רקע עובדתי

הנאשם הודה בביצוע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 – בשני מופעים ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי המתלונן כיהן עד ליום 1.11.09 כסמנכ"ל השירות הווטרינרי בראשל"צ, בעוד הנאשם הועסק באחת היחידות עליהן היה ממונה המתלונן.

בין התאריכים 17.12.09-2.1.10, התקשר הנאשם אל המתלונן בארבע הזדמנויות שונות ואמר לו כך: "דפקו אותך יא' זבל אתה תמות עוד מעט...בן זונה בחורים כמוך אוכלים בבית סוהר אתה בדרך למוות...בן זונה אני יהרוג אותך...בן זונה תגיד אתה ממשיך עם השטויות שלך".

בין התאריכים 30.11.09-19.1.10, התקשר הנאשם אל המתלונן כ- 61 פעמים, בכל שעות היממה, שבחלק מהשיחות גידף את המתלונן ובחלקן האחר ניתק את השיחה.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

במוקד הדיון ניצבת עתירת ההגנה להימנע מהרשעת הנאשם.

המאשימה עתרה להרשעת הנאשם ולהשתת צו של"צ, ענישה צופה פני עתיד ופיצוי למתלונן.

הודגשה חומרת המעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן, המצויים ברף עליון של חומרה, כפי שבוצעו במסגרת עבודתו של הנאשם.

בנוסף, הפנתה ב"כ המאשימה להתרשמויות שירות המבחן, שלא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם ולגישתה, הרשעתו בדין לא תכרות את מטה לחמו כנהג.

ב"כ הנאשם עתרה לאימוץ המלצת שירות המבחן, כדי הימנעות מהרשעת הנאשם והסתפקות בצו של"צ ופיצוי למתלונן.

הודגשו נסיבות המעשים, שאינן קשורות בעבודתו של הנאשם, אלא בקרבה המשפחתית בינו לבין המתלונן, בשבר שחל באותה עת בנישואי הנאשם ובהתערבות המתלונן במצב הבין-זוגי הרגיש באופן שפגע עמוקות בנאשם; התיקון המשמעותי שהוכנס בכתב האישום; היות המעשים "כמעין מקשה אחת של עבירה מתמשכת"; התרשמויות והמלצות שירות המבחן; מצבו המשפחתי של הנאשם; התנהלותו במסגרת אורח חיים נורמטיבי; עבודתו בשירות הווטרינרי מזה כעשר שנים, על הנזק הקונקרטי שייגרם לו ככל שיורשע בדין משיאבד הן את מקום עבודתו והן זכויות סוציאליות המגיעות לו.

הוגש נ/1 – אסופת מכתבי המלצה בדבר ההוקרה וההערכה להן זוכה הנאשם במסגרת עבודתו והתייחסות לכך שבשלב זה, לא הושעה מעבודתו בעקבות הגשת כתב האישום, אך מעסיקיו יעקבו אחר ההליך הפלילי והחלטת נציב שירות המדינה תיבחן מחדש בהתאם להתפתחויות ההליך.

נטען כי גם אם הנאשם יימצא ללא תעסוקה למשך מספר חודשים עד שימצא עבודה חלופית, דבר שאינו פשוט כלל, הרי שההפסקה בעבודתו תמיט על משפחתו נזק כלכלי עמוק.

בנוסף, ייאלץ הנאשם ליתן דין וחשבון מדוע הוא מחפש עבודה בשלב זה והדבר יביא לצמצום מקומות העבודה האפשריים בעבורו.

עוד הדגישה הסנגורית את עברו הנקי של הנאשם ואת העובדה כי הוא והמתלונן אינם מצויים עוד בקשר, כך שאין חשש להישנות המעשים.

הסנגורית הוסיפה לעניין חלוף הזמן מאז אירועי האישום, מבלי שהנאשם הוסיף והסתבך בפלילים, והדגישה את הודייתו המשקפת קבלת אחריות, הפנמת פסול מעשיו והבעת חרטה בגינם, כמו גם חיסכון בזמן שיפוטי.

הסנגורית תמכה עתירתה באסמכתאות.

הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, הביע חרטה על מעשיו והבהיר כי ככל שיאבד את מקום עבודתו, הוא אינו רואה טעם לחייו ואין מעסיק שיקבלו לעבודה עם עבר פלילי.

מתחם העונש ההולם

כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע

הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.

בעניין שלפניי, התנהגותו של הנאשם שיבשה את מהלך חייו התקין של המתלונן והילוכו אימים עליו הדגיש פגיעה בגופו ובחייו, ברף עליון של חומרה.

מעשיו של הנאשם בהקשר זה הינם בגדרי עבירת אלימות, אף שמדובר באלימות מילולית. קיים פוטנציאל ברור כי דברי איום יהפכו למעשים ממשיים. גם אם לא כך, המדובר בפגיעה קשה באורח חייו של המאוים, לאחר שהמאיים יצר חשרת עבי אימה, טראומה ונזק נפשי מעל ראשו, מבלי שאלו יישאו תאריכי תפוגה.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו ברע"פ 2038/04 לם נ' מ"י, פ"ד ס(4) 96, בזו הלשון:

"האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום".

וכן אלו שבע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, לאמור:

"...אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט ... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט... בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא, כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחירות הפעולה של הזולת".

בנוסף, יפים הדברים שנאמרו בעניין ההטרדה באמצעות מתקן בזק ברע"פ 10462-03 – הראר נ' מ"י, פד"י ס' (2) 70, לאמור:

"בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי-נוחות המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות במושא ההטרדה...כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיזית, זכותו להיות גם מוגן נפשית; ביתו הוא מבצרו – והטלפון הוא שלוחת ביתו".

שלוות נפשו של המתלונן, היא הערך החברתי בו פגע הנאשם בנסיבות העניין. מידת הפגיעה בערך זה גבוהה, בהתחשב בחזרתיות שבהתנהגותו ובמלל בו בחר לעשות שימוש.

באשר לנסיבות המעשים, חלקו של הנאשם בביצוע העבירות מרכזי ולא נודעה מידת השפעה של אחר עליו הקשורה בביצוען. ברור הנזק שנגרם לשלוות נפשו של המתלונן מביצוע העבירות.

לא נודעו הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירות וגם אם עסקינן בקשיים הקשורים במערכת היחסים הזוגית של הנאשם ורעייתו, אין אלו צריכים לרבוץ לפתחו של המתלונן המאויים.

לא נגרעה יכולת הנאשם להבין את פסול מעשיו, הייתה לו שליטה מלאה עליהם ולא נודעה כל התגרות בו מטעם המתלונן. לא נודעה אף מצוקה נפשית שהייתה נחלת חלקו של הנאשם מחמת התעללות המתלונן בו. הנאשם אינו קרוב לסייג לאחריות פלילית. הנאשם לא עשה דבר לשם תיקון תוצאות מעשיו, בדמות תשלום פיצוי למתלונן. אף שנטל אחריות על מעשיו, זו נותרה מסויגת ולא מלאה.

מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם, מתחשבת בצורך במאבק בנגע האלימות המילולית שפשה בחברה הישראלית ובתפקיד בית המשפט, בהעברת מסר מתבקש, באמצעות השתת עונשים חמורים על מי שבוחר לפתור את קשייו האישיים באמצעות פגיעה קשה בשלוות נפשו של אחר.

כבר נקבע כי עבירות חמורות כגון אלו אותן ביצע הנאשם, נושאות בצדן עונש משמעותי, נוכח הצורך להחמיר בענישת עבריינים המבצעים עבירות כגון דא.

בתי המשפט קבעו עונשים משתנים בעבירות איומים, בהיקף רחב המשתרע מענישה צופה פני עתיד וחינוך ועד למאסר בן מספר חודשים, מאסר על תנאי וקנס בהיקף של אלפי שקלים.

לאור המפורט, סברתי כי זהו מתחם הענישה ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם (ר' עפ"ג 1608-01-08 - עלאונה נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 30.4.08; ת"פ 21596-08-11 – מ"י נ' סננס (לא פורסם), ניתן ביום 22.5.12; ת"פ 1811/09 – מ"י נ' ארביב (לא פורסם), ניתן ביום 6.6.12; ת"פ 41196-05-10 – מ"י נ' גידו (לא פורסם), ניתן ביום 15.7.12).

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות

בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלה נלמדות מן האמור בתסקיר שירות המבחן ומטיעוני הסנגורית לעונש.

הנאשם יליד 1961 ואין בעברו רישום פלילי. התעלמתי מהתייחסות שירות המבחן וב"כ המאשימה לעבירה דומה בעברו, מאחר והתיישנה.

שירות המבחן המליץ לשקול הימנעות מהרשעת הנאשם ולהשית עליו צו של"צ בהיקף של 200 שעות, בתוספת פיצוי למתלונן.

הנאשם נשוי ואב ל- 4 ילדים בגילאי 11-28.

הנאשם לא סיים את חוק לימודיו ובעברו מסגרות תעסוקה שונות כמסגר, מפעיל מחשב, ופקח עירוני. מזה כעשר שנים הוא עובד בשירות הווטרינרי במשרד החקלאות בראשל"צ כנהג הכפוף למתלונן.

הנאשם נטל אחריות על מעשיו והתייחס לדינאמיקה המורכבת של יחסיו עם המתלונן שהינו גיסו ומנהלו באותה עת. הנאשם תיאר את יחסי התלות בין השניים, שנחוו על ידו ככוחניים וכפולשניים כלפיו הן במסגרת יחסי העבודה והן במסגרת מערכת היחסים הזוגית עם רעייתו.

עוד ציין שירות המבחן כי אירועי האישום התרחשו בתקופה בה חווה הנאשם חוסר ביטחון בקשריו עם סובביו, כולל משפחתו.

התרשמות שירות המבחן הינה כי הנאשם עסוק בפגיעת המתלונן בו וכהסבר להתנהלותו בעת אירוע כתב האישום.

שירות המבחן שוחח עם המתלונן וזה מסר על העדר קשר קרוב בינו לבין הנאשם במישור המשפחתי או התעסוקתי טרם ביצוע העבירות. בנוסף, ביטא תחושות פגיעה וכעס כלפי הנאשם נוכח התנהלותו באותה עת, אותה חווה כאלימה ומאיימת. בין היתר, ציין המתלונן השקעה כספית במיגון וציוד אלקטרוני על מנת לחשוף את הגורם שפגע בו ולהתגונן מפניו.

עוד ובאשר לתעסוקת הנאשם, התייחס שירות המבחן לכך כי העבודה מהווה מקום מרכזי בעבורו והרשעתו בדין עלולה לפגוע באופן ישיר בתעסוקתו הנוכחית ואף ליצור משברים רגשיים נוספים.

על אף ששירות המבחן התרשם כי הנאשם אוחז בדפוסי חשיבה נוקשים, שיקול דעת לקוי, תגובות תוקפניות ואימפולסיביות וכשאינו מקבל מענה לצרכיו הוא חש פגוע מכך- עדיין לא בא בהמלצה טיפולית באמצעות השתת צו מבחן מאחר ולהערכתו: "אין בו יעילות רבה במקרה זה".

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, נסיבות העושה והמעשים והמלצות שירות המבחן, שוכנעתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הודה.

כלל הוא כי משעבר נאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש. זאת על מנת להגשים את מטרות הענישה ולייחס משקל בכורה מתבקש לאינטרס הציבורי.

בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירה לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו.

הימנעות מהרשעה הופכת לקשה יותר ככל שהעבירה בה עסקינן חמורה יותר (ר' בר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י תק-על 85 (3) 737). העבירות אותן ביצע הנאשם חמורות בהתחשב בהקיפן ובנוסח ששימש להן מסד וסברתי כי יש להטביע חותם פליליות על מעשיו, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירות שהן נסלחות.

מסגרת ההתייחסות העיקרית הנדרשת בבחינת עתירת ההגנה, הובהרה בדברי בית המשפט העליון, בזו הלשון:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק" (ר' ע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פד"י נ(3) 682).

וכן:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, או הוקעת מעשי העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלו משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ר' ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337).

בהתאמת הדברים לעניינו של הנאשם, לא שוכנעתי כי הרשעתו תגרום לפגיעה חמורה בשיקומו. הנאשם אינו משולב במסגרת שיקומית או אחרת שתיפגע ככל שיורשע בדין. שירות המבחן לא המליץ לשלבו בצו מבחן, שיכול היה לגבש מסגרת שיקומית בעבורו, על מנת שמעשיו ייחשבו לנחלת העבר. איני רואה עין בעין עם שירות המבחן, שלא מצא כיצד צו מבחן יועיל לנאשם, על אף שהתרשם מקווים נוקשים ומקשיים נוספים באישיותו.

בנוסף, לנוכח חומרת מעשי הנאשם והתרשמות שירות המבחן מהתנהלותו, שיקול דעתו ותגובותיו בעת שאינו מקבל מענה לצרכיו- נלמדת מידת סיכון לא מבוטלת מטעם הנאשם להישנות התנהגות דומה בעת מצבי דחק עתידיים. לפיכך, ויתור על ההרשעה ייפגע בשיקולי ענישה אחרים הקשורים להרתעת הנאשם ועבריינים כמותו. במכלול הנסיבות, שיקולים אלו ימצאו ביטויים בעצם הרשעת הנאשם, במאסר מותנה שיושת עליו וירחף כחרב מתהפכת מעל ראשו לבל ישוב ויבצע עבירות נוספות ובתגמול בדמות צו של"צ ופיצוי.

רכיבי ענישה של מאסר מותנה ופיצוי אינם אפשריים אלמלא הרשעת הנאשם.

לא נמצא המסד הנדרש להעדפת עתירת ההגנה אף בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083/96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה.

אמנם מדובר בהסתבכות ראשונה מטעם הנאשם אך היקף מעשיו גובר על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס להם. אין המדובר בהתבטאות מאיימת חד-פעמית מטעם הנאשם ותדירות מעשיו מקשה על הכתרת התנהגותו כנסלחת.

אין לשלול סבירות כי הנאשם יעבור עבירות נוספות בעתיד ובהעדר שילובו בהליך טיפולי, הסיכון להישנות התנהגות דומה טרם אוין. אין לברך על מוגמר כלשהו בבחינת הליכי שיקום הנאשם ונטילת אחריות על מעשיו והבעת החרטה בגינם, אינן גוברות על חומרת העבירות והיקפן.

באשר לפגיעה התעסוקתית שיכול ותיגרם לנאשם ככל שיורשע, אין ודאות כי הוא יפוטר מעבודתו בהינתן הרשעתו. העניין נותר תלוי בשיקול דעת מעסיקיו כעולה מנ/1. אף אם תיגרם לנאשם פגיעה תעסוקתית, עוצמתה אינה מסיגה את חומרת מעשיו. לא התעלמתי מן העובדה כי העבירות קשורות בעבודתו של הנאשם, מסגרת בה הטריד את המתלונן ואיים עליו ברף עליון של חומרה.

לנאשם הכשרות שונות בעברו התעסוקתי, כך שהרשעתו בדין לא תגרום לגדיעת מטה לחמו.

שיקולי הזכות לנאשם אינם מבוטלים, ובהם עברו הנקי, התנהלותו הנורמטיבית, מצבו המשפחתי, התיקון שהוכנס בכתב האישום, הודייתו והתרשמויות שירות המבחן. אין בשיקולים אלו כדי להביא להימנעות מהרשעת הנאשם אלא אך להימנעות ממתיחת מלוא שורת הדין למולו.

מכל אלו, הרשעתי את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן.

באשר לאסמכתאות שהוצגו, כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו ואין לנאשם זכות קנויה כי דינו ייגזר כפי שנגזר דינם של נאשמים אחרים בנסיבות שונות של עושים ומעשים.

בת"פ 3103/09 מ"י נ' ביטון, (לא פורסם) ניתן ביום 29.2.2012 – דובר בנסיבות מעשים שהתמצו בהטרדה בעיקר ובנוסח שונה שאינו ברף עליון של חומרה. בת"פ 40150/08 מ"י נ' משה ואח', (לא פורסם), ניתן ביום 12.2.2009 - התרשם בית המשפט כי הרשעה בדין עלולה לחסום את דרכו העתידית של הנאשם המשולב בלימודים אקדמאים. בת"פ 3543/04 – התרשם בית המשפט כי ביטול ההרשעה בדין יסייע לנאשם להתמודד עם קשיים נרחבים בחייו, זאת בניגוד לעניינו של הנאשם, שלא הציג קשיים אחרים כאמור. גם נוסח האיום עצמו אינו ברור מלשון פסק הדין.

בית המשפט מייחס משקל משמעותי להתרשמויות ולהמלצות שירות המבחן, אך הוא אינו כפוף להן בהיותו מופקד על ראיית מכלול האינטרסים הנדרשים בענישה.

מכל המקובץ, ועל מנת לייצר יחס הולם בין מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש שיושת עליו, אני קובע בעניינו את העונשים, כדלקמן –

צו של"צ - הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 100 שעות וזאת בתיאום עם שירות המבחן, שהמליץ על צו של"צ בהיקף גבוה מזה, אך נוכח עתירת המאשימה, קיבעתי היקף שעות נמוך מזה המומלץ. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש.

מאסר על תנאי - לתקופה של 4 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על העבירות לפיהן הורשע.

פיצוי למתלונן – ע"ת 1 - בסכום של 3,000 ש"ח. סכום הפיצוי ישולם ב- 3 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מעוד 30 ימים ועל דרך הפקדת התשלומים במזכירות בית משפט. המזכירות תעביר את סכום הפיצוי לידי המתלונן, בד בבד עם עותק מגזר הדין.

זכות ערעור בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים.