בפני תביעה ותביעה שכנגד, כספית ונזיקית.

התובע טוען כי התקשר עם הנתבעת בהסכם לפיו, הנתבעת – הנדסאית אדריכלות וקבלנית בניין, תבנה עבורו שינויים ותוספות בדירתו הכוללים : ממ"ד, דלת ממ"ד לפי התקן, חלון אטום נגד גזים, חלון הדף צינורות איוורור, טיח פנים תרמי לממ"ד, נקודת טלויזיה, טלפון אור וכוח, ריצוף לממ"ד טיח חוץ וצביעת קירות, פתיחת קיר מתוך הדירה אל הממ"ד, התקנת חלון אלומיניום באורך 170 ס"מ וביצוע פוליגג. התובע טוען כי הסכים עם הנתבעת כי יבוצעו עבודות חשמל על ידו ואלו הוערכו בידי הצדדים בסך של 1500 ₪. התובע טוען כי שילם לנתבעת סך שך 38,200 ₪ אך לא קיבל חשבונית מהנתבעת, דבר אשר מנע ממנו לטענתו לקבל החזר ממשרד הביטחון, כאב שכול. עוד טוען התובע כי הנתבעת הפסיקה את העבודות תוך דרישה לתוספת תשלום אשר לא היתה מקובלת על התובע וטענה למיקום צינור ביוב בקיר ממ"ד בניגוד לדעתה ולביצוע פתח נוסף בממ"ד שלא על דעתה. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים ואף הבניה אשר נעשתה על ידה לוקה בחסר בהתאם לחוות דעת המהנדס בן עזרא אותה צירף לכתב תביעתו ומשכך נגרמה לתובע, לטענתו, עגמת נפש ונוצר הצורך בשכירת מהנדס נוסף אשר יסיים את עבודת הנתבעת במקומה. התובע העריך תביעתו בסך של 70,128 ₪.

הנתבעת טוענת כי התובע דרש מעובדיה לפתוח פתח נוסף בממ"ד בניגוד להיתר הבניה ובניגוד לתכניות והסתיר את הפתח בבנייה דקה, ללא ידיעת והסכמת הנתבעת. הנתבעת טוענת כי התובע אף דרש מהעובדים להסתיר את הדבר מהנתבעת, אך מאחר והיא האחראית על בניית הממ"ד לפי התקן, משנודע לה דבר פתיחת הפתח, היא סירבה להמשיך בעבודת הבניה. הנתבעת טוענת כי התובע נותר חב לה כספים בהתאם להסכם בין הצדדים בגין הבניה אשר ביצעה, אך הוא מסרב לשלמם. הנתבעת טוענת כי היתה אחראית על בניית ממ"ד לתובע וכן לשכנו מר סרבין וכי התובע חצב בקיר הממ"ד של מר סרבין והטמין בו צינור ביוב, ללא ידיעתה וללא ידיעת מר סרבין, כך שהממ"ד של מר סרבין נפסל מלשמש ממ"ד. הנתבעת טוענת כי כאשר דרשה את עלות התיקון מעם התובע, הוא סירב בטענה כי מדובר בסכום מופרז והיא מצידה סירבה לאפשר לו תיקון עצמי של הממ"ד מאחר והיא אמורה לאשרו על פי תקן. הנתבעת מכחישה כי נפלו ליקויים בעבודתה כאמור בחוות הדעת של המומחה מטעמו של התובע וטוענת כי מדובר בהשלמות עבודה שממילא היה עליה לבצע אילולא הופסקה עבודתה בידי התובע. הנתבעת טוענת כי מאחר והעלויות הנקובות בהסכם עם התובע נגזרו מן העובדה כי בנתה ממ"ד עבורו ועבור שכנו, מר סרבין במקביל, הרי שמשעה שנאלצה בידי התובע, לטענתה, לבנות ממ"ד רק עבור מר סרבין, התייקרו העלויות המוטלות עליה ומפאת כל טיעוניה יש לדחות את התביעה כנגדה.

הנתבעת הגישה תביעה כנגד וטענה כי על התובע לשלם לה את יתרת התשלום עבור הבניה אותה ביצעה עד המועד בו הופסקה וכן עבור עוגמת הנפש אשר נגרמה לה לטענתה וכל זאת בסך 31,600 ₪.

התובע טען במענה לתביעה שכנגד כי אין מדובר בפתיחת פתח בממ"ד כי אם סימון שקע בקיר אשר נבנה כהכנה לדלת עתידית, אשר תיפתח אך ורק לאחר שינתנו האישור המתאימים לכל מטעמם רשויות התכנון. לטענת התובע, הנתבעת ידעה על כך ואף ידעה על הנחת צנרת ביוב מתחת לרצפת הבטון. התובע מכחיש כי חצב בקיר הממ"ד של שכנו פתח עמוק לצורך העברת צינור ביוב, אך מודה כי חרץ בקיר הממ"ד של מר סרבין חריץ ברוחב 10 ס"מ, באורך 80 ס"מ ובעומק של 8 ס"מ. לטענת התובע, את סגירת הצינור באמצעות טיח ושליכט ביצעו פועליה של הנתבעת. עוד טוען התובע כי הדבר נעשה בתיאום עם מר סרבין ובידיעתו ואינו פוגע בתקינות הממ"ד של מר סרבין. התובע טוען כי אך ורק התעקשותה של הנתבעת על ביצוע עבודות סגירת פתח הביוב בסכום מופרז, לטענתו, ועל ידה בלבד, הובילו לכך כי הנתבעת הפסיקה את העבודות בשטח מיוזמתה שלה. התובע טוען כי לא הכפיש את הנתבעת כלל, בניגוד לטענותיה בכתב התביעה שכנגד ולפיכך לאור מכלול טענותיו מן הראוי לדחות את התביעה שכנגד.

דיון :

תוכן ההסכם בין הצדדים :

אין חולק על תוכן ההסכם בין הצדדים אשר נחתם ב 1/10. בהתאם לאותו ההסכם התחייבה הנתבעת לבנות עבור ממ"ד עבור התובע. הנתבעת התחייבה לבצע את העבודה ברמה מקצועית נאותה וכן התחייבה לבצע פיקוח על עבודות הבניה, בהתאם להכשרתה. העבודות אמורות היו להתבצע בהתאם לתקן פיקוד העורף.

אין אף חולק כי הבניה לא הושלמה בידי הנתבעת וכך העיד בעניין התובע ".. רציתי להוסיף שכשהיה כל המהלך של הנושא של הפתח, היא לא הסכימה להמשיך ואמרה לי שלא תעביר את הממ"ד בעירייה ועקב זה הייתי צריך לקחת קבלן/מהנדס אחר" (ראה עמ' 6 שורות 21-23 לפרוטוקול).

הנתבעת אישרה את הדברים כאשר נשאלה בדבר אישור תקינות הממ"ד בסופה של הבניה "ש. האם נכון שהצעתך לפי סעיף 11ב לתצהירך היתה שמהנדס אחר יחתום על תקינות הממ"ד? ת. כן. ש. האם ידוע לך שכך גם נעשה בפועל? ת. ידוע לי שבסוף הוא לקח את אבי טל".

משמע הבניה לא נסתיימה בידי הנתבעת, על אף התחייבותה המפורשת בהסכם בין הצדדים ואף הפיקוח על תקינותו של הממ"ד, כמו גם חתימתה על האישור המתאים עבור פיקוד העורף, לא נתבצעו.

הפרת ההסכם

משכך, ההסכם בין הצדדים הופר. התובע טען כי הנתבעת היא זו אשר הפרה את ההסכם בין הצדדים.

התובע הסביר כי העביר צינור ביוב מתחת לממ"ד של שכנו מר סרבין ולפי בקשתו של מר סרבין, על מנת שהצינור לא יבלוט מהקיר, חרץ התובע בקיר פתח עבור הצינור. מאחר ולא קיבל מהנתבעת הסכמה לחרוץ, פעל בעצמו ואז קיבל מעם הנתבעת פניה לסגור את החריץ והנתבעת אף הציעה כי ישולם לה סך של 8000 ₪ עבור ביצוע עבודה זו. התובע סירב להצעת הנתבעת וזו, לטענתו, הפסיקה את עבודת בנית הממ"ד של התובע "היא בהתחלה פנתה לגבי הצינור וברגע שביקשה סכום של 8000 ₪ סכום עתק, כדי לסגור את פתח הצינור, אני סירבתי ואז היא אמרה שהיא לא ממשיכה. היא לא היתה מוכנה וניתקה טלפונים והכל, ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים והיא לא ענתה לי לטלפונים, זה מה שהיא רצתה, לגמור את הממ"ד של השכן ואת שלי להשאיר בצד" (ראה עמ' 11 שורות 5-8 לפרוטוקול).

הנתבעת טענה כי התגלה לה כי באמצע אחד הקירות בממ"ד ביקש התובע לבנות דלת בניגוד למתוכנן ובאופן אשר יפגום בבטיחות הממ"ד. משהבחינה הנתבעת בדלת הזו היא הפסיקה את העבודה. וכך העידה הנתבעת "כאשר התגלה לי שיש בעיה באמצע הקיר, שזו הדלת, הופסקה העבודה."(ראה עמ' 16 שורה 10 לפרוטוקול). הנתבעת טענה אף כי כאשר גילתה שהתובע לא המתין לתשובתה בדבר חציבה בקיר הממ"ד של שכנו מר סרבין, הופסקו העבודות בממ"ד של התובע (ראה סעיף 7ו לנ/2).

סעדים בגין ההפרה

התובע טוען בכתב תביעתו כי הנתבעת הפרה את ההסכם עימו ועל כן היא חבה בפיצויו בהתאם להוראותיו של חוק החוזים, אך בסעדים הנדרשים על ידו בכתב התביעה אין הוא עותר לסעדים העומדים לזכותו של הנפגע מהפרת חוזה, במסגרת חוק החוזים ואף אינו מפרט דבר בעניין זה בסיכומיו. התובע מיקד תביעתו בסעדים המגיעים לו לטענתו מכוחה של פקודת הנזיקין במסגרת אחריותה של הנתבעת לליקויים אשר התגלו בבניה אשר בוצעה על ידה ובהפרת חובה חקוקה על ידה.

על אף האמור, לא ניתן להתעלם מהמערכת החוזית אשר היתה בין הצדדים והופרה כאמור בידי הנתבעת, תוך שהיא מודה בכך בפה מלא ומתגוננת באמצעות הוראותיו של סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 :

"18. (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו."

בתי המשפט היו נכונים להכיר בזכותו של צד לחוזה שסוכל, לבטלו, אף שאותו צד לא היה בבחינת "נפגע". כך כאשר ביצוע החוזה התברר להיות שונה באופן יסודי ממה שעליו הוסכם מראש. ת"א (חיפה)4667/95 גל חן תיקוני אניות בע"מ נ. סילאן ספנות בע"מ (ניתן ביום 17/12/97).

התובע בחקירתו הודה כי הניח צינור ביוב מתחת לממ"ד וכי על מנת שהצינור לא יבלוט ויכער את קיר הממ"ד של שכנו מר סרבין, הוא חרץ פתח עבור הצינור בקיר הממ"ד של השכן. הדבר נעשה בלא הסכמתה של הנתבעת, שלא בהתאם לתכניות עליהם הוסכם בין הצדדים עוד בטרם החלה הנתבעת בבניית הממ"ד עבור התובע. הנתבעת עמדה על כך כי ה"חריצה" או ה"פתח" יתוקנו בטרם תיתן את אישורה ותגיש את המסמכים לקבלת תקן פיקוד העורף כפי שנתחייבה. התערבות התובע בבנית הממ"ד לא היתה בגדר נסיבות אשר ניתן היה לצפותן מראש בעת חתימת ההסכם בין הצדדים. לעניין זה אין כלל זכר בנוסח ההסכם אשר הוגש לתיק בית המשפט(נספח ב לת/1). כך אף באשר לאותה הדלת, אשר בה הבחינה הנתבעת באמצע יציקת קיר הממ"ד ובגינה הפסיקה את העבודה.

התובע נחקר ארוכות לעניין חריצת הפתח עבור צינור הביוב בקיר הממ"ד של שכנו מר סרבין וכן בעניין הדלת. כאשר נשאל התובע באם קיבל הסכמתה של הנתבעת אשר היתה אחראית על הקמת הממ"ד אל מול הרשויות הוא השיב בשלילה "אתה קיבלת הסכמה מהנתבעת לחרוץ? ת. לא"(ראה עמ' 8 שורות 3-4 לפרוטוקול). מעדות הנתבעת עולה כי היא סברה שהדבר יפגע בקבלת אישור הג"א ופנתה לקבלת האישור המתאים. מעדותה של הנתבעת עולה עוד, כי לו היה מתקבל אישור הג"א לעניין זה, לא היתה לתובעת כל מניעה להמשיך בבניית הממ"ד. "ש. ז"א שאין לך ולא היתה לך התנגדות להכנסת הצינור במצב בו הצינור לא פוגע בקבלת אישור הג"א . ת. אם הייתי מקבלת את האישור של פיקוד העורף, לא היתה לי בעיה עם זה." התובע לא הציג לבית המשפט כל ראיה כי אכן ניתן האישור המתאים בסופו של יום לממ"ד, הכולל אף התייחסות למיקום צינור הביוב ובכלל ומאידך הנתבעת לא הציגה את תשובת הג"א לפיה מיקום צינור הביוב הינו בלתי בטיחותי ופוסל את מתן האישורים הנדרשים לממ"ד.

באשר להתקנת הדלת – התובע העיד כי על גבי אחד הקירות התקין הקבלן מטעמה של הנתבעת לוח עץ לצורך סימון דלת עתידית אשר תיפער בקיר הממ"ד עם קבלת האישורים המתאימים. לטענת התובע, הנתבעת היתה מודעת לכך ולתכניות לעשות בעתיד דלת לממ"ד עם קבלת האישורים המתאימים "אני לא יודע מה היה צריך לעשות, זה הקבלן של הנתבעת עשה ולא אני והיא היתה מודעת לזה"(ראה עמ' 8 שורות 30-31 לפרוטוקול). הנתבעת מצידה, כאשר הבחינה בסימון של דלת העץ, הפסיקה את עבודות בניית הממ"ד מפני שלטענתה הדבר אינו חוקי ומאחר וזו אחריותה בהתאם להסכם בין הצדדים. "אם הצינור לא הוכנס על פי התקן והונחה דלת עץ, זה לא חוקי. אני מילואימניקית של פיקוד העורף במחוז חיפה" (ראה עמ' 17 שורות 1-2 לפרוטוקול)

מן העדויות אשר נשמעו בפני בית המשפט , עולה כי ליוזמות הבניה אשר בהן נקט התובע בכל הנוגע להנחת הסימון לדלת ולחריצת הפתח עבור צינור הביוב , היה צורך באישור של הרשויות המתאימות בכדי שהממ"ד אותו אמורה היתה הנתבעת לבנות עבור התובע יהא בטיחותי כנדרש. זאת בין אם היו הדברים בידיעת הנתבעת ובין אם שלא בידיעתה. התובע לא המתין כלל לאישורים הנדרשים בטרם ביצוע הבניה והיה עליו לעשות כן, בראש ובראשונה למען בטיחותו שלו. הנתבעת אשר היתה אחראית בין היתר על הגשת האישורים הנדרשים בסופה של הבניה, הפסיקה את הבניה בעיצומה. אך הפסיקה קובעת כי לא ניתן לנקות את הנתבעת מאשם בעניין זה לחלוטין שכן היה עליה לנקוט כל האמצעים על מנת לאלץ התובע לקיים הכל על פי דין, בכדי לאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה

ראה ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) נ. מקסימה המרכז להפרדת אוויר בע"מ מז(2) 642

זאת ועוד, על שני הצדדים חלה חובת קיום ההסכם בתום לב זאת בהתאם לעקרונותיו של חוק החוזים (חלק כללי). היה על התובע לידע את הנתבעת, כבר בשלב חתימת ההסכם, בדבר כוונותיו לשים דלת ומיקומה, כמו גם בעניין צינור ביוב ומיקומו האפשרי. הנתבעת מצידה היתה צריכה להיות מוכנה לכך ולעגן היטב בחוזה כי פעולות אשר לא יבוצעו על ידה יתכן ויגרמו להפסקת העבודה או להסרת אחריות מטעמה על בטיחות הממ"ד.

הפסיקה קובעת כי במקרה שכזה נערכת חלוקת הנזק בין הצדדים באופן שתגלם את אחריותם השווה.

ראה בע"א 3912/90 אקזימין תאגיד בלגי נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ פ"ד מז(4)64.

התובע טען כי שילם לנתבעת סך של 38,200 ₪ והנתבעת לא הכחישה את הסכום הנטען. מומחה בית המשפט קבע כי עלות העבודה אשר בוצעה עבור התובע עומדת ע"ס של 37,000 ₪ בצירוף מע"מ , כך שזו עולה על הסכום אותו שילם התובע ולמעשה במסגרת חלוקת האחריות בין הצדדים , אין מקום לפסוק לתובע סעדים מעבר לכך בעילה החוזית ומאידך אין מקום בהתאם לקבל במלואה את תביעתה הנגדית של הנתבעת אשר טענה כי התובע חב לה שכר בגין עבודה אשר בוצעה ולא שולם עבורה.

התובע טען כי בגין התשלומים אשר ביצע לנתבעת, לא קיבל חשבוניות ומאחר והוא אב שכול, הרי שבהעדרן של החשבוניות נבצר ממנו לקבל את סיועו של משרד הבטחון. התובע הציג אישור לפיו הוטל עליו, לצורך הטיפול בבקשתו אל מול משרד הביטחון להמציא קבלות מקוריות בגין תשלום הבניה ע"ס של 24,000 ₪ לפחות. לטענת התובע מאחר והנתבעת ביקשה למסור לו את החשבוניות רק בתום ישיבת ההוכחות בבית המשפט, נמנעה ממנו האפשרות לסיוע משרד הביטחון במועד הרלבנטי, ומשכך יש לחייב את הנתבעת בסכום הסיוע הנמנע בסך 24,000 ₪. הנתבעת לא הבהירה מדוע זה על אף שהחשבוניות, לטענתה, הוצאו במועד קבלת הכספים במענה, לא נמסרו לתובע.

בחינת המסמך אשר המציא התובע (נספח א לת/1) אינה מעלה כי מהתובע נשללה לחלוטין הזכות לקבלת סיוע לבנית הממ"ד המגיעה לו מעם משרד הביטחון , אלא כי במועד הבניה עצמה, נמנע ממנו סיוע זה בהעדרן של החשבוניות. כלומר בקבלת כספי הסיוע יתכן שחל עיכוב משמעותי אל נוכח מחדלה של הנתבעת למסרן בידי התובע, ברם אין בידי ראיה המצביעה על שלילתם לצמיתות מהתובע. משכך, איני מוצאת כי יש להעניק לתובע את מלוא הסעד הנדרש ובהעדר הוכחה בדבר גובה ההוצאה אשר נגרמה לתובע, כאשר נאלץ לממן את הבניה מכספיו שלו עד לקבלת הסיוע ממשרד הביטחון , נדחית תביעת התובע בגין רכיב זה.

אשר לעילות הנזיקיות –

אבחן אחריות הנתבעת באשר לעבודה שבוצעה. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בעבודתה. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין ואילו האחריות בגין אותה הרשלנות מוגדרת היטב בסעיף 36 לפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות מורכבת בהתאמה משלושה יסודות – חובת הזהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות ונזק. מובן כי על התובע פיצויים בגין עוולת הרשלנות , הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להתרשלות.

הנתבעת הודתה כי היא חתומה כעורכת הבקשה על גבי בקשת היתר הבניה ותכנית הבניה אשר נילוותה לו. הנתבעת אף אישרה כי היא חתומה כמתכננת השלד ואחראית על הביקורת באתר הבניה. הנתבעת אישרה כי היא היתה אדרכלית, מהנדסת, מפקחת, אחראית לביצוע והקבלן לממ"ד, גם יחד "ש. את היית האדריכל המהנדס, המפקח האחראי לביצוע הביקורת והקבלן? ת. נכון"(ראה עמ' 16 שורות 4-5 לפרוטוקול).

חובת הזהירות המושגית החלה על הנתבעת מעוגנת היטב בהוראות המצויות בתקנות התכנון והבניה(פיקוח עליון על הבניה) התשנ"ב 1992 ודי בהפניה לסעיפים 2(א), 2(ב), 3 , 5 ,6 וכן הלאה על מנת לבסס קיומה של חובת זהירות מושגית. על הנתבעת מוטלת חובת הזהירות בהיותה אדריכלית הפרוייקט, המהנדסת, המפקחת, האחראית לביצוע ביקורת והקבלן מטעמו של התובע, כלפי כל מי שעשוי להיפגע מאי קיום החובות המוטלות עליה על פי דין.

אשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, הרי שעל בית המשפט לבחון בהתאם להלכת ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (ע"א 145/80 פ"ד לז(1) 113) האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמיטיבי.

הנתבעת לא הכחישה כלל קיומו של ההסכם בין הצדדים ואת עובדת היותה אחראית להקמתו של הממ"ד. בעניין זה היה על הנתבעת לצפות כבעלת מקצוע מנוסה את קרותם של ליקויי בניה ככל שתפקידה לא יבוצע בצורה מיטבית, כך שעל הנתבעת חלה בעניין זה אף חובת הזהירות הקונקרטית.

אשר ליסוד ההתרשלות – המבחן הינו מבחן הצפיות. ראה בהלכת ועקנין אשר צוטטה לעיל (ע"א 145/80) ובע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ. טל אימפורט בע"מ תק-על 2006(4) 4060. השאלה העומדת למבחן הינה האם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזק. בעניין זה טענה הנתבעת (ראה נ/2) כי במהלך בניית השלד ניצל התובע את העובדה כי הנתבעת לא היתה באתר וביקש מעובדי הקבלן מטעמה לבצע פתח לדלת בקיר הממ"ד. הנתבעת אשר עליה חלה כאמור החובה לפקח על הבניה וליתן אף ביקורת על ביצוע העבודות נשאלה מדוע זה לא היתה באתר הבניה וכיצד חמק הדבר מעיניה. בחקירתה הנגדית, השיבה הנתבעת כי "חובתי לא להיות כל הזמן בשטח, אלא בזמן יציקת הברזלים. אני אמורה לבדוק שהונחו הברזלים כהלכה"(ראה עמ' 15 שורות 20-21 לפרוטוקול). הנתבעת הבהירה כי לא היתה באתר כל העת אלא בעת שזימנו אותה לבדיקה "לא סמכתי באופן עיוור על סעדה (הקבלן מטעמה של הנתבעת – מ.ק.נ), הייתי באתר לא בזמן שהם דיברו ביניהם אלא בזמן שזימנו אותי לבדיקה."(ראה עמ' 15 שורות 16-17 לפרוטוקול). משכך, היה על הנתבעת לצפות כי

בהעדר הפיקוח והביקורת המתאימים על הבניה , עשוי הדבר לגרום לליקויים בבניה ומכאן לנזק.

אשר לשאלת הנזק- חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מר צבי רום מיום 30/11/12 כלל לא נסתרה והמומחה אף לא נחקר בידי הצדדים. המומחה פירט היטב בחוות דעתו מהם הליקויים אותם מצא ואילו מהם הינם בגדר ליקוי בעבודה אשר בוצעה ואלו הינם בגדר השלמת עבודה, אשר לטענת הנתבעת נמנעה ממנה בשל התנהלות התובע. הליקויים אשר נפלו בעבודת הנתבעת ואינם בגדר השלמת עבודה אשר נמנעה ממנה הינם גימור לקוי בין קירות המבנה הקיים לממ"ד (פריט 5 בחוות הדעת), גג קל שנשבר(פריט 6 לחוות הדעת) , אריחי קרמיקה שניזוקו (פריט 7 לחוות הדעת), מרחק צירי של פתח האיוורור (פריט 9 לחוות הדעת), עובי טיח בממ"ד(פריט 10 לחוות הדעת), ציפוי דלת הממ"ד שנפגע(פריט 14 לחוות הדעת), תיקוני ריצוף(פריט 20 לחוות הדעת), מוצאי אוויר בולטים(פריט 22 לחוות הדעת).

אשר לרכיב של מילוי בארגזי קלקר, הודיע התובע כי הוא מסכים לחוות הדעת מטעמה של הנתבעת (עמ' 4 שורה 12 לפרוטוקול) לפיה מילוי החול אשר נעשה, אינו מהווה ליקוי בניה, בהיות התקרה מסוגלת לשאת את העומס האמור ולפיכך למרות שהדבר צויין כליקוי בחוות דעת המומחה ואוזכר בסיכומי התובע, הורד רכיב זה מסך הפריטים המהווים ליקוי בניה בממ"ד התובע.

סך כל ליקוי הבניה מסתכמים בהתאם לאמור בחוות דעת המומחה מטעמו של בית המשפט בסך של 13,950 ₪ , בתוספת עלות פיקוח (10%) 1395 ₪ ובצירוף מע"מ עומדים ע"ס של 17,954 ₪.

אשר לקשר הסיבתי – את הקשר הסיבתי המשפטי, ניתן לעגן בלשון תקנות התכנון והבניה אשר אוזכרו לעיל ואת הקשר הסיבתי העובדתי אשר נבחן עפ"י מבחן הצפיות ניתן לקבוע היות והנתבעת כאדם סביר וכבעלת מקצוע האמונה על ביצוע מלאכתה היתה צריכה לצפות כי בניה רשלנית ללא פיקוח תביא לנזקו של התובע, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

הפסיקה קובעת כי אם בהשתלשלות העניינים, התערב גורם זר (הניזוק או אחר)- אזי יש בכך בכדי להפסיק את הקשר הסיבתי המשפטי, ככל שהתערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה.

ראה בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2) 844.

בפי הנתבעת כלל לא היתה טענה של ממש לעניין ליקויי הבניה. כל שטענה הנתבעת היה כי העבודות לא הושלמו בשל התנהלות התובע ולו היו מושלמות כי אז לא היו קיימים אף ליקויי הבניה. אלא שהנתבעת לא עשתה, בהתאם למצוות הפסיקה על מנת לגרום לכך שהתובע יאפשר לה לקיים את התחייבויותיה החוזיות ואף את התחייבותה עפ"י חוק לבצע פיקוח וביקורת על תקינות הממ"ד. הנתבעת נשאלה באשר לצעדים אשר היה עליה לנקוט והשיבה כי היא מכירה את הנפשות הפועלות בעירייה ולו היתה נדרשת לכך כי אז היתה יודעת היכן עליה להתלונן על מעשי התובע, אלא שהנתבעת בחרה להסיר אחריותה בע"פ בפני התובע ובפני הועדה המאשרת ולא בכתב כנדרש עפ"י חוק "ברגע שלא הגעתי להסכמה עם הלקוח, הסרתי את אחריותי והודעתי לו על כך. ש. האם הצגת את מכתב הסרת האחריות שלך? ת. לא , רק דיברתי על זה בוועדה, לא בכתב. ש. את יודעת שאת צריכה את זה בכתב? ת. אני לומדת על כך"(ראה עמ' 17 שורות 9-13 לפרוטוקול). הפסקת הבניה בעקבות התערבותו של התובע בבנייה היתה בגדר צפיות סבירה עבור הנתבעת. אולי הנתבעת לא צפתה כי התובע יתערב בהליך הבניה, אך משעה שעשה כן, הפסקת העבודה, כך בהתאם לעדות הנתבעת, היתה בגדר הכרח עבורה. בידה היתה הברירה, האם לאלץ את התובע באמצעות תלונה מתאימה לרשויות להסיר את הטעון הסרה ולתקן את הטעון תיקון על מנת להמשיך את הבניה ומשבחרה שלא לעשות כן , הרי שלא ניתן לקבוע כי התערבות גורם זר ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבעת לליקויי הבניה אשר נפלו במבנה הממ"ד.

הנה כי כן, הוכח בפני כי הנתבעת אחראית לקיומם של ליקויי הבניה אשר נמצאו בידי מומחה בית המשפט ולפיכך יש מקום לקבלת תביעת התובע בעניין זה.

לא מצאתי כי יש ליתן לתובע פיצוי בגין הרכיב הלא ממוני הנדרש בתביעתו, שכן כפי שקבעתי לעיל, אני רואה בתובע ובנתבעת כנושאים באחריות שווה לקרות האירוע נשוא התובענה אשר הוביל לנזק.

יחד עם זאת ואל נוכח התביעה הנגדית של הנתבעת לקבלת הפרשי שכרה בהתאם להסכם בין הצדדים, הרי שבהתאם לאמור בחוות דעת המומחה, ביצעה הנתבעת עבודות בסך 37,000+מע"מ כלומר בסך 43,290 ₪ (ובעניין זה נראה כי נפלה טעות בחישובי הנתבעת בסיכומיה) ואת ההפרש בסך 5090 ₪, בין מה ששילם התובע לנתבעת ומה שבנתה הנתבעת עבורו, יש להוריד מן הפיצוי בו היא חבה בגין ליקויי הבניה.

לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה את רכיב הנזק הלא ממוני בתביעתה ואף לא מצאתי כי הוכיחה את טענתה בדבר הכפשת שמה. אני דוחה איפוא את התביעה שכנגד בגין רכיבים אלו.

סוף דבר,

התביעה מתקבלת כפי שפורט לעיל ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 17,954 ₪ בגינם של ליקויי הבניה. מסכום זה יופחת הסך 5090 ש"ח אשר מצאתי כי יש לקבל חלקית את התביעה שכנגד בגינו בלבד, כפי שפורט לעיל. סה"כ תשלם הנתבעת לתובע 12,864 ₪.

הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15/7/10) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תישא אף בהוצאות התובע בסך של 5900 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪ בצירוף מע"מ.

הסכומים ישאו הפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.