רקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

לפני מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית ירושלים (להלן: "התובעת" או "העירייה") לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 5,520 ₪ (נכון ליום 22.2.2010) המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי דין, כתשלומי מסים, לתקופה החל מיום 1.1.2004 ועד ליום 9.9.2004, המועד בו בוצע שינוי שם המחזיק בנכס נשוא התביעה ברישומי העירייה.

ראשיתו של ההליך בבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב שהגישה התובעת ללשכת ההוצל"פ לתשלום ארנונה בגין חזקה בנכס הנמצא ברח' פארן 17 בירושלים (להלן: "הדירה"). לתמיכה בתביעה, צירפה התובעת פירוט חוב, שעל פיו חבים הנתבעים לתובעת בגין תקופת החזקה בדירה שמיום 1.1.04 ועד ליום 9.9.04, סך של 2,819 ₪ (קרן), בתוספת הצמדה בסך של 422 ₪ וריבית בסך של 2,277 ₪, ובסה"כ 5,520 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

הנתבעים הגישו התנגדות מטעמם ובגדרה העלו את טענות ההגנה הבאות:

הנתבעים שכרו את הדירה בהתאם לחוזה שכירות עד ליום 30.06.2004. הנתבעים מאשרים, כי התגוררו בדירה החל מיום 1.1.04 ועד ליום 1.4.04. הדירה הייתה בבעלותה של המנוחה, גב' מרים לבקוביץ ז"ל, ומי שטיפל מטעמה בכל ענייני השכירות היה עו"ד חיים רוזנצוייג.

הנתבעים עזבו את המושכר טרם תום תקופת השכירות ביום 01.04.2004 בתיאום מראש ובסיכום עם ב"כ המשכירה, עו"ד רוזנצוייג, ועברו להתגורר באזור הצפון באחוזת ברק, כאשר סוכם שב"כ המשכירה יטפל מטעמם בהסדרת השכירות.

הנתבעים לא קיבלו שום התראה על החוב הנטען ונודע להם לראשונה אודותיו בעת קבלת האזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדם בשנת 2010. הנתבעים ניסו לברר את פשר החוב הנטען עם ב"כ המשכירה, או אז התברר להם שהאחרון נפטר לפני 3 שנים ולכן לא עלה בידם לצרף מסמכים המאמתים את טענותיהם.

עוד טענו הנתבעים, כי כל ההתראות מטעם העירייה נשלחו לכתובת הדירה נשוא התביעה ברח' פארן בירושלים על אף שעוד בחודש 04/2004 ולאחר המעבר לאזור הצפון, עדכנו הנתבעים את כתובתם החדשה באחוזת ברק במשרד הפנים.

הנתבעים הודו בקיומו של חוב ארנונה חלקי בגין התקופה שמיום 01.01.2004 ועד 01.04.2004 והביעו נכונות לשלמו. כן טענו כי לו ידעו על קיומו של החוב הנ"ל בזמן אמת היו נושאים בתשלומו ללא צורך בנקיטת הליכים משפטיים נגדם.

בדיון שהתקיים בהתנגדות בפני כב' הרשמת (כתוארו אז) ג' ג'בארין-כליפה, נחקרה הנתבעת 2 על התצהיר שהוגש מטעמה בתמיכה להתנגדות. בחקירתה, היא אישרה כי התגוררה יחד עם בעלה, הנתבע 1, בדירה למשך כ- 3 שנים וכי קיבלו בעבר הודעות לעניין תשלומי העירייה ואף שילמו אותם בפועל, למעט החוב בגין החודשים ינואר 2004 ועד אפריל 2004.

עוד הודתה הנתבעת 2, כי הנתבעים לא מסרו הודעה לעירייה על העובדה שחדלו מלהחזיק בדירה, בניגוד לחובה המוטלת על כתפיהם כמחזיקים, כאמור בסעיף 325 לפקודת העיריות, אך טענו כי בסיכום שהושג עם ב"כ המשכירה, אמור היה האחרון להודיע לעירייה על עזיבתם את המושכר.

בהחלטתה מיום 16.01.11 קבעה כבוד הרשמת, כי חלוף הזמן והשיהוי שנקטה העירייה בהגשת התביעה דנן מאז היווצרות החוב הנטען ועד מועד הגשתה בפועל בחודש 05/10 מצדיק בנסיבות העניין מתן רשות להתגונן, במיוחד כאשר ב"כ המשכירה אשר היה אמור לפי הנטען לטפל בענייני השכירות הלך לעולמו ואגב כך נבצר מהנתבעים להמציא מסמכים לחיזוק טענתם, כי הודעה על עזיבת הדירה נמסרה, לפי המוסכם, ע"י ב"כ המשכירה. עוד קבעה כבוד הרשמת, כי השיהוי בהגשת התביעה כאמור היסב לנתבעים נזק בדמות תשלומי ריבית שהתווספו עם השנים על סכום החוב המקורי ואשר שיעורם דומה לסכום קרן החוב הנטען. בנוסף נקבע, כי ההתראה מיום 27.5.09 בדבר פתיחת הליכי ההוצל"פ נשלח לכתובת הנכס נשוא החוב, על אף ידיעת התובעת כי הדירה מאוכלסת ע"י דיירים אחרים וכי כתובת הנתבעים העדכנית היא באחוזת ברק.

כבוד הרשמת הוסיפה וקבעה כי חרף האמור לעיל, הואיל והנתבעים מאשרים כי הם חייבים לעירייה בגין תשלומי ארנונה לפחות בגין התקופה שמיום 1.1.04 ועד 1.4.04 ואף לא הודיעו בעצמם לעירייה על חדלותם מלהחזיק בדירה לאחר פינויה, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בכפוף להפקדת סך של 3,000 ₪ לקופת ביהמ"ש.

הסכום האמור הופקד ע"י הנתבעים בקופת בית המשפט והדיון בתובענה עבר לבית משפט השלום.

עיקר טענות הצדדים

התובעת טוענת, כי עפ"י רישומי העירייה ובהתאם לחוזה השכירות עליו חתומים הנתבעים, החזיקו האחרונים בנכס החל מיום 01.01.04 ועד ליום 09.09.04.

נטען, כי הנתבעים בעצמם מודים בקיומו של חוב ארנונה עבור חלק מהתקופה הנטענת. ואולם, הנתבעים לא מסרו לעירייה הודעה על עזיבת המושכר, דבר המחיל עליהם את החזקה הקבועה בסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, גם אם יוכח כי עזבו את המושכר בפועל קודם למועד הנ"ל.

לטענת התובעת, לאחר פטירת המשכירה הדירה נמכרה ועפ"י חוזה המכר שנערך ביום 22.07.2004, בוצעה העברת החזקה בדירה לרוכשים החדשים ביום 10.09.2004. העברת הזכויות בדירה דווחה לעירייה וביום 09.09.2004 נערך בספרי העירייה שינוי שם המחזיקים בדירה משמם של הנתבעים לשמם של הרוכשים החדשים.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים הינם משתמטים באופן סדרתי מתשלום מסי עירייה וכי גם בעבר לא שילמו הנתבעים חוב ארנונה קודם בגין חזקתם בדירה בתקופה שקדמה לתביעה דנן, ועקב כך נאצלה התובעת להגיש נגדם תביעה כספית קודמת לבית משפט השלום בירושלים. הנתבעים לא התגוננו מפני התביעה הקודמת וניתן נגדם, לבקשת התובעת, פסק דין בהעדר. סכום החוב הקודם עפ"י פסק הדין שולם ע"י הנתבעים רק בשנת 2004.

בהתייחס להוספת הריבית על סכום החוב הנטען, התובעת תולה את השיהוי בהגשת התביעה בתקלה טכנית במערכת העירייה וטוענת, כי אף אם ניתן לראות בשיהוי משום רשלנות, הרי שאין בכך כדי לגרוע מחובתו של מי שרשום כמחזיק בנכס לוודא שלא קיים חוב על שמו בעירייה בטרם עוזב הוא את המושכר. מכיוון שכך, יש לראות במחדלם של הנתבעים משום רשלנות תורמת השווה לרשלנות המיוחסת לעירייה.

מנגד, מודים הנתבעים בקיומו של חוב בגין אי תשלום ארנונה עבור התקופה החל מיום 01.01.2004 ועד מועד עזיבתם את הדירה בפועל ביום 01.04.2004.

הנתבעים טוענים, כי לאור המעבר לאזור הצפון הם עזבו את המושכר ביום 1.4.04, היינו כ- 3 חודשים לפני תום תקופת השכירות הקבועה בהסכם, והכל בתיאום מראש עם ב"כ המשכירה, עו"ד רוזנצוייג, שהיה אמור לטפל מטעמם בכל ענייני השכירות, לרבות מתן הודעה מתאימה לעירייה בדבר העזיבה.

הנתבעים ידעו לראשונה על החוב רק בעת קבלת האזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדם ע"י העירייה בגין החוב הנטען. לטענתם, בשל חלוף הזמן הרב ועקב פטירתו של עו"ד רוזנצוייג ז"ל, כ- 3 שנים לפני שנודע להם על קיומו של החוב, לא נשתמרו במשרדו מסמכים היכולים לתמוך בעמדת הנתבעים ולהוכיח, כי עו"ד רוזנצוייג ז"ל שלח בשמם הודעה כדין על פינוי הדירה. הנתבעים אף פנו לעירייה וגילו, כי לאחר עזיבתם גרו בדירה דיירים אחרים רבים.

עוד נטען, כי כל ההתראות מטעם העירייה נשלחו לכתובת הנכס בירושלים וזאת על אף שהנתבעים פינו את המושכר כבר ביום 1.4.04 ובמועד זה הם אף עדכנו את כתובתם במשרד הפנים למקום מגוריהם החדש באחוזת ברק.

הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי לא הייתה להם כל ידיעה בדבר חובתם החוקית כמחזיקים ושוכרים בנכס למסור הודעה לעירייה על דבר העזיבה, תוך שהם סומכים על הבטחתו של עו"ד רוזנצוייג למסור לעירייה בשמם הודעה כאמור. עוד נטען, כי ימים ספורים לאחר עזיבת המושכר ועקב פטירתה של המשכירה, הוצא צו ירושה על הנכס ובסמוך לכך הוחל הליך מכירתו.

לגרסת הנתבעים, התנהלות העירייה בעניינם התאפיינה ברשלנות, שבאה לידי ביטוי בשיהוי ניכר בהגשת התביעה דנן, אשר גרם לאי תשלום החוב הנטען בגין תקופת החזקה בנכס בפועל, במועדו. נטען, כי לו הייתה התובעת מיידעת את הנתבעים בדבר קיומו של החוב הנטען בסמוך לאחר היווצרותו, הם היו דואגים לשלמו מיד לאחר מועד עזיבתם, ובכך היה נחסך ההליך המשפטי.

העדויות

הצדדים הגישו את עדויותיהם בתצהירים.

מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' ענבר צידון, עובדת במחלקת האכיפה של העירייה (להלן: צידון").

לעומת זאת, נסמכו הנתבעים על תצהירה של הנתבעת 2 שצורף בתמיכה להתנגדות לביצוע התביעה.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד, ולהלן טעמיי העומדים ביסוד הכרעה זו.

המסגרת הנורמטיבי

החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העריות") מגדיר 'מחזיק' כ-"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון". "מחזיק" הינו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', ולכן שוכר המתגורר בנכס מחויב בארנונה ולא הבעלים הרשום. אולם, בהעדר שוכר וגם אם הנכס ריק, מחויב בתשלום הבעלים.

סעיפים 325-326 לפקודת העיריות יוצרים שני חריגים לכלל האמור הקשורים זה בזה. בהתאם לסעיפים אלה, מוטלת החובה על בעלים או על מחזיק של נכס החייב ארנונה עתידית בגין הנכס. כל עוד לא נמסרה 'הודעה' יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס. סעיף 325 לפקודת העיריות קובע, כי "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחובתו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". סעיף 326 לפקודת העיריות קובע, כי: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, לא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם- ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו- למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

פקודת העיריות מטילה על המחזיק היוצא את חובת ההודעה בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, והודעה בעל פה, ככלל, אינה עומדת בדרישות החוק, שכן הפסיקה קבעה כי דרישת הכתב היא מהותית. אולם, מקום שבו הוכח כי העירייה קיבלה הודעה פורמאלית בעל פה מהמחזיק על הפסקת החזקתו בנכס, כשבאותו מעמד, במשרדי העירייה, מציג המחזיק את חוזה השכירות החדש ומבקש להירשם כמחזיק באותו נכס, קמות הנסיבות המיוחדות והחריגות, ממין אלה שעליהן דיבר בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה שניתן בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.04.08) [להלן: "עניין דור אנרגיה"], בהן קמה חובה על העירייה לפעול באורח אקטיבי כדי לעמוד בחובת ההגינות והסבירות הנדרשות ממנה כרשות מנהלית. בעניין דור אנרגיה הנ"ל נפסק, כי "מטרתם של סע' 325 ו- 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה".

עוד נפסק בעמ"נ (חי') 330/03 אברהם סבג נ' עירית חיפה (1.9.04), כי "ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

אכן, הכלל הוא, שעל המחזיק היוצא מנכס להודיע על כך לרשות המקומית וככלל לא מוטל על הרשות המקומית נטל לברר, באופן אקטיבי, את זהותו של המחזיק בנכס. יחד עם זאת, רוב שופטי ההרכב שישבו בדין (השופטת ע' ארבל, השופט י' דנציגר) הסכימו, כי תיתכנה נסיבות חריגות אשר בהתקיימן יהיה מקום לראות את המחזיק היוצא כמי שמילא את חובתו על פי סעיף 325 לפקודה, כך שלא יחויב בתשלום בגין התקופה שבה לא החזיק בנכס בפועל, וזאת הגם שהוא לא מסר הודעה בכתב כנדרש על שינוי זהותו של המחזיק בנכס. עיקרן של הנסיבות החריגות האמורות הוא במצב שבו המידע בדבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס הגיע בפועל לידי הרשות המקומית (אפילו שלא באמצעות המחזיק היוצא, כנדרש על פי הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות). דעות השופטים נחלקו בשאלה, האם די בידיעה של גורם כלשהו ברשות המקומית, כגון; מחלקת רישוי עסקים, כדי להטיל על העירייה נטל לבצע בדיקה אקטיבית לבירור זהותו של המחזיק בפועל בנכס, לצרכי ארנונה (דעת השופט י' דנציגר), או שמא נדרשת ידיעה בפועל של המחלקה הממונה על גביית הארנונה בעירייה, על חילופי מחזיקים בנכס, כדי לראות במחזיק היוצא כמי שניתנה על ידו הודעה בדבר חדילת החזקתו בנכס בפועל (גישת השופטת ע' ארבל). שני השופטים הסכימו, עם זאת, כי בנסיבות שבהן ישנה ידיעה פוזיטיבית של הרשות המוסמכת לגביית הארנונה בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל- החלטתה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא הינה בלתי סבירה ואיננה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת עליה מכוח תפקידה כנאמן הציבור (ראו: ברמ (עליון) 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון (12.8.14)).

כך נפסק, כי "ער אני לעומס המוטל על העוסקים בגביית ארנונה, בודאי במקום רב נכסים ורב תחלופה... אך במקום שנפתח הפתח לבדיקה קלה יחסית נוכח ידיעתה הקונקרטית של הרשות, יש מקום למאמץ מצידה" (עע"ם 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.10)).

מן הכלל אל הפרט

לפני שאכנס לעובי הקורה, מצאתי לנכון לציין את העובדות הבאות שאינן שנויות במחלוקת והעולות מחומר הראיות בתיק:

אין מחלוקת, כי הנתבעים שכרו את הדירה ונרשמו בספרי העירייה כמי שמחזיקים בנכס החל מיום 1.7.01, מכוח חוזה שכירות שהוארך בהסכמה ונקבע בו, כי מועד סיום השכירות הינו יום 01.06.2004 (נספח א' לתצהיר צידון).

ביום 30.12.2003 הגישה התובעת תביעה קודמת נגד הנתבעים במסגרת ת"א 703874/03 בבית משפט השלום בירושלים בגין אי תשלום היטלי ארנונה וצריכת מים. הנתבעים לא התגוננו מפני התובענה הקודמת וביום 08.02.2004 ניתן כנגדם פסק דין בהעדר שחייב את הנתבעים לשלם לתובעת בגין חוב ארנונה שלא שולם עבור שנת 2003 סך של 4,870 ₪ בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כמפורט בפסק הדין. הנתבעים שילמו את סכום פסק הדין האמור בתאריכים 01.01.04 ו- 30.3.04, כפי שעולה ממסמך תנועות חיוב זיכוי - נספח ז' לתצהיר התובעת.

כעולה מתצהיר עדותה של צידון, בתיק העירייה נמצא חוזה שכירות הנתבעים בין הנתבעים לבין הבעלים של הדירה, המנוחה מרים לבקוביץ ז"ל, שהייתה מיוצגת דאז ע"י עו"ד רוזנצוייג ז"ל. בחוזה השכירות נרשמה כתובתם של כל אחד מהנתבעים בעיר עפולה וכן נכתב, כי "מוסכם בזה לתקן את סעיף 4(א) להסכם השכירות ביחס למועד סיום השכירות, כך שבמקום התאריך 30.6.03 יופיע התאריך 30.6.04". על ההסכם חתומים עו"ד רוזנצוייג ז"ל, כבא-כוח המשכירה, והנתבעים בעצמם, כשוכרים.

על האמור יש להוסיף, כי בעקבות פטירתה של גב' לבקוביץ ז"ל ביום 1.12.03 ניתן צו קיום צוואה ביום 17.5.04, קרי לפני תום תקופת השכירות ההסכמית עם הנתבעים, ומונה עו"ד רונזצוייג ז"ל כמנהל העיזבון של המנוחה, זאת על פי קביעתה של המנוחה בצוואה (נספח ב' לתצהיר התובעת). יוצא, אפוא, כי הבעלים של הדירה נפטרה עוד לפני שנת החיוב בארנונה בה עסקינן, היא שנת 2004, וצו קיום הצוואה, לפיו מונה עו"ד רוזנצוייג ז"ל כמנהל עיזבון, ניתן עוד לפני תום תקופת השכירות.

עוד עולה מחומר הראיות שצורף ע"י התובעת, כי ביום 27.7.04 נרשמה בפנקסי המקרקעין פעולת העברת שכירות בצוואה עפ"י הסכם לפי שטר ונרשם לטובתו של אדם בשם אכד יצחק במקום המנוחה, לבקוביץ מרים ז"ל. ביום 22.7.04 נערך ונחתם הסכם מכר דירה בין אכד לבין ה"ה אליהו ואיילת גולצ'ה, לפיו נמכרה הדירה לאחרונים ונקבע בסעיף 4 (ב) לאותו הסכם שמועד מסירת החזקה בדירה לידיהם של הקונים החדשים הוא ביום 10.09.2004 (העתק הסכם המכר צורף לתצהיר התובעת – נספח ג'). עסקה זו דווחה לעירייה ואגב כך נערך ברישומיה של העירייה ביום 09.09.2004 שינוי שם המחזיקים בדירה משמם של הנתבעים לשם הרוכשים החדשים.

כפי שכבר הובא לעיל, התביעה דנן מוגשת בגין חוב לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום 9.9.04 וקרן החוב הועמדה ע"ס 2,820 ₪, בצירוף הצמדה בסך 423 ₪ וריבית בסך של 2,277 ₪, ובסה"כ 5,520 ₪.

הנתבעים אינם חולקים על עצם חובת תשלום חוב הארנונה, אך מכחישים את סכום החוב נשוא התביעה וטוענים, כי אין לחייבם לתקופה מעבר למועד עזיבת המושכר בפועל ביום 1.4.04, ומכל מקום אין לחייבם בגין התקופה בה נכנסו דיירים חדשים למושכר בחודש ספטמבר 2004. מנגד, הנתבעת מבקשת להטיל על הנתבעים את מלוא החוב עד לחודש ספטמבר 2004, כאשר לשיטתה החיוב עד לחודש יוני 2004 מקורו בתקופת השכירות ההסכמית עם הנתבעים והחיוב עד לחודש ספטמבר 2004 נעשה מכוח חזקת המחזיק, משום שלא נמסרה הודעה לעירייה על העברת הנכס לידי צד שלישי קודם למועד האמור.

במחלוקת זו, אני סבורה כי הנתבעים חבים בתשלום קרן חוב הארנונה עד ליום 09.09.2004, במועד זה בוצע שינוי שם המחזיק בספרי העירייה משמם של הנתבעים לשם הקונים החדשים של הדירה, ואבהיר.

אין חולק בדבר חובת הנשיאה בתשלום חוב הארנונה שמוטל על כתפיהם של הנתבעים בגין החזקה בדירה נשוא התביעה. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לתקופת החיוב וסכום החוב הנגזר הימנה.

הנתבעים מודים, כי הם התגוררו במושכר מיום 01.01.2004 ועד ליום 01.04.2004, על אף שעל פי חוזה השכירות, הם היו אמורים לפנות את הדירה ביום 30.6.04 (עמ' 13, ש' 1-9). אף אם אניח לטובת הנתבעים, כי הם עזבו את המושכר ביום 01.04.2004, לפני תום תקופת השכירות המוסכמת, כטענתם, אין בכך כדי לגרוע מחובתם, כשוכרים ומחזיקים בנכס, להודיע לעירייה על הפסקת החזקה במושכר, במיוחד כאשר על פי עדותה של הנתבעת 2 הם שילמו בתחילת שנת 2004 את חוב הארנונה בגין השנה הקודמת (2003), זאת לאחר שהוגשה נגדם התביעה הקודמת וניתן כנגדם פסק דין בהעדר. הווה אומר, הנתבעים, שידעו על חובתם לשאת בתשלום הארנונה עבור חלק משנת 2004, בגין שלושה חודשים בהם שהו בדירה במהלך שנה זו עד למועד פינויה ביום 01.04.2004, עזבו את המושכר לפני תום תקופת השכירות, מבלי להסדיר נושא ההודעה בדבר העזיבה לעירייה. טענתם, כי סמכו על בא-כוחם של הבעלים הקודמים, עו"ד רונזצוייג ז"ל, כי יטפל בנושא הסדרת עזיבתם, לרבות מתן הודעה על כך לעירייה, כלל לא הוכחה.

עם זאת, סבורה אני כי העיריה נקטה בשיהוי ניכר בהגשת התביעה דנן, ללא שניתן למחדלה זה טעם ענייני, שעה שהמתינה 6 שנים עד שנקטה בהליכים משפטיים נגד הנתבעים בגין החוב משנת 2004. שיהוי זה הביא להגדלת סכום החיוב על ידי הטלת ריבית בסכום כמעט שווה לקרן החוב. אמנם, השיהוי, כשלעצמו, אינו פוטר את הנתבעים מחובת התשלום, כמחזיקים בדירה, ואולם יש לכך נפקות על שאלת גובה החוב וכן נושא החיוב בריבית ולא על עצם תשלום קרן החוב.

על פי פקודת העיריות, כאשר מדובר בהשכרה של נכס לתקופה של שנה או יותר, חייב המשכיר או נציגו למסור לעירייה הודעה על העסקה ובה יפרשו שמו של השוכר. בענייננו, מסרה צידון בסעיף 3 לתצהיר עדותה, כי "הנתבעים היו המחזיקים של הדירה המצויה בבניין שברחוב פארן 17 בירושלים וזאת לתקופה שמיום 1 ינואר 2001 ועד ליום 9 ספטמבר 2004, וזאת בהתאם לחוזה השכירות עליו חתומים הנתבעים, בהתאם להודאתם אודות ההחזקה בנכס בשנת 2004 ובאשר לא נמסרה הודעה לעיריית ירושלים על חדילת החזקתם קודם לתאריך 09 לספטמבר 2004". הודעה על השכרת הנכס לידיהם של הנתבעים נמסרה על ידי המשכירה, גב' מרים לבקוביץ ז"ל, באמצעות בא כוחה, עו"ד רוזנצוייג ז"ל, ובכך בוצע שינוי שם המחזיק בנכס על שמם של הנתבעים. הואיל ומדובר בחוזה שקצוב בזמן, קרי אין בהסכם השכירות שצירפה התובעת כל אופציה של הארכת החוזה מעבר ליום 30.6.04, הרי שבדין הטילה העירייה את חובת התשלום על הנתבעים, זאת בהעדר כל הודעה מטעמם על פינוי המושכר במועד הנטען על ידם, קרי ביום 1.4.04, ולפני תום תקופת השכירות הקבועה בהסכם (ראו: עעמ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ (5.7.11)).

טענת הנתבעים, כי פינו את המושכר ביום 1.4.04, טרם סיום תקופת השכירות הקצובה בהסכם, לא הוכחה ולא נתמכה בראיות כלשהן. הנתבעים היו יכולים בנקל להציג ראיות לחיזוק גרסתם בדבר מועד פינוי המוקדם למועד סיום חוזה השכירות, בדמות חשבונות מים, חשמל וגז של הדירה החדשה באחוזת ברק, שאליה עברו לפי הנטען לאחר פינוי הדירה נשוא התובענה, הסכם המכר של הדירה החדשה שרכשו, אישור אכלוס וכיוצא באלה. ראיות אלה, אילו הוגשו, היה בהן כדי לבסס את גרסת הנתבעים, כי חדלו מלשכור את הדירה נשוא התביעה לפני תום תקופת השכירות הקבועה בהסכם ליום 30.6.04. מכאן, לא מצאתי לנכון לקבל עמדת הנתבעים ולפטור אותם מתשלום חוב הארנונה עד לתום תקופת השכירות ההסכמית ליום 30.6.04.

למסקנה דומה הגעתי ביחס לדרישת העירייה לחייב את הנתבעים בקרן החוב עבור התקופה שמיום 1.7.04 ועד ליום 9.9.04, קרי לתקופה של חודשיים נוספים מעבר לתקופת השכירות ההסכמית, חיוב המתבקש מכוח החובה שהייתה מוטלת על הנתבעים כשוכרים למסור הודעה על חדלותם מלהחזיק בדירה לאחר סיום חוזה השכירות.

במחלוקת זו, מקובלת עליי עמדת העיריה, שכן לא הונחה בפניי תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי לעירייה הייתה ידיעה פוזיטיבית אודות חדילת השוכרים/הנתבעים מלהחזיק בנכס לאחר שהם נרשמו ככאלה בספרי העירייה.

אכן, בהסכם שכירות שאורכו מעל שנה, החובה להודיע על חדלות החזקה מוטלת על השוכר, שכן הוא כבר עודכן כמחזיק בנכס והרציונל העומד מאחורי הטלת חזקה זו על שכמיו של השוכר הובהרה רבות בפסיקת בתי המשפט.

יחד עם זאת, רק במקרים חריגים בהם הייתה לרשות המקומית ידיעה פוזיטיבית אודות שינוי החזקה, בנסיבות בהן מוצב תמרור אזהרה אדום, מוטלת החובה על הרשות המקומית לברר את החזקה בנכס בפועל ולבחון את נכונות הרישום בספריה, כל זאת תוך הכרה בעומס המוטל על גורם זה במיוחד במקומות בהם קיים ריבוי נכסים כמו העיר ירושלים. הכרה זו חלה מכוח עקרון ההגינות החל על הרשות המקומית.

במקרה שלפנינו לא הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות שכאלה.

העיריה צירפה מספר מסמכים, שככל הנראה, הובאו לידיעתה עם מסירת החזקה בפועל לרוכשים החדשים בחודש ספטמבר 2004. אין בצו קיום הצוואה מיום 17.5.04 (קרי לפני מועד תקופת השכירות ההסכמית) ופעולת העברת השכירות על שמו של אכד יצחק, כמי שבא בנעליו של הבעלים, המנוחה מרים לבקוביץ ז"ל, על מנת לגרוע מחובת הנתבעים כשוכרים לשלם היטל ארנונה מכוח הסכם השכירות. אף אם הבעלים של הנכס נפטר, אין בכך כדי ללמד שהשוכר חדל מלשכור את הנכס, שכן סוגיית השכירות מעוגנת בהסכם עצמו והמשך הקשר החוזי אודות תקופת ההסכם המקורית או הארכתה יכולה להיות מלובנת בין השוכר לבין היורשים של המנוחה ו/או העיזבון ו/או בנסיבות העניין עם מנהל העיזבון של המנוחה, עו"ד רונזצוייג ז"ל. אמנם, על פי הסכם מכר הדירה עם משפחת גולצ'ה שנחתם ביום 22.07.2004, הוסכם כי מסירת החזקה בדירה לידי הקונים תהיה ביום 10.9.04 (סעיף 4(ב) להסכם המכר), עם אופציה להקדמת המועד (על פי סעיף 4(ג) להסכם המכר). ואולם, אין בדברים אלה, לבדם, כדי להוות חריג לכלל המטיל על המחזיק בנכס מכוח הסכם שכירות שתוקפו מעל שנה, החובה למסור הודעה על חדלות החזקה בנכס על ידו.

במקרה שלפנינו, לא הונחה בפניי תשתית ראייתית לפיה, בנסיבות העניין, הייתה לעירייה ידיעה קונקרטית בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס או כי קיימים תמרורי אזהרה בדבר יציאת השוכר הנוכחי מהנכס או כניסת שוכר/מחזיק חלופי אחר במקומו. מכאן, לא ניתן לומר כי החלטתה של הרשות המקומית להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא, לוקה בחוסר סבירות או שהיא איננה מתיישבת עם חובת ההגינות המוטלת עליה במסגרת פועלה כנאמן הציבור (ראו: ברמ (עליון) 8462/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' מירב פלקון (12.8.14)).

יחד עם זאת, יש לזקוף לחובתה של העיריה אשר השתהתה כאמור שיהוי ניכר בנקיטת הליכים משפטיים לגביית החוב מהנתבעים, כך שבגין חוב משנת 2004, נפתח הליך משפטי 6 שנים לאחר מכן. בעדותה של צידון, לא הונח בפניי כל נימוק משכנע המסביר, כדבעי, מדוע השתהתה העיריה בגביית התשלום, כאמור. מחומר הראיות עולה, כי העירייה המשיכה לשלוח את דרישות התשלום לכתובת של הנכס, אף לאחר שעדכנה בחודש 09/2004 את שם המחזיק בנכס והעבירה אותו מהנתבעים אל הקונים החדשים. צידון נשאלה בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעים בעניין סיבת השיהוי בגביית החוב הנטען והלה מסרה תשובות בלתי מתקבלות באומרה, כי "אנו בעיקרון שלחנו התראות, יש לי תדפיס דף מחשב על התאריכים בהם נשלחו התראות, רואים את השנים בהן נשלחו התראות, ב- 2003 ו-2007, הן נשלחות בדואר רשום" (עמ' 10, ש' 1-5). צידון הודתה בעדותה, כי "מבחינת העירייה באותם שנים לא נשלחו התראות. ב- 3 שנים אחרונות נשלחו מכתבים לכתובת לפי מרשם האוכלוסין... במקרה שלנו ההתראות נשלחו לכתובת הנכס". כאשר נשאלה צידון מדוע רק בשנת 2010 הוגשה התביעה דנן, לא ידעה הלה ליתן כל נימוק משכנע והשיבה כי "לא יודעת. יש לפעמים דברים שקורים במערכת שיש הרבה חשבונות, בד"כ זה כל 3 שנים. בכל 3 שנים במידה והחוב לא משולם, העיריה מגישה תביעה" (ראו עדותה של צידון בעמוד 10 לפרוטוקול). דבריה אלה של צידון אינם מתיישבים עם העובדה, שהתביעה הקודמת נגד הנתבעים הוגשה בשנת 2003 בגין חוב של אותה שנה, ולא 3 שנים לאחר מכן. בתום עדותה מסרה צידון, כי "לא יודעת לומר מה הסיבה להגשת התביעה בשנת 2010. לדעתי זה עניין מחשובי שפשוט איך שהוא התפספס" (עמ' 11, ש' 1-4).

הנה כי כן, התקיים בענייננו שיהוי ניכר מטעם העירייה, אשר לא פעלה במועדים סבירים לגביית החוב נשוא התביעה, ואגב כך גרמה לנתבעים נזק ראייתי שהקשה על בירור התביעה ואיתור מסמכים רלוונטיים על ידם. מכאן, לא מצאתי, בנסיבות העניין, לחייב את הנתבעים בסכום הריבית לו עותרת התובעת בגדר תביעתה.

סוף דבר

התוצאה היא, התביעה מתקבלת בחלקה.

התובעת תגיש בתוך 30 יום מהיום פסיקתא לחתימתי, לאחר שתערוך תחשיב של הארנונה בגין התקופה שמיום 1.1.2004 ועד ליום 09.09.2004 בתוספת הצמדה בלבד נכון לאותו מועד.

כאמור, לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בסכום הריבית מהנימוקים שפורטו דלעיל.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.

הנתבעים ישלמו את סכום החוב, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מיום חתימתי על הפסיקתא, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

התיק לעיוני ביום 01.08.15.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ה, 27 יוני 2015, בהעדר הצדדים.