מבוא

1. לפני תובענה שראשיתה ביום 11/7/2010, כתביעה קטנה, ואשר עניינה פגיעה בפרטיות התובע.
2. התביעה הינה לתשלום סך של 8,000 ₪ פיצוי, בגין פגיעה בפרטיותו של התובע, בכך שהנתבעת באמצעות השוטר, אילן מתתיהו (להלן: "השוטר אילן") יצרה עימו קשר טלפוני ביום 29/6/08 , למספר טלפון אשר לטענתו הינו מספר חסוי, והרשום על שם התובע ברשת הסלולארית, וזאת לצורך הודעה לו, על קיומו של צו הבאה כנגדו.
3. לטענת התובע, השגת מספר הטלפון החסוי ע"י הנתבעת באופן הנ"ל, היתה שלא כדין, ויש בכך כדי להפר את הוראות חוק הגנת הפרטיות, והכול כאמור בחוק.
4. יודגש כבר בראשית, כי עסקינן בשיחת טלפון שבוצעה ע"י השוטר אלן ביום 29/6/08 על מנת להודיע לתובע על קיומו של צו הבאה נגדו, שכן התובע לא להתייצב לדיון בעניינו בבית המשפט, אשר נערך בפני כבוד השופט אבו טהה. שיחת טלפון זו נערכה, לאחר שהושארו לתובע מספר לא מבוטל של הזמנות לסור למשטרה, אשר לא נענה להן.
5. בתביעתו טען התובע כי בוצעה כלפיו אף עוולת התקיפה וכן עוולת הרשלנות, בכך שאויים כי יטופל על ידי "בילוש בשעות הלילה" וכי הדבר נעשה מתוך מודעות של השוטר אילן ולמטרת איום.

השתלשלות העניינים בתובענה דנא

1. התובענה שבפני החלה כתביעה קטנה, אשר הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות לפני למעלה מארבע שנים, ונידונה בפני כבוד השופט גד גדעון. במסגרת הדיון שנערך בפני השופט כתביעה קטנה, התבקש התובע להשיב לעניין חסינות הנתבע 1, השוטר אילן, וכן ניתן צו לחברת פרטנר להבהיר האם במהלך 2008 התקבלה בקשה, ממשטרת ישראל, להמציא מספר טלפון חסוי על שם התובע.

1. ביום 15/6/2011, ניתנה החלטת כבוד השופט גד גדעון לפיה התביעה נגד הנתבע 1 נדחית והמדינה, הנתבעת 2, תבוא בנעליו. בהמשך, כפי שיפורט בהרחבה להלן, החליט בית המשפט על העברת התובענה לבית משפט השלום, כתביעה בסדר דין מהיר.
2. ביום 12/2/12 הוגשה בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, כאשר הנימוקים לה הינם כי עסקינן בתביעת סרק המהווה תביעה קנטרנית, ובה ניסיון ליצור עילה "יש מאין", תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. התובע, כך נטען, תולה את טענותיו המשפטיות ב"גמגום של נציג חברת פרטנר", הא ותו לא. עוד נטען כי חרף ההזדמנות שניתנה לו להוכיח את טענותיו המשפטיות, התובע ממשיך ומזלזל בהחלטות שיפוטיות, לא מסר הצו לחברת פרטנר כאמור בהחלטת בית המשפט ממועד הדיון, ולא מקיים אחר הוראות בית המשפט בכללותם.
3. כבוד השופט גד גדעון דחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, וקבע כי חרף טענות הנתבעת, טענות התובע מקימות עילת תביעה. כמו כן, שרטט וצמצם בהחלטתו זו, את גדר המחלוקת, כפי שיפורט בהרחבה להלן:
4. בהחלטתו זו, מיום 30/7/2012, קבע כבוד השופט גד גדעון כלהלן:

"...לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף בשלב זה. טענות המבקשת במסגרת בקשתה לסלק התביעה על הסף, מתייחסות בעיקר לקושי הצפוי בהוכחת התביעה, בהעדר ראיות להוכחת הטענה בדבר השגת מספר הטלפון החסוי כנטען. דא עקא, קשיי הוכחה לכשעצמם, אינם מצדיקים סילוק התביעה על הסף. לענין זה, יש לבחון האם כתב התביעה, כפי שנוסח, מבסס עילת תביעה...".

וכך קבע כי "...אם יוכח כי מס' הטלפון היה אכן חסוי מפני השוטר בתקופה הרלוונטית, מכח דין או הסכם, הרי שניתן יהיה לראותו כחלק מ"...ענייניו הפרטיים של אדם...", כאמור בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות...אם יוכח, כי מספר הטלפון האמור, אכן הושג מחברת הטלפונים הסלולאריים כנטען, ובהנחה, כי חברה זו מחוייבת היתה כאמור בסודיות המספר מכח דין או הסכם, יעבור אל הנתבעת הנטל להראות, כי השוטר פעל כדין בהשיגו את המספר מן החברה, ע"פ הוראות חוק סדר הדין הפלילי ....או ע"פ הוראת דין אחרת, ויודגש, כי נוכח הפגיעה בפרטיות הגלומה בו, יש לפרש את הוראת החוק לענין קבלת נתונים חסויים, באופן דווקני ואף מצמצם...".

1. באשר לטענות התובע בדבר עוולות התקיפה והרשלנות שבוצעה כלפיו, דחה אותם כבוד השופט גד גדעון מכל וכל, ומשכך הקים מעשה בית דין לעניין זה, האמור בתביעת התובע. כבוד השופט קבע בהחלטתו זו כלהלן:

"...יש עם זאת, לקבל את טענות המבקשת ביחס לחלק האחר של התביעה, שעניינו טענת התובע לפיהן בוצעה כלפיו עוולת תקיפה, על דרך של הפניית איום כלפיו, במסגרת ההזמנה לסור למשטרה, הכוללת התראה על מאסר, מקום שלא יתייצב בתחנת המשטרה. זאת, באשר על פני הדברים, השארת הזמנה כאמור בבית התובע, אינה באה בגדר "...איום, על-ידי מעשה או על ידי תנועה...", כנדרש על מנת ש"איום" יבוא בגדר "תקיפה" כאמור בס' 23 לפקודת הנזיקין. יתרה מזאת, נראה שבנסיבות עומדת למבקשת (אשר באה בנעליו של השוטר, לענין התביעה) ההגנה הקבועה בסעיף 24(4) לפקודה, משום שהותרת ההזמנה בבית התובע באה במסגרת ביצועו של צו המאסר שעמד נגדו אותה שעה, מכח החלטת כב' ראש ההוצל"פ, כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה. באין חולק על כך, שצו המאסר אכן עמד בתוקף במועד הרלוונטי, וכי על השוטר היה לבצעו, סבורני כי לא ניתן לייחס לו ביצוע עוולת רשלנות בגין ההזמנה האמורה, כנטען בסעיף 9 לכתב התביעה....".

1. כמו כן, וכאמור לעיל, קבע כבוד השופט גד גדעון בהחלטתו מיום 20/2/2012, כי על התובענה להתברר בבית משפט השלום, וזאת "...נוכח היקף הטיעון, מורכבות הטענות וכמות הראיות הצפוייה במסגרת ההתדיינות בין הצדדים...", והתובענה הפכה לתביעה בסדר דין מהיר. כתב תביעה מתוקן הוגש לתיק ביום 23/9/12, ומכאן התובענה שבפני.

המסגרת הנורמטיבית

1. המסגרת הנורמטיבית הנדרשת לענייננו מעוגנת בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), הקובע בענייננו פיצוי לנפגעים על פי חוק זה עד סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. התובע בענייננו, מדגיש כי נגרם לו נזק לא מבוטל. לצד זאת, עותר הוא לפיצוי סמלי, כהגדרתו, על הסך של 8000 ₪ בלבד.
2. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- נתוני תקשורת), התשס"ח- 2007 (להלן: "חוק נתוני תקשורת") אף הוא רלוונטי לענייננו. יובהר כי חוק נתוני תקשורת פורסם ברשומות ביום 27/12/2007, ונכנס לתוקף ביום 27/6/2008, דהיינו, יומיים לפני השיחה נשואת התובענה. בכתב התביעה המקורי לא הפנה התובע לעוולות לפי חוק זה.
3. חוק נתוני תקשורת- אשר כאמור פורסם ברשומות ביום 27/12/2007, ונכנס לתוקף ביום 27/6/2008- מאפשר לרשויות החקירה בישראל לקבל לרשותן נתוני תקשורת של כלל מנויי בזק, כפי הגדרתם בחוק ובהתאם לתנאים המפורטים שם.

טענות הצדדים כעולה מכתבי טענותיהם:

טענות התובע:

1. התובע הגיש כאמור כתב תביעה מתוקן ביום 23/9/12, אשר ממנו עולה כי הנתבעת פגעה בפרטיותו, בכך שאחד מאורגניה, הוא השוטר אילן, השיג את מספר הטלפון החסוי שלו שלא כדין וכתוצאה מכך- קיים שיחת טלפון אליו.
2. לטענת התובע, ביום 29/6/08, בין השעות 15:00 ל- 20:00, התקשר השוטר אילן למספר סלולארי חסוי הרשום על שם התובע ברשת "אורנג'". ההתקשרות נגעה לצו מאסר שניתן דאז בתיק הוצל"פ מזונות אשר מספרו הינו 14-00088-97-3 , ואשר התנהל בלשכת הוצל"פ באר שבע, או לחילופין, בגין צו הבאה שניתן כנגדו בת"פ 4365/05, זאת לאחר שהתובע נפל למשכב ולא התייצב לדיון בעניינו.
3. לטענת התובע הצו פקע לאחר מכן, והוא מצרף לנספחיו הקלטה של השיחה. כמו כן הוא מצרף לכתב תביעתו העתק מצו המאסר בתיק ההוצל"פ, צו שבוטל לאחר מכן, וכן העתק מהודעותיו במשטרה.
4. לטענת התובע מעת שהתחבר לקו בשנת 2000 ביקש מחברת הסלולר לשמור על מספר הטלפון שלו כחסוי. התובע טען במסגרת כתב תביעתו המתוקן ואף בתצהיר מטעמו מיום 28/11/13 חזר וטען, כי מייד לאחר שיחת הטלפון המדוברת של המשטרה אליו וכפועל יוצא ממנה, הוא יצר קשר טלפוני עם נציג חברת הסלולר, בכדי לברר האם נמסרו נתונים בעניינו למשטרה. נציג השירות אשר ענה לטלפון באותם רגעים והשיב לתובע, השיב לו לטענתו באופן מגומגם, דבר אשר ממנו הקיש התובע כי אכן נתבקש מידע מחברת הסלולר ע"י הנתבעת.
5. עוד טוען הוא כי ביום 26/6/08, בטרם האירוע האמור, הושארה ע"י אילן השוטר בכתובת התובע הודעה המכילה "מסר מאיים", לפיו יפשטו על ביתו בשעות הלילה שוטרי בילוש, במטרה לעצרו, להבדיל מלאסרו. לטענתו, השוטר אילן התרשל בתפקידו וכלל לא ציין בה בגין מה נדרש הוא להגיע למשטרה, ובגין מה זומן הוא. לטענותיו, כל תלונותיו בעניין לא זכו לכל מענה.
6. התובע טוען כי הינו אדם הקנאי מאוד לפרטיותו, וכן כי קיימת מערכת יחסים של "חוסר אמון" ושל "יריבות קשה", כהגדרתו, בינו לבין המשטרה. לדבריו, לנוכח כך, מספר הטלפון שלו הינו חסוי ואינו מופיע במודיעין בזק. לא רק זאת אלא שלדבריו מעולם לא מסר מספר זה לגרושתו, לגורם ממסדי כזה או אחר, וכן לא להוצל"פ.
7. לטענתו, וכסימוכין לטענות אלו, צרף הוא לכתב תביעתו מסמך חקירה משנת 2003, של התובע אצל הנתבעת, בו ציינה המשטרה כלהלן: "...קיים נייד נוסף- מסרב לתת מספר". (צורף כנספח ג).
8. כמו כן, טען התובע כי אופן השגת הטלפון ע"י השוטר אילן, תוך פגיעה בפרטיותו, ידוע לנתבעת בלבד.
9. התובע מפנה בטיעוניו בכתב התביעה המתוקן לסעיף 4 לחוק נתוני תקשורת, לחוקי היסוד ולמהפכה החוקתית שחוללו, כך לטענתו ואשר מעגנים בתוכם, את הפגיעה בפרטיות כזכות יסוד חוקתית מוגנת, וכן לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א, 1981, אשר, לטענתו, הפגיעה אשר בוצעה בו, התובע, מעוגנת באחת החלופות הקיימות בסעיף 2 לחוק.
10. וכך, לטענתו, חשיפת מספר הטלפון החסוי של התובע והשימוש אשר עשו בו הנתבעים, שלא בהסכמתו, מהווים פגיעה בלתי סבירה בעליל בפרטיות התובע, אשר נעשתה במכוון, ביודעין ובהעדר תום לב. השגת מספר הטלפון האמור נעשתה שלא כדין ותוך שימוש לרעה בסמכויות המשטרה, בעורמה, בדרך פסולה ובלתי חוקית, ושלא לצורך חקירה פלילית.
11. לא רק זו אף זו, אלא שמעבר לפגיעה הנטענת לעיל בפרטיות התובע, בחשיפת מספר הטלפון שלו ע"י המשטרה, המשטרה הגדילה לעשות ואף ביצעה, הלכה למעשה, שיחת טלפון אליו. שיחה זו, כאמור, הינה פגיעה נוספת בפרטיותו. לטענתו, השיחה נטעה בו חששות רבים, לרבות כי הינו נתון למעקב בדרך של איכון, ועקב כך, ניתק התובע את קו הטלפון ועבר להשתמש בקו אחר, למשך מספר שבועות לפחות.
12. לאור כך, טוען התובע, נגרמו לו נזקים רבים, הכוללים עוגמת נפש רבה, טירדה, אי נוחות ופגיעה בפרטיותו- אף שהוא מציין, כבדרך אגב, כי אינו חב בהוכחת נזק כלל וכלל בכדי להוכיח תביעתו ולקבל פיצוי בגין כך, ומפנה לסעיף 29 א' לחוק הגנת הפרטיות ומציין כי הסך עומד על 55,000 ₪, לאחר עדכונו. חרף כך הוא עותר לסכום סמלי בסך של 8000 ₪, וכן להשתת הוצאות , וכן להשתת פיצויים מיוחדים- פיצויים עונשיים- משמעותיים ומוגדלים לטובת הניזוק, היות ועסקינן במקרה של נזק מכוון במסגרת עוולות, פיצויים אשר יהיה בהם בכדי לבטא את מורת רוחו של בית המשפט מחומרת המעשים המתוארים בתביעה זו, מעשים אשר כנטען- פגעו בזכויות היסוד החוקתיות של התובע, וכן בכדי לבטא את סלידתה של החברה בכלל ושל בית המשפט בפרט ממעשי הנתבעים.
13. התובע מדגיש בסייפא תביעתו כי עקב מגמתיות הנתבעת, השוטר אילן, כלל לא נחקר בנושא וכלל לא הועמד לדין בפלילים בשל כך, כך שלמעשה תביעה זו הינה ההזדמנות היחידה למצות הדין עמו.

טענות הנתבעים:

1. הנתבעת טענה כי עסקינן בתובענת סרק, נעדרת עילה במובהק, קנטרנית וטורדנית אשר אין בה דבר זולת ניסיון ליצור עילת "יש מאין", תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
2. לטענת הנתבעת, התובע מפגין עזות מצח רבה בטענותיו, לאור העובדה כי הוא ביודעין מתחמק משלטונות החוק, מנתק קן הטלפון תדיר ואינו עונה לשיחותיו, נעדר מבית באופן שלא מאפשר השגתו, ומשהרשויות מנסות להשיגו- מלין הוא על פגיעה בפרטיותו.
3. הנתבעת מפנה לכך שבעניין זה חלה חזקת התקינות של המעשה המינהלי: דהיינו, חזקה על הרשות שהינה פועלת כדין, והטוען שפעולה מסוימת נעשתה שלא כדין- עליו הראייה. בענייננו, טוענת הנתבעת, התובע לא הציג ולו ראשית ראייה הסותרת חזקה זו, וכי לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכחת פגם חוקי בפעולות הנתבעת או מי מטעמה.
4. עוד טוענת הנתבעת במסגרת טענותיה המקדמיות כי על התובענה להידחות על הסף עקב חסינות המדינה, וכן כי על תובענה דנא חלה התיישנות, ומפנה לאמור בסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות.
5. למעלה מן הצורך, ולשם הזהירות בלבד, טענה הנתבעת לגופה של התובענה כי איתור מספר חסוי נעשה אך ורק באמצעות צו מבית המשפט, ובהעדר צו שכזה לא ניתן להנפיק את המידע, לפיכך לא היה בידי המשטרה או כל גורם אחר לצורך העניין, אפשרות להוציא מידע חסוי מחברת הסלולר.

טענות הצדדים כעולה מסיכומיהם בע"פ בפני ממועד הדיון

1. יובהר, כבר בראשית, כי על אף התנגדות שני הצדדים להרחבת חזית הרי שבמסגרת סיכומי הצדדים בפני, הורחבה החזית והנ"ל טענו לדברים נוספים אותם אציין בקצרה:
2. בסיכומיו הפנה התובע לכך שאף אם מספר הטלפון לא הושג "שלא כדין" ע"י המשטרה מחברת "פרטנר", הרי שעדיין הושג הוא "שלא כדין", וטען כי השוטר אילן אשר השיג את המספר איננו שוטר מורשה להשיג את מספר הטלפון מהמאגר ע"פ חוק נתוני תקשורת. כמו כן הדגיש ששימוש במאגר המשטרתי ללא צו אינו יכול להתקיים בענייננו, לאור כך שסעיף 7ג לחוק לא מתקיים כאן, וכן לאור סעיף 7ד לחוק, המסמיך את השר לקבוע מי מורשה ומוסמך להיכנס למאגר ומי לא.
3. הנתבעת, בסיכומיה, התייחסה אף היא לטיעונים אלו, וטענה כי לו עשה השוטר שימוש כלשהו במאגר הרי שעשה שימוש במידע המצוי במסוף המשטרתי, ללא כל קשר למאגר המידע הקיים ברשות המשטרה על פי חוק נתוני תקשורת. כמו כן טענה שאף אם היה עושה השוטר שימוש במאגרי המידע על פי חוק נתוני התקשורת, הרי שהמדובר בשימוש בהתאם להוראות החוק.

גדר המחלוקת בין הצדדים

1. גדר המחלוקת נקבעת בהתאם לכתבי הטענות המונחים בפני בית המשפט. על פי כתב התביעה המתוקן וכן תצהירו היחיד של התובע מיום - 28/11/13 וכן לאור החלטת בית המשפט מפי כבוד השופט גד גדעון, מיום 30/7/12 , הרי שהמחלוקת בין הצדדים, הינה שככל שיוכח ע"י התובע כי הקו אליו התקשר השוטר אילן, אכן היה חסוי, האם הוכיח התובע כי מספר הטלפון החסוי, אכן הושג מחברת הסלולר כנטען, ובניגוד לחובת הסודיות המוטלת על חברת הסלולר מכוח ההסכם.
2. ככל שיוכח כי אכן חברת הסלולר היא שמסרה את מספר הטלפון למשטרה, על אף היות המספר חסום, יעבור הנטל לנתבעת להוכיח כי השוטר פעל כדין בהשיגו את המספר מחברת הסלולר, ע"פ הוראות חוק נתוני תקשורת.
3. כאמור לעיל, ובהמשך להרחבת החזית שנעשתה בעת מועד סיכומי הצדדים, זוהי גדר המחלוקת על פי כתבי הטענות כפי שהיו בעת מתן החלטתו שלעיל של כבוד השופט גד גדעון ולאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, על אף שהתובע מודה בכתב תביעתו ובתצהירו כי לא ידוע לו לאשורו, האופן בו הושג מספר הטלפון החסוי ע"י השוטר.

דחיית עוולת התקיפה והרשלנות

1. בפתח הדברים יודגש כי דין טענות התובע כנגד הנתבע 1 ביחס לעוולת התקיפה להידחות על הסף, היות וקיים מעשה בית דין בעניין זה אשר נטען בכתבי טענות התובע, וזאת כאמור בהחלטת כבוד השופט גד גדעון מיום 30/7/12:
2. כבוד השופט גד גדעון, כאמור לעיל, שרטט את גדר המחלוקת וקבע "מעשה בית דין" בכל האמור למעמדו של השוטר הנתבע 1 בהליך התלוי ועומד בפנינו:
3. בכתב תביעתו המתוקן טוען התובע כי בוצעה כלפיו במעשים שצויינו לעיל עוולת תקיפה, ע"י משטרת ישראל. אלא שלמעשה, טענת התובע לפיה בוצעה כלפיו עוולת תקיפה נדונה והוכרעה ע"י בית המשפט עוד קודם להגשת כתב התביעה המתוקן, במסגרת החלטתו מיום 30/7/12, לפיה "השארת הזמנה כאמור בבית התובע אינה באה בגדר......"איום על ידי מעשה או על ידי תנועה", כנדרש על מנת שאיום יבוא בגדר תקיפה, כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין....".
4. כמו כן, קבע כבוד השופט גדעון כי: "לא ניתן לייחס לו ביצוע עוולת הרשלנות בגין ההזמנה האמורה כנטען בסעיף 9 לכתב התביעה."
5. לפיכך, והיות וטענות התובע בכל הקשור לעוולת התקיפה והרשלנות הנטענות, נידונה והוכרעה זה מכבר במסגרת הליך משפטי דנא, איני מוצאת לנכון להמשיך ולדון בהן במסגרת פסק הדין, משהן מהוות מעשה בית דין לכל דבר ועניין.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שהוצגו לעיוני, שמעתי את עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות הן בשל התיישנותה והן לגופה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן:

התיישנות התובענה

1. כפי שצויין לעיל, שיחת הטלפון נשוא התביעה, אשר לגביה טען התובע כי הנתבעת פגעה בפרטיותו, התקיימה ביום 29/6/08 בעוד שהתביעה דנן הוגשה לבית המשפט ביום 11/7/10, דהיינו, למעלה משנתיים מיום הגשת התביעה.
2. סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע במפורש כי תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה, הינה שנתיים בלבד. מכאן, שבמועד הגשת התביעה שכאמור, עניינה פגיעה בפרטיותו של התובע בעקבות שיחת טלפון שנעשתה אליו, ע"י השוטר אילן על מנת ליידעו בדבר צו הבאה שהוצא כנגדו, חלפו להם השנתיים ובמועד הגשתה של התביעה המקורית, היא התיישנה.
3. התובע בחר במהלך כל הדיונים שהתקיימו, שלא להגיב לטענה זו, אשר נטענה ע"י הנתבעת כבר בהזדמנות הראשונה, ורק במועד הסיכומים בע"פ בפני, טען לראשונה כי בתקופה הרלוונטית, חלה השבתה בנט המשפט ולכן התביעה למעשה לא התיישנה שכן ימי ההשבתה אינם באים במנין.
4. התובע כלל לא טרח לסתור את טענות המדינה בדבר התיישנות התביעה, לא הניח בפני מסמכים אשר מהם ניתן ללמוד על מספר ימי ההשבתה המדוייק של מערכת בתי המשפט, ואף טען בפני במועד הדיון כי "אינני יודע אם המדינה עומדת על הטענות האלה...". (עמוד 23 , שורות 5-10 לפרוטוקול).
5. לשאלת בית המשפט היכן המסמכים אליהם מפנה התובע ביחס להשבתה הנטענת של מערכת בתי המשפט, טען הוא כי "ההודעה לא מצויה ברשותי כרגע" (שם). מיותר לציין שלמועד הסיכומים ואף עד לכתיבת שורות אלו, לא הוגש מטעמו של התובע כל מסמך המראה אימתי בדיוק בוצעה השבתה במערכת בתי המשפט והאם מספר ימי ההשבתה, משתווה למספר הימים אשר בשלם התביעה מתיישנת.
6. משכך, ובהעדר כל אסמכתא או הוכחה מטעם התובע לקיומה של השבתת נט המשפט למשך התקופה הרלוונטית, וזאת על אף שהיו בידו מספר רב של הזדמנויות להגישם, הנני מקבלת את טענת ההתיישנות וקובעת כי אך בשל כך, היה על התביעה להידחות על הסף.
7. למעלה מן הצורך, אדון אף ביתר מרכיבי התביעה, בהתאם לטענות הצדדים ועל פי המחלוקת העולות מתוך כתבי הטענות ולאור החלטתו של כבוד השופט גד גדעון.
8. כאמור, וכפי שצויין לעיל, על בית המשפט לבחון , ראשית, האם מספר הטלפון היה אכן חסוי מפני השוטר בתקופה הרלוונטית, מכח דין או הסכם, ומשכך האם ניתן לראותו כחלק מ"...ענייניו הפרטיים של אדם...", כאמור בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות.

אם יוכח, כי מספר הטלפון האמור, אכן הושג מחברת הטלפונים הסלולאריים כנטען, ובהנחה, כי חברה זו מחוייבת היתה כאמור בסודיות המספר מכח דין או הסכם, וכי מספר הטלפון עצמו נמסר למשטרה מחברת הסלולר, רק אז יעבור אל הנתבעת הנטל להראות, כי השוטר פעל כדין בהשיגו את המספר מן החברה, ע"פ הוראות חוק סדר הדין הפלילי או ע"פ הוראת דין אחרת.

מספר הטלפון נשוא התובענה כמספר טלפון חסוי

1. בכתב תביעתו, וכן בתצהיר התובע מיום 28/11/13, הוא התצהיר המתוקן והמעודכן מטעמו (וזאת לאחר שבתצהירים הראשונים שהוגשו ע"י התובע, זייף הוא את חתימתם של עורכי הדין, כמי שאימתו את התצהירים), טען התובע כי השוטר אילן התקשר אליו לקו טלפון חסוי שמספרו 054-4561172 (להלן: "המספר נשוא התובענה" ו/או "המספר החסוי" ו/או "קו ה- 054") המצוי ברשותו מאז שנת 2002 לערך.
2. כאמור לטענתו, הוא קנאי לפרטיותו ולכן המספר הנ"ל אינו מופיע במודיעין 144, והוא מעולם לא מסר טלפון זה לגרושתו או לכל גורם ממסדי כלשהו.
3. בעת חקירתו הנגדית מיום 6/11/14 טען התובע בפני כי כבר כשרכש את מספר הטלפון מחברת פרטנר בשנת 2000 או 2001, המספר היה חסוי (עמוד 5, שורות 12-19 לפרוטוקול), ולדבריו הוא דרש מהמוכר שמספר הטלפון הזה יהיה חסוי. לטענתו רכש הטלפון במרכז "ביג", מנציגה, לצד זאת טען כי אין באפשרותו להציג את מסמכי המכירה מהם עולה כי המספר הינו "חסוי", ולטענתו זרק את המסמך בו הובטח לו כי המספר יהיה אכן חסוי.
4. בהמשך העיד בפני מר דניאל גליבוצקי, המשמש לדבריו בתפקיד "מנהל מחלקת מניעת הונאות בחברת פרטנר משנת 2010 ואחראי על משרד הצווים נשוא תובענה זו מנובמבר 2011 " (להלן: "דניאל" ו/או "נציג פרטנר"), ולאחר ברור מעמיק שביצע במהלך הדיון אישר בפני כי התובע ביקש להיות מנוי חסוי והצהיר לפרוטוקול כי המנוי נשוא התובענה "התחבר לחברת פרטנר בתאריך 6/9/2000, ובמעמד ההתחברות ביקש להיות חסוי, ושהמספר לא יפורסם במדריך טלפונים כלשהו..." (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 3-7).
5. מכאן עולה כי התובע הוכיח כי מספר הטלפון נשוא התביעה, הוגדר כמספר חסוי, מכוח הסכם בינו לבין חברת הסלולר.

מסירת מספר הטלפון החסוי מחברת הסלולר לנתבעת. האומנם?

1. כפי שצויין לעיל, לטענת התובע, השוטר אילן איתר את מספר הטלפון נשוא התביעה, מחברת הסלולר עצמה שהינו כאמור מספר חסוי מכוח ההסכם בין התובע לחברת הסלולר.
2. אכן מעדותו של מר דניאל גליבוצקי עלה כי בחברת פרטנר התובע מוכר היטב משנת 2008 כאדם החרד עד מאוד לפרטיותו, וכי לא אחת שואל הוא את הנציגה עמה הוא משוחח, האם פרטיו חסויים וכיוב' (עמוד 10- 11 לפרוטוקול, שורות 16 ואילך).
3. לדבריו של דניאל, ולאחר בדיקה יסודית שביצע במחלקתו בנושא, לא איתר הוא כל עדות לכך שנמסר מידע כלשהו ביחס לפרטי הבעלות על הקו טלפון המדובר (עמוד 6, שורות 29 ואילך).
4. כמו כן הדגיש הוא בעדותו, שחוק נתוני תקשורת מחייב את חברות התקשורת להעביר למשטרת ישראל את כלל פרטי נתוני לקוחותיהם, ללא תלות אם הם בקשו להיות חסויים או לא. זאת ועוד, לדבריו נתוני הלקוחות עוברים למשטרת ישראל באופן ממוחשב, ללא צורך בצו שיפוטי. לטענתו "כיום ישנו ממשק ממוחשב אוטומטי, שאחת ליום נתוני הלקוחות ועוד נתונים ככתוב בפסיקה, מועברים בממשק מקוון למשטרת ישראל..." (עמוד 11, שורות 5 ואילך לפרוטוקול).
5. לטענתו, הדרך השנייה למסור מידע זה הינה באמצעות צווים, והנושא מתועד אצלם בטווח של "לפחות 8 שנים אחורה". באשר למספר הטלפון נשוא התובענה טען הוא כי "חיפשנו מידע על בסיס מספר המנוי, לא איתרנו מידע שאנחנו נתנו לרשויות כלשהן, על בסיס מספר המנוי..." (שם). הנ"ל הדגיש שמחודש מאי 2007, משטרת ישראל, מבחינה חוקית, זכאית לקבל את נתוני לקוחותיהם, גם אם הם בקשו להיות חסויים (שם).
6. לשאלה האם ככלל מוסרים בחברת פרטנר מספרי טלפון לא חסויים של לקוחותיהם לכולי עלמא השיב הוא נחרצות כי - "חד משמעית לא", וכי- "כל אזרח רשאי להתקשר לשרות לקוחות של חברת פרטנר, הוא לא יקבל מידע על אף מספר, אלא אם כן הוא בעליו או הלקוח המשלם, וזאת אך ורק לאחר מסירת פרטים מזהים ואמצעי התשלום המופיע ברשומות...". (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 1-9). לצד זאת, טען כי מספר רגיל שהלקוח לא בקש כי יהיה חסוי, יופיע במאגרים של 144, וכן יהיה נגיש לפונים למוקד 144 לצורך קבלת המספר.
7. מעדותו של מר דניאל עלה, כי ככלל הם אינם מוסרים מספרי טלפון חסויים למשטרה, אלא על פי "בקשה מסודרת", המוגשת בהתאם לחוק נתוני תקשורת. מספר הטלפון של התובע היה חסוי ולכן, ככל שנטען כי היתה שיחת טלפון מהשוטר אילן או מכל שוטר אחר לנציג החברה, היא לא היתה נענית באופן שכזה, ובוודאי לא נמסרת טלפונית, שכן המספר הוגדר כחסוי אצלם, לבקשת הלקוח, והיה נמסר כאמור אך ורק על פי הוראות חוק נתוני תקשורת.
8. מעדותו של מר דניאל, עולה בבירור כי לגבי מספר טלפון זה לא קיימת במערכת של חברת הסלולר כל "בקשה מסודרת" ו/או בקשה למתן צו על פי הוראות חוק נתוני תקשורת. כמו כן עלה כי מספר הטלפון הנ"ל, לא היה נמסר לכל פונה, וכי לא תועד מתן צו כאמור וכי הנתבעת לא יכולה היתה להשיג את מספר הטלפון של התובע באמצעות שיחת טלפון לנציג חברת הסלולר, באופן הנוגד את החוזה בין הצדדים, ובאופן הנוגד את חוק ההגנה על הפרטיות, כנטען ע"י התובע. כאיש מקצוע, נטול עניין או מעמד משפטי בהליך זה, עדותו אמינה, מהימנה ומתקבלת על הדעת ביותר בעיני.
9. נוכח זאת, אני קובעת כי התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה המינימלית וכל שכן ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי מספר הטלפון אליו התקשר השוטר אילן, הושג מחברת הסלולר בניגוד לחובת הסודיות המוטלת עליה מכוח ההסכם. ברור הוא שנציג חברת הסלולר, לא מסר כל מספר טלפון למשטרה ולא לשוטר אילן וכי אם היתה מתבצעת פניה טלפונית, ללא כל צו שיפוטי, היא היתה נענית בשלילה.
10. "הראיה" היחידה אשר עליה התבסס התובע בתביעתו, היא התרשמותו כי נציג חברת הסלולר "גימגם" עת השיב לפנייתו הטלפונית. אין צורך להשחית מילים באשר לטענה ו/או ראיה זו שכן התרשמותו של תובע, אינה מהווה ראיה ולו ראשית ראיה. משכך ולאור קביעתי כי חברת הסלולר לא העבירה לשוטר אילן או כל שוטר אחר את מספר הטלפון החסוי של התובע, ולאור הפלוגתאות לעיל, לא עבר נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח, כי השוטר אילן ו/או הנתבעת פעלו כדין, בהשיגם את מספר הטלפון של התובע .
11. מכאן, ולאור קביעותיי לפיהן התובע לא הוכיח כי מספר הטלפון שלו נמסר לשוטר אילן מחברת הסלולר, וממילא הנטל לא עבר לנתבעת להוכיח כי פעלה כדין, הרי שדין התביעה להידחות.
12. על אף שהוכח בפניי שחברת הסלולר, לא מסרה לשוטר אילן ו/או לכל שוטר אחר, את מספר הטלפון החסוי של התובע, וזאת בעקבות פניה טלפונית אליה או בכל אופן אחר, כך שהנטל להוכחת אופן השגת מספר הטלפון לא עבר לנתבעת, למעלה מן הצורך אף אדון, באופן השגת מספר הטלפון ע"י השוטר אילן.

האומנם היה מספר הטלפון חסוי מפני הציבור?

1. התובע שב וטען בתצהירו ובתביעתו כי לא מסר את מספר הטלפון נשוא התובענה לכל גורם ממסדי. נוכח זאת והיות ובשיחת הטלפון שערך עם נציג חברת הסלולר "גמגם" הנציג, הסיק התובע כי המשטרה השיגה את המספר מחברת הסלולר "שלא כדין", ובכך פגעה בפרטיותו, ומכאן כאמור תביעתו.
2. דה עקא, שבחקירתו הנגדית מיום 6/11/2014 , הודה התובע כי למרות האמור לעיל, ובכל זאת, ישנם אי אלו אנשים להם מסר מספר טלפון זה. וכך, לשאלה למי מסר הוא את מספר הטלפון שלו השיב הוא כי מסר אותו "לחברים קרובים". בהמשך אף הרחיב כי את מספר הטלפון הנ"ל מסר הוא כלהלן : "אנשים קרובים ידעו, אחים ידידה" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורה 29). בהמשך חקירתו הוסיף ופרט כי "אני חושב שמסרתי אותו גם לקופ"ח מכבי למשל, לכן אני חושב שמשם הם השיגו אותו. אני לא יודע מאיפה הם השיגו. יכול להיות שפרסמתי מודעה ושם פרסמתי את הטלפון..." (עמוד 6, שורות 1-4 לפרוטוקול).
3. בהמשך פרט הוא כלהלן: "אני תמיד אמרתי להם (הכוונה לאחים ולידידה: א.ל.), אבל אני חושד שאחד מהם מסר את המספר למשטרה. אני לא יודע מי מסר, הפכתי לאדם חשדן ומאוד דיסקרטי" (עמוד 6, שורות 10-12 לפרוטוקול).

1. לא זו אף זו אלא שבחקירתו, וכלאחר יד, ציין הוא כי עבד בזמנו בתחום ההובלות, וכי פרסם את קו הטלפון לצורכי עבודתו זו: "...יכול להיות שאת הקו הזה גם פרסמתי..." וכן "לשאלת בית המשפט האם הפרסום עליו אני מדבר הוא פרסום לצורכי עבודת ההובלות אני משיב שכן, אבל בשנת 2007 הפסקתי עם ההובלות..." (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 13-23). בהמשך שב וציין הוא כי פרסם את מספר הטלפון הזה במסגרת עסקי ההובלות שלו.
2. יתירה מכך- מהמוצגים נ/1 ו- נ/2 שהוצגו בפני, עלה בבירור כלהלן:

נ/2 הינו מסמך אשר כותרתו "אוקי דירה יש- מה עם הובלה?- קפה BGU- פורום סטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון" , ממסמך זה מיום 17/8/2005, עלה כי "אני העברתי דירה פעמיים עם מישהו ממש בסדר שגם לא לוקח מחירים...לא זוכרת איך קוראים לו , אבל הטלפון שלו: 054-4561172".

נ/1 הינו מסמך הלקוח אף הוא מפורום הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון ובו צויין שוב מספר הטלפון של התובע כמפורט להלן: "חברה שלי לקחה מוביל בשם אלי- 054-4561172, היא היתה מאוד מאוד מרוצה...". מהשיח שהתפתח בין הסטודנטים השונים אגב המלצה זו בהמשך עלה כי "אלי הובלות", כך כונה שם, הינו אדם/חברת הובלות המוכרת להם היטב, והדעות על השרות אשר סיפק היו חלוקות, שלא לומר סוערות למדי. היא הנותנת- לא רק שמספר הטלפון נשוא התובענה לא היה מספר אשר עליו שמר התובע בקנאות, אלא שאף מספר טלפון זה שרת אותו כאיש מקצוע המספק שרות לקהל הרחב, מספר טלפון מוכר היטב, שאף עובר "מפה לאוזן" בין לקוחותיו השונים של התובע.

מכל האמור לעיל יוצא כי טענות התובע בתביעתו דנא כי מספר הטלפון שלו הינו מספר חסוי, אשר אינו ידוע לאיש ולא נמסר מטעמו לכל גורם, ולכן פועל יוצא מכך הוא שהמשטרה השיגה מספר טלפון זה "שלא כדין" ובכך פגעה בפרטיותו, הינן טענות שווא אשר יש לדחות אותן מכל וכל.

הוכח בפניי, באמצעות התובע עצמו, כי מספר טלפון זה נמסר לאנשים רבים, אשר לא מן הנמנע, העבירו אף הם את מספר הטלפון של התובע לאנשים אחרים ונוספים וכי בפועל, מספר הטלפון אכן היה חסוי בחברת הסלולר אולם בפועל כלפי הציבור, התובע בחר להופכו לגלוי.

1. מיותר לציין שאף ללא הודאתו של התובע בפני בעת חקירתו כי מספר הטלפון נמסר למספר אנשים כאלו ואחרים, הרי שככל שהתובע עסק בזמן כזה או אחר בתחום ההובלות, הרי שלא מן הנמנע כי מספר הטלפון שלו הועבר ע"י לקוחות כאלו ואחרים מפה לאוזן, כך שטענותיו והתרעומת אשר הביע בתביעתו זו בדבר הדרך בה "דלף" מספר הטלפון שלו לאנשים כאלו ואחרים, ואף למשטרה, הינן בלתי מתקבלות על הדעת.
2. לאור עדותו של התובע בפני לפיה מסר את מספר הטלפון נשוא התובענה למספר רב של גורמים , ביניהם אחד אשר הוא חושד כי הוא שמסר את המספר למשטרה, כאמור בעדותו שצויינה לעיל, אני קובעת כי לשוטר אילן ואף למשטרה, היו די והותר דרכים להשיג את מספר הטלפון של התובע. משכך, טענות התובע על השגת המספר "שלא כדין", וזאת לנוכח משלח ידו בשנים מסוימות בהן החזיק במספר טלפון זה, ולנוכח העולה מעדותו בפני ומחקירתו- הינן טענות אשר יש לדחות אותן מכל וכל ולכן דין התביעה כולה, להידחות.
3. למעלה מן הנדרש, מאחר וחוק נתוני תקשורת נכנס לתחולתו בסמוך למועד קיום השיחה נשואת התובענה, ומאחר והתובע התייחס לעניין בסיכומיו, והנתבעת בחרה להשיב לטענות אלו, אתייחס לרלוונטיות של חוק נתוני תקשורת לענייננו:

אופן השגת מספר הטלפון ע"י השוטר אילן

1. האם הוכיח התובע כי השוטר אילן השיג את מספר הטלפון של התובע שלא כדין? האם השוטר אילן אכן עשה שימוש במאגר המשטרתי הקיים (לנוכח חוק נתוני תקשורת) בכדי להשיג מספר הטלפון של התובע? כל זאת בהינתן כי התובע הודה כי איננו יודע כיצד השיג השוטר אילן את מספר הטלפון נשוא התביעה.
2. מתצהירו של השוטר אילן עלה כי :

"...ביום 10/6/2008 הוצא כנגד התובע צו הבאה, על ידי כבוד השופט נסר אבו טהה בבית משפט שלום בבאר שבע, לצורך התייצבותו של התובע לדיון שנקבע ליום 2/7/2008. זאת, לאחר שהתובע לא התייצב למשפט פלילי בעניינו...לשם כך, פעלתי מטעם משטרת ישראל לצורך איתור התובע, ובתוך כך בקרתי פעמיים בביתו, כאשר באחד הביקורים הודבקה על דלת ביתו של התובע הזמנה לסור למשטרה...".

1. על האופן בו איתר מספר הטלפון הצהיר כלהלן: "...דרכי האיתור הננקטים במקרים כגון דא, הינם באמצעות מאגרי המידע שקיימים במשטרה, ובאמצעות פנייה למאגרי מידע ציבוריים (למשל, 144)".
2. בעדותו בפני מיום 6/11/14, טען השוטר אילן כי מקורות המידע שלו להשגת מספרי טלפון של אנשים אותם הוא רוצה לאתר לצורך ביצוע צווי הבאה הינם "...דרך טלפון וגם דרך 144..." וכן- "דרך המסוף המשטרתי...". (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 3 ואילך).
3. בחקירתו, לשאלה מה יש במסוף השיב הוא "כתובות שאדם גר ולפעמים גם טלפונים...". לצד זאת לשאלה היכן הטלפונים הללו מגיעים השיב כי אינו יודע (שם), ובהמשך השיב כי:

"יש את הטלפונים של האנשים. אנשים לפעמים כשנחקרים במשטרה, רושמים את הכתובת שלהם ואת מספר הטלפון שלהם, ואז זה מופיע במסוף. אין לי קוד משטרתי אבל אני פונה לשוטר מורשה, נותן לו את תעודת הזהות של הבחור והוא מוציא לי את מספרי הטלפון, ככה אני עושה עד היום..." (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 8-12).

1. טוען התובע בסיכומיו, כי השוטר אילן, ככל הנראה, מצא את המספר של התובע מתוך המאגר המשטרתי, שמקורו בקבצים שהועברו מכוח סעיף 6 לחוק נתוני תקשורת. משעשה בו שימוש שכזה, הרי שפעל בניגוד לחוק המסמיך אך חוקרים ספציפיים לעשות שימוש שכזה במאגר, ולצורך עבירות ספציפיות.
2. אלא שהשוטר אילן העיד בפני באופן תם לב וכנה באשר לאופן שהוא נוהג להשיג מספרי טלפון באופן כללי. לטענתו, כאמור, הוא משיג מספרים כאלו או באמצעות שרות מודיעין 144 של בזק או באמצעות המסוף. אף מסעיף 9 לתצהירו, עולה כי יש מאגרי מידע שקיימים במשטרה ומאגרים ציבוריים כמו 144.
3. בעדותו התייחס השוטר ל-"מאגר משטרתי". על סמך כך בנה התובע תלי תילים ואף הרחיב חזית בסיכומיו, וייחס להתבטאות זו של השוטר כי השיג מספר הטלפון באמצעות המאגר הקיים כפועל יוצא מחוק נתוני תקשורת. דה עקא, שבית המשפט התרשם שכאשר דיבר השוטר על המאגר המשטרתי, כוונתו היתה למסוף המשטרתי ותו לא.
4. עדותו של השוטר בפניי היתה תמת לב, אותנטית וכנה, והתרשמתי כי השוטר אילן כלל לא מודע לקיומו של מאגר נתוני תקשורת, וככל הנראה הוא אף לא עושה בו שימוש. לנוכח עדותו של השוטר בפני, אני מתרשמת כי השוטר אילן לא בקיא, גם לא כיום, בענייני מאגר המידע שפועל במשטרה במסגרת חוק נתוני תקשורת, קל וחומר לא היה מודע לקיומו נכון לביצוע השיחה נשואת התובענה, אשר התרחשה יומיים לאחר תחולת החוק. ולכן, כאשר העיד בתצהירו ובפני כי הוא נוהג להשתמש במאגר מידע הקיים במשטרה, כוונתו היתה למידע המצוי במסוף המשטרתי ולא למאגר חוק נתוני תקשורת.
5. אמנם, העדר התיעוד אכן לוקה בחסר, אלא שעסקינן בשוטר שבאופן שגרתי ויום יומי נדרש לבצע צווי הבאה, ולצורך זה נדרש לאתר את האנשים שאליהם מופנים צווי ההבאה. נקל לשער כי לא אפשרי לתעד כל שיחה ושיחה באופן שוטף.
6. כפי שהוכח לעיל, השוטר אילן לא השיג את מספר הטלפון של התובע מ-144 שכן המספר הינו מספר חסוי ואף לא מנציג של חברת הסלולר. אולם הוכח בפני, כי היו די והותר מקורות מהם יכול היה השוטר אילן להתוודע למספר הטלפון של התובע, ודי והותר מקורות מהם מספר הטלפון של התובע יכול היה להגיע למסוף המשטרתי, וזאת לרבות בהודאתו של התובע עצמו, אשר אף חשד במישהו מסויים וספציפי אשר עשה זאת, כפי שהתגלה בחקירתו בפניי.
7. נוכח זאת עולה כי השוטר אילן, לצורך ביצוע צו ההבאה, יכול היה לאתר את מספר הטלפון של התובע דרך הנתונים המצויים במסוף המשטרתי, וזאת באמצעות שוטר המוסמך לעשות זאת, ולא דרך 144 ולא דרך מאגר חוק נתוני תקשורת.
8. למעלה מן הצורך, אדון אף בטענת התובע , אשר כאמור קבעתי לגביה כי היא אינה נכונה, לפיה השיג השוטר אילן את מספר הטלפון של התובע ממאגר חוק נתוני תקשורת וכי התנהלות זו של המשטרה, אינה כדין, כך לטענת התובע.

האם לתובע קיימת זכות למספר חסום בפני רשויות אכיפת החוק?

1. בבג"צ 3809-08, האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד משטרת ישראל ואחרים (להלן: "בג"צ האגודה"), בפסק דין מיום 28-05-2012, עתרה האגודה לזכויות האזרח ביחס לחוקתיות של חלק מן ההסדרים שנקבעו במסגרת חוק נתוני תקשורת.
2. בסעיף 37 לפסק הדין פסקה כבוד הנשיאה ד. ביניש כלהלן:

"...לא מצאנו לקבל את טענת העותרות ולהגביל את השימוש במאגר הנתונים כמבוקש. מקובלת עלינו טענת המדינה כי אין במחויבות חברת התקשורת כלפי הלקוח לספק לו מספר חסוי כדי להקים חיסיון ללקוח מפני רשויות אכיפת החוק. מעבר לכך, זאת יש לזכור, פרשנות השימוש במאגר - כמו השימוש בהסדר השיפוטי - הינה מצומצמת, ומגבילה את פעילות רשויות החקירה למקרים נקודתיים בלבד, כאשר יש לה צורך בנתונים המצויים במאגר לצורך מניעת עבירה מסוימת, איתור עבריין מסוים, הצלת חיי אדם או הגנה עליהם וחילוט רכוש על-פי דין בנסיבות קונקרטיות (וראו סעיף 7(ג) לחוק המפנה לסעיפים 3(א)(1)-(4)). כפי שניתחנו לעיל, נראה כי לא ראוי, בהינתן המערכת החוקתית הישראלית, לפרש את החוק באופן המאפשר לעשות שימוש במאגר לצורך פעילות משטרתית מודיעינית כללית או תשתיתית .תחת הנחה זו, לא מצאנו הצדקה להגביל את עצם העברת מספרים מסוימים למאגר הנתונים, באופן שיאפשר לאנשים שיבחרו בכך להסתתר מעינם של גורמי אכיפת החוק. אשר על כן, דין טענתן זו של העותרות להידחות....". (הדגשה שלי, א.ל.).

1. יוצא כי לתובע, אשר בחר שלא להתייצב לדיון פלילי בעניינו, אין כל זכות למספר חסוי מפני המשטרה (ראה סעיף 37 לבג"ץ כמפורט לעיל), וכמו כן, אין לו אינטרס מוגן שרק חוקר משטרתי מוסמך לגשת למאגר ינהל את ענייני איתורו.
2. החוקר, המצויין בחוק נתוני תקשורת והפועל מתוקף החוק, משמש כבקרה לעניין הגישה, ואם הוא שוכנע שיש צורך על פי מטרות החוק, אין מניעה שיסייע לשוטרים אחרים במילוי נושאים המנוהלים על ידם.
3. ולכן, אף אם היה מוכח בפני כי השוטר אילן עשה שימוש במאגר חוק נתוני תקשורת, אשר כאמור נכנס לתוקף כיומיים בלבד לפני שיחת הטלפון המדוברת, הרי שהמשטרה היתה רשאית לעשות שימוש במאגר לצורך איתורו של התובע, אשר כאמור היה נאשם בהליך פלילי ולא התייצב לדיון בעניינו וזאת לצורך מימוש צו ההבאה והבאתו לדין. ראה לעניין זה האמור בסעיף 7(ג) וסעיף 3(א) 3 לחוק נתוני תקשורת.
4. יתירה מכך, ואף לשיטת ב"כ התובע בסיכומיו- אף אם היה מדובר במאגר המשטרתי הקיים מכוח חוק נתוני תקשורת, הרי שהשוטר אילן פנה לחוקר שהייתה לו הרשאה לגשת למאגר, והוא הוציא לו את מספר הטלפון. השימוש במספר נעשה לצורך העמדה לדין של התובע, שלא התייצב לדיון פלילי בענייננו, דהיינו, המספר נמסר על פי המטרות של החוק. החוק צפה את האפשרות שמידע יעבור ממי שיש לו הרשאה למי שאין לו אותה, לצורך מילוי התכליות שלו (ועל כך ראה סעיף 7(ה) לחוק).
5. נוכח זאת, אף אם היה מוכח כי השוטר אילן עשה שימוש במאגר חוק נתוני תקשורת, באמצעות שוטר מורשה, לצורך איתורו של התובע על מנת להביאו לדין, הרי שפעולה זו היתה בהתאם לחוק ודין התביעה להידחות.

מעוולה לא תצמח זכות תביעה

1. לבסוף, יש להדגיש, כי כאשר אדם פונה לערכאות, שומה עליו לעשות כן בתום לב, ובניקיון כפיים. סבורתני כי כל אלו אינם מתקיימים בענייננו, ובהתנהלות התובע, בתובענה דנא, יש לא מעט טעם לפגם.

1. למעשה, תובענה זו מהווה מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט: עסקינן בתביעת סרק, נטולת עילה אשר עקב התנהלותו של התובע התנהלה ונגררה במהלך שנים בין כותלי בית המשפט, תוך שהיא גובה זמן שיפוטי יקר ביותר, וגוזלת משאבי זמן לא מבוטלים לנתבעת ולבית המשפט. כל זאת באיצטלת חקיקה המאפשרת לתובע לדרוש פיצויים "ללא הוכחת נזק", בגין שיחת טלפון אשר ביצעה אליו המשטרה, על מנת לברר מדוע לא הגיע לדיון משפטי פלילי כנגדו.
2. מהתנהלות זו של התובע יוצא כי התובע מבקש להיבנות מפרי עוולתו: התובע מודה ללא כחל ושרק, שלא לומר מתהדר ומתגאה בכך, שהינו אזרח המתחמק מהמשטרה ואינו מציית לצווים מטעמה. הוא מודה כי הינו חייב במזונות וכי לא נוהג הוא לשלמם, וכי מוכן הוא להגיע אף לידי מאסר, על מנת להימנע מכך.

1. לא זו אף זו- אלא שאף בתובענה זו שבפני, התנהל באופן העולה כדי חשד לביצוע עבירות פליליות, בכל הנוגע לזיוף חתימת עורכי דין בתצהירי עדות ראשית מטעמו, הנחזים להיות תצהירים שאומתו ע"י עורכי דין, שעה שעורכי הדין המאמתים לכאורה, הגישו תצהיר מטעמם לפיו לא היו דברים מעולם, וכי אף הגישו תלונה כנגד התובע בגין זיוף. למותר לציין כי התובע בחר שלא לחקור את עורכי הדין ומשכך, עולה שהתובע לא חלק על טענתם כי זייף את חתימתם.
2. יוצא שכפועל יוצא מהתנהלות התובע, התיק נגרר מזה זמן רב וממושך, ולמעשה תצהירי התובע מיום 29/9/2013 ומיום 29/11/2012 - זוייפו.
3. ויודגש- אותה שיחת טלפון אחת נשואת תובענה זו- אותה שיחה אשר הסבה לתובע לטענתו פגיעה כה קשה בפרטיותו ואשר בגינה פנה הוא לערכאות ועתר לפיצוי, נעשתה אליו כפועל יוצא מצו הבאה אשר הוצא כנגדו, ובעקבות זימונים רבים של בית המשפט אשר להם לא ציית, ולאחר שהודעות חוזרות ונשנות של משטרת ישראל הודבקו ונתלו על דלתו, וזימנו אותו לאי אלו דיונים משפטיים בתיק פלילי תלוי ועומד כנגדו- הודעות אשר מהן שב והתעלם!
4. התובע, כבר בכתבי טענותיו, שחור על גבי לבן, מתהדר בכך שהינו אזרח אשר לטענתו אינו מציית לצווים שיפוטיים בעניינו, אינו משיב להודעות המשטרה, מתנער מאחריותו לתשלום מזונותיו, ומתעלם מתיקים התלויים ועומדים כנגדו בהוצאה לפועל. בית המשפט מביע מורת רוחו הרבה מהתנהלות התובע, אשר בברור ואף ע"פ הודאותיו שלו- אינו משתף פעולה עם המשטרה, אינו מציית לחוק ולצווים שיפוטיים, ואף מגדיל לעשות ועותר לסעד בגין התעלמותו זו, והכול תחת איצטלת חקיקה אזרחית ושמירה על זכיותיו החוקתיות.
5. טענות התובע בדבר מערכת יחסים של "יריבות קשה", כך כדבריו, בינו לבין המשטרה, וזאת כדרך לתאר את אורח החיים שסיגל לעצמו התובע, מעלה תחושת אי נוחות, והרושם הוא שמדובר בניסיון לספק לאורח חיים זה, איצטלה משמעותית. לא רק זאת אף זאת אלא שהתובע כלל לא טורח להסתיר התנהלותו זו וזוקף התעלמותו זו מהחלטות בית המשפט ומצווים בעניינו ומהודעות המשטרה עבורו כ"קנאות לפרטיותו".

סוף דבר

1. נכוח כל האמור לעיל אני קובעת כלהלן:

א. מספר הטלפון נשוא התביעה, הוגדר כחסוי במערכת היחסים בין התובע לחברת הסלולר כבר משנת 2000.

ב. התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי נציג חברת הסלולר מסר את מספר הטלפון נשוא התביעה לשוטר אילן או לכל שוטר אחר. הוכח בפניי ברמת ההוכחה הנדרשת שלו, השוטר אילן או כל שוטר אחר היה מתקשר טלפונית לחברת הסלולר לקבלת מספר הטלפון של התובע, הוא היה נענה בשלילה.

ג. מספר הטלפון נשוא התביעה נמסר למספר רב של גורמים ע"י התובע עצמו, כך שפועל כלפי הציבור מספר הטלפון של התובע לא היה חסוי אלא גלוי.

ד. השוטר אילן, השיג את מספר הטלפון של התובע מתוך הנתונים המופעים מסוף המשטרתי ולא מתוך מאגר חוק נתוני תקשורת וזאת באמצעות שוטר המורשה לעיין ולהוציא נתונים מתוך המסוף המשטרתי.

ה. אף אם היה ניסיון של השוטר אילן או כל שוטר אחר, לעשות שימוש במאגר חוק נתוני תקשורת לצורך איתורו של התובע, על מנת להביאו לדין פלילי, דבר שכאמור לא היה במקרה דנן, המדובר בשימוש במאגר בהתאם להוראות החוק.

1. מכל המקובץ והאמור לעיל- אני מורה על דחיית התביעה, על כל מרכיביה, תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבעת בסך כולל של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
2. אכן עסקנין בתביעה לתשלום סך של 8,000 ₪ אשר ככלל, סכום ההוצאות שנפסק כנגד הצד המפסיד הינו נגזרת של סכום התביעה. במקרה דנן, סברתי כי יש לחרוג מכלל זה שכן ההתנהלות הדיונית בתביעה זו, הצריכה מהנתבעת ומבית המשפט, משאבים רבים ביותר, הן במספר כתבי הטענות שהוגשו, הבקשות, הרחבות החזית, ועוד. התובע עצמו הגדיר את תביעתו כעקרונית, ואף ניהל אותה ככזו, דבר שהצריך משאבים רבים מהנתבעת וניהול התיק אף מצידה, כתיק "עקרוני". התובע הדגיש כי הוא העמיד את סכום הפיצוי על סך של 8,000 ש"ח וזאת למרות שטען כי לפי חוק הגנת הפרטיות, הוא רשאי לתבוע עד 55,000 ₪ ללא הוכחת נזק. בנסיבות אלו, אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת, אך ורק כנגזרת של גובה הפיצוי שנתבע, אלא כנגזרת מהתנהלות התובע לאורך כל ההליך ומניהול התביעה כתביעה "עקרונית".
3. זכות ערעור- כחוק.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ה, 14 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.