בפני בקשת הנתבע לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה.

ההליכים והטענות

1. ביום 15.07.2010 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, בגין חוב ארנונה לשנים 2009-2010.

2. ביום 23.10.2010 משלא ביקש הנתבע להתגונן, ניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה על יסוד תצהירו של זיו סלע, כי ביום 25.07.2010 פגש את הנתבע ברחוב פנקס 18 בנתניה, ומסר לו את כתב התביעה, אך הנתבע סירב לחתום.

3. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 12.12.2011, במסגרתה טען הנתבע כי בשל אשפוזו בגין אירוע מוחי, בשנת 2008, פיגר בתשלום הארנונה. לשיטתו, בבדיקה שנעשתה על ידי התובעת ביוני 2011, התברר כי האחרונה חייבה את הנתבע לאורך שנים על פי נכס בגודל 284 מ"ר, בעוד שגודל הנכס בפועל 237 מ"ר בלבד. על כן, טוען הנתבע כי התובעת גבתה ממנו ביתר, במשך שנים רבות, כ-6,000 ₪ לשנה. הנתבע טען שפנה אל התובעת בכתב פעמים רבות, אך נציגיה התעלמו מפניותיו, למעט התשובה שלא ניתן לאפשר את הקיזוז באופן רטרואקטיבי. הנתבע טען כי מענה התובעת הוא בניגוד להלכות ביהמ"ש.

4. בתגובתה לבקשה פירטה התובעת את פעולותיה טרם הגשת התביעה ואף לאחר שניתן פסק דין, לרבות מסירת אזהרה בגין פתיחת תיק הוצל"פ. התובעת טענה כי הנתבע ביקש במסגרת תיק ההוצל"פ להפחית את גובה צו התשלומים. דא עקא, שכמעט שנה וחצי לאחר קבלת התביעה, עותר הוא לביטול פסק הדין מבלי להגיש בקשה להארכת המועד, ואף זאת בטענות שמקומן בערר על קביעת הארנונה, ולא במסגרת הליכים בביהמ"ש.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ביקשתי מב"כ התובעת להבהיר אם יש מקום לתיקון התביעה מבחינת גודל הנכס ומבחינת סכום התביעה. אליבא ב"כ התובעת, גודל הנכס ליום פסק הדין היה נכון, אך בעקבות תיקון המדידה, הופחת החיוב (ליתרת שנת 2010), ולפיכך מבוצע כנגד הנתבע סכום החוב הנכון. בעקבות הבהרת ב"כ התובעת, נדרשה שוב התייחסות הנתבע והוא שב על טענותיו.

6. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 14.01.2013, הופיע הנתבע כשהוא מיוצג. התברר כי בפי הנתבע טענות נוספות מלבד טענת הקיזוז האמורה. לפיכך, למרות התנגדות התובעת וחרף השיהוי הניכר בהעלאת הטענות החדשות, התרתי הגשת בקשה מתוקנת.

7. בבקשתו המתוקנת טען הנתבע, בנוסף לאמור לעיל, כי לאחר פניות רבות עלה בידו להגיע להסדר עם התובעת לפירעון החוב בתשלומים בסך 1,000 ₪ לחודש. התביעה הוגשה בחוסר תום לב, חרף ההסדר, בו עמד.

הנתבע טען, לראשונה, כי לא ידע על הגשת התביעה ולא קיבל אותה, אך נודע לו על קיום ההליך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ.

8. יש להזכיר שהתובעת הגישה תגובה לבקשה המתוקנת. נטען, כי הנתבע צירף 8 העתקים של קבלות על פיהן שילם 24,000 ₪ בלבד. לטענתה, ממילא מתייחסים התשלומים לחוב בגין השנים 2007-2008 ולא לחוב נשוא התביעה.

על כן, ביקשה העיריה לדחות גם טענתו זו של הנתבע.

9. בחקירה שכנגד אישר הנתבע כי בשנת 2007 נקלע לקשיים ו-2 שיקים שמסר לתובעת עבור הארנונה חוללו. הוא ביטל את יתרת השיקים, אולם שילם במזומן 24 תשלומים, כמופיע בקבלות שצירף. עוד אישר שהקבלות אשר צורפו לבקשתו, מתייחסות לשנת 2008.

שוב ושוב טען כי שילם את מלוא חוב הארנונה לכל שנות החיוב. מנגד העיד: "אני לא יודע לאיזה שנה. הם קובעים".

הנתבע אישר את קבלת התביעה, מכתב ההתראה, ואזהרת ההוצל"פ, אולם ציין: "התכוננתי שישלחו לי לביהמ"ש לבוא להתגונן ולהסביר ואולי שם אמצא את הצדק". בחקירתו החוזרת שוב אישר הנתבע את קבלת התביעה, אך ציין: "תמיד בתביעות כותבים אם יש זמן להתגונן תוך 30 יום, להגיש כתב הגנה וחיכיתי שישלחו לי שאני צריך לשלוח כתב הגנה. אני אפילו הכנתי לעצמי כתב הגנה ושמרתי אותו במוסך ועכשיו מצאתי".

דיון והכרעה:

1. ביטול פסק הדין מחמת הצדק: האם נפל פגם בהליך?

בסיכומיו, חוזר הנתבע על הטענה שלא קיבל כדין את התביעה בטרם ניתן פסק הדין נגדו. ב"כ התובעת אישר כי במשרדו נשלחים כתבי התביעה עם שליחים. הנתבע הכחיש בכל תוקף קבלת התביעה מידי שליח, אך טען שקיבל אותה בדואר ואף הצביע בעת הדיון על העתק התביעה.

מצאתי לדחות את טענת הנתבע בדבר אי קבלת התביעה, מהטעמים הבאים:

א. הנתבע לא העלה טענה זו בבקשתו המקורית לביטול פסק הדין. הוא העלה אותה לראשונה בבקשתו המתוקנת, ולא נתן לשיהוי הסבר.

ב. בחקירתו הנגדית אישר שוב ושוב את קבלת התביעה ואף ידע לציין את הכלל על פיו מתגוננים בתוך 30 יום.

ג. ב"כ הנתבע לא הודיע כי ברצונו לחקור בחקירה שכנגד את השליח שמסר התביעה לנתבע, הגם שתצהיר השליח הוגש. גם אם הייתי מתעלמת מהאמור בתצהיר השליח, כי פגש את המבקש בנכס נשוא התביעה, מסר לו את התביעה והאחרון סירב לחתום, אני קובעת כי הנתבע ידע על הגשת התביעה ואף נערך להתגונן, כפי שהבין כי עליו לעשות. הנתבע הכין כתב הגנה והמתין להזמנתו לדיון.

ד. במכתבי הנתבע לתובעת, טרם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ציין הנתבע לא אחת את הגשת התביעה נגדו.

בנסיבות כפי שפורטו, ולאחר עיון מלא בדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, ניתן לקבוע שלכל היותר מדובר בטעות. הנתבע המתין לדיון בבית המשפט, תחת הגשת כתב ההגנה.

לכל היותר, ניתן לקבוע בנסיבות כפי שפורטו ולאחר עיון מלא בדברי הנתבע בחקירתו הנגדית, כי הנתבע טעה בהבנתו והמתין כי יזומן לדיון בביהמ"ש, במקום להגיש הגנתו.

סבורני כי בנסיבות העניין אין הנתבע יכול להסתמך על טענה של העדר מסירה כדין של כתב התביעה ולפיכך אין מקום לביטול פסק הדין מחמת הצדק.

2. ביטול בתוקף שיקול דעת בית המשפט:

הלכה היא כי לביהמ"ש שיקול דעת לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, תוך שיביא בחשבון שיקוליו את הסיבה למחדל ואת סיכויי ההגנה.

3. סיבת המחדל שציין הנתבע וכפי שקיבלתי, כמפורט לעיל, היא המתנה לדיון בביהמ"ש, שם יציג הגנתו. מדובר בטעות שבהבנה, של אדם כבן 70, שלא היה מיוצג בעת הרלוונטית.

לא התרשמתי כי מדובר בזלזול בהליך השיפוטי. מכתביו של הנתבע אל התובעת מחזקים

את התרשמותי, כי הנתבע לא זלזל בחוב או בדרישות החוב, אך ניסה לפעול בדרכים שהיו

בלתי רלוונטיות לאותה עת.

מכאן, אני מקבלת את ההסבר שניתן, כמצדיק את המחדל.

4. אשר לסיכויי ההצלחה בהגנה, יש לחלק את ההכרעה לשניים:

א) טענת הקיזוז שהעלה הנתבע ביחס לתקופת הארנונה נשוא התביעה, היא טענה אשר לטעמי אינה דרושה עוד בירור, לאחר שהובהר על ידי ב"כ התובעת כי בוצע תיקון של החיוב הפסוק, בהתאם למדידה שבוצעה על ידי נציג התובעת, לאחר שניתן פסק הדין. אף הנתבע בעצמו בבקשתו, טען כי המדידה בוצעה לאחר מתן פסק הדין. קרי, במועד מתן פסק הדין היה החיוב נכון.

דומני, כי לאור התיקון שבוצע בחיוב הפסוק על פי ערכים ראליים (לא נטען אחרת),

יהיה מיותר לדון בעניין מחדש לאחר ביטול פסק הדין, באשר תוצאת הדיון ממילא

תהיה התוצאה הקיימת היום בפועל.

ב) אשר לטענת הקיזוז של הנתבע ביחס לתקופות העבר, קבעה הפסיקה כי אין להכיר בדיווחים באופן רטרואקטיבי, כאשר הנישום לא הגיש השגה וערר, או שהשיג עליה והשגתו נדחתה, תוך הפיכת השומה לסופית.

סע' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר") קובע:

"3. (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

....

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;

....

(ג) על אף האמור בסעיפים (א) ו- (ב), מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

מדברי המחוקק יש ללמוד כי בבית המשפט רשאי הנישום לטעון לעניין אי החזקתו בנכס בלבד. באשר ליתר ענייני ההשגה המנויים בחוק הערר, יש להשיג בפני מנהל הארנונה, או – לאחר החלטתו – לערור בפני ועדת ערר, ולאחריה לערער לפני ביתה משפט לעניינים מנהליים.

מכלל ההן, אתה שומע את הלאו. מאחר וחוק הערר התיר מפורשות לטעון כנגד קביעת חזקה בפני בית המשפט, אף מבלי להיזקק להליך ההשגה והערר, יש לראות בכך שלילה מפי המחוקק של הזכות לטעון ביחס לעניינים האחרים, מחוץ לתוואי חוק הערר. אחרת, לא הייתה התייחסות מפורשת לסע' (א)(3) בלבד.

כך פירשה הפסיקה את סעיף 3 הנ"ל באופן עקבי, החל בפסק הדין המנחה בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, שם נקבע כי כאשר המחוקק קובע מפורשות דרך ייחודית לערעור או להשגה, יש לפנות לדרך זו. נקבע שסמכות הבג"צ נתונה לדיון בסוגיות עקרוניות הנוגעות לאופן הטלת הארנונה, סבירותה וכיו"ב, אך ככלל לא ידון בסוגיות הנתונות להשגה ולערר כמפורט בחוק הערר.

בית המשפט חזר על הלכה זו בה"פ 11/93 עיריית אשדוד נגד מפעלי רכב אשדוד בע"מ, בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה ובע"א 367/85 מדינת ישראל ואח' נ' יהונתן קיטאי.

בבר"ע (ת"א) 2676/03 עיריית אור יהודה נגד הגרעין בע"מ, נדונה תביעה להשבת סכומים שנגבו ביתר, בגין ארנונה על נכס גדול מגודלו האמיתי. בית המשפט פסק:

"זהו הדין גם לגבי טענתה השנייה של המשיבה, בה נטען כנגד גודל השטח לפיו היא חויבה בארנונה. גם באשר לטענה זו אין לבית משפט קמא סמכות לדון בה, בהיותה למעשה השגה על "טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו", אשר לגביה נקבע הסדר ייחודי לבירורה במסגרת הליכי השגה וערר לפי חוק הרשויות המקומיות... השגות על גובה החיוב וחישובו, יש להעלות בפני הגוף אשר נקבע לכך בחוק, דהיינו בפני מנהל הארנונה, ועל החלטתו ניתן להגיש ערר לוועדת הערר. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית משפט לעניינים מנהליים. זהו ההסדר הייחודי שנקבע בחוק, ומשנקבע הסדר זה אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים אלה ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכללית, להם נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדרים המיוחדים. אם נאפשר למשיבה לתקוף את החלטת המבקשת באופן עקיף על ידי פניה לבית משפט קמא, בטרם מיצתה את זכויותיה במסגרת ההליכים שהותוו לכך בחוק הרשויות המקומיות, הרי שנייתר את החוק".

ראו פרשנות זהה של בית משפט מחוזי תל-אביב בע"א 3801/96 שרית עובדיה נ' עירית הרצליה וכן ע"א(י-ם) 251/90 עיריית ירושלים נגד טיטלבאום אברהם, פסקים תשנ"א ב',427.

5. מנגד, קיימת בשנים האחרונות פסיקה, המאפשרת לטעון טענות שמקומן החוקי בהשגה לפני מנהל הארנונה בהליכים אזרחיים בבית המשפט, בנסיבות מיוחדות. מקרים אלה

נוגעים לאפשרות שהרשות הודתה בגביית- יתר, שנים לפני מועד התיקון, או לאפשרות

שהרשות התרשלה "רשלנות מיוחדת", וכשטענתה זו מפורטת לפרטי פרטים בתביעה.

כאן המקום להפנות לפסיקת כב' השופט קינר בת.א. (ראשל"צ) 50003-10-10:

"מכל מקום המצב בענייננו שונה ממצב בו העירייה מתקנת טעות ומודה שמשך שנים גבתה סכומים ביתר. המחלוקת, כפי שמצטיירת הינה מחלוקת אמיתית ולא מן השפה ולחוץ. לפיכך, אין מתקיים בענייננו, אותו שיקול של הודאה בטעות, שיש בו כדי לאפשר הגשת תביעה זו לבית המשפט...מסקנתי היא, אפוא, שטענות הרשלנות שנטענו על ידי התובעת אינן מקנות לה זכות כניסה בשערי בית המשפט תוך עקיפה של הוראות חוק הערר, שכן מדובר בטענות כלליות ובלתי מפורטות שאין בהן כדי להצביע על רשלנות של העירייה, ובוודאי שלא על רשלנות "מיוחדת", כפי שנזכר לעיל.... עוד עלינו לבדוק האם קיימים שיקולים בשלהם יפתח בית המשפט שעריו בפני התובעת, ואף לכך התשובה שלילית.

הנושא עליו נטוש ויכוח בין הצדדים האם לסווג חלק מהנכס כ"מחסן" או לפי השימוש העיקרי של הנכס הינו ויכוח טכני ועובדתי המתאים לבחינתם של מנהל הארנונה וועדת הערר לאחר מכן, ובוודאי שאיננו מעלה עניין בעל חשיבות משפטית, עקרונית, כללית ו/או ציבורית (למותר לציין כי טענת השבה כשלעצמה, איננה הווה עניין עקרוני כאמור)...".

6. אין בדעתי להתעלם מהפניית ב"כ הנתבע לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון בעניין רע"א

7669/96 עירית נהריה נגד נתן קזז, פד"י נ"ב (2) 214. באותו מקרה, נדונה תביעה להשבת

כספים שנגבו ביתר כארנונה מלאה על חנות, בעוד שלפי המצב החוקי, היתה אמורה הרשות לגבות מחצית החיוב כיוון שדובר בפאב. אין חולק כי באותו מקרה נקבעה התרשלות הרשות כתוצאה מכך שלא הביאה לידיעת הנושים את השינוי בצו הארנונה (להלן: "הלכת קזז").

7. במקרה דנא, סברתי כי אין הפסיקה הנ"ל עומדת לנתבע לעזר, משום הנסיבה המיוחדת (שהתקיימה שם ואיננה מתקיימת במקרה שלפנינו) בדבר שינוי ההסדר הרלוונטי לגביית הארנונה ביחס לפאב, להבדיל מגביית ארנונה ביחס לחנות. בית המשפט סבר שאין ידיעה זו מצויה, ככלל, בידי הנישומים, ולפיכך מחויבת הרשות לנקוט פעולות יידוע. אין הדבר דומה למקרה שלפנינו, בו לא היה שינוי תחיקתי, ואף נמסרה לרשות הודעה בדבר גודל הנכס שבו מחזיק הנתבע ע"י משכיר הנכס. הנתבע עצמו לא בדק את גודל הנכס ולא דווח על שינוי בגודלו. ספק אם הרשות יכולה להיתפס כמי שהתרשלה בעניין קביעת גודל הנכס, כשלא פנו אליה בעניין זה, בעוד שסמוך לפניית הנתבע בבקשה לביצוע מדידה, נשלח מפקח של התובעת למדוד את הנכס.

פעולות אלה התרחשו לאחר מתן פסק הדין. אינני סבורה כי הרשות מחויבת ליזום בדיקות של שטחי הנכסים. דרישה כזו מהן תהווה חיוב שאין הרשות יכולה לעמוד בו.

על כן, חיוב עפ"י גודל הנכס המדווח אינו יכול להוות, לטעמי, עילה לרשלנות.

8. התוצאה היא, שגם אם לא טען הנתבע מפורשות, טענה לרשלנות הרשות בקביעת גודל הנכס, ניתן להתמודד עם טענת רשלנות בהליך אזרחי כתקיפה עקיפה, על פי הלכת קזז, בהסתייגויות שנקבעו בפסיקה המאוחרת כמפורט לעיל. אולם, לפי נסיבות המקרה דנא, האפשרות שתוכח רשלנות היא אפשרות רחוקה שאיננה מצדיקה לקבוע סיכויי הגנה המצדיקים את ביטול פסק הדין.

9. אשר לטענת חוסר תום הלב בהגשת התביעה, נוכח הסדר בו עמד הנתבע, הרי כאמור לעיל, מצאתי כי הקבלות שהוצגו מתייחסות למועדי חיוב שאינם נשוא התביעה. בנוסף, אין חולק כי הנתבע לא עמד בהסדר במלואו, כיון שלא שילם את שיעורי הארנונה החלים באופן שוטף על הנכס בעודו משלם לפי ההסדר את חוב העבר.

הבקשה נדחית.

בנסיבותיו האישיות, הנתבע ישא בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בלבד.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ח סיון תשע"ג, 27 מאי 2013, בהעדר.