כללי

1. בתאריך 6.7.10 בסמוך לשעה 05:00 אירעה תאונת דרכים ברח' הרצל ברחובות, במהלכה פגע רכב בהולך רגל, שמואל רוטשטיין ז"ל, שחצה את הכביש והרגו (להלן: "המנוח"). הרכב המשיך בנסיעה תוך הפקרת המנוח, מתבוסס בדמו (להלן: "הרכב"). נהג הרכב, שגיא גמליאל (להלן: "גמליאל") הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בשכרות. דינו נגזר ל- 7 שנות מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי, 15 שנות פסילת רישיון נהיגה ופיצוי למשפחת המנוח בסכום של 25,000 ₪. במושב לידו, ישבה חממה יונית קרני, הנאשמת.
2. הוגש כתב אישום נגד השניים, שייחס לנאשמת עבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה. לאחר שגמליאל הורשע ונגזר דינו, הופרדו ההליכים בין הנאשמים.
3. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 2247/10, ימיני וסימון נ' מדינת ישראל (להלן: "הלכת ימיני") תוקן כתב האישום נגד הנאשמת, לבקשת המאשימה, באופן שהעבירה שיוחסה לה הפכה לסיוע להפקרה אחרי פגיעה וכן, התווספה הוראת החיקוק לפי סעיף 31 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). עובדות כתב האישום שונו אף הן ובסעיף 16 נטען: "במעשיה האמורים לעיל, סייעה הנאשמת 2 לנאשם 1 (גמליאל – ו.מ) בכך שעל אף שהיו מעורבים בתאונה והיה עליה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם לא עצרו במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה".
4. הצדדים השלימו הבאת ראיותיהם והוגשו סיכומים מטעמם.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. קרות התאונה, שנגרמה על ידי גמליאל שעה שנהג בשכרות, הפגיעה במנוח באמצעות הרכב שגרמה למותו, כמו גם הפקרתו על ידי גמליאל – אלו עובדות שאינן שנויות במחלוקת.
2. אף נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת, קרי, המנוח נפגע בעת שחצה את הכביש (שלא במעבר חצייה) וכתוצאה, נזרק לעבר מכסה מנוע הרכב, משם לשמשה הקדמית ואל הכביש. הנזקים שנגרמו לרכב מוסכמים, בין היתר, מעיכה קשה של מכסה המנוע, ניפוץ השמשה הקדמית ומעיכה של גג הרכב, לרבות כתמי דם שנותרו על הרכב.
3. ביתו של גמליאל מצוי מרחק דקה נסיעה ממקום התאונה והשניים הגיעו היישר לבית, שם שכבו חבוקים על מיטתו עד מועד הגיע המשטרה, כשעה לאחר התאונה.
4. בבדיקת דם שנלקחה מהנאשמת כשעתיים – שלוש לאחר האירוע, נמצא אחוז אלכוהול בשיעור של 102 מיליגרם בדמה (ת/37) – פי שניים מסף האלכוהול החוקי.

הסוגיות שבמחלוקת – טיעוני הצדדים

1. בשתי סוגיות עיקריות חלוקים הצדדים;

• מודעותה של הנאשמת לתרחיש התאונה ולאפשרות הפגיעה במנוח, או למצער "עצימת עיניים", בהינתן אחוז האלכוהול בדמה, עייפותה והירדמותה הנטענת.
• היסוד הנפשי של הנאשמת בעת הפקרת המנוח – באם התקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירת הסיוע להפקרה?

1. המאשימה טוענת כי הוכיחה כדבעי את מודעותה של הנאשמת לאירוע התאונה והשלכותיה, קרי כי הנאשמת היתה מודעת לקרות התאונה וממילא, לאפשרות שאדם נפגע כתוצאה הימנה. מכאן, אחריותה לעבירת הסיוע בהפקרת המנוח. למצער, טוענת המאשימה, הוכחה עצימת עיניים של הנאשמת, בכך שנמנעה מלבחון את האפשרות שמא נפגע אדם ודי בכך, כדי לבסס את אחריותה בפלילים לביצוע העבירה של סיוע להפקרה.
2. בהסתמך על הודעות שנגבו על ידי המשטרה מגמליאל ומיחיא צברי, סמוך לאחר התאונה (צברי נסע עם הנאשמים ברכב וירד דקות ספורות טרם התאונה), טוען ב"כ המאשימה, עו"ד רועי פרי, כי הנאשמת היתה ערנית ולמצער, אף אם ישנה, כגרסתו של גמליאל, הרי שהתעוררה מיד לאחר התאונה בבהלה. לפיכך, הוכחה מודעותה להתרחשות התאונה והשלכותיה. יתירה מזאת, אף אם ישנה טרם התאונה, הרי שעקב עוצמתה והטלטלה העזה שעברה – ברי שהתעוררה בבהלה, בבכי ובמתח. כך אף גרס גמליאל. עובדות אלו מלמדות על קיומה של מודעות, או לחילופין, עצימת עיניים.
3. ב"כ המאשימה מבקש לדחות כבלתי סבירה את גרסת הנאשמת, לפיה בשל עייפותה הכבדה, היותה מנומנמת ושתויה, היא לא היתה מודעת להתרחשות התאונה ולהשלכותיה. לטענתו, חזקה על הנאשמת, כי הפגיעה רבת העוצמה ב"בום" עז, אשר טלטל את יושבי הרכב עוררה אותה והזרימה אדרנלין בגופה, אשר חידד את חושיה ואת מודעותה למתרחש, חרף עייפותה.
4. תימוכין לטיעוניו, ביקש ב"כ המאשימה למצוא בנזקים הכבדים שנגרמו לרכב – השמשה הקדמית המנופצת, המעיכות והמכות, אשר נגלו לנגד עיני הנאשמת, מיד לאחר קרות התאונה והעידו על עוצמתה הדרמטית ותוצאותיה הקשות. בנסיבות אלו, שתיקתה - חרף ההתרחשות הדרמטית שאירעה סביבה, מקימה את היסוד הנפשי הנדרש לביסוס עבירת הסיוע להפקרה.
5. ב"כ המאשימה טוען כי הנסיבות שאירעו לאחר התאונה כשלעצמן, הקימו את חובת הנאשמת לפקוח את עיניה ולנקוט בצעדים מחויבי מציאות להזעיק עזרה. טיעונו נסמך על הנסיעה הקצרה, כבת דקה, ממקום התאונה ועד לביתו של גמליאל, על שיחת טלפון שקיים גמליאל עם מעבידו בנוכחות הנאשמת, מיד לאחר התאונה, בה הודיעו כי לא יגיע לעבודה בשל תאונה בה היה מעורב, על טיפות דם שנמצאו על גרם מדרגות ביתו לרבות על קירות חדרו – כל אלו היו בבחינת "נורות אדומות" שעל הנאשמת היה להבחין בהן ולפעול בהתאם לחובתה, לא רק המוסרית אלא אף ובעיקר, מכוח הדין. תחת זאת, ביכרה הנאשמת לשתוק ולהימנע מכל מעשה ובכך חיזקה את רוחו של גמליאל בהחלטתו להפקיר את המנוח.
6. חיזוק לטיעונו מבקש ב"כ המאשימה למצוא בגרסת גמליאל במשטרה, שם אמר כי סיפר לנאשמת, מפורשות, שדרס אדם. אין מדובר אפוא ב"מסקנה" שעל הנאשמת היה להסיק מהנסיבות, אלא בידיעה ממש.
7. הוכחה אפוא לטענת המאשימה, מודעותה של הנאשמת לפגיעה במנוח והפקרתו ועל כן, שתיקתה מהווה עידוד ותמיכה, בבחינת סיוע לעבירת ההפקרה שביצע גמליאל. מכאן, שגובש היסוד הנפשי הנדרש לקיום העבירה של סיוע להפקרה.
8. ב"כ הנאשמת, עו"ד שי גלעד, טוען כי לא הוכחו יסודות עבירת הסיוע לפי סעיף 31 לחוק העונשין. כך, אין ראיה לכך שבהתנהגותה או במחדלה, יצרה הנאשמת את התנאים הנדרשים לקיום עבירת ההפקרה, אף לא הוכחו קיומם של מעשי עזר לשם הוצאת העבירה לפועל.
9. כן, לא הוכחה מודעותה של הנאשמת למעשיו או מחדליו של גמליאל, המבצע העיקרי. יתירה מזו, לצד המודעות, היה על המאשימה להוכיח את רצונה של הנאשמת לתרום ולסייע לגמליאל לבצע את עבירת ההפקרה ותנאי זה אף הוא לא התקיים.
10. בהתייחסו להלכה הפסוקה, בין היתר להלכת ימיני, טוען ב"כ הנאשמת, כי בניגוד למקרים בהם מודעות המסייעים לאירוע התאונה, לפגיעה ולהפקרה הוכחה באמצעות פעילות אקטיבית מצד המסייעים כלפי העבריין העיקרי, בין על ידי טשטוש ראיות ובין בחיזוק העבריין העיקרי וההאצה בו להימלט מהמקום, הרי שבענייננו, לא הוכחו היסודות המפורטים.
11. ב"כ הנאשמת עותר לאמץ את גרסת הנאשמת, לפיה, ימים ספורים עובר לתאונה, היא נקלעה למשבר אישי, אשר השליך על התנהגותה במועד התאונה. הנאשמת, צעירה כבת 20, בת להורים שעלו מתימן, שומרי מסורת ושמרניים. היא למדה במדרשת בנות בירושלים, בתנאי פנימייה, דע עקא, ימים ספורים טרם התאונה, היא עזבה את לימודיה, ללא רשות הוריה ותוך הפרת המוסכמות עליהן גדלה ושכרה דירה בקרית עקרון. אז, לראשונה נחשפה למשקאות אלכוהוליים ולעישון נרגילה. בשל חרדתה מתגובת הוריה, היא לא שיתפה איש במעשיה ובלילות עובר לתאונה התקשתה להירדם.
12. בנסיבות אלו, היתה הנאשמת שרויה בעייפות ובתשישות עמוקה בעת התאונה. האלכוהול ועישון הנרגילה השפיעו עליה מאוד. היא היתה "שפוכה", מטושטשת ולא היתה מודעת להתרחשות התאונה והשלכותיה.
13. בהתייחסו למצב השכרות בו היתה נתונה הנאשמת, טען בא כוחה, כי עומדת לה הגנת השכרות מכוח סעיף 34ט' לחוק העונשין, לנוכח כמות האלכוהול שנמצאה בדמה הגבוהה פי שניים מסף האלכוהול החוקי, אשר נכון למועד התאונה, עמד על 50 מיליגרם (סעיף 64ב' לפקודת התעבורה). יתירה מזו, הנחת המוצא היא כי ריכוז האלכוהול בדמה של הנאשמת היה גבוה יותר בעת התאונה, למצער, פי שלוש מסף השכרות החוקי.
14. בנסיבות אלו, טוען ב"כ הנאשמת, לא הוכחה אשמתה של הנאשמת ביחס לעבירה של סיוע להפקרה. למצער, השכילה הנאשמת לעורר ספק, מעל לסביר, בראיות התביעה ודי בכך כדי להביא לזיכויה.
15. על רקע המחלוקות הללו, תיבחנה הראיות שהובאו מטעם הצדדים, אולם תחילה תונח המסגרת הנורמטיבית.

המסגרת הנורמטיבית

מודעות ו"עצימת עיניים"

1. מודעות ו"עצימת עיניים" הינם ממרכיבי היסוד הנפשי הנדרש להוכחת ביצוע העבירה שעניינה סיוע להפקרה. הוכחת קיומו של יסוד נפשי היא לעולם משימה קשה, שכן, לא בנקל ניתן לחדור לנבכי נפשו של אדם ולעמוד על צפונות לבו.
2. חזקת ה"מודעות הכללית", שתפקידה לסייע בקביעת היסוד הנפשי בו מצוי אדם, קובעת כי "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאה הטרגית שעשויה לצמוח ממנה" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 523 -524 (2003)). חזקה זו נסמכת על ניסיון החיים ולפיה, אדם בעל ניסיון חיים ולו קצר, חזקה עליו כי למד את טיב התנהגותו ותוצאותיה האפשריות.
3. סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר מהי "מחשבה פלילית", על היבטיה, בין היתר, מודעות:

"(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:

(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;

(2) פזיזות שבאחת מאלה:

(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;

(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.

(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.

(ג) לענין סעיף זה –

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;" [דגש לא במקור – ו.מ]

סעיף 20(ג)(1) מגדיר טיבה של "עצימת עיניים", קרי, התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה, על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). עצימת עיניים שקולה אפוא למודעות, קרי ל-"ידיעה ממשית".

1. לפיכך, מקום בו חושד אדם בקיומה של נסיבה, אך נמנע מבדיקתה, יראוהו כמי שהיה מודע לה.
2. הוכחת עצימת העיניים מחייבת הוכחת חשד סובייקטיבי, ממשי ורציונאלי לצד הימנעות מבדיקת העובדות לאשורן. לא די בהוכחת ההנחה שאדם סביר ונבון היה חושד בנסיבות המקרה, אלא יש להשתכנע כי הנאשם עצמו חשד בדבר התקיימות הנסיבה (ראה ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה (3) עמ' 873).
3. ברי, כי את החשד הסובייקטיבי ניתן להוכיח בראיות נסיבתיות, אשר באמצעותן קמה החזקה העובדתית בדבר חשדו של הנאשם בקיומן של הנסיבות המחשידות והתעלמותו מהן.

הגנת השכרות

1. הגנת השכרות קבועה בסעיף 34ט' לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.

(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.

(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה [דגש לא במקור –ו.מ].

(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה".

1. שני תנאים מקדמיים לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 34ט'; מצב השכרות נגרם שלא בהתנהגות נשלטת או שלא מדעת והוכחת "מצב של שכרות" כהגדרתו בס"ק (ד) בעת ביצוע העבירה. מנגד, משנכנס אדם מרצון למצב של שכרות, הוא מוחזק כמי שביצע את המעשה במחשבה פלילית, כפוף לכך שהעבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית בתוצאה.
2. ביחס ל"מצב של שכרות" - לא כל מי ששתה לשכרה נחשב כמי שנמצא ב"מצב של שכרות" ועל מנת להיכנס לד' אמותיה של הגדרה זו, יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים כלהלן:
3. היות הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול או סם בעת ביצוע העבירה.
4. התקיימות אחד מ"שלושה סימפטומים חלופיים": חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, או חוסר יכולת להבין את הפסול במעשה, או חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה. ההלכה הפסוקה מצדדת בפירוש מקל לפיו יש לפרש את הביטוי "חוסר יכולת של ממש" כגריעה ממשית מיכולת ההבנה להבדיל משלילתה המוחלטת (ראה ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל סעיף 14 פסקה ה (לא פורסם, 11.8.2011)).
5. הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אחד הסימפטומים (ראה ע"פ 3243/95 צאלח נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 785 (1998), ע"פ 10800/04 רומנצקו נ' מדינת ישראל).
6. ודוק; אין בריכוז גבוה של אלכוהול בדמו של נאשם, כדי להוביל בהכרח למסקנה כי פעל "במצב של שכרות":

"... ממצא לפיו בדמו של המבצע נמצא חומר משכר, יהא ריכוזו גבוה כאשר יהא, אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי הוא פעל במצב של שכרות. הסתפקות בראיה זו לבדה משמעותה היא זניחת הדרישה לקשר סיבתי בין צריכת החומר המשכר לבין השפעתו על תפקודו של הנאשם. מוכן אני להניח, כי כאשר בדמו של המבצע נמצא ריכוז גבוה במיוחד של חומר משכר - וכך אניח לגבי המערער שבפנינו - כי אז ניתן לצאת מנקודת מוצא שלצריכתו של החומר המשכר נלוותה גם השפעה כלשהי על תפקודו. אולם, כאמור, גם בהשפעה זו לא די, וכדי לחסות בצילה של הגנת השכרות על הטוען לתחולתה להראות כי לחומר המשכר הייתה השפעה של ממש על תודעתו והבנתו או על יכולתו לשלוט במעשיו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה כי השפעתם של המשקאות המשכרים היא אינדיבידואלית לכל אדם, והשפעתה תלויה במגוון של משתנים, בהם גם הרגלו בצריכתם של חומרים אלה, נתונים גנטיים אישיים, ועוד" (ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2005)).

1. הפסיקה הציבה אינדיקציות ראייתיות להוכחת שכרותו של נאשם כמו: עדויות לגבי כמויות האלכוהול ששתה, או ביחס לסימני שכרות בהתנהגותו; עדויות מומחים לגבי מצב שכרות על פי ממצאי בדיקת דם ונתוניו האישיים; פעולות שביצע הנאשם והצהרות שהשמיע במהלך האירוע ובסמוך לפניו ולאחריו; זכרונו של הנאשם את הפרטים הנוגעים לביצוע העבירה (ראה ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 38 לפסק דינה של השופטת ארבל).
2. ביחס ל"כניסה מרצון" למצב של שכרות, נקבע בע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד ג'אן") כי אדם שהכניס עצמו מרצון למצב של שכרות, ייחשב כמי שהיה מודע או אדיש למעשה העבירה, אף אם לא חזה או צפה מראש את התרחשותה, שהרי נטל סיכון כי אם יבצע עבירה, הוא ישא באחריות פלילית, חרף הפגיעה בתפקודו עקב שכרותו (ראה דברי כב' השופט עמית). ההצדקה לכך מעוגנת בשיקולי הרתעה ובהנחה, כי מי שהכניס את עצמו למצב של שכרות, רואים אותו כמי שהיה אדיש לאפשרות שיפגע באחד הערכים המוגנים.
3. כך נקבע בפס"ד ג'אן:

"... לצד הרחבת האחריות הפלילית בדרך של חזקה משפטית חלוטה המייחסת לנאשם מחשבה פלילית (אשר לפי ההגדרה בסעיף 20(א) לחוק כוללת גם כוונה), המחוקק מצמצם את תחולתה של החזקה מקום בו מדובר בעבירת תוצאה, בכך שהוא מייחס לנאשם מחשבה פלילית עד רמה של אדישות.
זו הפשרה שעשה המחוקק בין הרחבת האחריות הפלילית גם על מי שנמצא במצב של שכרות לבין ההתחשבות במצב השכרות. מחד, המשתכר מראה לנו בהתנהגותו כי הוא אדיש לפגיעה אפשרית בערכים מוגנים ולכן המחוקק מייחס לו אדישות להתקיימות התוצאה. מאידך, המחוקק עצר בקו הגבול של האדישות ולא הרחיב את הפיקציה הנורמטיבית ליסוד נפשי של כוונה. מכאן, שסייג השכרות מספק "הגנה חלקית" (כלשון השופט קדמי בע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 190 (1998)) במובן זה שלא ניתן להרשיע נאשם בעבירה הדורשת כתנאי להרשעה יחס חפצי של כוונה להתרחשות התוצאה, אך ניתן להרשיעו בעבירה שבה היסוד החפצי כלפי התוצאה האסורה הוא של אדישות בלבד, המהווה את החלופה החמורה יותר של הפזיזות".  

1. לסיכום; אדם הפועל במצב של שכרות מרצון נושא באחריות פלילית, מכוח החזקה המשפטית המייחסת לו מחשבה פלילית בעת ביצוע המעשה. קרי, מודעות "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה" כאמור בסעיף 20(א) לחוק העונשין, הגם שאחריות זו מוגבלת לעבירה שהמחשבה הפלילית הנדרשת להוכחתה היא מסוג אדישות (ראה פס"ד ג'אן), להבדיל מיסוד הכוונה.

סיוע לעבירת ההפקרה

1. עבירת ההפקרה הינה עבירת התנהגות מסוג של מחדל, ובגדרה מוטלת חובה על הנהג המעורב בתאונה להגיש עזרה למי שנפגע או עשוי היה להיפגע כתוצאה מהתאונה, גם אם התאונה לא הייתה באשמתו. החובה כפי שנקבעה בסעיף 64א לפק' התעבורה דאז הוטלה על "נוהג הרכב" (ראה הלכת ימיני).
2. ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ו (3) 187, בעמ' 231 להלן: "פרשת וייצמן" נקבע לעניין הסיוע לעבירת ההפקרה:

"תאונה שנפגע בה אדם היא המאורע המחולל חובה להושיט עזרה. הנוהג ברכב מצוּוֶה במצוות עֲשֵה של הושטת עזרה, והפרתה של מצווה זו- ככל שיש הפרה - באה מיד בסמוך לאחר התאונה. סיוע להפרת המִצווה - ככל שיש סיוע- מתגבש בה-בעת עם הפרתה של המִצוָוה. אמנם הנוסע שאינו נוהג ברכב נקלע למצב דברים שאינו בשליטתו, ואולם, בדיעבד קירבתו הייחודית לנוהג ברכב נותנת בידו יכולת וכוח שאין לאחרים שמחוץ לרכב. יכולתו של הנוסע להשפיע על הנוהג ברכב מייחדת אותו לעצמו... מחאה- ולו בקול דממה דקה- על הפקרת פצוע השרוע על הכביש, דבר של לא-כלום הוא, טרחה קלה-שבקלות, ואולם בטרחה זו של לא-כלום: ... יכול היחיד למנוע פגיעה- לעתים פגיעה חמורה ביותר- ביחיד ובחברה, פגיעה ששיעורה עולה עשרות מונים על הטרחה שהוא מתבקש לטרוח בה. ...".

עוד נקבע שם:

"אכן, לא בכל נסיבות שהן יש בכוחו של נוסע להשפיע- לכאן או לכאן- על הנוהג ברכב. ובהיעדר קשר קודם כלשהו בין הנוהג לבין הנוסע, קשר שבכוחו להעיד על סגולת-סיוע במחדלו של הנוסע, נתקשה לראות במחדלו של הנוסע מעשה סיוע... ואולם, כל מקרה יידון על-פי נסיבותיו. במקום שבו נוסע בעל-שררה- לורד, איש העסקים, שר או פקיד בכיר- ונהגו מחזיק בהגה, נוכל לראות בבעל-השררה מסייע, ואילו במקרה ההפוך - שבעל-השררה עולה מלפניו הרצון לנהוג ונהגו לידו - לא בהכרח כך יהיה... כל מקרה יידון לעניינו, ונסיבות העניין תקבענה אם נעברה- או אם לא נעברה- עבירה של סיוע על דרך-של-מחדל" (שם, בעמ' 235).

בפרשת וייצמן נקבע כי שתיקת הנוסעות ברכב, אשר נהגו פגע בשוטר והרגו, נשאה גרעין של סיוע, שכן ניתן היה לראות בה תמיכה וחיזוק לנהג לאזור אומץ ולברוח מהמקום בלי להושיט עזרה לשוטר שנפגע.

1. בהלכת ימיני אימץ בית המשפט העליון מסקנה זו, כפי שנקבעה בפרשת וייצמן וקבע כי יסודות עבירת הסיוע להפקרה מתקיימים גם באמצעות מחדל ובלבד שיש לנוסע השפעה על הנהג, קרי, אם היה הנוסע משמיע את דברו ומניא את הנהג מההפקרה – כי אז, היה הנהג נוהג אחרת.

ומן הכלל אל הפרט

הגנת השכרות

1. בליל האירוע שתתה הנאשמת משקאות אלכוהוליים מרצון ואחוז האלכוהול שנמצא בדמה, בבדיקה שנלקחה כשלוש שעות לאחר האירוע, עלה כפי שניים מסף השכרות החוקי. כעולה מחוות דעת המומחים מטעמם של הצדדים, בעת התאונה היה אחוז האלכוהול בדמה גבוה לערך פי שלוש מסף השכרות החוקי.
2. חרף ממצא זה, אין ראיה לכך שהנאשמת היתה שרויה במצב של שכרות בעת קרות התאונה, קרי מצב של "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה" כהוראת סעיף 34ט(ד) לחוק העונשין.
3. ואולם, אף אם היתה הנאשמת במצב של שכרות כפי שטענה, אף אז לא היתה נהנית מהגנת השכרות, שהרי כניסתה למצב זה היתה מרצון. בהינתן היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירת הסיוע להפקרה, שהינה עבירת התנהגות מסוג מחדל - להבדיל מעבירת תוצאה - היסוד הנפשי הנדרש להוכחתה הוא "אדישות". לפיכך, על הנאשמת חלה חזקת המודעות, חרף שכרותה הנטענת והיא מוחזקת כמי שהיתה מודעות להתרחשות התאונה, תוצאותיה והשלכותיה, או למצער, היתה מצויה במצב של עצימת עיניים.

נשמט אפוא היסוד להגנת השכרות שבפי הנאשמת.

היסוד הנפשי

1. הנאשמת טוענת כי לא הוכחו יסודות העבירה של סיוע להפקרה, שכן לא הוכח קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לגיבושה, אשר נגזר מהיסוד הנפשי של המבצע העיקרי שעניינו קיומה של מודעות להתרחשות התאונה, תוצאותיה ומעשה ההפקרה. לפיכך, ראוי לבחון אם הוכחה מודעותה של הנאשמת לאירוע התאונה ותוצאותיה.
2. העובדות החשובות לקביעת מודעותה של הנאשמת הינן כלהלן:

יחסי קרבה בין הנאשמת לגמליאל

• הנאשמת וגמליאל היו מיודדים ובליל האירוע, עובר לתאונה, הציע גמליאל לנאשמת להיות חברתו, ברם זו דחתה אותו בנימוק כי אין היא בשלה לקשר מחייב. ברי אפוא, שהשפעתה של הנאשמת על גמליאל היתה ניכרת.

עוצמת ההתנגשות

• בעת הפגיעה במנוח, היה הרכב במצב נסיעה, ללא האטה או עצירה. כתוצאה, עוצמת הפגיעה היתה עזה מאוד, בהינתן ממדי גופו של המנוח, שהיה גבוה למדי (1.77) ובעל משקל (102 ק"ג) (ראה דו"ח פתולוגי ת/42).
• עקב ההתנגשות, נזרק המנוח לעבר מכסה המנוע ומשם לגג הרכב ולאחר מכן לכביש. בעת היותו שרוע על הכביש, היה המנוח ללא רוח חיים.
• בוחן תאונות הדרכים, רס"ב אליעזר סייג, קבע כי מדובר בעוצמת פגיעה חזקה מאוד. ראה עדותו: "... המנוח לאחר הפגיעה הוצמד לרכב, מס' מטרים הייתה הדבקה שלו בחזית באזור מכסה המנוע בשמשת החזית, הוא הוצמד לחלון ולאחר מכן התגלגל על הכביש" [עמ' 58 לפרו']. הוא הוסיף: "עוצמת הפגיעה היתה מאוד חזקה, הנזק ברכב הוא מאוד קשה, יש תמונות על כך, יש מעיכה במכסה המנוע, בשמשת החזית שנופצה ונכנסה פנימה וגם בגג הרכב שהוא נמעך לאחור. כל אלה מעידים על נסיעה במהירות גבוהה יחסית לתנאי הדרך. הצמדות של הולך הרגל לשברירי שניות בזמן שהרכב מתקדם אותו זמן, לאחר מכן היזרקות של הולך הרגל על הכביש, יתכן והיה גלגול של הולך הרגל בכביש הוא נעצר" [עמ' 58 לפר'].
• גמליאל תיאר את עוצמת ההתנגשות באורח דרמטי: "זה היה גרנדיוזי (ההתנגשות – ו.מ), הרגשתי רע בגוף אחרי זה, בכל הגוף, שכל גופי מצטמרר. רעדתי בכל הגוף" [עמ' 131 לפר'].
• מדו"ח בדיקת הרכב, על הנזקים שבו, ניתן לעמוד על עוצמת ההתנגשות: "... נפוץ של שמשת החזית עם חומר הנראה כרקמות ודם... בבדיקת תא הנוסעים נראה הממצאים הבאים ... שברי זכוכית על מושבי המכונית ולמרגלותיהם..." (ת/45). ובאשר לתמונות הרכב לאחר התאונה, אלו אינן מותירות ספק ביחס לעוצמת ההתנגשות ותוצאותיה (ת/24).

1. הראיות מצביעות אפוא על פגיעה בעלת עצמה רבה במנוח. חזקה על אדם סביר שהיה מצוי ברכב שהיה ער להתרחשותה וחושיו היו מתחדדים גם אם היה במצב של עייפות, נמנום ואפילו שינה עמוקה. לא רק ההתנגשות היתה מטלטלת כל אדם סביר, אלא אף תוצאותיה; ניפוץ השמשה הקדמית אשר שברי הזכוכית נזרקו לעבר מושבי הרכב, הנזק הכבד שנגרם לרכב וכתמי הדם שנמצאו בו.
2. בכל אלו יש כדי לעורר בלבו של אדם סביר חשד או חשש שמא כתוצאה התאונה נפגע אדם והוא זקוק לעזרה. דומה, כי הנאשמת הגיבה בהתאם וכמצופה מאדם סביר; כך עולה מעדותו של גמליאל, כמו גם מחלקים בעדותה, כי היא התעוררה בבהלה, בכתה, פנתה לגמליאל וביקשה לברר מה קרה. אומנם, גרסתה העיקרית היא, כי התעוררה משינה עמוקה ומיד שבה לישון – אולם זו הופרכה בעליל. הגרסה, כאמור, לא עומדת במבחן ההיגיון והמציאות.

מרחק הנסיעה ממקום התאונה לביתו של גמליאל

1. הוכח, כי ביתו של גמליאל נמצא מרחק קילומטר בקו אווירי ממקום התאונה, קרי, דקה נסיעה מהמקום (עמ' 48 לפר'). למשך הזמן הקצר, בו המשיך גמליאל בנסיעה, יש השלכה מכרעת על סבירות גרסתה של הנאשמת, אשר ביקשה לשכנע, כי במהלך הנסיעה הקצרה הזו, היא הספיקה להתעורר, להיבהל, להתרשם ממצבו הקשה של גמליאל ולשוב ולהירדם. האומנם?! הגרסה אינה עומדת במבחן המציאות.

מצבו של גמליאל לאחר ההתנגשות

1. מיד לאחר התאונה, נכנס גמליאל למצב של היסטריה. הוא פרץ בבכי ואיבד את עשתונותיו. ראה דברי הנאשמת במשטרה: "...שאלתי אותו כזה והוא היה היסטרי .... ש. אמרת שהוא היה היסטרי, במה בדיוק זה התבטא? ת. הוא היה בשוק כזה.." (עדות הנאשמת -ת/17 מיום 6.7.10). ובהמשך: "ופשוט ראיתי אותו בוכה שגם בכיתי...הוא היה נראה לי היסטרי" (ת/19א מיום 8.7.10).
2. גמליאל אישר את הדברים ואף חידד אותם: "הייתי מלא דם, מלמלתי לעצמי דברים, הייתי בהלם, יכול להיות שהיא זרקה לי מילה ולא שמעתי, היייתי ב'אווט'. הייתי מלא זכוכיות ודם, בכל מקום דיממתי. ירד הרבה דם... כשדיברנו לא הייתי בפוקוס, לא ידעתי מה אני אומר ודברתי מתוך בלבול ומתוך לחץ...אני זוכר שבכינו בזמן הנסיעה, אחרי הבום. כשעצרתי את האוטו, לא זוכר בדיוק למה... הייתי ב'אווט' ובכיתי,... הייתי בהלם" [עמ' 130, 131, 132 לפר']. גם בהודעותיו במשטרה תיאר תחושות דומות: "הייתי בהלם, היו הבעות פנים שלי הייתי בהלם, הייתי בטראומה, עד עכשיו אני לא ישן...קודם כל פחדתי, בלי קשר נבהלתי, הייתי בהלם באותו רגע, חשבתי על החיים שלי, פחדתי מאוד..." (ת/11 מיום 9.7.10 עמ' 2).
3. גמליאל אישר, כי מיד לאחר התאונה, הוא היה מודע לחומרתה ותוצאותיה. ביוזמתו ציין, כי אמר לנאשמת שדרס אדם. ראה דבריו בהודעתו מיום 9.7.10: "אני אמרתי בזמן הנהיגה כאשר הגעתי לתחילת הרחוב שלי, רמב"ם, אני לא יודע מה לעשות והיא השתטחה לי על הרגל והתחילה לבכות והיא מלמלה דברים לא זכור לי... ש. אתה אמרת לה שאתה פגעת באדם והיא בכתה, האם זכור לך המקרה הזה ומתי זה היה? ת. כן, זה זכור לי ואני אמרתי לה את זה בבית והיא שתקה ובכתה נשכבה על המיטה שלי ובכתה ולא דיברה ואני שמתי את הראש על הכרית וגם אני דמעתי ובכיתי כי הבנתי שעומד להיות בלאגן רציני והבנתי שפגעתי בהולך רגל ... ש. מתי יונית הבינה שפגעת בבן אדם? ת. בבית נראה לי ואני לא הקשבתי לה מהתחלה לא עניין אותי באותו רגע. היא מלמלה דברים ובכתה ליטפתי לה את הראש ואמרתי לה יהיה בסדר, זה יסתדר ואני חייב ללכת אחר כך למשטרה והיא הייתה בהלם לא הקשיבה לי ובכתה. ... יונית ... והיא לפני התאונה נמנמה עצמה עיניים ואז והיתה לה מודעות שהיתה תאונה, אני לא מנסה לכסות עליה אבל לא נראה לי שהיא ידעה שאני פגעתי בהולך רגל ואני הייתי מודע לכך שפגעתי בהולך רגל" (ת/11, עמ' 2, 3). כאמור, גמליאל אמר לה כי דרס אדם. ובהמשך: ".... ידעתי שתבוא משטרה והתחבקנו. כשראינו אתכם פחדתי, אני ידעתי שאני הולך לקבל בראש וגם יונית ידעה, אני לא מתחמק מהמעשים שלי. ש. למה אתה מתכוון שיונית ידעה שאתה הולך לקבל בראש? ת. מהתאונה, אמרתי לה שפגעתי בבן אדם, שמעתי את המשטרה כשהם היו בדלת אז התחבקנו כי ידעתי שמצבי לא מזהיר" ( ת/13 מיום עמ' 3-4).
4. בעדותו חזר בו גמליאל מדבריו וביקש "לרכך" את גרסתו, כדי לגונן על הנאשמת, כאשר אמר כי הנאשמת לא שמעה את דבריו. גמליאל הוכרז כעד עוין והודעותיו במשטרה התקבלו כראיה, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971.

בעדותו, אישר גמליאל כי לא שיקר באמרותיו במשטרה. הואיל וכך, ולנוכח המגמה הברורה שניכרה בעדותו בבית המשפט לסייע לנאשמת, אל מול תוכנן הבהיר והברור של אמרותיו במשטרה, יש להעדיף אותן על פני עדותו בבית המשפט ולקבוע כי הן משקפות את המציאות כפי שאירעה.

1. גרסת גמליאל במשטרה שומטת את היסוד לטיעון הנאשמת, בסיכומי בא כוחה, כי במכונית שררה "אווירה מונוטונית" אשר הופרה אך "לרגע" בשל הפגיעה במנוח, אולם עוצמתה לא היתה "הכצעקתה" ומיד לאחריה שבה "אותה 'שלווה מונוטונית' לכנה שהרי שגיא ממשיך לנהוג לביתו כאילו לא אירע דבר" (עמ' 12 לסיכומי הסנגור). עדות גמליאל רחוקה מלבטא "שלווה מונוטונית" או נהיגה לביתו "כאילו לא אירע דבר". ההיפך הוא הנכון. עולה, כי ברכב שרר כאוס של ממש - גמליאל בכה בהיסטריה. בעקבותיו אף הנאשמת. שניהם היו מבוהלים ומבועתים.
2. מיד לאחר התאונה הודיע גמליאל בטלפון למעבידו כי לא יגיע לעבודה בשל תאונת דרכים שעבר. עובדה זו מפריכה את טענת ההגנה לפיה, גמליאל התנהג כמי ש"לא אירע דבר". ראה דבריו: "אני רוצה לומר שאחרי התאונה התקשרתי מהנייד שלי למעביד שלי ... ומסרתי לו שעברתי תאונה ואני לא יכול להגיע. השיחה הייתה כאשר הגעתי לחנייה של הבית. ...ידעתי שפגעתי בהולך רגל ולא ידעתי את חומרת הפגיעה." (ת/9, עמ' 3).
3. הנאשמת אישרה בחקירתה כי שמעה את שיחתו של גמליאל למעבידו, הגם שביקשה לטשטש את תוכנה, "הוא דיבר עם משהו בטלפון שלא יוכל להגיע לעבודה וזהו.." (ת/21 הודעה מיום 12.7.10). ובהמשך: "ש. שגיא, אמרת במפורש שאמרת לה שדרסת בן אדם והיא שמעה את זה, מה אתה אומר? ת. אמרתי או מה אני עשיתי... יונית: גם אם הוא אמר אני לא שמעתי כי הוא הפנה אלי גב, כי הוא דיבר עם בעל הבית שלו. .." (עימות, ת/21).
4. ברי, כי באותה עת חושיה היו מחודדים. כך, כאשר הקשיבה לשיחת הטלפון בין גמליאל למעבידו ועל אחת כמה, כאשר שמעה מפיו, כי דרס אדם. ודוק; הדברים נאמרו באותו מעמד.
5. אמנם, בעדותה חזרה בה הנאשמת מגרסתה כי ידעה שגמליאל שוחח עם מעבידו וגרסה כי: "... דיבר עם משהו וזהו. שמעתי שהוא אומר שהוא לא יכול להגיע ולא מעבר לזה... משהו שהוא לא יכול להגיע, אני לא זוכרת אם גם לעבודה.." [עמ' 161 לפר']. אולם ברי כי עשתה כן משהבינה את חשיבותה והשלכתה על מודעותה להתרחשות התאונה ותוצאותיה.

גרסת הנאשמת

1. הנאשמת, בחורה צעירה ונורמטיבית, בת למשפחה שמקיימת אורח חיים מסורתי ושמרני. ברקע מצוי משבר אישי בו היתה שרויה, עקב עזיבתה את לימודיה במדרשה לבנות בירושלים ומעברה להתגורר בדירה שכורה בעקרון, ללא ידיעת הוריה ובלא הסכמתם. חששה שמא הדבר ייוודע להם הדריך את תשובותיה בחקירתה במשטרה. היא ביכרה להציג גרסה שקרית לחוקריה ובלבד שלא להיחשף במעשיה בפני משפחתה: "ש. אז למה במשטרה אמרת כי שגיא אסף אותך מחברתך מלכה? ת. כי במשטרה אמרתי את זה כי נורא פחדתי מההורים שלי. אצלנו זה לא מקובל ועד היום זה לא מקובל ואני לא בקשר איתם. ש. מדוע לשקר בנקודה הזו..? ת. ... כי ההורים שלי ידעו שאני בירושלים ואני חששתי שזה יגיע אליהם אם המשטרה תספר להם.." (עמ' 153 לפר') ובהמשך: "ש. למה את משקרת בחקירתך למשל בת/16 שורות 6-7 ואת טוענת שלא שתית כלל אלכוהול בפארק אלא רק אקסל? ת. כי חששתי שזה יגיע להוריי שאני שותה, אצלנו זה לא מקובל שבחורה שותה. מה שכן שיקרתי, היה הקטע שאמרתי להם שאני אצל חברות מהסיבה שזה לא ייוודע להוריי" (עמ' 154 לפר').

עניין לנו בנאשמת אשר האמת אינה נר לרגליה. היא לימדה על עצמה כי ביכרה להציג גרסה שקרית כאשר חששה מפני הוריה.

1. גרסת הנאשמת היא, כי ישנה בעת התאונה ולאחריה ועל כן, לא היתה מודעת להתרחשותה. רק לאחר שנלקחה לבית החולים לשם נטילת בדיקת דם, נמסר לה על ידי השוטרים כי נפגע אדם עקב התאונה. לשיטתה, מודעותה נשללה עקב היותה "שפוכה" בעת התאונה, מה גם שימים ארוכים טרם התרחשותה, לא ישנה ועל כן, היתה שרויה בתשישות עמוקה.
2. גרסתה, לאורך הדרך היתה מגמתית ונעדרת היגיון וסבירות. הסתירות שנגלו בה מטילות צל על מהימנותה.
3. בהתייחסה לעוצמת התאונה, גרסה הנאשמת בעדותה, כי לא חשה במאומה: "מהבום הזה גם לא התעוררתי מסיבה שלא נפצעתי או נשרטתי. לא קרה לי שום נזק... " (עמ' 150 לפר'). במשטרה גרסה אחרת: "בדרך אני נרדמתי ושגיא הוריד את החברים שלו ובדרך הרגשתי שנתקלנו במשהו, אני התעוררתי לשנייה ושוב נרדמתי מבלי להסתכל מה קרה... ש. האם שמעת רעש פגיעה במהלך הנסיעה? ת. אני הייתי עייפה והתעוררתי לשנייה ונרדמתי שוב... " (ת/16 מיום 6.7.10 שעה 09:22). הנה, היא התעוררה ל"שנייה". האם נבהלה? ההיגיון והסבירות מטים את כף לחיוב, אולם הנאשמת בקשה לטשטש גם עובדה זו: "... המשכנו הביתה עד שקמתי בבהלה מהבום ושוב נרדמתי.. הייתי בבהלה, תקשיב, לא קמתי מהבהלה, לא יודעת ראיתי משהו מטושטש, הייתי כל כך עמוקה בשינה..." (הדגש לא במקור – ו.מ, ת/21א' עמ' 6). האם בכתה? לכאורה, בוודאי! כך העיד גמליאל ואף הנאשמת תיארה דמעות ש"נשרו" מעיניה, אולם לשיטתה, לא היה בהן כדי ללמד על בכייה: " ש. אני אומר לך ששגיא טוען כי אכן נמנמת במהלך הנסיעה הקצרה מהפארק לזירת התאונה אך לאחר התאונה פרצת בבכי והנחת את ראשך על רגלו עד שהגעתם לביתו ושם עם יציאתך מהרכב הוא אמר לך כי דרס בן אדם ואת המשכת לבכות במיטה. עוד הוסיף שגיא כי הצעת להתקשר למשטרה אך הוא התעלם מכך ואמר לך שיהיה בסדר. מה את אומרת על כך? ת. ממש לא. לא בכיתי באוטו. הוא לא אמר לי על התאונה וגם במיטה לא פרצתי בבכי, ירדו לי דמעות בגלל שהוא בכה, אני לא יודעת למה הוא בכה. הוא בכה גם לפני התאונה" (ת/21א' עמ' 6).

האם שאלה את גמליאל על אשר אירע? לגרסתה, בוודאי שלא, מאומה לא עניין אותה פרט לשנתה: "לא היה מעניין אותי על אף אחד .. לראות באמת מה קרה, קמתי בבהלה וואו מה זה וזהו, פשוט נרדמתי בחזרה" (ת/21א' עמ' 6). ובמקום אחר: " לא דיברתי איתו ולא הסתובבתי ....ואמרתי כאילו למה לא שאלתי אותו ואני מרגישה עכשיו כאילו מטומטמת שלא שאלתי באמת, הייתי עם עצמי..." (ת/21 א' עמ' 13) ובעדותה בבית המשפט: "אני לא שאלתי את שגיא מה קרה" ומנגד בת/17: "ואני שאלתי אותו מה זה היה והוא לא ענה לי".

דיון

ידיעת הנאשמת כי אדם נפגע

1. גרסת הנאשמת אינה מהימנה ואין לסמוך עליה. כך, אין להאמין לה, כי לא שמעה את גמליאל כאשר אמר לה כי דרס אדם. מעדותו עולה, כי אמר לה את הדברים יותר מפעם אחת ובדרכים שונות; פעם אמר "יו, מה עשיתי" ופעם אחרת ציין מפורשות שדרס אדם, ובחדרו אמר לה כי הוא יודע שעליו לפנות למשטרה וש"יהיה בסדר". הנה כי כן, ברי שהנאשמת ידעה שאדם נדרס במהלך התאונה.
2. חומרת הנזקים ברכב, הזגוגית המנופצת וכתמי הדם העידו על חומרת התאונה והשלכותיה. גרסותיה הסותרות מלמדות על היתה מודעות היטב לנזקים. תחילה גרסה כי כלל לא ראתה נזקים "התעוררתי לשנייה ושוב נרדמתי מבלי להסתכל מה קרה" (ת/16 ש' 9-10). בהמשך אישרה, כי ראתה שימשה מנופצת ואף שאלה את גמליאל לפשרה, אולם לא נענתה (ת/17 ש' 52-54). אחר כך שינתה את טעמה וגרסה כי חשבה שהרכב פגע בעמוד "לא ראיתי במה הוא נתקע, זה היה נראה לי עמוד. אפילו לא ראיתי כי השמשה.. אני פשוט התעוררתי, זה היה נראה לי עמוד" (ת/18 ש' 9-10). בהמשך אישרה כי ראתה שמשה מנופצת, הגם שהוסיפה כי ערבבה בין חלום למציאות (ת/20 ש' 32-36 ות/21 ש' 16-18).
3. עלה בבירור, שהנאשמת הבינה היטב שאירעה תאונה. אף אם סברה שמדובר בתאונה שעניינה היתקלות בעמוד – גרסה שאיננה מקובלת עלי – הרי די בה כדי לבסס את מודעותה לעצם התרחשות התאונה, אולם ברי מהנסיבות שהוכחו, כי הנאשמת ידעה שאירעה תאונה קשה שכתוצאה ממנה, נדרס אדם.
4. הנאשמת ביקשה לתרץ את מחדלה במילותיה: "מה לעשות, קורה שנרדמים וזהו...” (ת/21א'). האומנם כך? כאשר מדובר בתאונה קשה ומטלטלת, אשר תוצאותיה הרות אסון, ברי שהנאשמת חוותה זעזוע קשה ועמוק. שוכנעתי, מעבר לכל ספק סביר, כי עקב ההתנגשות העזה קמה הנאשמת משינה לערנות מוחלטת. היא נבהלה, בכתה והיתה מודעת היטב למתרחש. גרסתה, לפיה התעוררה לרגע ושבה לישון, אינה סבירה ואין היא מתיישבת עם הראיות; נפץ הזגוגיות שהושלכו אף לעברה, הנזקים הכבדים ברכב, כתמי הדם, תגובתו ההיסטרית של גמליאל, ומעל לכול, דבריו כי דרס אדם - כל אלו היו לנגד עיני הנאשמת מיד לאחר שהתעוררה משנתה. בנסיבות אלו, לא יעלה על הדעת, כי חזרה לישון כאילו מאומה לא קרה.

שתיקת הנאשמת

1. בפרק הזמן הקצר שנותר לנסיעה עד החניית הרכב מול ביתו של גמליאל, ממילא לא היה סיפק בידי הנאשמת להירדם. היא אישרה, כי הבינה שאירעה תאונה, הגם שלשיטתה, תאונה קלה, היא אישרה כי הבחינה בבכיו של גמליאל ובמצב ההיסטרי בו היה שרוי, היא אף אישרה שהבחינה בשמשה המנופצת, היעלה על הדעת כי שבה לישון ואף נרדמה במהלך נסיעה כבת דקה? הגרסה מופרכת בעליל.
2. ודוק; עבירת ההפקרה הינה עבירה נמשכת. היא החלה מיד לאחר התאונה והסתיימה עם הגעת השוטרים לביתו של גמליאל, שעה קלה לאחר מכן. בכל רגע נתון בפרק הזמן המתואר, היה סיפק בידי הנאשמת להעמיד את גמליאל על חומרת מעשה ההפקרה, להאיץ בו לשוב לזירת התאונה, לבחון את אשר אירע וכמובן, להודיע למשטרה ולהזעיק עזרה.
3. תחת זאת, ביכרה הנאשמת לשתוק, לשכב חבוקה עם גמליאל, להרעיף עליו חום ולעודד אותו. שתיקתה היתה "שתיקה רועמת", שבוודאי יש לראות בה תמיכה ועידוד לביצוע מעשה ההפקרה. כך אף החום שהרעיפה עליו, כאשר שכבה חבוקה עמו במיטה. אין ספק שהנאשמת לימדה על עצמה, כי בהתנהגותה, במחדלה, סייעה לגמליאל במעשה ההפקרה שביצע.
4. גמליאל חיזק מסקנה זו בדבריו: "ש. ...כשנכנסו (שוטרים – ו.מ) לחדר שלך בבית וביקשנו מכם להתלוות אלינו אתה ויונית התחבקתם ובכיתם, למה? ת. אני יודע, ידעתי שתבוא משטרה והתחבקנו כשראינו אתכם פחדתי אני ידעתי שאני הולך לקבל בראש וגם יונית ידעה " (ת/13 12.7.10, עמ' 3-4).
5. ב"כ הנאשמת טען כי מזכרו של השוטר ניר קוסטיקה מיום 6.7.10 (ת/35), בו ציין כי: "... שגם שגיא וגם חברתו הלכו באופן לא יציב בקושי דברו ועיניהם היו מאוד אדומות, נראה שלא הבינו מה קורה איתם ועל מה הם נדרשים להתלוות לשוטרים" תומך בגרסת הנאשמת, לפיה היתה מטושטשת ולא מודעת לסביבתה. אין לקבל את הטענה. השוטר קלט בחושיו שהשניים היו במצב של טראומה ופירש את התנהגותם בדרכו. זאת ועוד, ברי כי המפגש עם השוטרים היה דרמטי וטראומטי. בני הזוג התעלמו מהשוטרים. במצב דברים זה, אין בעדות השוטר קוסטיקה כדי תמיכה ביחס למצב מודעותה של הנאשמת.
6. העולה מכל האמור לעיל הוא שהנאשמת היתה מודעת לקרות התאונה, ידעה כי במהלכה נפגע אדם ובשתיקתה, עודדה את גמליאל להפקיר את המנוח מתבוסס בדמו.

עצימת עיניים

1. מודעותה של הנאשמת הוכחה מעל לכל ספק סביר. עם זאת, בבחינת למעלה מן הדרוש, יצוין, כי גרסתה מעמידה אותה כמי שסייעה לגמליאל בעבירת ההפקרה, על דרך עצימת עיניים.
2. החשד שהתעורר בלב הנאשמת, אף לשיטתה, כי אירעה תאונה הקים את חובתה להורות לגמליאל לעצור לצד הדרך ולבחון את זירת התאונה, שמא נפגע אדם. משבחרה הנאשמת לעצום את עיניה ולהסתפק במסקנה הלכאורית, כי מאומה לא אירע למעט נזק לרכוש – היא לא יצאה ידי חובתה בדין. ראה דבריה: "היה נראה לי שהוא פגע בעמוד. לפי הנזק לא נראה לי שהוא פגע בבן אדם, כי לא היה קורה כמעט כלום לאוטו..." (ת/21א' עמ' 2, 3).
3. את המצב של עצימת עיניים היטיבה לתאר הנאשמת במילותיה: "יצאנו מהאוטו, פשוט לא יודעת איך לא חשבתי לשאול את שגיא מה בדיוק קרה, אמנם שאלתי אבל לא עמדתי על שלי בקטע של מה קרה, בוא נחזור, נראה מה בדיוק היה, אבל זה היה נראה לי כל כך חלום שלא התעמקתי בזה..." (ת/19א מיום 8.7.10).
4. עולה, כי חרף החשד שהתעורר בה ביחס לטיב התנהגותו של גמליאל או ביחס לאפשרות שהתקיימו נסיבות המקימות חשד לפגיעה באדם, היא נמנעה מלבררן. לפיכך, למצער, סייעה הנאשמת לגמליאל בעבירת ההפקרה בעצימת עיניים, בכך שלא נקטה פעולות הנדרשות לבירור נסיבות התאונה, אם נפגע אדם ובאם נזקק הוא לעזרה.

סיכום

1. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של סיוע להפקרה לפי סעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ג , 14 אוקטובר 2012, במעמד הנאשמת וב"כ הצדדים.