי הצלחה עמדה בתוקפה גם לאחר תום עבודתם. לשיטתם, כוונתם הברורה של הצדדים הייתה שבעוד שתקופת העבודה של התובעים במתן שירותי ייעוץ הנדסי, כלומר, בכתיבת RCCO ועריכתן - הייתה מוגדרת וקצובה, כקבוע בהסכם (והוארכה בפועל עד לסוף שנת 2000, כפי שיפורט להלן), הרי שמועד תשלום דמי ההצלחה, צפוי שיהיה – לאחר תום תקופת העבודה ללא מגבלת זמן וההתחייבות לתשלום דמי הצלחה, עמדה בתוקפה ולא הוגבלה בשום תנאי או מועד.
   לשיטתם, לשון ההסכם תומכת אף היא בטענה זו היות ובשום מקום בהסכם לא נכתב כי תנאי לתשלום דמי ההצלחה הוא שהחיסכון בכסף לנתבעת יושג בדרך מסוימת או עד לתאריך מסוים וגם המונח "claim" הוגדר בהסכם בצורה רחבה ומתייחס לכל מקרה בו הכינו התובעים תביעות בגינן שולמו לנתבעת או נחסך ממנה תשלום כספים, ללא מגבלת זמן או תנאי אחר. בנוסף, גם הנסיבות החיצוניות שקדמו לכריתת ההסכם ואלו שלאחריו, מעידות על אומד דעת הצדדים ותומכות בכך שההתחייבות לתשלום דמי הצלחה עמדה בתוקפה גם לאחר תום עבודתם של התובעים בשירותי הייעוץ היות והיה ברור כי סולל בונה ורש"ת נמצאים לקראת עימות משפטי, הצלחת התביעות וקבלת דמי הצלחה – הייתה צפויה להתקבל בשלב מאוחר, לרבות במסגרת הליכים משפטיים.
   
   מנגד, לטענת הנתבעת, אין ממש בהבחנה שערכו התובעים בין "תקופת העבודה" לבין "המועד לקבלת דמי הצלחה" היות ומדובר בהרחבת חזית והיות ולפי לשון ההסכם לא נצפה בו מצב בו יוענק לתובעים בונוס שלא במהלך או בסמוך לביצוע העבודות בפרויקט מאחר ורש"ת התחייבה לדון בדרישות התשלום שהופנו אליה בטווח של חודשים ספורים.
4. עיון ובחינת ההסכם מעלים, כי לא ברור מההסכם, שתשלום דמי הצלחה, אינו מוגבל ועניין זה לא הוחרג מהסעיף הכללי שקבע תוקף להסכם.
   
   בנוסף, אני סבור, כי הגבלת ההסכם בכלל, בתחילה לשנה, מתיישבת גם עם הראיות שהיו בפני, בקשר הנסיבות שהביאו לכריתת אותו הסכם.
   כאמור, התובעים נשכרו על ידי הנתבעת לצורך הכנת RCCO במהלך ביצוע הפרויקט של הנתבעת מול רש"ת.
   עבודות הנתבעת בפרויקט, החלו במאי 1998, והיו צפויות להסתיים בסוף שנת 1999, משמע במשך קצת יותר משנה. בנסיבות אלו ניתן להבין מדוע הוגבל ההסכם של התובעים לתקופה מקבילה וכך ניתן להבין גם מדוע הוארך הסכם זה בהמשך, כפי שיוסבר להלן.
   כלומר, בהתבסס על מועד סיום העבודות שנקבע בלוח הזמנים בפרויקט – 1.11.1999, נקצב תוקף ההסכם בין הצדדים לשנה מיום 1.1.1999 ועד ליום 31.12.1999.
5. בנוסף, אני סבור, כי יש לדחות את עמדת התובעים, המבקשים לערוך הבחנה בין שני סוגי התשלומים שחבה להם הנתבעת לפי ההסכם – התשלום החודשי ותשלום דמי ההצלחה, ולקבוע לפי עמדת התובעים, כי בעוד שהתשלום החודשי שולם עבור תקופה מוגדרת, מועד תשלום דמי ההצלחה היה "ללא מגבלת זמן".
   
   בצורה כזו, מבקשים התובעים לקבוע כי הסכמת הצדדים לעניין תשלום דמי הצלחה מהווה חוזה לתקופה לא מוגבלת ובלתי קצובה- המכונה בדין "חוזי צמיתות".
   
   המגמה בדיני החוזים, הינה מניעת חוזי צמיתות (פרופ' ג' שלו דיני חוזים (תש"ן), עמ' 332), ובהצעת חוק דיני ממונות תשע"א – 2011 ("הקודקס") מוצע להוסיף הוראת חוק שתסדיר באופן כללי את הסוגיה של השלמת תקופת החוזה. בדברי ההסבר לאותה הצעת החוק (הצעות חוק הממשלה תשע"א, עמ' 670) צוין, כי: "ההנחה היא שצדדים שהתקשרו בחוזה לתקופה בלתי קצובה, לא התכוונו להתקשר בחוזה לצמיתות.".
   
   עמדת התובעים בהקשר זה מנוגדת לחזקה הפרשנית כי חוזה אינו נערך לצמיתות, וכפי שציין בית המשפט העליון בע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ בע"מ נ' מליבו (פורסם בנבו, 8.11.2009):
   

"חוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו".
(ראה גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (1974); ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993)).

1. בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה (פורסם בנבו, 3.5.1994) נקבע, כי קיימת חזקה לפיה חוזה אינו נערך לצמיתות ואי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה (למרות שבענייננו קימת הגבלה מפורשת של שנה אחת), אינה שוללת אפשרות לסיום החוזה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש:

"ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות... חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה [...] כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם."
ראה גם: ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.2008).

1. כפי שיוסבר להלן, גם אם הייתי מקבל (ואיני מקבל, למניעת ספק) את טענת התובעים, כי יש לפרש את ההסכם ולהפריד בין מועדי התשלום לתשלומים השונים, אזי מהתנהגות הצדדים לאחר מכן, עולה המסקנה, כי חובת תשלום דמי ההצלחה בהתאם להסכם משנת 1999, הוחלפה בהסכמות מאוחרות ואחרות בין הצדדים.

הנסיבות החיצוניות לאחר כריתת ההסכם

1. בניגוד לטענת התובעים כי הנסיבות החיצוניות לאחר כריתת ההסכם מעידות על כך שההתחייבות לדמי הצלחה עמדה בתוקפה לאחר תום עבודת הייעוץ, דווקא התנהלות התובעים עצמם לאחר כריתת ההסכם, מעידה על כך שגם לפי הבנתם חובת תשלום דמי הצלחה פגה והוחלפה בהסכמות אחרות בין הצדדים.
   
2. בפועל, לאחר שעבודות הנתבעת בפרויקט נמשכו שמונה חודשים מעבר למועד שנקבע לסיום העבודות בהסכם רש"ת (כאמור, בסוף יוני 2000 במקום בתחילת נובמבר 1999), הוארך בהתאמה גם ההסכם מול התובעים.
   
3. גם התובעים סברו בזמן אמת כי ההסכם ביניהם פג לאחר שנה, כפי שעולה, בין היתר, מהודעת פקסימיליה ששלח ביום 23.12.1999 התובע 1, יואל בורשטיין (להלן גם: "בורשטיין"), ליוחנן אור – מנכ"ל הנתבעת במועדים הרלבנטיים (להלן גם: "יוחנן אור") - בה ציין: "דומני שההסכם בינינו פג בסוף חודש זה. אני מבין שנמשיך על אותו בסיס לעתיד הקרוב. נא אישורך." (נספח 2 לתצהיר עדותו הראשית של יוחנן אור).
   
   בתגובה, השיב יוחנן אור, על גבי אותה הודעת פקסימיליה:
   "א. ההסכם עד 31.12.99.
   ב. יוארך בשלב זה בחודש אחד, עד שיתברר מה יקרה בהמשך."
   

בהקשר זה יצוין, כי בניגוד לטענת התובעים, כאמור, כי חובת תשלום דמי ההצלחה לא הוגבלה בזמן, בפנייתו זו, לא ערך בורשטיין הבחנה בין התשלום החודשי עבור עבודת הייעוץ לבין תשלום "דמי הצלחה" לפי ההסכם.

1. בהמשך, כאמור, הוארך ההסכם בהתאם, עד לסיום ביצוע עבודות הפרויקט על ידי הנתבעת.

בהקשר זה, התובע 2 – איירה ברוורמן (להלן גם: "ברוורמן"), העיד שסולל בונה המשיכו את החוזה מול רש"ת עד סוף שנת 2000 וגם הם המשיכו לעבוד מולם בייעוץ עד שהעבודות הסתיימו ביוני 2000 (עמ' 38, ש' 10 – 14) וכן ציין כי הם המשיכו לעבוד מול הנתבעת על בסיס חודש בחודשו וכלשונו:
"And they answered: keep going. We worked on a month by month basis." (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2013, ש' 12).

בפועל, בהתאם להודעות תשלום וחשבוניות שצירפו התובעים (נספח ו' לתצהירי התובעים), המשיכו התובעים בעבודה מול הנתבעת עד לחודש פברואר 2001. בהתאם לרשימת ה – RCCO שהכינו התובעים והוגשו לרש"ת (נספח ה' לתצהירי התובעים) עולה כי עד ליולי 2000 התובעים עדיין הכינו RCCO.

1. לגבי התנהלות הצדדים החל מחודש ינואר 2000 הצהיר ברוורמן (סעיף 57 לתצהירו) כי:
   
   "עבודתנו הייתה אמורה להסתיים בינואר 2000, אך הפרויקט התארך, ואנו המשכנו לעבוד. הגענו לסיכום (בפגישות שקיימנו עם מר גרינשפן בתחילת מרץ), כי במקום תשלום חודשי קבוע של 3,000 דולר ארה"ב (+ מע"מ), ישולם לנו סך 1,500 דולר ארה"ב (+ מע"מ) עד לתקרה של 20-25 שעות עבודה, ועבור כל שעה נוספת ישולם לנו שכר של 75$ (+ מע"מ) לשעת עבודה. בפגישה נוספת שהתקיימה בסוף חודש מרץ בינינו לבין מר נצח משיח... סוכם כי במקום תשלום חודשי קבוע ישולם לנו שכר עבודה שעתי לפי 60$ (+ מע"מ) לשעת עבודה, וכך היה. שיעור שכרנו בגין מרכיב "דמי ההצלחה" (הן במקרה של תשלום כספים והן במקרה של חסכון בתשלום כספים) – נותר ללא שינוי, דהיינו בשיעור 5%."
   
2. לטענת התובעים בהקשר זה, אלמלא היה ברור ומוסכם שחובת תשלום דמי ההצלחה אינה מוגבלת בזמן, הם לא היו מסכימים להסתפק בתשלום חודשי נמוך (של 60$) אותו ציפו לאזן כנגד דמי הצלחה ולכן נוּסח ההסכם מבלי שהוטלה מגבלה על מועד התשלום או מועד היווצרות הזכות לקבלת דמי הצלחה.

1. אולם, בניגוד לעדותו זו של ברוורמן, כי תשלום השכר בגין דמי הצלחה נותר ללא שינוי, ביום 8.3.2000 נחתם בין הצדדים הסכם שכונה על ידם "הסכם שעתי".
   
2. בהסכם השעתי צוין כי:
   "Braverman Engineers will consult for March 2000 on the basis of a fee of $1500 plus VAT based on 20 – 25 hours of service.
   …
   Until any other agreement is made that supercedes this agreement, than the above hourly rate shall remain in effect for services rendered."
3. כלומר, בהסכם פורט תשלום לתובעים על בסיס של 1,500$ לחודש עבור 20 – 25 שעות עבודה. יחד עם זאת, בהסכם השעתי לא צוין מועד לסיומו וכל שצוין בהקשר זה הוא כי התשלום השעתי יהיה בתוקף עד שייחתם בין הצדדים הסכם אחר שיחליף את ההסכם השעתי.
   
   בנוסף, בהסכם השעתי, אין כלל התייחסות לחובת תשלום דמי הצלחה ולא צוין בו כי הנתבעת תמשיך לשלם אותם לתובעים במקביל. עניין זה מעלה תהיות שכן אם אכן כטענת התובעים, הסכמתם להפחתת השכר החודשי הייתה לנוכח הציפייה לתשלום דמי הצלחה בהמשך, היה זה רק טבעי שעובדה זו תמצא ביטויה המפורש והברור בהסכם, לעומת ההסכם השעתי שנחתם, בו עניין תשלום דמי ההצלחה כלל לא אוזכר.
4. בהקשר זה משנשאל ברוורמן בחקירתו, מדוע ביקשו התובעים לחתום על ההסכם השעתי, כשלשיטתם ההסכם משנת 1999 עדיין היה בתוקף, הוא השיב שהם התבקשו לעבוד פחות שעות (20 – 25 שעות בחודש, במקום 40 – 50 שעות בחודש) (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2013, ש' 3 – 5) וכשנשאל ברוורמן על ידי בית המשפט, מדוע בהסכם השעתי לא הוזכר כלל ההסכם משנת 1999, השיב כי: "Because we were just continuing." (שם, עמ' 61, ש' 2 – 4).
   
5. אני סבור, כי אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים, לרבות בנוגע לתשלום דמי הצלחה, המשיכה כמו שהיא- כטענת התובעים, מן הראוי היה, לאזכר ולוּ ברמז את חובת תשלום דמי ההצלחה בהסכם השעתי ועצם העובדה שתשלום דמי ההצלחה לא צוין אפילו ברמז, בהסכם השעתי, בניגוד להסכם משנת 1999, מעידה ומלמדת על "הסדר שלילי", לפיו הצדדים לא מצאו לנכון להתייחס לכך היות ותשלום עבור דמי הצלחה כבר לא היה תקף באותו מועד.
   
   כפי שהתרשמתי התובעת הינה גוף מסודר ומאורגן המקפיד על הליכים מסודרים ומתועדים, ואם נושא מהותי עבורם, כמו דמי ההצלחה נשמט מההסכם השעתי, גם מכך ניתן ללמוד, כי התובעת הייתה מודעת לך שההסכם הקודם פקע ובכללו, זכותם לדמי הצלחה.
   
   בהקשר זה נפסק בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.2009) כי:
   
   "23. משמעותו של הסדר שלילי הינה כי כאשר חוזה קובע הסדרים ספציפיים למצבים שונים, הרי שמכך משתמע כי לגבי המצבים שלא הוסדרו על ידיו, אותו הסדר אינו חל, דהיינו השתיקה בחוזה היא "שתיקה מדברת" [ראו: ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב, פ"ד נח(4) 106, 128 (2004) (להלן: עניין שגב). וראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 140 (2001) (להלן: ברק)]."
   
6. בדומה לעדותו של ברוורמן, גם בורשטיין הצהיר (סעיף 43 לתצהירו) כי באותו מועד:
   
   "... שיעור שכרנו בגין מרכיב "דמי ההצלחה" (הן במקרה של תשלום כספים והן במקרה של חסכון בתשלום כספים) – נותר ללא שינוי, דהיינו, בשיעור 5%."

לתמיכה בכך, צורף לתצהירו מכתבו מיום 29.3.2000 (נספח ז' לתצהירי התובעים) שמוּען למר נצח משיח (מחליפו של יוחנן אור) בו כתב לנתבעת אודות סיכום פגישה ביניהם:
"In summation of our meeting of March 29, 2000, it is agreed to extend our engineering claims service based on a fee of $60.00 per hour plus value added tax.
In addition, Braverman Engineers will be paid a 5% payment against all sums recovered or penalties deferred."

1. על מכתב זה, בו אוזכר עניין תשלום דמי הצלחה במקרה של הפחתה בתשלום קנסות, בניגוד להסכם השעתי מיום 8.3.2000, לא חתמה הנתבעת ולמעשה אין בפניי אינדיקציה כי היא הסכימה לתנאיו. בעיני, דווקא עובדת איזכור הנושא במכתב מעידה על כך שברוורמן לא הייתה בטוחה שסולל בונה מסכימה לו, ובמקרה שכזה היה זה רק טבעי אם ברוורמן הייתה אוחזת בידה מסמך של סולל בונה המאשר זאת.
   גם עובדה זו תומכת במסקנה כי במועד החתימה על ההסכם השעתי לא הייתה הסכמה בין הצדדים לגבי תשלום דמי ההצלחה.
   
2. בנוסף, יוחנן אור העיד לגבי מכתב זה כנשאל: "תסכים איתי שדמי הצלחה משולמים גם במקרה של הפחתה או קיזוז של דרישת תשלום של רשות שדות התעופה, או של קנס שרשות שדות התעופה מחייבת את סולל בונה?
   ת. לא, לא מסכים איתך.
   ש. אז מה המשמעות,
   ת: זה ניסיון שבוצע במרץ 2000 באיזה טיוטת הסכם שיואל שלח לנצח וביקש ממנו לחתום עליה, לדחוף את זה בפנים, זה לא היה בהסכם." (עמ' 122 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.2013, ש' 8 – 14).
   כפי שיובהר בהרחבה להלן, התובעים לא זימנו לעדות את מר נצח משיח, ולכן לא ניתן להעדיף את גרסתם בעניין זה.
   
3. גם אריה גרינשפן – מי שהיה מנהל הפרויקט מטעם הנתבעת (להלן: "גרינשפן")- נשאל ביחס להסכם השעתי בו צוין כי התשלום השעתי בתוקף עד שייכרת הסכם אחר שיחליף את ההסכם הזה, האם זה מתייחס גם לתשלום דמי הצלחה בשיעור 5% והשיב כי:
   "ת. לא מתייחס לשום דבר.
   ש. רק ל – hourly rate?
   ת. רק ל - hourly rate.
   ש.... וב – 5% לא היה שום שינוי?
   ת. אני אומר שה – 5% עבר זמנם, בטל קורבנם," (עמ' 80 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.2013, ש' 5 – 23).
   אריה גרישפן התגלה כעד אמין שניתן להשתית על עדותו מסקנות. עדותו לא נסתרה והסתבר כי הוא עד שחי בנירובי, אינו נוגע בדבר, ובלאו הכי אין לו כל אינטרס ישיר או עקיף בתוצאות המשפט.
   
4. אני סבו,ר כי המסקנה העולה מהעדויות שהובאו בפניי, היא כי ההסכם השעתי החליף את ההסכם משנת 1999 ויש לדחות את טענת התובעים כי לאחר ההסכם השעתי, שיעור שכרם בגין דמי הצלחה נותר ללא שינוי.
   
   בהקשר זה יצוין, כי לא נעלמה מעיני העובדה שבפועל שולמו לתובעים דמי הצלחה לאחר מועד החתימה על ההסכם השעתי (בחודש אפריל ומאי 2000) והתובעים סבורים כי יש בעובדה זו כדי להוכיח את טענתם כי חובת תשלום דמי הצלחה לא שונתה בעקבות ההסכם השעתי, אולם, תשלום דמי הצלחה אלו מתייחסים ל – RCCO שהוגשו בשנת 1999 ורש"ת מצאה לנכון לקבל.
   
   כפי שהעיד בורשטיין בעצמו על ה – RCCO היחידים שאושרו: "היו די זוטרים בהיקפם... למיטב זכרוני הגשנו אותם ב – 99' והם שולמו בשנת 2000." (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 27.11.2013, ש' 15 – 18).
   
   כלומר לא מדובר על דמי הצלחה בגין RCCO שהוגשו ואושרו לאחר חתימת ההסכם השעתי.
   
   ניתן ללמוד על כך גם מהאמור בכתב התשובה של רש"ת במסגרת ת.א. 1229/02 (נספח 10 לתצהיר של גרינשפן), לגבי RCCO # 122 מיום 16.9.1999, לדוגמא, בו צוין (סעיף 53.6 לכתב התשובה) כי: "... במסגרת RCCO#122 נעתרה רש"ת לבקשת סו"ב ואישרה לשלם לסו"ב סך של 120,629.25 ש"ח".
   
5. לסיכום סוגיה זו מן הראוי לציין, כי אני סבור, שגם אם הייתי מוצא לנכון לקבל את טענת התובעים כי ההסכם השעתי לא החליף את ההסכם משנת 1999 (לעניין חובת תשלום דמי הצלחה) עדיין התנהגות הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי לאחר שהוגשה תביעת רש"ת, מלמדת כי מערכת היחסים ביניהם נסתיימה וממילא לא הייתה בתוקף באותו מועד וכל שכן לגבי מועד הסדר הפשרה בתביעת רש"ת.

היחסים בין הצדדים בקשר עם תביעת רש"ת

1. כאמור, ביום 18.2.2002 הוגשה תביעת רש"ת.
2. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי המשמעות של המשא ומתן שנוהל ביניהם בהמשך, לאחר שהוגשה תביעת רש"ת;
3. מחד, לטענת התובעים, לאחר הגשת תביעת רש"ת, הם הביעו את נכונותם לסייע לנתבעת בהליכים המשפטיים מול רש"ת, תוך שהם עומדים על זכותם לקבלת התשלום לדמי הצלחה בגין ה – "claims" שהכינו בהתאם להסכם. נערך משא ומתן לשינוי תנאי ההסכם (בעיקר ביחס להפחתת דמי הצלחה בגין חסכון כספי לנתבעת כתנאי להעסקתם כיועצים ולחתימה על הסכם למתן שירותים נוספים (additional services)), כאשר במהלך המשא ומתן התייחסו כל הצדדים אל ההסכם שביניהם כהסכם תקף המחייב את הנתבעת בתשלום דמי הצלחה ללא מגבלת זמן או תנאי אחר כלשהו. בסופו של משא ומתן זה, הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר העסקת התובעים במתן שירותים נוספים וההסכם משנת 1999 נותר ללא שינוי. לשיטתם, במהלך המשא ומתן האמור התייחסו כל הצדדים, לרבות כל נציגי הנתבעת דאז (שאול עמית, נצח משיח, נחמן צבר ויבגני גולדברג) אל ההסכם שבין הצדדים כהסכם תקף המחייב את הנתבעת בתשלום דמי הצלחה ללא מגבלת זמן או תנאי אחר כלשהו. ביום 18.4.2002 התקיימה פגישה בין התובעים למנכ"ל הנתבעת ביחס לשינוי התמורה, אולם התובעים לא הסכימו לתיקון או שינוי ההסכם ושבו והביעו את הסכמתם להמשיך ולסייע לנתבעת בהליכים המשפטיים מול רש"ת.
4. מאידך, לטענת הנתבעת, באותו זמן, ההסכם כבר לא היה בתוקף ונערך משא ומתן להסכם חדש שלא הצליח ולא הייתה הסכמה ביניהם להמשיך. לשיטתה, היא אכן פנתה אל התובעים וביקשה לבחון אפשרות לקבלת סיוע מהם בהליכים המשפטיים מול רש"ת, אלא שהתובעים עצמם התנו את מתן שירותיהם בחתימת הסכם חדש בכתב. במהלך חודשים מרץ – אפריל 2002 הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות להסכם חדש, אך בסופו של יום, נוכח מחלוקות של ממש בנוגע לנוסח ההסכם, לא הבשיל המשא ומתן בין הצדדים לכדי הסכם מחייב.
5. בנקודה זו, הצהיר ברוורמן (סעיף 62 לתצהירו) כי הוא השתתף בפגישות שהתקיימו ממחצית 1999 ועד תחילת שנת 2001 עם עורך הדין דאז של הנתבעת – עו"ד מיכאל קומיסר ועו"ד אריאל קומיסר, לצורך ייעוץ וסיוע בהכנת מכתבי התראה ודרישה משפטיים, שנשלחו מטעם סולל בונה אל רש"ת.
   ברוורמן הצהיר (סעיף 70 לתצהירו) בנוסף כי הוא ערך מסמך מפורט:
   (Assessment of Success in Pursuit of Claims and Defense against Liquidated Damages) שהוגש לנתבעת ביום 30.11.2000, אשר כלל ניתוח מדוקדק של סיכויי ההצלחה של רש"ת בתביעתה ושל מידת החשיפה של הנתבעת.
6. מהחשבוניות שצרפו התובעים (נספח ו' לתצהירי התובעים), עולה כי הם קיבלו שכר גם עבור עבודה זו - בהתאם לדרישת תשלום מיום 30.1.2001 (עבור פגישה מיום 10.1.2001) ודרישת תשלום מיום 2.1.2001 (עבור פגישה מיום 7.12.2000).
7. לעניין המשא ומתן, הצהיר ברוורמן (בפרק ט' לתצהירו) כי בחודש מרץ 2002, בסמוך לאחר שהנתבעת קיבלה את תביעת רש"ת, פנתה הנתבעת לתובעים וביקשה לקיים עימם פגישה בכדי לבחון את האפשרות שהללו יספקו לה שירותי יעוץ וליווי הנדסי. ברוורמן הצהיר כי בפגישה הראשונה שהתקיימה בין הצדדים במרץ 2002 – בה השתתפו, מלבד התובעים, מר נצח משיח (מחליפו של יוחנן אור), מר יבגני גולדברג ומר נחמן צבר, היה ברור לשני הצדדים:
   
   "כי ההסכם שבינינו לבין הנתבעת לעניין דמי ההצלחה הינו תקף ומחייב – ואף אחד מן הנוכחים לא כפר בכך." (ההדגשה במקור – י.ש.). ברוורמן הוסיף כי: "משיח אמר שלדעתו, ההסכם יוצר מצב "אבסורדי" (בלשונו), שלפיו הנתבעת עלולה למצוא את עצמה משלמת כסף גם לרש"ת וגם לנו." (סעיף 78 לתצהירו).
   בהמשך הצהיר ברוורמן כי משיח ביקש מהם "ללכת לקראת" הנתבעת ולהסכים לשינוי תנאי ההסכם שביניהם וכי נציגי הנתבעת הציגו לתובעים את הסכמתם לשינוי תנאי ההסכם כתנאי להמשך העסקתם כיועצים מטעם הנתבעת והפעילו על התובעים לחץ לשינוי ההסכם.
   ברוורמן חזר והעיד בחקירתו הנגדית כי באותה פגישה נצח משיח ציין כי נוצר מצב של "אבסורד" היות ולאור התביעה של רש"ת בסך 50 מיליון ₪, לאור ההסכם משנת 1999 התובעים זכאים ל – 2.5 מיליון ₪ כדמי הצלחה והוא הבין שההסכם ביניהם עדיין בתוקף (עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2013, ש' 9 – 16).
   בהמשך, העיד ברוורמן על המשא ומתן שהתקיים באותה פגישה מול נצח משיח ונחום סבה, במהלכו הם ביקשו כי התובעים יפחיתו ב – 5% דמי הצלחה כנגד העלאת שכרם השעתי ל – 100$ לשעה (עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2013, ש' 18 – עמ' 65, ש' 12).
8. ביום 24.3.2002 שלחו התובעים לנתבעת טיוטת הסכם בצירוף מכתב לוואי (נספח י"ב לתצהירי התובעים). ברוורמן הצהיר (סעיף 84 לתצהירו) כי:
   
   "הסיבה שבגללה נשלחה הטיוטה אל הנתבעת לא הייתה נעוצה בכך שאנו סברנו שאין הסכם מחייב בינינו לבין הנתבעת. נהפוך הוא; ידענו שההסכם בינינו תקף ומחייב. גם נציגי הנתבעת ידעו והבינו זאת היטב, ואף העלו עניין זה מיוזמתם. הדברים מוצאים ביטוי אף בטיוטת ההסכם עצמה. למרות זאת, הסכמנו לשקול לתת הנחה לנתבעת ולשנות בכך את תנאי ההסכם, בשל הלחצים הרבים שהופעלו עלינו מצד נציגי הנתבעת "ללכת לקראתה", ומתוך מחשבה שגמישות מצידנו בעניין דמי ההצלחה, תבטיח לנו עבודה שוטפת והכנסה קבועה לתקופה."
   
   במכתב הלוואי ציינו התובעים: "מצורף טיוטה. נתנו הנחה ניכרת בחלק השלילי תמורת תוספת עבור החלק החיובי..." – התובעים סבורים, כי ניסוח אותו מכתב לוואי מלמד על כך שההסכם לעניין תשלום דמי הצלחה היה תקף ומחייב באותה עת, לנוכח העובדה שהם רשמו במכתב כי הם מוכנים לתת "הנחה" בדמי הצלחה ואותה הנחה אפשרית רק אם חובת התשלום הייתה עדיין בתוקף. לשיטתם כאמור, נציגי הנתבעת ניסו לשכנע את התובעים להסכים לשינוי תנאי ההסכם בידיעה שהוא תקף.
   
   בהמשך הצהיר ברוורמן על פגישה נוספת שהתקיימה בין הצדדים ביום 14.4.2002 בהשתתפות נחמן צבר ויבגני גולדברג ופגישת המשך שהתקיימה ביום 18.4.2002 בה:
   
   "הציג מנכ"ל הנתבעת – שאול עמית – עמדה כוחנית וחד-משמעית, לפיה אם אנחנו מעוניינים להמשיך ולעבוד עם הנתבעת, עלינו לוותר כליל על זכותנו על פי ההסכם לקבלת גמול בגין הפן השלילי." ולכך לא היו התובעים מוכנים להסכים ו: "יואל אמר לשאול עמית, כי אם זו ההצעה האחרונה של הנתבעת, אז אנחנו נשארים עם ההסכם שלנו..." ובסופו של דבר: "הפגישה התפוצצה".
   לגישת התובעים, באותה פגישה הם נדרשו לוותר כליל על זכותם לקבלת דמי הצלחה בגין הפן השלילי, בתמורה לשכר שעתי מוגדל בסך 110$ ואילו סברו שההסכם אינו תקף עוד, הם היו "חוטפים" בשתי ידיים את הצעת מנכ"ל הנתבעת.
   גם יואל בורשטיין הצהיר על הנסיבות האמורות לעיל במסגרת תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו (סעיפים 54 – 75 לתצהירו).
   
9. לטענת הנתבעת מנגד, לאחר שהוגשה תביעת רש"ת נעשתה פנייה לתובעים לצורך התגוננות מתביעת רש"ת והשלמת התביעה שכנגד (כפי שצוין בסעיף 4d להסכם).
   
   יוחנן אור הצהיר (סעיף 11 לתצהירו) כי: "הלכה למעשה, כפי שנמסר לי, אכן נערך משא ומתן חדש בין ברוורמן מהנדסים לבין סולל בונה בכל הנוגע למעורבות ברוורמן מהנדסים בהליכים משפטיים, לאחר שסיימתי את תפקידי בסולל בונה, אך משא ומתן זה לא צלח ולא הבשיל כדי הסכם מחייב." (ההדגשה בקו במקור – י.ש.).
   
   גם אריה גרינשפן הצהיר (סעיף 50 לתצהירו) כי: "נוכח העובדה, כי בין סולל בונה לבין ברוורמן מהנדסים נתגלעו מחלוקות של ממש בנוגע לנוסח הסכם הייעוץ, לא הבשיל המשא ומתן בין הצדדים לכדי הסכם מחייב." (ההדגשה בקו במקור – י.ש.).
   
10. גם, במחלוקת האמורה בין הצדדים, אני סבור כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת.
    ראשית גרסתם אינה מתיישבת עם הכתוב וככל שביקשו התובעים לתמוך ולבסס גרסתם זו בעדים הם כשלו, משום שעדות עדים אלו הינה בגדר, עדות יחידה של בעל דין, אשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 ההסתמכות עליה בלבד מוגבלת מבחינה ראייתית ויש לנקוט משנה זהירות בקביעת ממצאי עובדה על יסוד עדות יחידה זו.
    במקרה דנן, אמנם הובאה בעניין זה עדותם של שני התובעים – אולם מדובר בשני תצהירים זהים לחלוטין בנקודה זו, של מי שנוגע הדבר, ואיני סבור שניתן לראות בהם שתי עדויות נפרדות, המחזקות זו את זו, כי אם עדות אחת, הנשמעת מפי שני עדים, שיש להם עניין ברור בתוצאות ההליך. על כן, אין בדעתי להסתמך על עדויותיהם היחידות של התובעים לתמיכה בטענותיהם.
    
11. בנוסף, התובעים נמנעו מזימון לעדות את העדים הרלבנטיים לתמיכה בטענותיהם ביחס לניהול אותו משא ומתן ומשמעותו – קרי, לא זימנו להעיד את נציגי הנתבעת שלקחו חלק במשא ומתן שהתקיים בין הצדדים בשנת 2002 (ובמועד ניהול המשפט כבר לא עבדו אצל הנתבעת) לאחר שהוגשה תביעת רש"ת, הגם שעדי הנתבעת שנחקרו בפניי אישרו כי הללו בין החיים ואלכס מלכין אישר כי הוא שוחח עם חלקם על התביעה דנן (ראה: עדותו של גרינשפן, עמ' 86 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.2013, ש' 19 – 23; עדות יוחנן אור עמ' 109 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.2013, ש' 12 – עמ' 110 ש' 5; עדות אלכס מלכין, עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 30.12.2013, ש' 12 - 15).
    
12. כידוע, אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בהקשר זה נקבע בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651 בעמוד 658, כי:
    "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד".

בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה (1) 736, עמ' 760 נאמר באותו הקשר כי:

"מעמידים בעל דין – בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים האזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."

וראה לעניין זה גם ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי פ"ד לד (1) 701, ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד פ"ד מד (1) 239. ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595, ע"א 455/88 אברהם חדד ו –16 אח' נ' אריה בן מיכאל בע"מ פ"ד מה (5) 655 (בעמוד 658), ע"א 713/89 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' משה תשובה ואח' פ"ד מו (1) 67, ע"א 793/89 בניני מ.י. גינדי הנדסה נ' כלל חברה לביטוח פ"ד מו (3) 324 (בעמוד 331). ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605.

1. לטענת התובעים (סעיף 59 לסיכומים), הנתבעת היא זו ש: "נמנעה במפגיע, באופן מדהים וחסר תקדים, מלהביא לעדות מטעמה ולו נציג אחד (!!) מנציגי הנתבעת שעמם נוהל המו"מ (משיח, גולדברג, נחמן צבר).". אולם, ברור כי נטל ההוכחה בהקשר זה הוא על התובעים להוכיח את טענותיהם לעניין אותו משא ומתן ועליהם היה לזמן לעדות את מי שעשוי היה לתמוך בגרסתם.
2. לפיכך, אני סבור כי יש לקבל את גרסת הנתבעת כי המשא ומתן שנערך בין הצדדים, לאחר שהוגשה תביעת רש"ת, נוהל מאחר ששני הצדדים סברו כי לא קיים בינהם הסכם תקף, ומשעלה המו"מ על שרטון, לא היה חוזה בין הצדדים לנושא דמי ההצלחה.
   גם, אין לקבל את גרסת התובעים, שלא הוכחה כנדרש, כאמור, כי המשא ומתן היה לשינוי תנאי ההסכם ומשזה לא צלח – נותרו תנאי ההסכם משנת 1999 לעניין תשלום דמי הצלחה.
3. מן הראוי להוסיף בנדון, כי גם התנהגות התובעים לאחר אותו משא ומתן, מתיישבת עם המסקנה כי יש להעדיף בהקשר זה את גרסת הנתבעת.
   
   ביום 1.5.2002, לאחר שנערך אותו משא ומתן בין הצדדים, פנו התובעים לנתבעת במכתב באמצעות בא כוחם דאז – עו"ד רחמים כהן (נספח י"ג לתצהיר ברוורמן). במכתב צוין, בין היתר, כי:
   
   "ב – 9.1.99 חתמתם על הסכם עם מרשי ועל פיו שכרתם את שרותיהם לקבלת יעוץ הנדסי לשם הכנת תביעותיכם לרשות שדות התעופה, בגין עבודותיכם במסגרת הפרוייקט...
   עפ"י ההסכם, זכאים מרשי לתשלום נוסף בשיעור 5% מכל סכום אשר תגבו אוכל הארכת מועד שתקבלו או כל קנס שיופחת על בסיס התביעות שהם הכינו, בין אם הנ"ל יושגו במשא ומתן ובין אם יושגו במסגרת הליך משפטי.
   ...
   ג. מרשי שומרים על זכותם לתבוע מכם את התמורה הנוספת המגיעה להם מכוח ההסכם מה - 9.1.1999 בגין כל הטבה שתפיקו מתביעותיהם כנגד הרשות, בין אם ההטבה תושג במשפט ובין אם בדרך אחרת."
   
4. ביום 23.6.2002 השיבה הנתבעת למכתב ב"כ התובעים (נספח 7 לכתב ההגנה), וציינה, בין היתר, כי:
   
   "3. ההסכם היה לתקופה של 12 חודשים מיום חתימתו והוא הגיע אל סיומו בסוף שנת 1999.
   ...
   5. אמנם התנהל בין מרשתנו לבין מרשיך מו"מ לצורך קבלת ייעוץ הנדסי במסגרת התביעה המתנהלת בין מרשתנו לבין רשות שדות התעופה זאת ללא כל קשר להסכם, אולם מו"מ זה לא צלח ולא נחתם בעקבותיו הסכם מחייב כלשהו."
5. לטענת התובעים: "הייתה זו הפעם הראשונה בה נטענה הטענה כאילו ההסכם "הגיע אל סיומו" (כביכול). לטענה זו לא היה כמובן שום זכר במשא ומתן שקיימנו עם נציגי הנתבעת, שכולם התייחסו אל ההסכם בינינו כהסכם תקף ומחייב." (סעיף 96 לתצהיר ברוורמן). כאמור, בהקשר זה מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעת לעניין האמור במשא ומתן בין הצדדים. בנוסף, גם אם אעדיף את גרסת התובעים כי באותו מכתב נטענה לראשונה הטענה כי ההסכם הסתיים, לא ברור מדוע התובעים לא הביעו כל מחאה ביחס לעמדה זו של הנתבעת ולא השיבו במכתב תשובה בסמוך לאותה עת. התובעים לא הצליחו לספק הסבר משכנע, מדוע הם כלל לא הגיבו לאותו מכתב ומדוע רק כשמונה שנים מאור יותר הגישו תביעה.
   
   כשנשאל ברוורמן, מדוע הם לא מחו על כך שסולל בונה ציינה כי ההסכם בין הצדדים משנת 1999 לא בתוקף, אישר כי הם אכן לא שלחו מכתב תגובה על כך, אולם לא ידע להסביר באופן משכנע מדוע וציין רק כי הייתה בעניין זה מחלוקת בין הצדדים ובלשונו; "No, we sent a letter that said it was still in effect. Our letter, after we had a disagreement, we said yes, they said no." (עמ' 58 לפרוטוקול הדיון מיום 13.11.2013, ש' 14 – 15).
   
6. אני סבור כי, אם אכן התובעים סברו באותה עת כי ההסכם ביניהם לתשלום דמי הצלחה עדיין בתוקף וכי עמדת הנתבעת בדבר סיום ההסכם, הושמעה לראשונה באותו מכתב, מן הראוי היה שיגיבו על כך בצורה מסוימת, אולם התובעים השתהו עד שנת 2008 ופנו אל הנתבעת במכתב דרישה רק ביום 26.11.2008,רק לאחר שניתן פסק הדין בתביעת רש"ת.

האם הוכח הסכום הנתבע

1. לפני סיום ומבלי לגרוע מכל האמור לעיל, מן הראוי להדגיש, כי גם הייתי מוצא לנכון לקבל את טענות התובעים ביחס לפרשנות המונח "דמי הצלחה" בהסכם משנת 1999 וכן את טענותיהם ביחס לתוקף חובת תשלום דמי ההצלחה שלא פגה בהתאם להסכם משנת 1999, הרי ממילא יש לדחות את התביעה שכן התובעים לא הוכיחו בכלל, ובאופן ישיר וחד משמעי בפרט, כי אותן RCCO שהם הכינו ובהן נעשה שימוש בכתב ההגנה בתביעת רש"ת ובתביעה שכנגד, והן אלו שהובילו בסופו של דבר לכך שבמסגרת תביעת רש"ת בסך של 50 מיליון ₪, חויבה הנתבעת בסופו של דבר בתשלום של 12 מיליון ₪.
   
   אני סבור כי קיימים מספר תימוכין למסקנה זו;
   
   ראשית – התביעה שכנגד אותה הגישה סולל בונה כנגד תביעת רש"ת נדחתה בסופו של דבר בפסק הדין;
   
   שנית – אותן RCCO שהכינו התובעים (למעט, כאמור, שתיים מהן) נדחו משנבדקו לגופו של עניין על ידי רש"ת;
   
   שלישית - פסק הדין בתביעת רש"ת ניתן לאחר שהיה הסדר גישור בין רש"ת לסולל בונה ביחס לשתי תביעות משפטיות – ת.א 1229/02 ות.א 1051/04 והלכה למעשה לא ניתן לבודד את ההליך של תביעת רש"ת מהסדר הגישור הכולל בין רש"ת לסולל בונה ולקבוע כי דווקא ה – RCCO הובילו להפחתה של סכום מדויק בסך 38 מיליון ₪;
   
   רביעית – בהסדר הפשרה בתביעת רש"ת סוכם כי הסכום של 12 מיליון ₪ לא ישולם בפועל אלא יקוזז מהסכומים שרש"ת עיכבה תחתיה בכל הנוגע לפרויקט אחר שהיה בין השתיים ובגינו הגישה סולל בונה תביעה נגד רש"ת (ת.א. (מחוזי ת"א) 1051/04).
   
   לאור כל זאת, המסקנה הינה כי התובעים לא הוכיחו במישרין או אפילו בעקיפין, כי אותן RCCO שערכו הן אלו שהובילו בסופו של דבר להפחתת החוב הנדרש של סולל בונה לרש"ת כפי שנתבע כאמור בתביעת רש"ת או שהיה קשר סיבתי כלשהו בין הפחתת החוב לאותן RCCO.
   
2. בנוסף, התובעים גם לא הוכיחו כי סכום תביעת רש"ת הוא הסכום המדויק שהיה נפסק לחובת הנתבעת לוּ היו ההליכים המשפטיים מסתיימים בפסק דין. בהקשר זה ראוי לציין כי, גם התובעים בסיכומיהם (סעיף 73), שהבינו ככל הנראה כי לא ניתן להתבסס אך ורק על תוצאות הסדר הפשרה לצורך קביעת שיעור דמי ההצלחה וקיים קושי לכמת את מידת השפעת ה – claims שהכינו על תוצאת הסדר הפשרה, הציעו דרך חלופית לחישוב וכימות דמי ההצלחה בהתאם ל"תוחלת התביעות" שהכינו עבור הנתבעת בטרם הוגשה תביעת רש"ת. דרך חישוב חלופית זו נטענה לראשונה בסיכומי התובעים ולא הועלתה קודם לכן ודי בכך כדי לדחותה.
3. לאור כל האמור לעיל ומסקנתי בדבר דחיית התביעה, ממילא איני נדרש לדון בטענות המקדמיות שהעלתה הנתבעת וכן בטענות הצדדים לעניין פרשנות מונחים בהסכם משנת 1999.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. התובעים ישלמו ביחד וחוד לנתבעת, הוצאות משפט בסך של 7,200 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 82,800 ₪ ובסך הכל 90,000 ₪.
3. סכום ההוצאות ושכ"ט ישולמו בתוך 45 יום מהיום, וממועד זה יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה, 17 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.