1. התובע הועסק כעובד הנתבעת בתפקיד נהג משלוחים. עם סיום עבודתו הגיש את התביעה שבפנינו.

התשתית העובדתית

1. הנתבעת היא חברה הפועלת בשוק המשקאות האלכוהוליים. הנתבעת מפעילה, בין היתר, את רשת החנויות "ויין אנד מור" לממכר משקאות חריפים. התובע הועסק על ידיה בחנות הרשת בהרצליה מיום 2.5.08 עד ליום 31.5.10, כנהג משלוחים עבור לקוחותיה.
2. התובע הועסק שישה ימים בשבוע, בימים א'-ו', במשרה מלאה. שכרו חושב בחודשיים הראשונים לעבודתו לפי שעות עבודה בפועל, ולפי 22 ₪ לשעה. החל מיולי 2009 ועד מועד סיום עבודתו, שולם לו שכר חודשי שהורכב משכר יסוד קבוע ותוספת גלובאלית בעד שעות נוספות. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה בכתב.
3. עם סיום עבודתו הגיש תביעה הכוללת מספר רב של רכיבי תביעה שהנתבעת נותרה חבה לו, לטענתו. נדון בהם להלן אחד לאחד.
4. דיון והכרעה
5. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
6. התובע טוען כי פוטר ביום 31.5.10 לאלתר וללא הודעה מוקדמת. זאת, בעקבות בקשותיו להעלאת שכרו ולקבלת ביטוח מנהלים. לאחר סיום עבודתו ולאחר התערבות של גורם שלישי, הנתבעת שילמה שכרו בעד מאי 2010, ובנוסף לכך הוסכם בין הצדדים כי במסגרת גמר החשבון ישולם לתובע סכום כולל של 13,500 ₪ (נטו) בעד פיצויי פיטורים, הבראה וחופשה שנתית וכן שיקבל מכתב פיטורים. לטענתו, חזרה בה הנתבעת שלא כדין מהסכמה זו והודיעה לו כי ישולם לו הסכום האמור כסכום ברוטו, עליו יש חבות במס. התובע סירב להצעה זו ומשכך לא שולם לו דבר במסגרת גמר החשבון.
7. הנתבעת טוענת כי התובע התפטר מיוזמתו לאחר שלא נענתה באופן מידי לדרישתו להעלאת שכרו. זאת, מבלי שנתן לה הודעה מוקדמת ותוך שהוא מסב לה עקב כך נזקים. לטענתה, חרף זאת ולפנים משורת הדין, החליטה תחילה לשלם לו פיצויי פיטורים ודמי הבראה שלא היו מגיעים כדין. ברם, התובע דרש לקבל סכומים אלה נטו, דהיינו מבלי שהחבות במס בגין סכומים אלה תוטל עליו, ועל כן הוחלט שלא לשלם לו דבר מעבר למגיע לו על פי דין.
8. בתביעה לפיצויי פיטורים, נטל הראיה מוטל על העובד התובע להוכיח את פיטוריו (דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' ניסימיאן (26.5.97); דב"ע לג/58-3 האוניברסיטה העברית נ' מינטל, פד"ע ה' (15.11.73)). בית הדין פוסק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו ותוך מתן הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות (דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, פד"ע ב', 41 (30.11.70)).
9. לאחר שבחנתי את הראיות שלעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח כי פוטר מעבודתו. על כן, אין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. להלן הנימוקים להכרעתי זו:
10. ראשית עדותו של התובע בנוגע לנסיבות סיום עבודתו הייתה בלתי משכנעת ובלתי עקבית. כך למשל, התובע טען בתצהירו כי במענה לדרישותיו השונות בנוגע לשכרו מנהלו הודיע לו כי ביום 31.5.10 תתקיים ביניהם פגישה, אולם במועד זה הודיע לו האחרון על פיטוריו לאלתר. בעדותו טען תחילה כי השיחה בנוגע לפיטוריו נערכה בשעות הערב במסעדה של מכר בשם פרדי בראשון לציון (עמ' 10 ש' 14 לפרוטוקול), אך בסמוך לאחר מכן טען כי למעשה "אני פוטרתי בסוף החודש. אני הייתי בבית וקיבלתי שיחת טלפון שאני פוטרתי, אני זה שהתקשר" (ע' 10, ש' 18). ולעומת זאת וזאת, בסיכומיו טען התובע כי "ביום 31.5.10 התקשר המנהל לתובע והודיע לו כי הוא מפוטר" (סעיף 7 לסיכומים);
11. שנית התובע טען בכתב תביעתו (ס' 9) ובתצהירו (ס' 14) כי הרקע לפיטוריו הנטענים היה פנייתו למנהלו, אחת מיני רבות, לתיקון הרישומים בתלושי שכרו, תשלום גמול שעות נוספות והעלאת שכרו. בתגובה לכך, התקיימה עימו פגישה ביום 31.5.10 שבה, להפתעתו, הודיע לו מנהלו על פיטוריו לאלתר (ס' 9-11 לכתב התביעה). גרסתו זו עומדת בניגוד לעדותו בבית הדין ולגרסה שהובאה בסיכומיו. בעדותו טען התובע כי פוטר מעבודתו רק בעקבות דרישתו להעלאת שכר ולא בשל דרישות לתיקון תלושי השכר ותשלום גמול שעות נוספות. התובע הוסיף וטען כי פוטר לאחר ש"אני ביקשתי העלאת שכר לאחר שסירבו לתת לי" וכי פיטוריו הנטענים "היו קשורים רק לתוספת השכר". דהיינו, התובע הודה באופן המפורש ביותר כי האמור בתצהירו בנוגע לסיבת פיטוריו אינו נכון (ע' 9, ש' 10). כמו כן, בסיכומיו העלה התובע גרסה חדשה לפיה הוא פוטר בעקבות דרישתו להעלאת שכר וביטוח מנהלים (סעיפים 5-7 לסיכומיו);
12. שלישית לא שוכנעתי מעדותו כי הנתבעת החליטה לפטרו לאלתר בגלל שביקש העלאת שכר בלבד (ע' 9, ש' 11). בעת הכרעה בשאלה העובדתית מי מהצדדים רצה להביא את יחסי העבודה לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי הייתה המוטיבציה והעניין להביא לניתוקם של יחסי העבודה. כפי העולה מעדויות הצדדים, לרבות עדות התובע עצמה, סביר בעיני יותר כי לתובע היה מניע והיתה מוטיבציה לסיים את יחסי העבודה. הוא זה שפנה לנתבעת טרם ובסמוך לסיום עבודתו בבקשה מפורשת להעלאת שכרו. אין מחלוקת כי דרישתו זו לא נענתה (בין אם הייתה נכונות עקרונית להיענות לה, כטענת הנתבעת, ובין אם לאו). בנסיבות אלה, שוכנעתי כי התובע הוא זה שביקש לסיים עבודתו בחברה לאחר שלא אושרה לו העלאה בשכר שהתבקשה על ידו "ומשם זה התגלגל" כלשונו (ע' 9, ש' 29). יצוין כי זאקי הבהיר בעדותו כי היה שבע רצון מעבודתו של התובע, וכלל לא היה מעוניין בסיומה. הוא העיד כי התובע "היה עובד טוב, בא לעבודה, היה אמין בעבודה, אני לא מספר שקרים, אני לא פיטרתי 60 עובדים וגם את התובע לא פיטרתי בכלל, הוא יכול להגיד", וכי "הייתי עושה הכל בשבילו, הוא היה אחד האמינים שעבדו בחברה" (ע' 18, ש' 11; ע' 19, ש' 11).
13. רביעית עדות התובע בנוגע לפיטוריו הנטענים לא נתמכה בעדות נוספת כלשהי, ואף לא בראיות חיצוניות. התובע העיד כי לאחר שפוטר מעבודתו והנתבעת סירבה לשלם שכרו הוא פנה לפרדי שהתערב לטובתו בעניין זה אצל הנתבעת, על מנת שישולם שכרו וזכויותיו (ע' 10, ש' 7). מר פרדי הוא מכר משותף של התובע והוא שמצא לו עבודה אצל הנתבעת וקישר בין הצדדים מלכתחילה (ע' 10, ש' 4; 22). עם זאת, התובע לא זימנו לעדות על מנת שישפוך אור על נסיבות סיום עבודתו השנויות במחלוקת ויתמוך בגרסתו;
14. חמישית לא מצאתי טעם שלא להסתמך על עדותם של שלושת עדי ההגנה, ומכל מקום, לא מצאתי טעם להעדיף את עדותו היחידה של התובע על פני עדותם. שלושת העדים העידו הן על נסיבות סיום העסקתו של התובע בחנות והן על החלטת הנתבעת תחילה לשלם לו פיצוי פיטורים לפנים משורת הדין, והנסיבות שהובילו אותה לשנות ממנה.
15. זאקי העיד כי בסוף מאי 2010 התובע פנה אליו בבקשת להעלאת שכר של 500 ₪ ועריכת ביטוח מנהלים. הוא הסכים לדרישותיו אלה, אולם התובע לא התייצב למחרת היום לעבודה. לאחר ששוחח עימו בטלפון, התובע הודיע לו כי הוא מבקש תוספת הוצאות נסיעה בסך 500 ₪. במענה לכך מאנה הודיע לו כי ישקול אף בקשתו זו, אך הוא מתבקש להתייצב מיידית לעבודה. בשלב זה התובע ניתק את השיחה עימו, הפסיק להתייצב לעבודה, ולענות לטלפונים (סעיפים 7-8 לתצהירו; ע' 18, ש' 7, 27). אציין כי לא נעלם מעיניי כי גם בגרסתו של זאקי היו סתירות מסוימות, ובכלל זה הסתירה בין טענתו בתצהירו כי פנייתו של התובע לתוספת שכר בסך 500 ₪ וביטוח מנהלים הייתה פנייה ראשונה שלו להעלאת שכר שאושרה על ידו (ס' 7- 8 לתצהירו) לבין טענתו בעדותו כי הייתה זו למעשה פנייה שנייה של התובע אליו (ע' 18, ש' 7; ע' 19, ש' 8). כמו כן, זאקי טען בתצהירו כי הוא זה שהתקשר לתובע לאחר שלא התייצב לעבודה והתובע הודיע לו בשיחת טלפון זו כי הוא מבקש העלאה נוספת בסך 500 ₪ עבור הוצאות נסיעה (ס' 8 לתצהירו), בעוד בעדותו בבית הדין טען כי התובע "התקשר אליי למחרת ואמר לי שהוא רוצה עוד תוספת של נסיעות" (ע' 18, ש' 9). עם זאת, שוכנעתי מעדותו של זאקי כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו עת הפסיק להתייצב לעבודתו לאחר שלא אושרה לו, למצער מיידית, העלאה בשכר. כמו כן, זאקי העיד בתצהירו כי במסגרת השיחה בינו ובין מר פרדי מסר לו זאקי כי "כנראה שהעבודה בנתבעת אינה מתאימה לתובע יותר והוא מחפש עבודה אחרת" (ס' 11 לתצהירו).
16. עדויותיהם של ברוך ונימר בנוגע להתפטרותו של התובע לא היו עדויות מכלי ראשון, אולם ניתן היה ללמוד מהם כי במועד סיום עבודת התובע, ובמסגרת גמר החשבון שבוצע לו, נמסר להם על התפטרותו מעבודתו בחנות. נימר העיד כי נמסר לו על ידי זאקי שהתובע הפסיק להתייצב לעבודה ולענות לטלפונים, לאחר שבקשתו הנוספת להעלאת שכר לא נענתה באופן מיידי (ס' 17 לתצהירו). ברוך העיד כי ביצוע גמר חשבון עבור התובע הועבר לטיפולו לאחר שנמסר לו על ידי נימר וזאקי כי "עקב הימנעותו של זאקי להסכים להעלאה שביקש התובע, התובע התפטר מתפקידו מהרגע להרגע ללא מתן הודעה מוקדמת" (סעיף 5 לתצהירו; ע' 20, ש' 10).
17. שלושת העדים העידו כי עצם ההחלטה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו התקבלה אצל הנתבעת לפנים משורת הדין בלבד. זאקי העיד כי מר פרדי פנה אליו ואל מר תאופיק חינאוי לאחר סיום עבודתו של התובע ו"דיבר על ליבם" על מנת שישולמו לו פיצויי פיטורים בשל נסיבותיו האישיות ועל מנת ש"נסיים איתו בטוב". בעקבות זאת ובהסכמתו של מר חינאוי, הוחלט לשלם לתובע פיצויי פיטורים (ס' 10-11 לתצהירו; ע' 18, ש' 23), אולם בשל ויכוח פעוט על גובה הסכום התובע סירב לקבלם (ע' 19, ש' 21). עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של ברוך שביצע עם נימר את גמר החשבון עבור התובע. ברוך העיד כי במסגרת הפגישה שנערכה בין השלושה נערך תחשיב של גמר החשבון שכלל תשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה וחופשה שנתית שעמד על סך כולל של 13,500 ₪. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לחבות במס על סכום זה בשיעור של 300-400 ₪, במסגרתה התובע התפרץ עליהם בכעס ובצעקות והתעקש על קבלת הסכום "נטו" חרף הסבריה של הנתבעת כי הוא הנושא בחבות במס על הסכום, המשולם לו ממילא רק לפנים משורת הדין. בנסיבות אלה, לאחר "שהעובד התחיל לאיים ולצעוק החליטו לא לשלם לו" (ע' 23, ש' 21; ע' 22, ש' 3), השניים הודיעו לו כי יקבל רק את המגיע לו על פי דין. על כן בפועל שולם לו במסגרת גמר החשבון רק התשלום בעד דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית. התובע עצמו העיד כי הבעלים של החנות בשם טוטו הוא שהציע לו סכום בסך 13,500 ₪ - לטענתו בערכי נטו - לסילוק כל טענותיו, אולם מאוחר יותר הובהר לו על ידי רואה החשבון כי סכום זה אינו כולל את החבות במס המוטלת עליו ובנסיבות אלה "אני לא הסכמתי ונאלצתי לעזוב את המקום בידיים ריקות" (ס' 18 לתצהירו).
18. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי התובע הוכיח טענתו לפיטוריו על ידי הנתבעת. משכך, דין תביעתו לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת להידחות.
19. עם זאת, לא מצאתי מקום אף להיעתר לתביעתה שכנגד שהגישה הנתבעת שבה ביקשה לקבל מהתובע תשלום חלף הודעה מוקדמת. העובדה כי הנתבעת גילתה נכונות והסכימה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בעד סיום עבודתו, בין אם בשל נסיבותיו המיוחדות של התובע או בשל טעם אחר, מעידה כשלעצמה כי כוונת הצדדים במועד סיום עבודתו של התובע הייתה לסיים בהסכמה את מערכת היחסים ביניהם, ודומה כי אין ספק שתביעה זו לא הייתה באה לעולם לולא הוגשה תביעה זו כנגד הנתבעת. על כן, להבנתי עובדתית לא ציפתה הנתבעת מהתובע שייתן לה הודעה מוקדמת, ועל כן לא מצאתי כי יש לחייבו בתשלום בגין כך.
20. גמול שעות נוספות - כללי
21. בפתח הדיון ברכיב תביעה זה מצאתי מקום להידרש לטענת הנתבעת כי על העסקת התובע לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, שכן מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 30 (א)(6) לחוק זה, בהינתן אופי עבודתו כנהג משלוחים שלא אפשר פיקוח על עבודתו.
22. הוראת סעיף 30(א)(6) לחוק, עליה נסמכת הנתבעת, קובעת כי חוק זה לא יחול, בין היתר, על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". הפסיקה קבעה כי יש לפרש את חריגים לחוק על דרך הצמצום. באשר לחריג הספציפי עליו מתבקשת הנתבעת להסתמך, על פי הפסיקה יש לבחון אל שאלת אפשרות הפיקוח, ולא את השאלה האם אכן היה פיקוח. (דב"ע מט/2-7 רבות נ' הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כ"א 117 (14.11.89).
23. זאקי לא הכחיש בחקירתו כי התובע כשאר עובדי החנות היה מחתים מדי יום כרטיס נוכחות עם תחילת עבודתו ובסיומה. הוא אף הבהיר כי "כל העובדים שבאים לחנות חייבים להדפיס כרטיס נוכחות לפני כן, על מנת שלא יהיה לי בעיות עם שעות העובדים השקענו בכך הרבה כסף" (ס' 4 לתצהירו; ע' 14, ש' 16). נימר הודה אף הוא כי התובע החתים כרטיס נוכחות בבוקר ובערב (ע' 27, ש' 27). כמו כן, הנתבעת היא שקבעה את השליחויות שיבצע התובע ביום העבודה. מכאן, שיכולה הייתה לדעת היכן התובע נמצא בכל רגע נתון. זאקי הודה כי יום עבודתו של התובע תוכנן על סמך הערכה ותכנון הזמנים הנדרשים לו על מנת לבצע את השליחויות המוטלות עליו (ע' 14, ש' 18). כמו כן הודה מפורשות כי הוא יכול היה לדעת איפה נמצא התובע "לא ב- 100% אבל בערך פחות או יותר אני יודע" (ע' 14, ש' 24). כמו כן, לזאקי היה קשר טלפוני רצוף עם התובע במהלך כל יום עבודתו והוא יכול היה לדעת היכן הוא נמצא בכל רגע נתון (סעיף 5 לתצהירו; ע' 15, ש' 1). לטענתו התובע עבד במהלך רוב יום העבודה מחוץ לחנות (ע' 19, ש' 26), אולם הוא הודה כי בכל מקרה התובע התייצב בחנות לאחר סיום השליחויות שהוטלו עליו "וכשיש עוד משלוחים הוא היה יוצא לעוד משלוחים, לפעמים הוא גם היה עוזר בחנות" ואף הדגיש בעניין זה כי "אני לא אומר שלא היה עוזר גם בחנות" (ע' 15, ש' 17).
24. על כן, אני סבור כי לא הוכח על ידי הנתבעת שעבודת התובע עומדת בגדר הוראות החריג הקבוע סעיף 30(א)(6). מכאן שהוראות החוק חלות עליו.
25. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להסכמות בנוגע לתנאי שכרו של התובע, ובכלל זה גובה שכר היסוד והתמורה בעד שעות נוספות.
26. התובע טוען כי בין הצדדים סוכם, עם תחילת עבודתו, כי שכר עבודתו הרגיל עבור משרה מלאה של 186 שעות עבודה יעמוד על סך 5,500 ₪ בערכי נטו, שהועלה לאחר מכן לסך 5,625 ₪. לטענתו, במהלך החודשיים הראשונים שולם לו השכר, אולם גמול שעות נוספות שולם באופן חלקי בלבד. החל מיולי 2008 שולם לו שכר נטו בסך 5,500 ₪ אולם הנתבעת "פיברקה" את רכיבי שכרו בתלוש השכר באופן ששכרו זה חולק לשכר יסוד שתחילה עמד על סך 4,000 ₪, והחל מאוגוסט 2009 הועלה לסך 4,600 ₪, ותוספת גלובאלית בעד שעות נוספות שתחילה עמדה על סך 1,300 ₪ והחל מאוגוסט 2009 על סך 700 ₪. התובע טוען כי אופן תשלום זה עומד בניגוד מוחלט להסכמת הצדדים ואף מנוגד לדין. התוספת הגלובאלית הייתה תוספת פיקטיבית שנועדה לחמוק מחובותיה של הנתבעת לתשלום גמול שעות נוספות וזכויות נוספות לפי שכר היסוד המלא, ובכל מקרה אינה משקפת ממילא את השעות הנוספות שביצע בפועל. התובע עותר להכיר ברכיב הגלובלי בעד שעות נוספות כחלק משכר היסוד הרגיל ולא בגדר "תוספת". בסיכומיו התובע עותר לתשלום גמול שעות נוספות מלא בעד השעות הנוספות שביצע ולפי שכר יסוד בערכי נטו של 5,500-5,625 ₪, ולחילופין עתר לתשלום גמול שעות נוספות שמעבר למכסה חודשית מוסכמת של 220 שעות חודשיות, הנאמדות על ידו בשיעור של 386.22 שעות נוספות.
27. הנתבעת טענה כי בחודשיים הראשונים שולם לתובע שכר שעתי ותשלום נפרד בעד שעות נוספות. בהמשך, התובע ביקש לקבל שכר חודשי קבוע "נטו". על כן, סוכם עימו כי ישולם לו שכר חודשי קבוע שיורכב משכר יסוד ותוספת שעות נוספות גלובאלית בעד מכסה חודשית של כ-220 שעות עבודה. לטענתה, בתום שנת עבודה, ובעקבות בקשת התובע להעלאת שכר, נבחן על ידה שוב היקף המשרה לה נדרש התובע בפועל. לאחר שהתברר כי זו הצטמצמה, חל שינוי נוסף במבנה השכר. החל מאוגוסט 2009 הועלה שכר היסוד ששולם לתובע בעוד התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות הופחתה בהתאמה, והנתבעת אף החלה לשלם לו דמי הבראה חודשיים.
28. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה בכתב. על ההסכמות ביניהם בנוגע לתשלום ותנאי שכרו של התובע ניתן על כן ללמוד רק מתלושי השכר ומהאופן שבו נקבע והורכב שכרו של התובע, וכן מהתנהגותם בפועל של הצדדים במהלך תקופת העבודה. הלכה פסוקה היא שתלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מח/146-3 חוג'ירת נ' שלום גל, פד"ע כ' 19 (4.9.88); ע"ע 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) נ' נגרית שירן בע"מ (18.3.13). בנוגע לדו"חות הנוכחות של התובע, הרי שבין הצדדים אין מחלוקת כי אלה משקפים את שעות עבודתו של התובע, מלבד טענתה של הנתבעת, כי יש לקזז את זמני ההפסקה משעות עבודתו המדווחות של התובע (ס' 64 לסיכומיה).
29. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את מכלול הראיות שלעניין, אני מעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע בכל הנוגע להסכמת הצדדים על תנאי שכרו של התובע. להלן הנימוקים למסקנתי זו.
30. נימר העיד בתצהירו, ועדותו זו לא נסתרה כלל בחקירתו, כי לאחר שהתובע הועסק כחודשיים בשכר שעתי של 22 ₪, הוא פנה לזאקי בבקשה לתשלום שכר קבוע בערכי נטו. בהתאם לסיכום שהושג בין הצדדים, שולם לתובע שכר חודשי קבוע שעמד בערכי נטו על סך 5,500 ₪ בעד שכר יסוד בסך 4,000 ₪, תוספת שעות נוספות גלובאלית בסך 1,300 ₪ ורכיב נסיעות בסך 200 ₪. חלוקה זו נקבעה על סמך מתכונת העסקה של כ –220 שעות עבודה חודשיות. כלומר, שכר היסוד שולם בעד 186 שעות רגילות והתוספת הגלובאלית שולמה בעד 35 שעות נוספות. בעקבות בקשת התובע להעלאת שכר היסוד, ובהינתן שהיקף המשרה של התובע הצטמצם במהלך חודשי עבודתו האחרונים, הוחלט להגדיל את שכר היסוד החל מאוגוסט 2009 לסך 4,600 ₪. זאת, על חשבון התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות שהופחתה בהתאמה לסך 700 ₪ (סעיפים 8- 12 לתצהירו). זאקי, שהיה הגורם שסיכם בפועל את שכר עבודתו של התובע, העיד כי לאחר שהועסק התובע כעובד שעתי, הוא ביקש לקבל שכר חודשי קבוע נטו ו"סגרתי איתו אישית 5,000-5,500 ₪" (ע' 16, ש' 25). כמו כן, סוכם ביניהם על היקף משרה של 220 שעות ובהתאם לכך אף נקבע בפועל שכר עבודתו של התובע (סעיף 6 לתצהירו; ע' 17, ש' 6). עדותו זו לא נסתרה, מה גם שהתובע עצמו העיד כי במסגרת ההסכמה בין הצדדים על תנאי עבודתו אכן נקבעה ביניהם מסגרת מסוימת של שעות עבודה שכללה ביצוע שעות נוספות, כשלטענתו "סוכם איתם 200 שעות עבודה בכל חודש" (ע' 12, ש' 4).
31. הסכמתה הנטענת של הנתבעת כי שכר היסוד של התובע בערכי נטו יעמוד על 5,500 ₪, אינה באה לידי ביטוי כלל בתלושי השכר, מהם עולה כי אכן סוכם עם התובע, כטענת הנתבעת, כי התמורה הכוללת בערכי נטו שתשולם לו בעד עבודתו בחנות תעמוד על 5,500 ₪. בחודשיים הראשונים לעבודתו של התובע שולם לו שכר עבודה שעתי, ושכרו חושב לפי ביצוע שעות עבודה בפועל. כפי העולה מתלושי שכר אלה, שכרו השעתי של התובע במאי - יוני 2008 עמד על 22 ₪. אולם החל מיולי 2008, חל שינוי במבנה השכר, שנקבע להיות שכר חודשי וחולק לשכר יסוד ותוספת גלובאלית נפרדת בעד שעות נוספות. בין יולי 2008 ליולי 2009, שכר היסוד בערכי נטו של התובע עמד על 4,000 ₪ והתוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות עמדה בערכי נטו על סך 1,300 ₪. בנוסף לכך, שולם לתובע רכיב "נסיעות" בסך 200 ₪. כך ששכרו נטו עמד על 5,500 ₪. בעד התקופה שהחל מאוגוסט 2009 עד מאי 2010, שכרו החודשי של התובע עמד על 4,600 ₪ ושולם לו בעד "שעות נוספות גלובליות" סך 700 ₪ וכן שולם רכיב "נסיעות" בסך 200 ₪.
32. לא שוכנעתי בכנות טענתו של התובע כי אכן סוכם עימו ששכרו הרגיל בעד 186 שעות עבודה יעמוד על 5,500 ₪ החל מיולי 2008. טענה זו נתמכה רק בעדותו של התובע ועל סמך התרשמותי מהעדות, לא מצאתי כי די בה על מנת לקבל טענה שאינה באה לידי ביטוי כלל בתלושי השכר ומנוגדת לעדויות הנתבעת (ר' למשל עדותו בעלת הסתירות של התובע לעניין שעות עבודתו בעמודים 7-8 לפרוטוקול). כמו כן, התובע אכן לא הוכיח כי פנה אל מי מטעמה של הנתבעת בטענות כלשהן בנוגע לתנאי שכרו או חריגה מהמוסכם בין הצדדים. למעשה, עולה מעדותו כי טענותיו במהלך תקופת עבודתו הצטמצמו רק להעלאת שכר (ע' 9, ש' 21). בכל מקרה, טענה מעין זו הוכחשה על יד הנתבעים (למשל ס' 13- 14 לתצהיר נימר). יתרה מכך, התובע אף הודה כי באוגוסט 2009, הוא הגיע ל"סיכום חדש ביני לבין המנהל" בנוגע להגדלת שכרו הרגיל. לא שוכנעתי כי התובע אכן יכול היה להגיע להסכמות והבנות נטענות כלשהן עם הנתבעת תוך התעלמות מטענתו כי תנאי שכרו עומדים בניגוד מוחלט למוסכם בין הצדדים, ושעה שהוא טוען כיום לתנאי שכר שאינם עולים בקנה אחד כלל עם גרסת הנתבעת ועם העולה מתלושי השכר לאורך כל תקופת עבודתו.
33. בנוסף לכך, עובר להגשת כתב התביעה המתוקן לבית הדין התובע הגיש ביום 14.7.10 שתי תביעות שאוחדו להליך זה באמצעות "טופסי תביעה". האחת לפיצויי פיטורים והשנייה לתשלום שכר עבודה (דמ"ר 24623-07-10) בה נכללו רכיבי תביעה של חופשה שנתית ודמי הבראה בלבד. הדעת נותנת שהתובע, שאף נעזר לשם הגשתן בסיוע משפטי, היה מעלה כבר בשלב זה את טענותיו אלה, ולא רק בשלב מאוחר יותר (ע' 6, ש' 15; ע' 8, ש' 21; ע' 9, ש' 2). זאת, על אחת כמה וכמה בהינתן טענתו כי פנה לנתבעת בעניין אי עמידתה בתנאי השכר המוסכמים עוד במהלך תקופת עבודתו.
34. במחלוקת בין הצדדים בדבר "סבירות" גרסאותיהם בנוגע לתוכן הסכמתם על שכר נטו של 5,500 ₪, ונוכח השכר ששולם לתובע כעובד שעתי, סבירה יותר בעיני גרסתה של הנתבעת. זאת, מאחר שבעד מאי - יוני 2008, התובע השתכר כעובד שעתי שכר נטו כולל בשיעורים של 5,588-6,066 ₪. על כן, בעיני סביר יותר כי הסכמת הצדדים הייתה על שכר נטו כולל קבוע של 5,500 ₪ ולא על שכר יסוד של 5,500 ₪.
35. לא נעלם מעיני כי "הנטו" בתלוש השכר בעד רכיבי השכר ורכיב "נסיעות" לא השתנה לאורך כל תקופת העבודה שהחל מיולי 2008, גם אם שולמו לו בעד חלק מהחודשים תשלומים נוספים. לא מצאתי כי יש בכך כדי להצביע על "פיקציה" בתשלום התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות, כטענת התביעה (סעיפים 39-43 לסיכומיה), אלא דווקא כדי לחזק את הטענה כי לכל אורך הדרך סוכם עם התובע כי שכרו מורכב משכר יסוד ומרכיבים נוספים, תוך שהנתבעת מבקשת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובע לתשלום נטו בעדם בשיעור של 5,500 ₪.
36. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בין הצדדים סוכם כי החל מיולי 2008 ישולם לתובע שכר עבודה בערכי נטו של 5,500 ₪ שהורכב משכר יסוד של 4,000 ₪ ותוספת גלובאלית בעד שעות נוספות של 1,300 ₪, בנוסף לרכיב נסיעות בסך 200 ₪ שלו הוסף החל מאוגוסט 2009 גם תשלום חודשי בעד דמי הבראה.
37. גמול שעות נוספות בעד מאי – יוני 2008
38. בהתאם לתלושי שכר מאי ויוני 2008, שולם לתובע בעד 210-222 שעות עבודה שכר שעתי בסך 22 ₪, כלומר, שולם שכר בשיעור 100% בעד כל שעות אלה. גמול שעות נוספות שולם רק בעד שעות עבודה שמעבר לכך. כפי העולה מדפי הנוכחות, במהלך מאי ויוני 2008, התובע הועסק 259-285 שעות. בהינתן שחודש עבודה במשק כולל 186 שעות וכל שעה מעבר לכך מזכה בגמול שעות נוספות, התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות עבודה שביצע מעבר לכך.
39. התובע זכאי לגמול שעות נוספות המחושב לפי שבוע עבודה בן שישה ימים. משכך, הוא זכאי לגמול שעות נוספות בשיעור 125% בעבור כל אחת משתי השעות הנוספות הראשונות ביום (השעות התשיעית והעשירית), ובשיעור של 150% עבור השעות הנוספות שמהשעה השלישית הנוספת ביום ואילך. התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות עבודה שלמעלה מ- 43 שעות רגילות בשבוע, בשיעור 25% בעד השעתיים הראשונות ובשיעור 50% בעד השעות שמהשעה השלישית הנוספת בשבוע ואילך. בנוסף לכך, עבור עבודתו בימי ו' וערבי חג התובע זכאי לגמול שעות נוספות, כמפורט לעיל, החל מהשעה השמינית. ערך גמול שעות נוספות בעד חודשי עבודה אלה, בהן שכרו השעתי של התובע היה 22 ₪, עומד על סך 27.5 ₪ עבור שעה נוספת בשיעור 125%, ועל סך 33 ₪ עבור שעה נוספת בשיעור 150%.
40. אציין בקשר לכך כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי יש לקזז משעות עבודתו של התובע זמני הפסקה. עתירתה זו של הנתבעת אינה באה לידי ביטוי בדפי הנוכחות של התובע או בתלושי שכרו מהם לא עולה כי הנתבעת ביקשה לנכות במהלך תקופת עבודתו של התובע זמני הפסקה מהיקף שעות עבודתו.
41. משכך, התובע זכאי היה לתשלום גמול שעות נוספות בעד מאי-יוני 2008, כמפורט להלן:

2. בעד מאי ויוני 2008 התובע היה זכאי בעד חודש עבודה בן 186 שעות לשכר חודשי בסך 4,092 ₪. משכך, התובע היה זכאי בעד עבודתו במאי 2008, לשכר עבודה כולל בסך 7,302 ₪ (גמול שעות נוספות בסך 3,210 ₪ + שכר יסוד בסך 4,092 ₪) ובעד יוני 2008, לשכר עבודה כולל בסך 7,796 ₪ (גמול שעות נוספות בסך 3,704 ₪ + שכר יסוד בסך 4,092 ₪). בפועל, שולם לתובע בעד מאי 2008, סך 6,063 ₪ ובעד יוני 2008, סך 6,726 ₪.
3. על כן, התובע זכאי להפרשי גמול שעות נוספות בעד מאי 2008 בסך 1,239 ₪ ובעד יוני 2008 בסך 1,070 ₪. לא מצאתי בנסיבות העניין להשית על הנתבעת פיצויי הלנה.
4. גמול שעות נוספות בעד יולי 2008- יולי 2009
5. בתקופה זו שכר עבודתו של התובע חושב על בסיס חודשי והורכב משכר יסוד ותוספת גלובאלית. כאמור לעיל, קיבלתי את טענת הנתבעת כי בין הצדדים סוכם על מבנה שכר הכולל תוספת גלובאלית בעד שעות נוספות. עם זאת, זכויות התובע בעד שעות עבודתו ייקבעו על פי הוראות הדין הקוגנטיות החלות ולא רק על פי הסכמה נטענת זו או אחרת שהושגה ביניהם (דב"ע 237-3/97 שמואלי נ' רשות השידור, פד"ע לו 577 (28.8.01)).
6. תשלום שעות נוספות גלובליות הוכר בפסיקה כתחליף להסדר החוקי שבחוק שעות עבודה ומנוחה שאינו בבחינת "שכר כולל" אסור לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. אולם זאת בנסיבות מסוימות בלבד. בכלל זה נקבע כי הסדר מעין זה יוכר בנסיבות בהן נקבע במפורש תשלום נפרד בעד עבודה בשעות נוספות, תוך הפרדה בין השכר הרגיל ובין התמורה המשולמת בעד העסקה בשעות נוספות. כמו כן, הסדר זה צריך להיקבע במסגרת המותר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, וכל עוד אין הוא בבחינת פיקציה. כמו כן, הסדר זה יהא לגיטימי כל עוד התמורה בעד שעות העבודה הרגילות והנוספות גם יחד לא תפחת מזו שהייתה משתלמת לעובד אילו נערך בעדו רישום פרטני של שעות עבודתו ופיקוח מדויק עליהן (דב"ע מד/ 34- 3 אלון נ' בנק ישראל, פד"ע טז 76 (30.9.84) (להלן: עניין אלון) ; דב"ע נו/ 224 - 3 רושו נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ (12.12.96); ע"ע 1072/02 בן יונה נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (8.8.05)).
7. במקרה שלפני, בתלושי השכר בעד חודשי העבודה שהחל מיולי 2008, קיימת הפרדה קבועה וברורה בין רכיב שכר היסוד ורכיב התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות. רכיב השעות הנוספות הגלובאליות אף אינו בבחינת "פיקציה", כטענת התובע, שכן אין חולק שהתובע הועסק בפועל בשעות נוספות החל מתחילת עבודתו ולאורכה. עם זאת, אינני סבור כי יש ברכיב הגלובאלי בעד שעות הנוספות משום הסדר הולם לגמול השעות הנוספות לו היה זכאי התובע על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, ואסביר.
8. הנתבעת הבהירה בטענותיה ובעדויותיה כי התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות נקבעה ושולמה בעד היקף משרה של כ-220 שעות עבודה חודשיות לפי חלוקה של 186 שעות עבודה רגילות ומכסה של 35 שעות נוספות חודשיות (סעיף 11 לתצהירו; 26 לסיכומיה). כפי העולה מעדויותיהם של זאקי ונימר, הצדדים הסכימו על תנאי שכרו של התובע, ובעיקר על התוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות, על סמך היקף משרה מוסכם ומסוים של 220 שעות עבודה (עדות זאקי: ע' 17, ש' 8; עדות נימר: ע' 25, ש' 8, 17; ע' 26, ש' 4, 7). אולם בפועל ותוך חריגה מהסכמתם זו, התובע הועסק פעמים רבות במהלך כל חודש עבודה בשעות נוספות העולות על מכסה זו. כך עולה בבירור מדו"חות הנוכחות של הנתבעת, ועובדה זו אף לא הוכחשה על ידי העדים מטעמה (ע' 17, ש' 12; ע' 26, ש' 7).
9. על כן, ובהתאם להסכמת הצדדים המפורשת, התוספת הגלובאלית שולמה רק בעד 35 שעות נוספות חודשיות ולא מעבר לכך. התובע זכאי לתשלום בעד שעות נוספות שביצע מעבר לכך. כמו כן, בהתאם לפסיקת בית הדין בעניין אלון שלעיל, בנסיבות בהן העובד הועסק בחודש עבודה נתון בשעות עבודה העולות על השעות הנוספות שנקבעו בהסכם הקיבוצי, ושעלו על ההיתר הכללי, יש לשלם לו גמול שעות נוספות נוסף לפי גובה השכר הרגיל. במקרה זה, התובע הועסק במהלך חודשים לא מעטים בשעות עבודה נוספות שמעבר למכסה הנטענת של 35 שעות נוספות. בנוסף לכך, ההיתר הכללי להעבדת שעות נוספות לעובדים המועסקים בשבוע עבודה בן שישה ימים קובע כי "מותר להעביד עובד ארבע שעות נוספות ליום ושתים- עשרה שעות נוספות לשבוע" (י"פ 1977 התשל"ד, 553). על פי דו"חות הנוכחות של התובע עולה כי התובע הועסק לעיתים בשעות נוספות החורגות מעבר לקבוע בהיתר זה.
10. משכך, התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות בעד שעות נוספות שביצע בחודש עבודה נתון שמעבר למכסה של 35 שעות, בעדה ורק בעדה שולמה לו ממילא ומלכתחילה על פי הסכמת הצדדים התוספת הגלובאלית בעד גמול שעות נוספות. ככל שהתובע הועסק מספר שעות עבודה העולה על מכסת ההיתר הכללי, יש לשלם לו גמול שעות נוספות לפי 150% של השכר הרגיל, כפי הנקבע בעניין אלון.
11. כמו כן, הנתבעת לא הבהירה בתצהיר נימר ובסיכומיה על סמך איזה היקף משרה ובכלל זה מכסת שעות נוספות, נקבעה החלוקה בין השכר הרגיל והתוספת בעד שעות נוספות גלובאליות החל מאוגוסט 2009. זאת, כשאף לשיטת הנתבעת ותחשיביה, התוספת ששולמה לתובע החל מחודש זה לא שיקפה אף את מלוא גמול השעות הנוספות הממוצע שביצע (סעיף 31.2 לסיכומיה).
12. עוד יש לציין כי הנתבעת אומנם ביצעה הפרדה ברורה בתלושי השכר בין שכר היסוד לתוספת הגלובאלית בעד שעות נוספות, אולם בתלושי השכר של התובע נעדר כל פירוט ומעקב על שעות העבודה הרגילות ושעות העבודה הנוספות שביצע התובע. דהיינו, התלושים נערכו במתכונת מעין קבועה המתעלמת מנתונים אלה.
13. הנתבעת טענה כי יש לבחון האם שולם לתובע בפועל בעד שעות עבודתו הנוספות על דרך התוספת הגלובאלית לפי ממוצע השעות הנוספות שביצע ועל סמך חישוב ממוצע שערכה של שעות עבודתו בפועל ושיעור התוספת הגלובאלית ששולמה לו בעדן (ס' 31-32 לסיכומיה). התובע עבד בין יולי 2008 ליולי 2009 בממוצע 231 שעות החורגות ממילא ממכסה חודשית של 35 שעות נוספות, ובמהלך התקופה אוגוסט 2009 עד מאי 2010 (תקופה בעדה לא ברור מה הייתה מכסת שעות העבודה המוסכמת עימו) בממוצע 208 שעות. בין כך ובין אחרת, עמדתי הינה כי התובע זכאי לתשלום מלא בעד שעות עבודתו שביצע בחודש עבודה נתון, ואין די בכך שלאורך תקופה, שעל פי טיעוני הנתבעת נפרשת גם על שנת עבודה מלאה, ורק באופן ממוצע, הוא לא הועסק בשעות עבודה שמעבר למוסכם והמתחייב על פי דין.
14. משכך, אני מקבל את תביעתו החלופית של התובע לתשלום גמול שעות נוספות בעד עבודה בשעות נוספות שביצע מעבר למכסה חודשית של 35 שעות נוספות (ס' 75 לסיכומי התביעה). בנסיבות העניין, אני סבור כי הדרך הנכונה והראויה לחישוב זכויותיו של התובע לגמול שעות נוספות היא ששעות נוספות שביצע התובע, מעבר למכסה של 35 שעות נוספות חודשיות ועד למכסה של 52 שעות נוספות חודשיות, יחושבו לפי תוספת בשיעור 125%. מעבר לכך, הן יחושבו בשיעור של 150% מגובה שכרו הרגיל (עניין אלון לעיל; ע"ע 459/07 יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09); עע (ארצי) 402/07 ניצנים – חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' חודאדי (19.1.10)).
15. באשר לגובה שכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו: בין הצדדים סוכם על שכר "נטו" כאשר שכרו של התובע בערכי ברוטו מטבע הדברים השתנה כל חודש. התובע טען בסיכומיו רק כי שכרו החודשי הרגיל בערכי נטו עמד תחילה על סך 5,500 ₪ ולאחר מכן על סך 5,625 ₪ מבלי שנטען לערך שעת עבודה לפיה יש לחשב זכויותיו לגמול שעות נוספות (סעיף 74 לסיכומיו). זאת, על סמך תביעתו להכיר ברכיב התוספת הגלובאלית חלק משכרו הרגיל. הנתבעת מצידה טענה כי שכר עבודתו השעתי בערכי ברוטו של התובע עמד במהלך יולי 2008 עד יולי 2009 על 24 ₪ לפי שכר רגיל ממוצע ברוטו של 4,400 ₪, והחל מאוגוסט 2009 על 27 ₪ לפי שכר רגיל ממוצע ברוטו של 5,070 ₪ (ס' 36.2 לסיכומיה). בהינתן שתביעתו של התובע להכיר בתוספות ששולמו לו בעד שעות נוספות ונסיעות נדחתה, יש לקבל תחשיביה של הנתבעת לעניין זה. כמו כן, מתקבלת טענת הנתבעת כי התוספת הגלובאלית ששולמה לתובע בעד גמול שעות נוספות עמדה בערכי ברוטו על 1,430 ₪.
16. משכך, התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בעד גמול שעות נוספות, כמפורט בטבלה שלהלן:

1. על כן, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בעד יולי 2008- יולי 2009 בסך 6,795 ₪.
2. גמול שעות נוספות בעד אוגוסט 2009 עד מאי 2010
3. הנתבעת טענה כי בתקופה זו חלה הפחתה משמעותית בשעות הנוספות להם נדרש התובע בעבודתו. אולם הנתבעת לא פירטה, כאמור לעיל, מה הייתה מכסת השעות הנוספות בעדה שולמה התוספת הגלובאלית במהלך תקופה זו. זאת, מלבד טענתה כי בעד חודשים אלה שולם לתובע גמול שעות נוספות גלובאלי שבערכי ברוטו עמד על 770 ₪.
4. בהינתן שגמול השעות הנוספות ששולם לתובע בעד יולי 2008 – יולי 2009 חושב בפועל לפי ערך שעה נוספת של 40.8 ₪ (לפי החישוב: 1,430/35 ₪), הרי שבהיעדר תחשיב או גרסה אחרת מטעם הצדדים, שולם לתובע למעשה בעד תקופת עבודתו הנדונה בעד 19 שעות עבודה נוספות. על כן, התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות שמעבר לכך, בהתאם לנקבע על ידי לעיל בפסקאות 33-34 לפסק דין זה .
5. משכך, התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בעד גמול שעות נוספות, כמפורט בטבלה שלהלן:

1. על כן, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בעד אוגוסט 2009 עד מאי 2010 בסך 1,008 ₪.
2. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה
3. התובע עתר בכתב התביעה לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך כולל של 4,809 ₪. הנתבעת הודתה כבר בדיון המוקדם בתיק מיום 24.10.11 ובסיכומיה כי בשל טעות לא הופרשו בעד התובע ההפרשות המחויבות לפנסיה (ע' 1, ש' 16; סעיף 86 לסיכומיה).
4. בתצהירו של נימר ערכה הנתבעת תחשיב מפורט של גובה ההפרשות הפנסיוניות להן היה זכאי התובע בעד כל חודש, החל מפברואר 2009, המבוסס על גובה שכר היסוד ברוטו של התובע במהלך תקופת עבודתו בנתבעת ועל גובה ההפרשות שנקבעו בצו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני במשק (סעיף 31.6 לתצהירו). הנתבעת ערכה תחשיב של גובה ההפרשות להן היה זכאי התובע ברכיב התגמולים וברכיב הפיצויים גם ביחד, בסך כולל של 2,988 ₪. בניגוד לכך, התובע טען לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות ללא כל פירוט ותחשיב של הסכום הכולל הנתבע על ידו בעד רכיב תביעה זה.
5. בהתאם לתקופת עבודת התובע (מיום 2.5.2008 ועד ליום 31.5.2010), ומועד כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הנ"ל, התובע היה זכאי לביצוע הפרשות פנסיוניות החל מינואר 2009 ולא מפברואר 2009, כטענת הנתבעת בתחשיביה (הוראות סעיף 6ה- ו). מלבד זאת, אני מקבל במלואם את תחשיביה של הנתבעת בעניין הסכום המגיע לתובע על פי הודאתה ברכיב זה (סעיף 31.6 לתצהיר נימר). על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בעד תקופת עבודתו בסך כולל של 3,135 ₪ (לפי החישוב: 2,988 ₪ + 147 ₪).
6. דמי הבראה
7. התובע טען בתביעתו לתשלום פדיון 5.5 ימי הבראה בסך 1,930 ₪, שכן לטענתו שולם לו בפועל רק בעד 5.5 ימי הבראה. בהינתן הודאתו בכתב תביעתו המתוקן ובתצהירו כי שולם לו בעד 5.5 ימי הבראה, אין בידי לקבל את טענתו המאוחרת והמנוגדת בסיכומיו כי לא שולם לו דבר בעד ימי הבראה. על כן התובע זכאי לתשלום פדיון מלא של 11 ימי הבראה בסך כולל של 4,015 ₪ (ס' 82 לסיכומים). בכל מקרה, אין לפסוק לתובע מעבר לנתבע על ידו בכתב תביעתו.
8. בכל הנוגע לתשלומים החודשים בעד דמי הבראה ששולמו לו, התובע טען כי הרישום בתלושי שכרו בנוגע לתשלום ימי הבראה הוא רישום פיקטיבי וכוזב שכן הנתבעת כללה בשכרו הרגיל הנטען על ידו תשלום בעד ימי הבראה.
9. על פי הפסיקה אין פסול בכך שתשלום בעד דמי הבראה יפוצל וישולם לעובד לשיעורין מדי חודש (דבע נו/ 3-22 דורית פני-גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ (18.4.96)). על כן, ובהתאם לתלושי שכרו של התובע, שולמו לתובע בעד דמי הבראה הסכומים הבאים: ביולי 2009 שולם לו בעד 5 ימי הבראה סך כולל של 1,655 ₪; החל מאוגוסט עד מאי 2010 שולמו לו דמי הבראה בסך 170 ₪ וביוני 2010 שולמו דמי הבראה בסך 340 ₪. בסך הכל שולמו לתובע בעד דמי הבראה סך כולל של 3,695 ₪.
10. על פי צו ההרחבה, התובע היה זכאי בעד שנת עבודתו הראשונה ל- 5 ימי הבראה ובעד שנות עבודתו השנייה והשלישית החלקית ל- 6.5 ימי הבראה, כשערך יום הבראה עמד אותה עת על 340 ₪. על כן, התובע היה זכאי לדמי הבראה בסך 3,910 ₪ (לפי החישוב: 11.5X 340 ₪).
11. על כן, התובע זכאי לפידיון יתרת דמי הבראה בסך 215 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום העבודה ועד מועד התשלום בפועל.
12. ימי חג
13. התובע עתר בתביעתו לתשלום 18 ימי חג בסך כולל של 5,202 ₪, בטענה כי במהלך כל תקופת עבודתו לא שולם לו בעד ימי חג.
14. בהתאם לצו ההרחבה להסכם המסגרת במשק, עובד חודשי אינו זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג, שישולם בכל מקרה רק לאחר שלושה חודשי עבודה. משכך, התובע לא היה זכאי לתשלום בעד ימי חג במהלך החודשיים הראשונים לעבודתו, שרק בהם היה עובד שעתי, וממילא לא היה זכאי לכך החל מיולי 2008, עת הפך להיות עובד בשכר חודשי.
15. החזר הוצאות נסיעה
16. התובע עתר לתשלום החזר הוצאות נסיעה בסך כולל של 8,275 ₪, שכן לטענתו הוציא מדי חודש סך של 544 ₪ בעוד שולם לו בפועל החזר חודשי בסך 200 ₪ בלבד.
17. כפי העולה מסיכומי טענותיו, התובע זנח רכיב תביעה זה ועל כן אין להידרש אליה. מעבר לצריך יוער כי התובע הודה בחקירתו במפורש כי לא נדרש בפועל להוצאות נסיעה לעבודה שכן מנהל החנות היה מסיע אותו מדי יום לחנות, כך שלא נדרש להוצאות נסיעה מלאות (ע' 11, ש' 18).
18. פדיון חופשה שנתית
19. התובע עתר בתביעתו לפדיון 6 ימי חופשה בסך כולל של 1,734 ₪. התובע טען בתביעתו ובעדותו כי במהלך כל תקופת עבודתו ניצל יום חופשה אחד בלבד (ס' 36 לכתב התביעה, ס' 38 לתצהירו; ע' 10, ש' 28), בניגוד לרישומים שנערכו בתלושי שכרו לפיהם ניצל ימי חופשה שנתית מעבר לכך.
20. הלכה היא כי הנטל על המעביד להוכיח יתרת חופשה שנתית, ובכלל זה חובה עליו לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב, כמה נתן, ולהציג פנקס חופשה שניהל עבור העובד. הנתבעת לא הציגה "פנקס חופשה שנתית" אולם כבר נפסק כי הרמת הנטל אינה מותנית, בהכרח, בהצגת פנקס חופשה שנתית, אלא ניתן לעמוד בו גם על יסוד ראיות אחרות (ע"ע 1415/04 גולדה נ' גולדה שטיחים וטפטים בע"מ (10.1.05)). מתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבעת ערכה במסגרתם דיווח על ימי עבודה שנוצלו על ידי התובע בחודש עבודה נתון. הצלבה של תלושי השכר ודו"חות הנוכחות מעלה כי התובע אכן נעדר מעבודתו במהלך ימי חול שחלו בחודשים בנוגע אליהם צוין בתלושי השכר כי ניצל בפועל ימי חופשה, כפי שפורט על ידי הנתבעת (סעיף 76.2 לסיכומיה). טענתו של התובע כי ניצל רק יום חופש אחד ומעבר לכך לא נעדר, אף לא בשל מחלה, במהלך כל תקופת עבודתו, עומדת בניגוד מוחלט לדו"חות הנוכחות עליהם אין התובע חולק (ע' 12, ש' 12).
21. בהתאם למאזן ימי החופשה שבוצע בעד התובע בתלושי השכר, התובע ניצל בפועל 9 ימי חופשה שנתית במהלך תקופת עבודתו, כשנזקפה לזכותו במועד סיום עבודתו יתרת חופשה שנתית בשיעור של 17 ימי חופשה. בהתאם לפסיקה, הרישום בתלושי השכר לעניין יתרת החופשה של התובע מהווה בכל מקרה הודאת בעל דין המחייבת את הנתבעת (דב"ע נה/3-193 זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ (1.5.96)). בהתאם לתקופת עבודתו הכוללת, התובע היה זכאי ל-25 ימי חופשה. בהתאם לתלוש השכר עבור יוני 2010, ערך יום חופשה ששולם לתובע עמד על סך 214 ₪. בהינתן שהתובע טען לערך יום חופשה בסך 220 ₪ (כפועל יוצא מתחשיביו בסעיף 85 לסיכומי התביעה) ושולם לו יום חופשה ביתר מעבר למכסת ימי החופשה לה היה זכאי על פי דין, נדחית תביעת התובע לפדיון יתרת חופשה שנתית, ובהתאמה, אף נדחית התביעה שכנגד בגין ימי חופשה ששולמו לו ביתר.
22. לסיכום
23. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
24. א. הפרשי גמול שעות נוספות בסך 10,112 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.09 (מחצית התקופה) ועד מועד התשלום בפועל
25. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 3,135 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.09 (מחצית התקופה) ועד מועד התשלום בפועל.
26. ג. פידיון יתרת דמי הבראה בסך 215 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.10 ועד מועד התשלום בפועל.
27. ד. הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל
28. ה. יתר רכיבי התביעה כמו גם התביעה שכנגד במלואה, נדחים.
29. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ג, (21 מרץ 2013), בהעדר הצדדים.