בפנינו מחד תביעתה של חברת ב.ד. גרייבר שירותי תיירות בע"מ (להלן - התובעת) כנגד הנתבעת 1 - גב' בלהה ששון (להלן – גב' ששון) וכנגד הנתבעת 2 - חברת פרי טורס תיירות ונופש בע"מ (להלן – חברת פרי טורס), ולהלן ביחד – הנתבעות, למתן צווי מניעה קבועים שיאסרו על הנתבעות, ביחד ולחוד, ועל כל הבא מכוחן ו/או מטעמן לקיים ו/או לקחת חלק בקיום אירוע "מרומניה באהבה" או אירוע אחר כדוגמתו, וליתן צו המורה לגב' ששון להשיב את רשימת הלקוחות הנמצאת ברשותה ולהמנע מלעשות שימוש במידע המצוי בה.

כן עתרה התובעת לחיוב הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪, בגין הנזקים נגרמו לה לטענתה עקב התנהלות הנתבעות, ולחיוב חברת פרי טורס בגין גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

מנגד בפנינו תביעה שכנגד שהגישה גב' ששון כנגד התובעת לקבוע כי בין השתיים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה שמיום 17.7.08 ועד ליום 12.10.09 ולתשלום תשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודה זו וסיומה.

העובדות וההליכים

ואלו העובדות וההליכים שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. התובעת היא סיטונאית תעופה ותיירות, המספקת מגוון שירותי תיירות ליחידים, קבוצות וארגונים. בין היתר עוסקת התובעת בתחומי הנופש, הטיולים והתיירות בארץ ובחו"ל, לרבות בארגון כנסים, ועידות ואירועים בהתאמה אישית.

2. חברת פרי טורס הינה סוכנות נסיעות, אשר אף היא עוסקת בתיירות ונופש בארץ ובחו"ל.

בין שאר עיסוקיה עוסקת חברת פרי טורס במתן שירותי תיירות ונופש לארגונים שונים ולבודדים, וכן בעריכת אירועים שונים ובכלל זה פסטיבלים וכנסים למקומות עבודה.

3. גב' ששון הינה סוכנת נסיעות ותיקה בעלת ידע וניסיון בארגון טיולים ואירועים לקבוצות גדולות, אשר עוסקת בתחום התיירות מזה שנים.

החל מחודש נובמבר 2005 ועד לפיטוריה בחודש אוגוסט 2008 הועסקה הגב' ששון אצל התובעת כעובדת שכירה, כשעבודתה העיקרית היתה ייזום וארגון טיולים לקבוצות מאורגנות.

בין שאר עיסוקיה, מארגנת התובעת מאז שנת 2005 את אירועי ה"רומניאדה" - מפגש שנתי של יוצאי רומניה.

המדובר באירוע, המתקיים מדי שנה בחודש ינואר, הכולל אירוח בן שלושה לילות בבית מלון בארץ על בסיס חצי פנסיון. במהלכו מתקיימות הרצאות, הופעות מסיבות ריקודים וכד', והכל במסורת התרבות הרומנית.

בעבר התקיים האירוע בבתי מלון באילת, בים המלח ואף בטבריה.

4. במסגרת עבודתה אצל התובעת, עסקה גב' ששון, בין היתר, בארגון אירועי הרומניאדה, כפוף למחלוקת שבין הצדדים באשר להיקף תפקידה. לציין, כי קודם להצטרפותה של גב' ששון לשורות התובעת, לא ארגנה התובעת את הרומניאדה.

5. ביום 16.7.08 פוטרה הגב' ששון מעבודתה בתובעת, לטענת התובעת, עקב צמצומים, הגם שגם לאחר פיטוריה המשיכו התובעת והגב' ששון את הקשר ביניהן, כפוף למחלוקת בין הצדדים האם בתקופה שלאחר פיטוריה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים כטענת הגב' ששון או שמא כטענת התובעת, הגב' ששון העניקה שירותי קבלן חיצוני לתובעת בתקופה זו.

6. מכל מקום, עם פיטוריה מעבודתה בתובעת, שולמו לגב' ששון בחודש 8/08 פיצויי פיטורים ונערך ושולם לה גמר חשבון בגין תקופת עבודתה שהחל מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש אוגוסט 2008.

במסגרת זו, חתמה הגב' ששון ביום 26.8.08 על כתב סילוק (ראה: נספח ב' לכתב התביעה) בו אישרה כי קיבלה את כל זכויותיה ובנוסף, חזרה ואישרה את חובתה לשמור על סודיות בכל הנוגע לעבודתה בחברה "לרבות ובעיקר בכל הנוגע לפרוייקט ה"רומניאדה", "פסטיבל בניחוח רומני" ו/או כל פרוייקט אחר שבוצע בחברה", ואישרה כי היא: "...מתחייבת בזאת לא לעסוק ולתפעל פרוייקט מסוג הרומניאדה לא במישרין ולא בעקיפין", וכי: "אני מאשרת כי ידוע לי שהפרת חובתי זו לשמירה על סודיות עלולה לגרום לחברה לנזק רב, וכי במידה של הפרת חובה זו מצידי אהיה חייבת לפצות את החברה בגין גרימת נזק זה".

7. כאמור, גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, המשיכו התובעת והגב' ששון את הקשרים ביניהן, כאשר הגב' ששון טיפלה עבור התובעת, לשיטת הצדדים, כ"פרילנסרית", בארגון אירוע הרומניאדה לשנת 2009 שהתקיים בחודש ינואר 2009, כאשר לטענת הגב' ששון היא אף טיפלה באירוע הרומניאדה לשנת 2010 שהתקיים בחודש ינואר 2010 במלון המלך שלמה באילת.

8. מכל מקום, בגין תקופת התקשרות זו התגלעה מחלוקת כספית בין התובעת לבין הגב' ששון, כאשר לטענת הגב' ששון, התובעת נמנעה שלא כדין מלשלם לה את התמורה המגיעה לה בגין עבודתה זו.

לאחר חילופי דברים בין השתיים שנמשכו עד לחודש אוקטובר 2009, ומשהודיע מנהל התובעת לגב' ששון, כי היא אינה זכאית לכל תשלום שהוא מן התובעת בגין ארגון אירועי הרומניאדה לשנת 2010 , הודיעה הגב' ששון לתובעת ביום 12.10.09 כי לא תוכל עוד להמשיך לעבוד אצלה.

לטענת הגב' ששון, מיד לאחר הודעתה זו ניתקה התובעת את האינטרנט בביתה, כך שלא יכלה עוד להתחבר למחשב שבמשרדי התובעת, ואף ניתקה לה את הטלפון הסלולארי.

9. בהמשך לכך, החליפו הצדדים במהלך חודש אוקטובר 2010 מכתבים ביניהם, במסגרתם נדרשה הגב' ששון להשיב לתובעת את כל החומר המצוי בידיה, והיא אף הוזהרה שלא לעשות שימוש בשם הדומה לשם המסחרי הרומניאדה ולהפסיק להשתמש בשם "בלהה מגרייבר" כשהיא פונה ללקוחות.

בתגובה, דרשה הגב' ששון את מלוא זכויותיה בגין עבודתה עבור התובעת ואף הבהירה כי אין באפשרות התובעת למנוע ממנה לעסוק במקצועה או לעשות שימוש בניסיון שצברה במשך שנים.

10. לקראת חודש דצמבר 2009 החלה הגב' ששון לעסוק כ"פרילנסרית" עבור חברת פרי טורס, כאשר במסגרת זו היא עוסקת בפרויקטים שונים, ונכון למועד הגשת התביעה שבנדון, ארגנה בין היתר, שני כנסים בתאילנד, וכן החלה לעסוק בארגון פסטיבלים אתניים ובין היתר ארגנה פסטיבל ליוצאי רוסיה בשם "ממוסקבה באהבה" שהתקיים בחודש ינואר 2011 ובנוסף, פסטיבל בשם "מרומניה באהבה", הוא האירוע נשוא התביעה והבקשה לסעדים זמניים שבנדון, שהתקיים בין התאריכים 2-5/9/10 במלון "ליאונרדו" בים המלח.

11. משנודע לתובעת על האירוע "מרומניה באהבה" המתוכנן, היא פנתה ביום 7.7.10 אל הגב' ששון במכתב אזהרה ובו דרישה לביטול אותו אירוע. ביום 8.7.10 פנתה התובעת גם אל חברת פרי טורס במכתב דומה ובו דרישה לביטול האירוע.

משלא נענו פניותיה אלו של התובעת אל הנתבעות, היא פנתה ביום 18.7.10 בתביעה שבנדון לבית הדין, אשר בד בבד עימה הוגשה בקשתה למתן סעדים זמניים עד להכרעה בתביעה העיקרית, שיאסרו על הנתבעות, ביחד ולחוד, ועל כל הבא מכוחן ו/או מטעמן לקיים ו/או לקחת חלק בקיום אירוע "מרומניה באהבה" או אירוע אחר כדוגמתו, וליתן צו המורה לגב' ששון להשיב את רשימת הלקוחות הנמצאת ברשותה ולהמנע מלעשות שימוש במידע המצוי בה (להלן - הבקשה לסעדים זמניים).

12. ביום 29.7.10 התקיים בפני מותב זה דיון בבקשה לסעדים זמניים במעמד הצדדים, וביום 2.8.10 ניתנה החלטתנו בבקשה, במסגרתה דחינו את בקשת התובעת למתן סעדים זמניים, וזאת משקבענו כי התובעת לא הוכיחה לכאורה אינטרס לגיטימי בר הגנה המצדיק את הגבלת עיסוקן של הנתבעות ומניעת קיומו של האירוע הנדון.

באשר לבקשת התובעת להורות לנתבעות להשיב לה את רשימת הלקוחות ולמנוע שימוש בה – הנתבעות הצהירו כי אין בידן כל רשימה כאמור ועל כן אין באפשרותן לעשות בה שימוש.

אי לכך במסגרת אותה החלטה, רשמנו בפנינו את הצהרת הנתבעות בעניין זה, וציינו שבהעדר פירוט או תיאור של אותה רשימה, אף אין בידינו להעניק סעד צופה פני עתיד בעניין רשימה זו, אך ככל שתגיע בעתיד לידי הנתבעות "רשימת לקוחות" של התובעת, הורינו כי שומה עליהן להודיע על כך ללא דיחוי לבית הדין עם העתק לתובעת.

לציין, כי לא הוגשה כל הודעה כאמור מצד הנתבעות.

13. על מנת לסבר את האוזן נוסיף בפתח דברינו, כי בסופו של יום התקיימו שני האירועים, הן אירוע הרומניאדה שארגנה התובעת בחודש ינואר 2011 באילת, והן האירוע "מרומניה באהבה" שארגנה חברת פרי טורס בחודש ספטמבר 2010.

14. בהמשך להחלטתנו לעיל בבקשה לסעדים זמניים, ניתנו הוראות לגבי הגשת כתבי הגנה בתיק.

לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעות, הודיעו הנתבעות על חילופי באת כוחן ובהמשך לכך הגישה כל אחת מהנתבעות, תביעה שכנגד מטעמה כלפי התובעת.

15. כך, הגב' ששון הגישה את תביעתה כנגד התובעת לקבוע כי בתקופה שמיום 17.7.08 ועד ליום 12.10.09 התקיימו בינה לבין התובעת, יחסי עובד ומעביד, ובכפוף לכך לחייב את התובעת לשלם לה, שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודה זו וסיומה.

16. גם חברת פרי טורס הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לחייב את התובעת לשלם לה פיצוי על נזקיה בגין פגיעה בהכנסותיה באירוע המתוכנן בסך 272,000 ₪ עקב הגשת התביעה והבקשה לסעדים זמניים, וכן לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע על חברת פרי טורס, ביודעין ובכוונה תחילה.

בדיון המוקדם שהתקיים ביום 17.1.11, התברר כי אין חולק בין הצדדים שעל פי סעיף 24 (1ד) לחוק בית הדין לעבודה, אותו חלק לכתב התביעה שכנגד, שעניינו בעוולת לשון הרע אינו מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית דין זה, שכן לא מדובר היה בתביעה בין עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו או בין מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים.

אי לכך, במסגרת פסק דין חלקי, מיום 17.1.11, נמחק אותו חלק לכתב התביעה שכנגד ללא צו להוצאות, וזאת מבלי לגרוע מזכותה של חברת פרי טורס להגיש תביעה בגין עוולת לשון הרע כנגד התובעת לבית המשפט המוסמך, אם וככל שתמצא לנכון לעשות כן.

באשר לחלקה השני של התובענה, ולאחר שהוסברו לב"כ חברת פרי טורס הבעיות בעילת התביעה הנטענת, ניתנה לחברת פרי טורס האפשרות להודיע לבית הדין האם היא עומדת על המשך ההליכים בתביעתה או מוסכם עליה כי גם חלק זה לכתב התביעה יימחק.

במקום להשיב לבית הדין כנדרש, הודיעה ב"כ חברת פרי טורס כי לשיטתה יש לה עילה נזיקית כנגד התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב נקיטת ההליכים ע"י התובעת, והגישה בקשה לביטול פסק הדין החלקי מיום 17.1.11, והעברת תביעתה כולה לבית המשפט המוסמך.

בבקשתה זו, חרגה חברת פרי טורס מהחלטת בית הדין, והיא אף הוגשה לאחר שכבר נמחק אותו חלק מכתב תביעתה, שעסק בעוולת לשון הרע.

בהינתן, כי אף העילה השניה שבכתב תביעתה, לא גילתה עילה שבתחום סמכותו של בית דין, הרי שבמסגרת פסק הדין החלקי הנוסף מיום 22.2.11, נמחק אף חלק זה מכתב התביעה בהעדר עילה, תוך חיוב חברת פרי טורס בהוצאות התובעת.

17. משנמחקה התביעה שכנגד שהגישה חברת פרי טורס על כל חלקיה, נותרו להכרעתנו, תביעתה של התובעת כנגד הנתבעות, והתביעה שכנגד שהגישה הגב' ששון כנגד התובעת.

דיון והכרעה

18. מטעם התובעת הוגש בתמיכה לתביעתה כנגד הנתבעות, תצהיר עדות ראשית של מר עופר אדלר - מנכ"ל התובעת, ובתגובה לתביעת הגב' ששון כלפיה, הוגש תצהיר נוסף של מר אדלר וכן תצהירו של מר משה מאור - מנהל כספים בתובעת.

מטעם הנתבעות הוגשו בתגובה לתביעת התובעת כנגדן ובתמיכה בתביעת הגב' ששון כנגד התובעת, תצהירי עדות ראשית של גב' ששון, של מר שלמה פרידמן - מנכ"ל חברת פרי טורס ושל מר שבתאי חיימוביץ - מנהל עבודה ולוגיסטיקה באיגוד ערים חיפה וחבר באגודת יוצאי רומניה.

המצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו.

19. משאלו התובענות המונחות לפתחנו, נפנה להלן לדון בהן, ותחילה בתביעת התובעת כנגד הנתבעות, למתן צווים קבועים ופיצוי כספי.

תביעת התובעת כנגד הנתבעות.

20. בפתח סיכומיה, הבהירה התובעת, כי "עיקר עוקצה" של תביעתה כנגד הנתבעות, ניטל ממנה, עקב דחיית בקשתה לסעדים זמניים וקיומו של האירוע מ"מרומניה באהבה" על ידי הנתבעות, מה גם שמאז האירוע כבר חלפו למעלה משנתיים.

עם זאת לשיטתה, מן הראוי למצער לחייב את הנתבעות לשלם לה את סכום התביעה בסך של 100,000 ₪ בגין נזקיה והפסדיה שכן לאחר שמיעת הראיות, ברור כי המותג "רומניאדה" נהרס כליל ורוקן מכל תוכן משעה שהנתבעות החלו להפיק את האירוע "מרומניה באהבה", וכי לא מן הנמנע שחברת פרי טורס פעלה להעביר את הגב' ששון לשורותיה על רקע הניסיון שצברה בארגון אירועים מסוג זה אצל התובעת.

מכל מקום ותוך הפניה לטענותיה בסיכומיה בבקשה לסעד זמניים, מוסיפה התובעת וטוענת כי הגב' ששון חתמה על הסכם לפיו היא מתחייבת שלא לקחת חלק בהפקת אירוע כדוגמת ה"רומניאדה", ועל כן מעברה של גב' ששון לחברת פרי טורס עולה כדי מעילה באמון והפרת התחייבות חוזית, אותה הפרה ביודעין ובמתכוון.

לטענתה, הגב' ששון נחשפה בעת עבודתה אצלה לרעיון של פסטיבל יוצאי רומניה, כמו גם לכל המידע והקשרים הכרוכים בכך. קיום אירוע הדומה במאפייניו ומיועד לאותו ציבור הביא לפגיעה במותג רומניאדה, המופק על ידה וגרם לה לנזקים כלכליים.

עוד טוענת התובעת, כי לצורך הפקת האירוע "מרומניה באהבה", שהופק על ידי הנתבעות, עשו הנתבעות שימוש ברשימת הלקוחות שלה, שהינו מאגר רחב ביותר של שמות, אשר לטענתה, נלקח ממנה שלא כדין על ידי גב' ששון.

מכל מקום, לטענת התובעת, החתמת גב' ששון על מסמך ההתחייבות, שהמו"מ לחתימתו ארך כמה שבועות, מלמד על החשיבות שייחסה התובעת למידע שרכשה גב' ששון במסגרת עבודתה אצלה.

כך גם לטענתה, חברת פרי טורס ידעה על התחייבותה של גב' ששון, ועל כן יש לחייבה גם בגין עוולת גרם הפרת חוזה.

לטענת התובעת, הנתבעות לא הראו רשימות משלהם וטענתן לפיה הסתמכו לצורך ארגון האירוע על רשימות של יוצאי עיר נידחת אחת ברומניה, ומועדון לילה איזוטרי ליוצאי רומניה, מעוררת גיחוך.

מוסיפה התובעת וטוענת, כי גם מטעמים של תקנת הציבור, עקרון כיבוד חוזים ומן הצדק, יש לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת על הפגיעה והנזק שנגרם לה.

התובעת מציינת כי אין אפשרות לכמת את הנזק הנטען על ידיה, אולם הוא בהיקף גדול מסכום התביעה.

ודוק, בכתב תביעתה טענה התובעת כי בפרסומי חברת פרי טורס יש משום הטעיית צרכנים, בשל הדמיון בתכנים ויש בכך גם הפרת סימני מסחר, אולם זנחה טענות אלה במסגרת סיכומיה.

21. מנגד, לטענת הנתבעות, אין כל תוקף לתנית אי התחרות עליה הוחתמה הגב' ששון, בהיותה נוגדת את הדין והפסיקה ומשוללת כל בסיס משפטי.

באשר לאירוע עצמו - טוענות הנתבעות כי אירוע ליוצאי רומניה, איננו בלעדי לתובעת, והיא איננה החברה היחידה המפיקה אירועים כאלה. כך, כבר קודם להפקת הרומניאדה על ידי התובעת, אורגן אירוע מסוג זה על ידי חברה אחרת, בשנת 2003. כך גם לטענתן, לא הוכח שיש לתובעת מוניטין בשל הרומניאדה, וככל שיש, לא הוכח שנפגע.

מכל מקום, טוענות הנתבעות כי קיים שוני מהותי בין שני האירועים, הן בתוכנם והן בפרסומיהם.

באשר לגב' ששון - טוענות הנתבעות כי מדובר בסוכנת נסיעות ותיקה, בעלת ידע וניסיון רב בתחום, שעסקה בכך גם קודם לעבודתה בתובעת.

לטענתן, הגב' ששון לא רכשה כל הכשרה אצל התובעת; התובעת לא הוכיחה כי הנתבעות עשו שימוש בסודות מסחריים של התובעת, ואף לא נעשה כל שימוש כזה; לטענתן, רשימת המשתתפים של התובעת היתה נחלת הרבים ולא נדרש מאמץ מיוחד להשיגה, רשימה זו, טוענות הנתבעות, הופצה לכל משתתפי האירוע של התובעת. מכל מקום, טוענות הנתבעות, גב' ששון לא לקחה עמה את רשימת השמות של התובעת, בפרט ובשים לב לכך שנותקה ממחשב התובעת מיד עם הודעתה על הפסקת עבודתה. לטענתן, שמות הלקוחות לאירוע הושגו מרשימת לקוחות של מועדון יוצאי רומניה בחיפה, מקשריו המשפחתיים של המנכ"ל עם יוצאי קהילת רודחוי ומפרסומים בעיתונים, מה גם שלטענת הנתבעות, טענתה של התובעת לגבי שימוש בסודות מסחריים שנודעו לגב' ששון במסגרת עבודתה בתובעת, אינה עולה בקנה אחד עם טענתה של התובעת על חלקה הקטן של גב' ששון בארגון הרומניאדה.

הנתבעות מדגישות כי גם לא נעשה כל שימוש בחומר אחר של התובעת הקשור לרומניאדה, ואף התובעת זנחה טענתה בעניין זה.

בכל הנוגע להגבלת חופש העיסוק של גב' ששון - טוענות הנתבעות, כי אין כל תוקף למסמך ההתחייבות עליו חתמה גב' ששון, בהיותו נוגד את חופש העיסוק ואת תקנת הציבור. לטענתן, בהתאם למדדים שנקבעו בפסיקה להגבלת חופש העיסוק, משאין מדובר בסוד מסחרי, ולא הושקעו בגב' ששון משאבים מיוחדים להכשרתה, לא ניתנה לה תמורה מיוחדת כנגד התחייבותה להגבלת העיסוק וגב' ששון נהגה בתום לב, אין מקום להגביל את חופש העיסוק של גב' ששון, כלל, בפרט כך שעה שהחלה את עבודה בחברת פרי טורס, רק לאחר סיום עבודתה בתובעת.

מוסיפות הנתבעות בעניין זה כי ממילא המדובר בהתחייבות בלתי חוקית, בשים לב לכך שחופש העיסוק של גב' ששון הוגבל ללא זמן.

הנתבעות מוסיפות וטוענות כי התובעת נהגה בחוסר תום לב, משלא הודיעה לחברת פרי טורס על הסכם ההתחייבות של גב' ששון. כך גם לטענתן התובעת נהגה שלא בתום לב כאשר הפיצה שמועות שקריות על המצב המשפטי של "מרומניה באהבה" וגרמה לאומנים לבטל הופעתם ברגע האחרון.

לטענת הנתבעות, הגבלת חופש העיסוק של גב' ששון פוגעת בתקנת הציבור. לטענתן, בפסיקה נקבע כי אין לאסור על עובד להחליף את מקום עבודתו ולעשות שימוש בידע שרכש במקום עבודתו הקודם. כך גם נקבע בפסיקה כי תחרות כזו, לא רק שאינה אסורה, אלא יש לעודדה.

מוסיפות הנתבעות וטוענות כי הנתבעות לא התעשרו על חשבון התובעת, אלא להיפך, התובעת, בעצם הגשת התביעה פגעה בהכנסות חברת פרי טורס מהאירוע.

22. עד כאן טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה.

כפי שציינו בהחלטתנו בבקשה לסעדים זמניים, ההלכות המנחות בסוגיית הגבלת חופש העיסוק, נקבעו על ידי בית המשפט העליון בדונו בעניין ע"א 6601/96 AES Systems Inc נ. סער, פ"ד נד (3) 850 (להלן – פרשת סער), ועל ידי בית הדין הארצי לעבודה בדונו בעניין ע"ע 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ – רדגארד בע"מ , פד"ע לד, עמ' 294 (להלן – פרשת צ'ק פוינט).

בפרשת סער נקבע על ידי כב' הנשיא ברק (כתוארו אז), העיקרון, לפיו:

"ראשית, תניה בין מעביד לעובד, המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד – הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד – הוא אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת ה"אינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהלכות המסחר הראויות, ובחובת תום הלב וההגינות שבין עובד למעביד; שלישית, ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת".

ובפרשת צ'ק פוינט נקבע על ידי כב' הנשיא אדלר (כתוארו אז), כי:

"לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, כשלעצמה, משקל רב. יש לייחס לתנייה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים. בהעדר קיומן של נסיבות כפי שיפורטו להלן, ובעיקר בהעדר 'סודות מסחריים', גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון ההתקשרות...".

מאוחר יותר, נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע 292/99 עמיחי ואח' - יוסי גולדהמר בע"מ ואח' , פד"ע לה 204 בכל הנוגע למדיניות הראויה שעל בית הדין להחיל בסוגיה זו, כי:

"המדיניות הראויה הינה עידוד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר, אשר שוק העבודה יכול להעניק להם. איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו פוגע ביכולתו להתקדם וכן מעודד את המעסיק הקודם שלא לשפר את תנאי העבודה הקיימים ב'מפעל' ולא לעמוד בתנאים ששוק חופשי ותחרותי יכול להעניק לעובד."

ובע"ע 15/99 דיירקס מערכות רפואיות בע"מ - אבנר ספקטור (פס"ד מיום 21/4/05), נפסק על ידי בית הדין הארצי: "השוק התחרותי מעודד תחרות ואינו מגנה עובד אשר משתמש בידע שרכש בעיסוקיו הקודמים".

23. הנה כי כן, נקודת המוצא בעת דיון בשאלת הגבלת העיסוק של עובד לאחר סיום עבודתו, היא שיש לעודד עובדים לקדם את מעמדם ולהשיג תנאי עבודה טובים יותר וכי איסור המוטל על עובד להחליף את מקום עבודתו ולעשות שימוש בידע שרכש בעיסוקיו הקודמים, הינו פסול.

לא זו אף זו, אלא שהכלל הוא שתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד אינה לגיטימית, אלא אם יוכיח המעביד כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו, ודוק בכך לא סגי שכן אף יוכיח המעביד שכך הם פני הדברים, עדיין יהא מקום לבחון את סבירותה ומידתיותה של ההגבלה במונחים של משך ההגבלה, היקפה, והתחום הגיאוגרפי עליו היא חלה.

24. באשר לאופן שבו תיבחן סוגיית הגבלת עיסוקו של העובד נקבע על ידי כב' הנשיא אדלר בפרשת צ'ק פוינט, כדלקמן:

"בטרם יגביל בית הדין את עיסוקו של העובד, עליו לבחון את הנסיבות שלהלן:

א) סוד מסחרי: יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם. "סודות מסחריים" מוגנים מכוח החוקים העוסקים בקניין רוחני ובעתיד אף מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999, ס"ח 1709 (להלן: חוק עוולות מסחריות) (החוק ייכנס לתוקף ביום 29.10.1999). מכיוון שהנושא מוסדר בחקיקה, אין צורך בתניית הגבלת עיסוק על מנת לאכוף את זכויות המעסיק הקודם. בנושא זה נרחיב בהמשך.

ב) הכשרה מיוחדת: במקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסוימת, ניתן להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסוימת; זאת, כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו. ברי, שאם העובד רכש את ההכשרה במהלך עבודתו הרגילה או על חשבונו ובזמנו הפנוי, אין המעסיק הקודם רשאי להגבילו בשימוש שיעשה בה.

ג) תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: יש לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצדו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד-מעסיק.

ד) חובת תום הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום לבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' יעקב סרנגה ואח', פ"ד מט(5) 796).

בהקשר זה נציין, כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר. מחובת האמון המוטלת על עובד נגזרות חובות רבות, שרובן מתייחסות לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד-מעסיק. עם זאת, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה, ובדרך כלל קשורה לנושא התחרות של העובד עם מעסיקו הקודם (ראה: ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא (3) 421)".

כב' הנשיא אדלר הבהיר כי ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית הדין לשקול כל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו; כאשר "הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל. יצוין, כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה".

25. הנה כי כן ולאור המבואר לעיל, השאלה הראשונה עליה יש להשיב, היא האם הוכיחה התובעת אינטרס לגיטימי, המצדיק הגבלת עיסוקם של הנתבעות וזאת מעבר לרצונה של התובעת למנוע מן הנתבעות להתחרות עימה.

ככל שהתשובה לשאלה זו בחיוב, יש לבחון האם ההגבלה אותה מבקשת היא לאכוף על הנתבעות, הינה סבירה ומידתית.

26. וכך, לטענת התובעת יש לה אינטרס לגיטימי להגביל את גב' ששון בעיסוקה, שכן גב' ששון נחשפה במהלך עבודתה אצל התובעת לכל המידע, הנתונים והקשרים לצורך ארגון אירוע בדומה לרומניאדה, ובפרט לרשימת הלקוחות, שלטענתה גב' ששון לקחה עימה קודם שעזבה את התובעת.

כבר במסגרת ההליך בבקשה לסעדים זמניים (להלן- ההליך הזמני), קבענו כי התובעת לא טענה כלל מהם הסודות המסחריים הכרוכים בארגון אירוע כזה. בסיכומיה, לא טענה התובעת כלל כי ארגון אירוע אתני מסוג זה הוא בגדר סוד מסחרי.

כבר בתשובתן להליך הזמני צירפו הנתבעות (ראה: נספחים ז' ו-ח'), פרשומים מהם עולה כי אירועים מיוחדים ליוצאי רומניה אורגנו עוד קודם לאירוע הרומניאדה הראשון שארגנה התובעת. כן צרפו הנתבעות לתצהיריהן בתביעה העיקרית העתק מעמודים של שבועון היוצא באילת (ראה: נספח א לתצהיר), בו מדווח על רומניאדה שאורגנה באילת כבר בשנת 2003.

על זאת נוסיף כי אף התובעת עצמה לא אירגה רומניאדה קודם להצטרפותה של גב' ששון לשורותיה (ראה עדותו של מר אדלר: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 23).

כך גם קבענו במסגרת החלטתנו בהליך הזמני, כי התובעת לא הצביעה או הראתה תהליך מסוים או שיטה מסויימת האופייניים לאירועים המאורגנים על ידיה והעולים כדי סוד מסחרי, וכי התובעת אף לא טענה כי נקטה באמצעים סבירים על מנת להבטיח שמירת סוד כלשהוא בהקשר למידע המיוחד, לשיטתה, לרומניאדה.

גם במסגרת התיק העיקרי שבנדון, לא הניחה התובעת כל תשתית עובדתית לטענותיה אלו. התברר כי התכנים והאירוע שבנדון, מאורגנים כמו אירועים אתניים אחרים, ולא רק ליוצאי רומניה, על ידי חברות שונות. האירועים אינם זהים גם אם קיים דמיון ביניהם, כאשר כל חברה וסגנונה, כל אירוע ותוכנו נכון למועד עריכתו.

מכל מקום, נזכיר כי עוד במסגרת ההליך הזמני חזרה בה התובעת מטענתה בדבר הפרת סימן מסחרי, עליה לא חזרה.

27. הנה כי כן, עד כה לא עלה בידי התובעת להצביע על קיומו של סוד מסחרי. ובאשר לרשימת הלקוחות, אשר על נטילתה, המוכחשת, הלינה התובעת, נקדים ונזכיר, כי בהינתן שכיום ניתן לגלות מידע רב באמצעים מודרניים כמו רשת האינטרנט, בפרט שעה שמדובר בפילוח קבוצות צרכני יעד למוצר מוגדר דוגמת זה שבפנינו, ספק בעינינו מלכתחילה, האם ניתן לראות באותה רשימה בבחינת סוד מסחרי.

מכל מקום, בכל הנוגע להגדרת סוד מסחרי, הרי שחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 דן בין היתר בגזל סוד מסחרי, ומגדיר בסעיף 5 מהו סוד מסחרי כדלקמן:

"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;"

בפרשת צ'ק פוינט, נקבע לעניין הוכחת "סוד מסחרי", כדלקמן:

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שאירע במקרה דנן, אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת תהליך מסויים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".

עוד נקבע בפרשת צ'ק פוינט, כי ההגדרה של מושג זה שונה מענף לענף וזאת בהתחשב בהקשר התעשייתי, כי יש להתחשב בכך, שכיום ניתן לגלות מידע רב באמצעים מודרניים כמו האינטרנט, וכן כי יש ליתן את הדעת לכך, כי לעיתים טובת הציבור עדיפה על ההגנה שיש ליתן ל"סוד מסחרי" של מעסיק.

כך גם, בית המשפט העליון פסק בעניין זה:

"....רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהוא בקבלת הרשימה "מן המוכן."

[ראה: ע"א 9046/96 בן ברוך ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד נד (1) 625].

28. ולענייננו, מעבר לכך שהנתבעות הכחישו את דבר נטילת אותה רשימה ולא הובאה בפנינו כל ראיה להראות אחרת, הרי שהגב' ששון העידה כי אכן היתה לתובעת רשימה של צרכנים (ראה: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 1-4). בתצהירה, כמו גם בעדותה, העידה כי במהלך עבודתה בתובעת אחוז גדול מהשמות ברשימת התובעת היו יוצאי שלוש ערים ברומניה: דורוחוי, רדאוץ והומורולי. גב' ששון העידה כי שמות הלקוחות מערים אלו הגיעו אליה והיא מסרה אותם לתובעת דרך הכרותה האישית עם הרב וסרמן, רבה של קהילת דורוחוי אשר הכיר לה את מר שלמה דוד - יו"ר ארגון יוצאי דורוחוי (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 14-20 ).

מנגד, הצהירה הגב' ששון בתצהירה כי רוב לקוחות האירוע "רומניה באהבה" שאירגנה חברת פרי טורס, הגיעו אליה באמצעות פרסום בעיתונים, באתרי האינטרנט ועקב חלוקת עלונים, כי חברת פרי טורס אף ביצעה פרסום לעניין זה במפעלים להם היא מספקת שירותי תיירות, כגון: רפא"ל, מיל"ב, בתי זיקוק ועוד, וכי בנוסף, הגיעו אליה שמות של יוצאי דורחוי מרשימה שקיבל מר פרידמן, שהיא רשימת לקוחות של מועדון לילה ליוצאי רומניה שקיבל ממר שבתאי חיימוביץ.

כך גם מר פרידמן הצהיר כי הוא קיבל רשימה של יוצאי דורחוי וכן רשימת לקוחות של מועדון לילה של יוצאי רומניה. כן הצהיר כי רוב הלקוחות של פסטיבל "מרומניה באהבה" הגיעו לפרי טורס מפרסום בעיתונים, חלוקת עלונים ופרסום במפעלים שחברת פריטורס מספקת להם שירותי תיירות, כגון: רפאל, מיל"ב, בתי זיקוק ועוד. בעדותו בפנינו העיד כי קיבל רשימה של יוצאי דורחוי, כפי שנאמר בעדותה של גב' ששון. כמו כן העיד כי קיבל את הרשימה של מועדון הלילה ממר שבתאי חיימוביץ (ראה : בעמ' 39 לפרוטוקול ש': 11-21).

מר חיימוביץ, שהיה חבר באגודת יוצאי רומניה, העיד בפנינו כי רשימה זו הומצאה לו על ידי מר רייניש ז"ל, שהיה יו"ר האגודה של יוצאי רומניה, על מנת להשתמש בה לצורכי מועדון הלילה של אחיו (ראה עדותו: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 1-6).

באשר לרשימת השמות שקיבל מר פרידמן, העידה הגב' ששון בפנינו, שהיא אמנם דומה לרשימה שקיבלה ממר שלמה דוד בעת עבודתה אצל התובעת וכי היא "מסתובבת" אצל עוד ארבעה אנשים בארץ (ראה: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 9-14).

ודוק, בניגוד לסברת התובעת בסיכומיה, לפיה הגב' ששון העידה כביכול שאחוז גדול מהשמות שברשימת חברת פרי טורס, כלולים ברשימת התובעת, הרי שהגב' ששון העידה והצהירה, כמובא לעיל, שאחוז גדול מהשמות שהיא הגיעה אליהם באמצעות מר שלמה דוד, ומסרה לתובעת במהלך עבודתה, היווה אחוז גדול מהשמות מרשימת התובעת.

מכל מקום, העולה מן האמור לעיל הוא שהתובעת לא הוכיחה כי הרשימה לה היא טוענת, עולה כדי סוד מסחרי, ואם לדייק אף לא טענה שכך. למעשה כל טענותיה של התובעת מתייחסות לשימוש שעשו הנתבעות לטענתה ברשימתה שלה. התובעת לא תארה כיצד היא השיגה את הרשימה האמורה; לא טענה שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה; לא טענה שיש ערך מוסף כלשהוא בקבלת הרשימה "מן המוכן", לא הצביעה על אמצעים שנקטה על מנת לשמור "סוד" זה, בפרט כך, שעל פי עדותה של גב' ששון, שלא נסתרה הרשימה הזאת "מסתובבת" לפחות אצל עוד ארבעה אנשים בארץ (ראה: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 12), וכי לפחות חלק מרשימה זו הופצה בין נוסעי האוטובוס של משתתפי הרומניאדה.

ובאשר לשימוש הנטען באותה רשימה, הרי שכאמור, הנתבעות הצהירו כי הרשימה לא נמצאת בידם, וכי הגיעו אל המידע המצוי בידי התובעת באמצעים אחרים, ואילו התובעת לא הציגה בפנינו כל נתונים שיכולים ללמד אחרת, ואף לא הפנתה אדם ולו לאדם אחד שהגיע לאירוע שנערך על ידי הנתבעות באמצעות הרשימה שלה.

29. סיכומם של דברים.

טענותיה של התובעת מתייחסות למידע כללי אליו נחשפה גב' ששון מעצם עבודתה אצל התובעת, ולא הוכח על ידיה כי היה בידיה סוד מסחרי, ולא כל שכן כזה שאליו נחשפה הגב' ששון.

בשולי הדברים יוער, כי התובעת אף לא טרחה להציג נתונים מדויקים באשר למספר משתתפי הרומניאדות, וכל שהוצג בפנינו, כעולה מעדותו של מר אדלר, הוא שברומניאדה של שנת 2009 השתתפו בין 300 ל – 400 איש, ואילו ברומניאדות של השנים 2010 ו-2011 השתתפו פחות מ- 400 אנשים (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 28 עד עמ' 23 ש' 3), כך שאף לא הוכח שחל שינוי במספר המשתתפים, עקב הטענה (שכאמור לא הוכחה) ולפיה נעשה שימוש על ידי הנתבעות ברשימת המשתתפים של התובעת.

כך או כך, משלא עמדה התובעת בנטל להוכיח קיומו של סוד מסחרי, לא בהליך הזמני ואף לא בהליך העיקרי שבנדון, לא בכלל ולא ביחס לאותה רשימה, שכאמור לא הוכח כי נלקחה על ידי הנתבעות - אין לנו אלא לדחות את טענתה לפיה הנתבעות השתמשו בסודות מסחריים של התובעת, להם נחשפה גב' ששון במהלך עבודתה בתובעת.

משאלו הם פני הדברים, אף לא ניתן לקבוע כי התובעת הוכיחה שיש לה אינטרס לגיטימי להגביל את עיסוקה של הנתבעת.

כפי שנפסק בפרשת צ'ק פוינט, לעצם קיומה של התחייבות להגבלת עיסוק אין משקל רב בהכרעה בשאלת הגבלת חופש העיסוק, ויש לייחס לה נפקות רק אם היא מגנה על אינטרסים לגיטימיים של המעסיק. על מנת שתהיה הצדקה להגבלת חופש העיסוק של עובד, נדרש כי המידע שבקשר אליו מוגבל העובד, יהיה בגדר סוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של העובד, וכי ההגבלה נועדה למנוע עשיית שימוש שלא כדין בסוד המסחרי, על ידי העובד.

בענייננו, משלא הוכח אינטרס לגיטימי של התובעת, אין לתת נפקות להתחייבותה של גב' ששון שלא לערוך רומניאדות.

30. גם לגבי נסיבות אחרות שנדונו בפסיקה, לא הוכיחה התובעת כל עילה שתצדיק את הגבלת עיסוקה של גב' ששון, לאחר סיום עבודתה אצלה.

כך בעניין הכשרתה של הגב' ששון - התובעת לא טענה, ולא כל שכן שלא הוכיחה כי הקנתה לגב' ששון הכשרה כלשהי, ולא כל שכן הכשרה מיוחדת בה הושקעו משאבים מיוחדים ויקרים.

כך גם ביחס לתשלום תמורה מיוחדת כנגד ההתחייבות לאי תחרות - התובעת לא טענה ולא כל שכן שלא הוכיחה ששולמה לגב' ששון תמורה מיוחדת עבור התחייבותה שלא להתחרות עימה בעתיד. להזכיר, התמורה ששולמה לגב' ששון במסגרת גמר החשבון התייחסה לזכויותיה בגין תקופת עבודתה אצל התובעת שהחל מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש אוגוסט 2008.

יותר מכך, יש לזכור כי גם לאחר ששולמה לגב' ששון תמורה זו, היא המשיכה את הקשר עם התובעת למשך תקופה נוספת של מעל לשנה, עד שנפרדו דרכי הצדדים.

ובאשר לתום לבה של הגב' ששון כעילה להגבלת עיסוקה – הרי שכעולה מסיכומיה, התובעת רואה באי קיום התחייבותה של הגב' ששון מחודש אוגוסט 2008, שלא לקחת חלק בהפקת אירוע כדוגמת ה"רומניאדה" ובמעברה אל חברת פרי טורס בבחינת מעילה באמון והפרת התחייבות חוזית בחוסר תום לב.

31. אין בידינו לקבל את סברתה זו של התובעת, העוברת כחוט השני לאורך סיכומיה ונבאר.

כמבואר לעיל, נקודת המוצא של הפסיקה היא שלאחר סיום עבודתו של העובד, אין לאסור על העובד להחליף את מקום עבודתו ולעשות שימוש בידע שרכש בעיסוקיו הקודמים, וכי תחרות, ככזו, לא רק שאינה אסורה אלא יש לעודדה.

מה גם שעל פי הפסיקה חובת תום הלב וחובת האימון שחב עובד כלפי מעבידו, אינה כוללת את החובה שלא לעבוד בעסק מתחרה למעסיק, כל עוד לא נפגע אינטרס לגיטימי של המעסיק.

הנה כי כן, סברת התובעת לפיה מעברה של הגב' ששון אל חברת פרי טורס והפקת אירוע דומה לאירוע הרומניאדה, מצביעים על חוסר תום לבה והפרת חובותיה כעובדת לשעבר של התובעת – אין לה על מה שתסמוך.

יתרה מכך, וכפי שנפסק בפרשת צ'ק פוינט לעיל, מוקנית לכל עובד זכות לעבוד בתחום התמחותו כחלק מזכותו להגשים את עצמו ומשכך היותן של חברת פרי טורס והתובעת, חברות מתחרות, היא כשלעצמה אינה מונעת מהגב' ששון את האפשרות לעבוד אצל חברת פרי טורס, שכן: "אך טבעי הוא, כי העובד יחפש או ימצא עבודה בתחום המצומצם שבו עבד, אם יציעו לו תנאים טובים יותר ושם יוכל לבטא את כישוריו", וכאמור בע"ע 15/99 דיירקס לעיל, פסק בית הדין הארצי במפורש, כי, אין לגנות עובד שמשתמש בידע שרכש בעיסוקיו הקודמים, כדי לעבור לעבוד אצל מתחרה של מעבידו לשעבר.

בנסיבות שהתבררו לפנינו, אין מתום במעברה של גב' ששון אל חברת פרי טורס, ואף לא בהפקת האירוע מ"רומניה באהבה". לא היה חולק בין הצדדים שגב' ששון עברה לחברת פרי טורס לאחר שסיימה את הקשר עם הנתבעת, וזאת עקב כשלון המשא ומתן שבינה לבין התובעת, באשר לתמורה המגיעה לה; לא הוכח בפנינו כי הגב' ששון נטלה מהתובעת חומר או מידע כלשהו, לא כל שכן מידע סודי, או כי פגעה או כי ניסתה לפגוע בתובעת בדרך אחרת כלשהי.

אי לכך, אין בידינו לקבוע כי הוכח בפנינו שבנסיבות המקרה שבנדון התנהלה הגב' ששון בחוסר תום לב, ולא כל שכן בחוסר תום לב שיצדיק הגבלת עיסוקה בכל דרך שהיא. לא זו אף זו, אלא שכמבואר לעיל, על פי הפסיקה עצם מעברה של גב' ששון לחברת פרי טורס, לא רק שאינו פסול, כי אם הוא מוכר ומוגן על ידי הפסיקה.

32. אלא שבכך לא סגי, שכן לא רק שהפגם במקרה זה, אינו רובץ לפתחן של הנתבעות, כי אם להיפך, ונבאר.

בפרשת סער שנזכרה לעיל, נפסק על ידי בית המשפט העליון, כהאי לישנא:

"התחייבותו של הנתבע שלא להתחרות במערערת- וזו ההתחייבות היחידה שהופרה על ידי הנתבע- אינה מגנה על אינטרס "קנייני" או "מעיין קנייני" של המערערת. היא אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המערערת. היא נוגדת את "תקנת הציבור" ועל כן יש להכריז על בטלותה. כל שבקשה המערערת להבטיח לעצמה היא חסינות מפני תחרות. זאת היא אינה רשאית לעשות, שכן חסינות כזו נוגדת את "אינטרס הציבור". לעניין זה אין כל חשיבות לסבירותה או למידתיותה של ההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע. אין מקום לבחון אם הגבלה לשמונה- עשר חודש היא סבירה או מידתית. ההתחייבות כולה בטלה היא ומבוטלת".

ובענייננו, כמבואר לעיל התובעת לא הוכיחה קיומו של סוד מסחרי הראוי להגנה וכפועל יוצא מכך אף לא הוכיחה אינטרס לגיטימי להגבלת עיסוקן של שתי הנתבעות, וכאמור אף לא הצביעה על עילה אחרת שתצדיק את הגבלת עיסוקן, מעבר לטענתה להפרת התחייבותה של הגב' ששון.

דא עקא, שהפרת התחייבותה זו של הגב' ששון - וזו ההתחייבות היחידה שהופרה על ידיה - אינה מגנה על אינטרס "קנייני" או "מעיין קנייני" של התובעת, היא אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של התובעת, והיא היא שנוגדת את "תקנת הציבור".

כל שביקשה התובעת להבטיח לעצמה היא חסינות מפני תחרות, וזאת היא אינה רשאית לעשות (לא כל שכן שעה שדובר בהגבלה שאינה מוגבלת בזמן או במקום).

אי לכך ולאור המבואר לעיל, על פי הפסיקה ההתחייבות עליה חתמה הגב' ששון, היא כולה בטלה ומבוטלת, ואין לאוכפה.

33. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שדין תביעתה העיקרית של התובעת למתן צווים קבועים כנגד הנתבעות – להדחות מכל וכל.

ובאשר לסעד הכספי שנתבע על ידי התובעת, משקבענו כאמור לעיל כי בנסיבות המסוימות שבנדון לא נפל מתום בהתנהלותן של הנתבעות וכי אותה התחייבות שנטען כי הופרה, בטלה מעיקרא, אין זאת אלא שהתובעת לא הוכיחה כי הנתבעות או מי מהן הפרה התחייבות בת תוקף כלפיה, ואף לא הוכיחה את עוולת גרם הפרת החוזה כלפי חברת פרי טורס כלפיה.

לא למותר להוסיף כי משלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של סוד מסחרי כלל ועיקר, הרי שאף לא הוכיחה כי מי הנתבעות הפרה את הוראות חוק העוולות המסחריות כלפיה, ועל כן לא קמה לה הזכות לסעדים שמקנה חוק זה, לרבות לא סעד הפיצויים בין אם ממוניים ובין אם לא ממוניים.

אי לכך, אין מקום להורות על חיוב מי מהנתבעת בתשלום פיצוי כספי כלשהי לתובעת.

למעלה מן הצריך יוער, כי אפילו היינו מגיעים למסקנה כי מי מהנתבעות הפרה התחייבות בת תוקף כלפי התובעת, הרי שהתובעת, לא הוכיחה ולא החלה להוכיח כל נזק שנגרם לה, כך שאפילו היינו משתכנעים כי יש מקום לחייב את הנתבעות או מי מהן בתשלום פיצוי כספי לתובעת (ולא כך קבענו), ממילא לא עמדה התובעת בנטל לה וכיח את הנזק שנגרם לה ואשר בעטיו מן הראוי לפסוק לה פיצוי.

34. סוף דבר-

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעת התובעת כנגד הנתבעות – נדחית על כל סעדיה.

35. עד כאן, דיוננו בתביעת התובעת כנגד הנתבעות, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעתה של גב' ששון כנגד התובעת.

תביעת הגב' ששון כנגד התובעת.

36. כאמור, תביעתה של הגב' ששון כנגד התובעת, מתייחסת לתקופה שמיום 17.7.08 ועד ליום 12.10.09 ובמסגרתה, עותרת היא לקבוע כי במשך תקופה זו, התקיימו בינה לבין התובעת, יחסי עובד ומעביד, ובכפוף לכך לחייב את התובעת לשלם לה: שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה בגין תקופת עבודה זו וסיומה.

משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לדון תחילה במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה, הם בתקופה שהחל מיום 17.7.08 ועד ליום 12.10.09 התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד, אם לאו.

האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הגב' ששון

37. כאמור, הקשר בין התובעת לבין הגב' ששון, החל בחודש נובמבר 2005, כאשר בחודש אוגוסט 2008 פוטרה הגב' ששון מעבודתה אצל התובעת כעובדת שכירה (להלן – התקופה הראשונה).

במהלך כל התקופה הראשונה, שולמה התמורה לגב' ששון באמצעות תלושי שכר, וכעולה מהתנהלות שני הצדדים, הם התייחסו אל עצמם בתקופה זו כאל עובד ומעביד.

ביום 26.8.08 חתמה הגב' ששון על כתב הסילוק, במסגרתו פורטו התשלומים ששילמה לה התובעת בגין התקופה הראשונה, כדלקמן:

תשלום בגין פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה בסך של 18,713 ₪; תשלום בגין דמי הבראה עבור 5 ימים בסך של 1,655 ₪; תשלום עבור חודש הודעה מוקדמת בסך של 10,408 ₪; תשלום שכר חודש 7/08 ללא ציון סכום.

עם זאת, לא היה חולק כי גם לאחר סיום התקופה הראשונה, המשיכו התובעת והגב' ששון את הקשר ביניהן עד ליום 12.10.09 (להלן- התקופה השניה), כאשר במהלך תקופה זו שולמה לגב' ששון התמורה באמצעות חשבוניות שהפיקה.

38. תביעתה שכנגד של הגב' ששון מתייחסת אך ורק ל"תקופה השניה", שהחל מחודש ספטמבר 2008 ועד ליום 12.10.09.

וכך, לטענת הגב' ששון בכתב תביעתה ותצהירה, היא החלה עבודתה בתובעת בשנת 2005 כשהיא הוגדרה ע"י מנכ"ל התובעת כ"פרילנסרית" המקבלת תשלום ותלוש שכר על פי העבודה שתבצע, ולאחר מכן הודיע לה מנכ"ל התובעת כי היא תחשב כעובדת שכירה.

לטענתה, כתב הסילוק מיום 26.8.08 נכפה עליה כתנאי לתשלום זכויותיה וכן כתנאי להמשך העסקתה ע"י התובעת, ואולם, יחסי עובד מעביד בינה לבין התובעת התקיימו גם לאחר פיטוריה הנ"ל. לטענתה, פיטוריה ביום 16.7.08 היו למראית עין בלבד, ועל מנת לאפשר לתובעת להתחמק מתשלום זכויותיה כעובדת.

מכל מקום, לטענת הגב' ששון, היא הועסקה על ידי התובעת באותם תפקידים לאורך כל שנות עבודתה אצל התובעת, כאשר סדר יומה בשתי התקופות לא השתנה, וזאת, בין אם הוגדרה כפרילנסרית ובין אם הוגדרה כעובדת, לפי נוחותה של התובעת.

כך, היא עבדה בשתי התקופות באותו משרד, על אותו מחשב, לרבות המחשב שקיבלה מהתובעת לצורך עבודה מהבית, ולרבות חיבור אינטרנט בביתה לצורך עבודה מהבית בתי התקופות, ולרבות מכשיר טלפון נייד ורכב (הגם שאת הוצאות הדלק שילמה בעצמה).

בשתי התקופות, היא לא קבעה באילו פרוייקטים תעסוק, אלא ההחלטה היתה של מנכ"ל התובעת - מר אדלר, כאשר גם כשהציעה מדי פעם פרוייקטים למר אדלר, היה זה מר אדלר שבחן אותם והחליט האם לקבלם או לדחותם.

על פי הפסיקה, כאשר מדובר בעובד שהוגדר כמשתתף חופשי בכפיה על ידי המעביד, והתברר כי הגדרה זו אינה אלא פיקציה בעוד שמכלול נסיבות המקרה מלמדות כי מדובר ביחסי עובד-מעביד - יש להכיר בקיומם של יחסי עובד מעביד גם אם הצדדים הגדירו אותם אחרת.

לטענת הגב' ששון, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, התקיימו בינה לבין התובעת, יחסי עובד ומעביד בשתי התקופות; היא היתה חלק מהמערך הארגוני אצל התובעת; טיפלה בפרוייקטים שונים שהתובעת הפעילה באופן שוטף, החל מארגון פסטיבלים וכנסים וכלה בארגון טיולים לחו"ל; מנכ"ל התובעת הוא שבחר את הפרוייקטים שנמסרו לטיפולה והיא ביצעה את הפרוייקטים שהעביר אליה; לא היה לה עסק משל עצמה, היא לא עבדה במקום נוסף במקביל לעבודתה בתובעת, וכל זמן עבודתה הוקדש לתובעת; העמדת רכב, מכשיר טלפון נייד וחיבור אינטרנט לרשותה מחזקים אף הם את המסקנה כי מדובר בעובדת, ולא במשתתפת חופשיה; כך גם, היא ביצעה את עבודתה בעצמה ולא הסתייעה באחרים ואף לא היתה רשאית לבצע את העבודה באמצעות אחרים.

מעמדה כפרילנסרית נכפה עליה ע"י התובעת ולא היתה לה אפשרות בחירה הבחירה והיא חייבת היתה להסכים לכל שינוי במעמדה, או לאבד את מקור פרנסתה, כאשר השינוי היחיד שחל לאחר העברתה למעמד של "פרילנסרית" היה בהפחתה לכאורה בשכרה והפגיעה בתנאים הסוציאליים ששולמה לה בעת היותה עובדת.

מעבר לכך, לא חל כל שינוי מהותי אחר בתנאי עבודתה, בסדרי העבודה, בהיקף העבודה ובתפקידה.

39. מנגד לטענת התובעת התביעה שכנגד הוגשה כמעשה נקם על הגשת התביעה העיקרית, ואין בה כל ממש.

לטענת התובעת, הגב' ששון החלה את עבודתה בתובעת כפרילנסרית לבקשתה, ואף העברתה להיות עובדת נעשה לבקשתה. מכל מקום העסקתה כפרילנסרית אינה זרה לה, וגם אצל חברת פרי תורס היא הועסקה כפרילנסרית.

התובעת מפנה לכך שבכתב ההגנה שהגישה הגב' ששון באמצעות באת כוחה הקודמת, היא עצמה טענה כי: "המשיכה לעבוד כפרילנסרית בעיסוקיה הקודמים ובין היתר בפרוייקט ניהול הרומניאדה..." ללמדך שהגב' ששון יודעת היטב שאינה עובדת וכי אין ממש בתביעה שכנגד. כך גם לא בכדי הוגשה התביעה שכנגד בחלוף זמן שלאחר הגשת התביעה שכנגד.

עוד טוענת התובעת כי אין לשעות לשימוש שעושה הגב' ששון במינוח "הוחתמה" על כתב סילוק, כאילו החתימה נכפתה עליה שעה שלא כך היו פני הדברים. הגב' ששון היא אשה דעתנית ואינטליגנטית שלא הוחתמה על המסמך כי אם חתמה עליו מרצונה הטוב והחופשי, מתוך ישוב הדעת ומתוך הבנה מלאה של משמעותו ולאחר שהובטחו מלוא זכויותיה.

מכל מקום, אם לשיטתה של הגב' ששון, ההסדר בין הצדדים היה מלאכותי, מדוע נתנה לו יד ומדוע המשיכה את הקשר עם התובעת אחרי חתימתה על כתב הסילוק.

אין יסוד לטענת הגב' ששון לפיה מטרת התובעת בשינוי מעמדה היה לחמוק מחובתה ליתן לה מלוא זכויותיה כעובדת, שכן עם חתימת הצדדים על ההסדר שילמה התובעת לגב' ששרון סכומים נכבדים אותם יכולה היתה לחסוך או לפחות לדחות, אלמלא ההסכם עימה ובכלל זה דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.

גם בתצהירה נקטה הגב' ששון בעצמה במילים "לעסוק כפרילנסרית", ולא במילה "עבדתי" או במילה "עובדת", ומה לנו יותר מהודאתה זו כי לא התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובד ומעביד.

התנהלותה של גב' ששון כפי שמצאה ביטוייה בין השאר במכתביה שצורפו כנספחים לכתב הגנה מטעמה, סותרת לחלוטין את גרסתה כפי שבאה לידי ביטוי בתביעתה שכנגד, וגם המסמכים שצירפה לתביעתה, המעידים על תשלום עמלות (ולא שכר עבודה) סותרים מכל וכל את טענותיה החדשות בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד, שכן עמלות, מטבע הדברים, הינם תשלומים המשולמים למי שהינו קבלן עצמאי, ולא לעובד.

יש להעדיף את גרסתה המוקדמת של גב' ששון כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה מטעמה, על פני גרסתה המתוקנת והמשופצת, גרסה מתחכמת ושקרית שלא נולדה אלא על רקע רצונה לנקום בנתבעת שכנגד בשל הגשת התביעה נגדה, גרסה שהותאמה לרצונה זה משעה שההליך שבנדון התקדם, מה גם שבמכתבה מיום 14.10.09 למנהל התובעת בשעה שכבר נתגלע סכסוך בין הצדדים, היא מציינת כי: "אינני יכולה להעביר תפקיד מכיוון שאינני נחשבת עובדת מן המנין" וכן "מדוע נמנעת מלחתום עימי על חוזה עבודה?"
אם היה ממש בגרסתה המאוחרת של הגב' ששון, לא היתה יושבת בשקט במשך למעלה משנתיים, שעה שגם בתחילתו של ההליך שבנדון, לא טענה ולו ברמז כי ההסכם מיום 26.8.08 אינו משקף את האמת.

כך או כך, דין התביעה שכנגד להדחות מחמת התיישנות וו/או שיהוי ו/או ויתור, בין במפורש ובין מכללא.

אין הגב' ששון יכולה לאחוז במקל משני קצותיו: מחד, להתכחש למעשה הפיטורים שמצא ביטוי במסמך מיום 26.8.08 ומאידך, ליהנות מפירותיו (הכספים ששולמו לה על פיו), מעשה מובהק של הולכת שולל. הדין וגם הגינות מינימאלית חייבו את גב' ששון להחזיר לתובעת, מיד עם הגשת התביעה שכנגד, את מלוא הסכומים שקיבלה עקב פיטוריה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק או למצער להודיע כי ככל שתתקבל תביעתה היא תחזיר סכומים אלה והעובדה של עשתה כן אומרת כמובן "דרשני".

ודוק, במסמך מיום 26.8.08 הצהירה הגב' ששון נחרצות כי הכספים ששולמו לה ע"י התובעת שכנגד מהווים סילוק מלא ומוחלט של מלוא זכויותיה וכי היא מוותרת על כל תביעה כלפי התובעת שכנגד, אך הגב' ששון לא הביאה נימוק סביר כלשהו אשר יהיה בו כדי להצדיק את ההתעלמות מהתחייבותה הברורה בעניין זה ואף הגדילה לעשות כשהעידה בחקירתה הנגדית שהיא נאלצה לחתום על המסמך "בשביל לקבל את הפיצויים", ללמדך כי היא זו שהפילה את התובעת בפח שהרי לדידה החתימה על ההסכם לא היתה אלא אמצעי ע"מ להוציא כספים מן התובעת.

המסמך מיום 26.8.08 הינו הסכם מחייב לכל דבר ועניין, וגם אם נכפתה עליה החתימה עליו (ולא כך היה), הרי שהיה עליה להודיע לתובעת על ביטולו זמן סביר לאחר שפסקה הכפיה כהוראת סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), אך היא לא הודיעה מעולם על ביטול ההסכם, גם לא משעה שנותק כליל הקשר בין הצדדים בחודש אוקטובר 2009 כשם שמעולם שלא מחתה נגדו באופן כלשהו, וגם בתביעתה שבנדון לא בקשה להצהיר על ביטולו.

בהעדר יחסי עובד-מעביד בתקופה האמורה, אין התביעה לעמלות מצויה בגדר סמכותו של בית דין זה וממילא דינה להדחות (בכפוף לטענת התובעת כי לא נותרה חייבות מאומה לגב' ששון).

40. עד כאן טענות הצדדים זה בכה ובזה בכה, בכל הנוגע למעמדה של הגב' ששון במהלך התקופה השניה נשוא המחלוקת.

בכל הנוגע לקביעת מעמדו של אדם כעובד, נפסק זה מכבר, כי: "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה"[ראה: דב"ע לו/2-0 לוי – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כ"ז 454; ע"ע 283/99 אזולאי ברק – כל הקריות בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 14.12.00).

ודוק, גם במקרים בהם הוסכם במפורש בין שניים, כי השירות יינתן על ידי נותן השירות כעצמאי, ולא כעובד, נפסק כי: "מן המפורסמות הוא, כי התואר שבו מכנים אדם בחוזה שבין שניים, אין בו כדי לקבוע את 'מעמדו' של אדם ואף קביעה חד משמעית שהיחסים בין שניים אינם יחסי עובד ומעביד, אין בה כדי לקבוע, עת מהותם של היחסים מצביעים על ההיפך"[ראה: דב"ע לב/3-43 יגאל הלפרין - הסתדרות מדיצינית הדסה, פד"ע ד 281, 290; ע"ע300064/96 פלאי קרני - איתן אביבי ואח' (פסה"ד מיום 6.9.2000)].

מכל מקום המבחן הרווח כיום לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב [ראה: ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין – מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז, 433; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628; מ. גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז (תשנ"ב- נ"ג) 19, 30], כאשר בסופו של יום, ההכרעה אם במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד ומעביד בין שניים, אם לאו תעשה על פי משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים ועל פי שיקולי מדיניות [ראה: דב"ע נב/158-3 יאיר – גליברמן, פד"ע כה 31].נ

ובאשר לאופן הבחינה נפסק כי: "לענין דיון במעמדו של אדם כעובד או כמפרנס עצמאי אין להגיע למסקנה, אלא על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה" [ראה: דב"ע לג/30-0 המוסד לביטוח לאומי - אבא כהן ומאפית כץ בע"מ פד"ע ד' 393; דב"ע מה/82-3 יצחק הרשליקוביץ - פזגז בע"מ פד"ע יז' 97].

41. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.

כפי שניתן להיווכח מטענות התובעת בסיכומיה, חלק לא מבוטל מהגנתה של התובעת מבוסס על סברתה המוטעית, בכל הנוגע למהותו ונפקותו של כתב הסילוק עליו חתמה הגב' ששון ביום 26.8.08.

אי לכך ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להבהיר כבר בפתח דיוננו, לגבי משמעותו ונפקותו של כתב סילוק זה.

42. וכך, מעבר לתנית הסודיות ואי התחרות שנכללה בסעיף 3 לכתב הסילוק הנ"ל, נקבע בכתב הסילוק, כדלקמן:

"אני הח"מ בלהה ששון ת.ז. 006456222 אשר סיימתי ביום 16.07.08 את עבודתי אצל ב.ד.גרייבר שירותי תיירת בע"מ (להלן:"החברה") מאשרת ומצהירה בזאת כדלקמן:

1. קבלתי מהחברה את מלוא הזכויות והכספים המגיעים לי בגין תקופת עבודתי וניתוק יחסי העבודה ובכלל זה:

א. תשלום שכר עבודה לחודש יולי 2008 עד ליום 16.07.08.

ב. תשלום בגין פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה בסך של 18,713.

ג. תשלום דמי הבראה בסך של 1'655 עבור 5 ימי הבראה להם אני זכאי על פי הסכם ו/או צו הרחבה.

ד. תשלום בגין הודעה מוקדמת לפיטורים בסך של 10,408 ש"ח עבור חודש הודעה מוקדמת המגיעים לי על פי דין.

ה. לא מגיע לי יתרת חופשה לצורך תשלום־פדיון חופשה.

2. בחתימתי למטה אני מאשרת, כי בדקתי היטב מה הזכויות והסכומים המגיעים לי וכי התשלומים המפורטים לעיל אשר שולמו לי ע"י המעביד מהווים סילוק מלא ומוחלט של מלוא זכויותיי והסכומים להם אני זכאי מהמעביד בגין תקופת עבודתי אצלו ובגין ניתוק והפסקת יחסי העבודה.

כן אני מצהירה ומתחייבת כי אין לי לא היה ולא תהיינה לי כל תביעות ו/או דרישות ו/או טענות מכל מין וסוג שהוא כלפי החברה ו/או כל אחד ממנהליה ועובדיה, וכי התשלומים המפורטים לעיל מהווים סילוק מוחלט סופי ונכון של הסכומים המגיעים לי מהחברה ואין לי כל טענות על עיכוב ו/או הלנה בשל תשלומם ביום חתימת כתב סילוק זה ועד סיום קבלת התשלומים לעיל".

הנה כי כן, כתב הסילוק עליו חתמה הגב' ששון עוסק אך ורק במיצוי זכויותיה של הגב' ששון בגין תקופה הראשונה שעד לפיטוריה ביום 16.7.08.

כתב זה צופה פני עבר, הוא ממצה את כל זכויותיה של הגב' ששון לתקופה שעד ליום 16.7.08 וכולל את התחייבותה שלא לתבוע דבר בגין תקופה זו שעד ליום 16.7.08.

ואמנם, הגב' ששון לא תבעה כל תשלום או זכות בגין התקופה הראשונה שעד ליום 16.7.08. תביעתה שבנדון מתייחסת אך ורק לתקופה שלאחר חודש אוגוסט 2008, ואילו כתב הסילוק אינו צופה פני עתיד, ולא נטען על ידי מי מהצדדים כי נחתם ביניהם הסכם הקובע כי מכאן ואילך, תועסק הגב' ששון כפרילנסרית או כקבלן עצמאי.

למעלה מן הצריך יוער שגם באותם מקרים בהם נחתם בין שניים הסכם מפורש המסדיר את מעמדו של נותן השירות כקבלן עצמאי, לא היה בכך כדי לשלול מנותן השירות את האפשרות לעתור לבית הדין לקבוע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, וזאת גם לאחר עשרות שנות התקשרות.

כאמור, היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהווייתן, וזאת על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה.

43. הנה כי כן טענותיה של התובעת לעניין חוסר תום ליבה כביכול של הגב' ששון בקשר עם הגשת התביעה שכנגד לנוכח אותו כתב סילוק, כמו גם טענותיה לגבי חובתה להשיב את הסכומים שקיבלה על פיו וטענותיה לגבי החובה להודיע על ביטולו של כתב הסילוק כביכול – אין להן כל יסוד ואין להן על מה לסמוך.

יותר מכך, גם סברת התובעת בסיכומיה לפיה כביכול סיום יחסי העבודה בין הצדדים בדרך של פיטורים שולל את האפשרות לכינונם מחדש או מחייב כביכול השבת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת שקיבלה הגב' ששון בגין התקופה הראשונה – אין לה על מה שתסמוך.

אין כל מניעה כי יחסי עובד ומעביד בין שניים יסתיימו בדרך של פיטורים וגמר חשבון ולאחר מכן יכוננו השניים מחדש יחסי עובד ומעביד, כשם שאין כל מניעה כי יחסי עובד ומעביד בין שניים יסתיימו בדרך של פיטורים וגמר חשבון ולאחר מכן יכוננו השניים מערכת יחסים חדשה במתכונת של נותן שירותים עצמאי ומקבל שירות.

גם אם לאחר הפיטורים ועריכת גמר חשבון, התכוננו מחדש יחסי עובד ומעביד בין אותם צדדים, אין בכך כדי לאיין את הפיטורים שאכן בוצעו, וכל עוד לא חזר בו המעביד מהפיטורים, הם שרירים וקיימים, על כל הנובע מהם הן לעניין הזכויות המגיעות לעובד כתוצאה מאקט הפיטורים מחד, והן לעניין ויתקו של העובד והעדר רצף עבודה מאידך.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שאשר יקבע לגבי מעמדה של הגב' ששון אצל התובעת בתקופה השניה נשוא המחלוקת, הוא מצב הדברים כהוויתו, כאשר הקביעה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובעת היא קביעה שיפוטית שתוכרע על פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה, ולא קביעתו של צד זה או אחר או אף של שניהם ביחד, ועל כן נפנה להלן לבחון את מעמדה של הגב' ששון בתקופה השניה, כפי שזה משתקף מתוך מכלול הסממנים והעובדות שהוצגו בפנינו.

44. כמבואר לעיל, המבחן הרווח כיום לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב.

מבחן זה מחיל בקרבו את מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי, וכן מבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; ביצוע העבודה באופן אישי; הדרך בה ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם; צורת תשלום התמורה ושיעורה כמו גם בבעלות מי היו כלי העבודה ששימשו למתן השירות.

לגבי מהותו של מבחן ההשתלבות, נפסק בדב"ע נה/27-3 יואל סריג ובניו – ניסים כהן, עבודה ארצי, כרך כט' [1], 129:

"על מבחן זה, כמבחן "מוביל" לקביעת יחסי עובד - מעביד, נאמר:

"מזה מספר שנים, המבחן המוביל לקיום יחסי עובד-מעביד הוא, מבחן ההשתלבות (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - בירגר פד"ע ג' 177 בע' 186), על שני פניו, החיובי והשלילי.

החיובי - שלפיו, "תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני'" (דב"ע לא/27-3 הנ"ל, בע' 189; דב"ע לד/181-0 קואסמה מוסד לביטוח לאומי פד"ע ו' 234).

והשלילי - שהאדם בו מדובר 'אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני' (דב"ע לא27-3 הנ"ל, בע' 188; דב"ע מה82-3 הרשליקוביץ - פז-גז בע"מ פד"ע יז 97 בעמ' 101)".

הנה כי כן בכל הנוגע לפן החיובי של מבחן ההשתלבות, נדרש קיומו של מפעל יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני', ובאשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, עניינו של מבחן זה הוא בשאלה, האם נותן השירות 'אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני'.

45. כמבואר לעיל, הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, קובע שלושה תנאים מצטברים להתקיימותו, כדלקמן:

א. קיומו של 'מפעל' יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו;

ב. שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל;

ג. שהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל.

46. באשר לתנאי הראשון – הרי שאין חולק בין הצדדים כי התובעת הינה חברה המספקת שירותי תעופה ותיירות, ומעסיקה עובדים לצורך ניהול עסקה ומכאן שמדובר במפעל שניתן להשתלב בו.

באשר לתנאי השני - הרי שאף אין חולק כי תפקידה של הגב' ששון אצל התובעת לרבות ארגון הרומניאדה היה תפקיד נדרש לצורך הפעילות הרגילה של התובעת, שעיסקוה כאמור באספקת שירותי תיירות ותעופה.

ובאשר לתנאי השלישי – על אף המחלוקת בין הצדדים באשר להיקף ומהות תפקידה המדויקים של גב' ששון בתקופה נשוא המחלוקת, הרי שאף לשיטת מנכ"ל התובעת, לפיה הגב' ששון לא היתה יותר מ"בורג" במערכת: "... היא טיפלה יחד איתי במו"מ על המלון ולדבר עם הלקוחות" (ראה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 31-32), וכי הפרויקטים בהם טיפלה נבחרו בהתייעצות הדדית איתה (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 22-24). מכל מקום, לא היה חולק כי הגב' ששון עבדה הן ממשרדה של התובעת והן מביתה, כאשר בעבודתה מביתה המחשב וקו האינטרנט, הטלפון והטלפון הנייד היו של התובעת (ראה עדותו של מר אדלר: בעמ' 21 לפרוטוקול ש' 1-9), כאשר לשיטתו של מר אדלר רוב העובדים שאחראים על פרויקטים, מחוברים מהבית כדי שיהיו מחוברים למידע למקרה של תקלה (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 6-9).

הנה כי כן, כעולה מגרסת מנכ"ל הנתבעת, הגב' ששון היתה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל.

47. עד כאן עולה כי התקיים בגב' ששון הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, ומכאן נפנה לבחון האם התקיים בגב' ששון הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, דהיינו האם השירות שהעניקה הגב' ששון לתובעת, ניתן על ידה כבעלת עסק עצמאי חיצוני לתובעת, או שמא ניתן על ידה כעובדת של התובעת.

כמבואר לעיל, ההכרעה בשאלות אלה, תעשה עפ"י משקלם המצטבר של מכלול הסממנים והמבחנים ועל פי שיקולי מדיניות, ועל כן נפנה הלן למבחני העזר, כפי שנקבעו בפסיקה.

עבודה אישית

48. ביצוע עבודה אישית הוא סממן מובהק של היות מבצע העבודה בגדר "עובד".

בענייננו, לא היה חולק כי השירות נשוא ההתקשרות, גם בתקופה השניה נשוא המחלוקת ניתן באופן אישי על ידי גב' ששון ולא באמצעות עובדים או גורמים אחרים מטעמה, כך שעל פי מבחן עזר זה נוטה הכף לעבר המסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

ניהול עסק עצמאי

49. בעדותו טען מר אדלר, כי בשונה מתקופת היותה עובדת בתובעת, בתקופת היותה פרילנסרית, יכלה הגב' ששון לעשות לביתה כלומר להעניק את שירותיה גם לאחרים.

דא עקא שהתובעת, לא טענה, ולא כל שכן שלא הוכיחה, כי היה לגב' ששון עסק עצמאי להפקת אירועים או אף שנתנה שירותים לגורמים נוספים מלבד התובעת, ולא הוכח בפנינו כי לעניין זה היה הבדל בין תקופת עבודתה כעובדת בתובעת לבין תקופת עבודתה כפרילנסרית בתובעת, כך שגם על פי מבחן עזר זה נוטה הכף לעבר המסקנה שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

הסכם ההתקשרות בין הצדדים

50. כמו בתקופה הראשונה בה הועסקה כעובדת, כך גם בתקופה השניה נשוא המחלוקת, לא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב.

חרף זאת, וככל שהדברים נוגעים לארגון הרומניאדה לשנת 2009, לא היה חולק בין הצדדים כי גב' ששון נטלה חלק בארגון הרומניאדה שהתקיימה בחודש ינואר 2009 ואף קיבלה תמורה מהתובעת בגין עבודתה זו ואף עסקה בפרוייקטים נוספים שעבורם קיבלה תמורה מהתובעת, כל זאת מבלי שנחתם בין הצדדים הסכם בכתב, לא כל שכן כזה שמגדיר את מהות היחסים שביניהם.

משכך הם פני הדברים, העדרו של הסכם בכתב, אין בו כדי להטות את הכף לכאן או לכאן.

מבחן הפיקוח

51. "מבחן המרות והפיקוח", אשר שימש בעבר כמבחן המנחה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, איבד את בכורתו ומשמש כיום כמבחן עזר בלבד למבחן ההשתלבות [ראה: ע"ע 300275/98 אברהם ויסלר נ' מוקד, תק-ארצי 2000 (4), 33 ].

מכל מקום, לעניין זה נפסק, בין היתר כי: "אכן, אחד הביטויים ל'שילובו' של אדם במפעל, לעניין קיום יחסי עובד-מעביד, הוא הכוח הנתון לבעלים של המפעל להטיל מזמן לזמן משימות משתנות על אותו אדם. כוח זה אינו אלא אחד הביטויים של הכוח הרחב יותר אשר לבעלים או להנהלה לארגן את העבודה במפעל.." [ראה: דב"ע לט3-114/ איגוד המפרסמים בישראל - חיה פרוסט, פד"ע יא 144, 154].

52. בענייננו, מר אדלר הצהיר כי הוא זה שהגה את רעיון הרומניאדה, כי את התכנים, האומנים, אופי האירוע, המקום, ומשך האירוע - קבעו הוא ומנהלת המחלקה ליליאנה. לטענתו בעדותו בפנינו, גב' ששון עסקה רק ביחסי ציבור במו"מ עם המלון ובלדבר עם לקוחות (ראה: עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 31-32).

כמו כן, כאשר נשאל מי קבע את הפרויקטים שהגב' ששון תעבוד עליהם, השיב: "בהתייעצות הדדית ביני לבינה. היא הביאה לי פרוייקט, בחנתי אותו או שאני הבאתי פרוייקט ובחנו אותו" (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 23-24).

הנה כי כן, גב' ששון לא היתה עצמאית בביצוע תפקידה ובבחירות הקשורות לו, במובחן מגורם חיצוני לעסק שנותן שירות לעסק על פי מיטב הבנתו וכישוריו, כך שגם מבחינה זו נוטה הכף לעבר המסקנה שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

טיב והיקף העבודה עבור התובעת

53. כאמור, לא היה חולק בין הצדדים כי בחלקה הראשון של התקופה נשוא המחלוקת, הגב' ששון נטלה חלק בארגון הרומניאדה לשנת 2009.

כאשר נשאל מר אדלר להבדל בין עבודתה של הגב' ששון בתקופת היותה עובדת לבין תקופת היותה פרילנסרית, לשיטתו, השיב:

"ההבדל היה שברגע שהיא היתה פרילנסרית ואכן לא היתה מחויבת רק לחברה היא יכלה לעשות לביתה עם חברות אחרות בנושאים אחרים, היא לא היתה מחויבת רק לי.

ברגע שהיא עבדה כשכירה היא עבדה רק על פי הנוהלים והדרישות שלנו וברגע שהיא עבדה כפרילנסרית היא באה והלכה מתי שרצתה" (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 19-22).

דא עקא, שמר אדלר לא פירט, לא בעדותו, ולא בכל מקום אחר, מה היו אותם נהלים עלומים שגב' ששון היתה פטורה מהם בהיותה פרילנסרית, וכאמור לא הוכח בפנינו שבתקופה השניה נשוא המחלוקת ניהלה הגב' ששון עסק עצמאי משלה או נתנה שירותים גם לאחרים.

יתרה מכך, במקום אחר בעדותו העיד מר אדלר כי בתקופת היותה עובדת, משרתה של גב' ששון היתה משרת אמון כך שגם אז, בחלק מהזמן באה והלכה לרצונה:

"רוב העובדים שעובדים בחברה מ- 09.00 עד 18.00 ואין להם תפקיד שהם יוצאים החוצה, לפני התקנת השעון אז היה ניהול זמן מדויק, אבל הנתבעת 1 מעצם תפקידה שהיה משרת אמון היא יצאה הרבה מהמשרד ולכן גם הוצמד לה רכב ולכן שעות העבודה שלה היו חלקם בידה היא דיווחה לי" (ראה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 23-26).

כך גם מר מאור מטעם התובעת העיד שהגב' ששון לא החתימה שעון נוכחות כרוב העובדים האחרים גם בתקופת היותה שכירה (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 30-32), וכך גם העיד כי בתקופה זו, לגב' ששון היה רישום רק לגבי ימים חסרים אך לא ידע לומר אם היא עבדה גם מהבית (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש':5-7).

הנה כי כן, אף לגבי ההבדל היחיד אותו ציין מר אדלר כמבחין בין שתי התקופות, התברר כי לא הוכח שוני מהותי בין שתי התקופות.

54. באשר לעבודתה של הגב' ששון בארגון הרומניאדה של 2010, טוענת גב' ששון כי היא קיימה קשר רציף עם חברות המלונאות לצורך שריון חדרי מלון וסגירת מחירים ותנאים, קיימה קשר רציף עם אומנים מרומניה, טיפלה בשיווק ובארגון ואף נסעה לאילת כדי לבחון התאמת בית מלון לצרכי הרומניאדה. לטענתה, אילו תרומתה לארגון הרומניאדה בכלל, ושל 2010 בפרט היתה כל כך מועטה, לא היו מעסיקים אותה במשך שנים ואף נותנים לה רכב צמוד.

מנגד לטענת התובעת, היא לא קיבלה כמעט כל תרומה מגב' ששון בהכנת הרומניאדה של שנת 2010.

55. לתצהירה צירפה הגב' ששון מסמכים שונים המעידים על פעילות רחבה שביצעה בעניין הרומניאדה לשנת 2010. כך, צירפה היא לתצהירה חילופי מיילים בתקופה שבין 17.7.09 ועד 27.9.09, בינה לבין אומן רומני בשם ראול, בכל הנוגע לגיוס אומנים לרומניאדה; מסמך בעניין הזמנת פליירים מחברת גסטליט חיפה בע"מ מיום 15.9.09; התכתבות במייל ביחס לסדנא עבור הרומניאדה מיום 2.10.09; הצעות מחיר לטיסות לאילת של חברת ארקיע המיועדת מיום 3.5.09, 19.5.09 7.7.09, 21.7.09; תכתובת מיילים בין ארקיע לגב' ששון בעניין הטיסה מחודש אפריל 2009; מו"מ והצעת הסכם עם מלון מג'יק פאלאס באילת לרומניאדה ב- 2010; מו"מ עם אומנים ומרצים, והכל במהלך שנת 2009 עד לחודש 9/09.

מנגד, מר אדלר, בעדותו, ניסה להמעיט בחשיבות והיקף תפקידה של גב' ששון בארגון הרומניאדה, עת לשיטתו הגב' ששון עסקה רק ביחסי ציבור, במו"מ עם המלון ובדיבור עם לקוחות (ראה: עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול ש' 31-32). כך גם טען כי מלבד מו"מ עם מלון מג'יק באילת על הצעת מחיר, לא עשתה דבר, וזאת על אף שנסעה לצורך כך ליומיים לאילת, מה גם שבסופו של יום, הרומניאדה כלל לא התקיימה במלון אתו ניהלה גב' ששון מו"מ.

כאשר עומת מר אדלר עם תדפיס המיסרונים המראה כי גב' ששון ניהלה מו"מ עם אומן רומני, השיב כי אין זה יותר מהצעת מחיר (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 1-7).

אין בידינו לקבל את דבריו אלו של מר אדלר ביחס להיקף ומהות עבודתה של גב' ששון בחלק זה של תקופה השניה נשוא המחלוקת.

מהות העבודה אינה נמדדת רק בתוצאה הסופית המתקבלת, אלא בטרחה שהושקעה על ידי נותן הישרות ובענייננו לאור האסמכתאות שהציגה הגב' ששון, עולה כי התעסקה באופן רציף גם בארגון הרומניאדה לשנת 2010.

אי לכך, הוכח להנחת דעתנו כי גם מבחינת היקף העבודה בתקופה השניה נשוא המחלוקת וטיבה, לא היה הבדל מהותי בין תקופת עבודתה של הגב' ששון כעובדת שכירה לבין תקופת היותה פרילנסרית, באופן שיהא בו כדי להטות את הכף לעבר היותה עצמאית.

כלי העבודה

56. אחד המבחנים לזיהויו של עובד במובחן מקבלן עצמאי, הוא בהכרעה בשאלה של מי היו אמצעי הייצור ששימשו למתן השירות.

גם בתקופה השניה נשוא המחלוקת, המשיכה הגב' ששון לעבוד ממשרדי התובעת על ציוד של התובעת.

כך גם לצורך העבודה מביתה, התקינה התובעת לגב' ששון מחשב בביתה, ומימנה קו חיבור לאינטרנט ואף מכשיר הטלפון הנייד והטלפון הנייח היו של התובעת.

הנה כי כן, עבודתה של גב' ששון בוצעה ממשרדי התובעת ובאמצעות ציוד של התובעת, כאשר החיבור למחשב התובעת בביתה של גב' ששון, נעשה כדי לתת מענה לצרכים דחופים של התובעת, ואף הוא היה על חשבון התובעת.

גב' ששון נותקה מהאינטרנט בביתה רק ביום 12/10/09, עת הודיעה לתובעת כי לא תוכל לעבוד עוד עבורה.

מלבד רכב התובעת שנלקח ממנה לאחר תום התקופה הראשונה, כל הציוד עליו ביצעה הגב' ששון את עבודתה, לרבות מביתה, היה של התובעת.

לא למותר לציין, שכאשר טסה הגב' ששון לאילת לצורך ברור אפשרויות לקיום הרומניאדה, היתה זו התובעת מימנה לה את הטיסה והשהות במלון.

ודוק, גם בנסיבות בהן רוב עבודתו של עובד נעשית ממחשב בביתו, כבר נפסק כי "אין בעובדה שהעבודה בוצעה בבית המבצע כדי לשלול, בכל הנסיבות, יחסי עובד-מעביד" [ראה: דב"ע מח/3-137 תמר אדר - פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ, עמ' 60; דב"ע לט/3-114 איגוד המפרסמים - פרוסט, פד"ע יא, עמ' 144].

מקל וחומר שכך בענייננו, עת לא נטען כי רוב עבודתה של גב' ששון בוצעה מביתה, ועת אין חולק כי זו בוצעה באמצעות ציוד של התובעת.

הנה כי כן, גם על פי מבחן עזר זה נוטה הכף לעבר המסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

גובה התמורה ואופן תשלומה

57. כעקרון מקום בו השכר שמקבל מבצע העבודה גבוה באופן משמעותי מזה המשתלם ל"עובד" עשוי הדבר להצביע על כך שהאדם בו מדובר הינו עצמאי ולא עובד [ראה: ע"ע 300256/98 אורי אייזיק – תה"ל-תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817].

58. בעדותה בפנינו, העידה הגב' ששון כי בתחילת תקופת עבודתה אצל התובעת היא אמנם הוגדרה כפרילנסרית אולם משכורתה היתה בתלוש שכר והיא השתכרה סך של 5,000 ₪ מדי חודש (ראה עדותה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש' 2-3). לאחר מכן, בתקופה בה היתה עובדת של התובעת ועד לפיטוריה בתום התקופה ראשונה, העידה גב' ששון כי משכורתה החודשית עמדה על סך 8,500 ₪ נטו, וכי לאחר פיטוריה, בתקופה השניה השתכרה 5,000 ₪ (ראה עדותה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 20-25).

לא למותר לציין כי איש מהצדדים לא הציג בפנינו את תלושי שכר של הגב' ששון בתקופה שבה לשיטת שניהם היא הועסקה כשכירה ושכרה שולם לה באמצעות תלושים.

ודוק, בכתב הסילוק בו מפורטות הזכויות ששולמו לגב' ששון עם סיום עבודתה בתקופה הראשונה, צוין כי שולמו לה פיצויי פיטורים והפרשות לפנסיה בסך של 18,713 ₪, עבור תקופת עבודה ודמי הודעה מוקדמת לפיטורים בסך של 10,408 ₪ עבור חודש הודעה מוקדמת.

מנתונים אלו ובהעדר פירוט, קשה לקבוע מה היתה משכורתה החודשית של הגב' ששון בתקופת היותה עובדת, אך למצער ועל דרך השלילה ניתן לקבוע כי היא לא היתה פחותה מ-8,000 ₪ לחודש.

ובאשר לתקופה השניה נשוא המחלוקת, כאמור, לא היה חולק כי הגב' ששון נטלה חלק בארגון הרומניאדה שהתקיימה בחודש ינואר 2009 ואף קיבלה תמורה בגין עבודתה זו ובגין פרוייקטים נוספים בהם עסקה (גדר המחלוקת בין הצדדים נסב על התמורה בגין ארגון הרומניאדה לשנת 2010.

וכך, בתקופה זו השתכרה הגב' ששון בפועל, בגין ארגון הרומניאדה לשנת 2009, את הסך הכולל של 26,190 ₪. בנוסף לכך, השתכרה בפועל בתקופה זו בגין עבודתה בפרוייקטים נוספים סך כולל נוסף של 12,000 ₪. לביסוס טענתה זו צרפה הגב' ששון לכתב התביעה שכנגד, חשבוניות בגין פרוייקטים שקיבלה תמורתם, כדלקמן:

רימון – 792 יורו, קנקון – 526 דולר, רומניה – 108 דולר, תאילנד – 111 דולר, ואוקראינה – 2,250 יורו (כפוף לטענתה כי היתה זכאית בגין פרוייקטים אלו לסך הכולל של 18,000).

ודוק, לעניין טענתה זו של הגב' ששון בדבר זכאותה לסך של 18,000 ₪ ולא רק 12,000 ₪ ששולמו לה, השיב מר אדלר בעדותו בפנינו:

"הנתבעת 1 הביאה גם כרטיסי טיסה ונוסעים אינדיבידואלים למיניהם ואני לא זוכר בדיוק את אחוזי ההתחשבנות אבל אני יודע שאנחנו הסכמנו עם הנתבעת 1 בעל פה על קיזוז עלות המחשב ונסיעות של קרובים. אני לא זוכר בדיוק אבל זה עניין של הנהלת חשבונות" (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 1-3).

גם מר מאור מטעם התובעת, שעסק בהנהלת חשבונות, לא ידע למסור מעבר לכך, והעיד כי: " זה פרט קטן שאני לא יכול לזכור לא את ה- 18,000 ולא את ה – 12,000" (ראה: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 6).

מבלי להכריע בשלב זה בשאלת זכאותה של הגב' ששון להפרש בסך של 6,000 ₪ כנטען על ידיה, ברי מתוך עדות עדי התובעת כי אין חולק לגבי עצם השתכרותה של גב' ששון את הסך של 18,000 ₪ בגין פרויקטים נוספים, מלבד הכנת הרומניאדה לשנת 2009.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבתקופה זו שהחל מחודש אוגוסט 2008 ועד לאמצע חודש פברואר 2009 שאז החלה הגב' ששון לשיטתה, לעסוק בארגון הרומניאדה לשנת 2010, השתכרה הגב' ששון סך כולל של כ-45,000 ₪ שהם כ- 6,700 לחודש.

השתכרות זו, שלמצער לא היתה במחלוקת בין הצדדים, אינה עולה כדי השתכרותה של הגב' ששון בתקופת היותה עובדת, ובכל מקרה אינה מלמדת על תשלום תמורה גבוהה באופן משמעותי מזו המשתלמת ל"עובד", כך שמבחינת גובה התמורה שהשתלמה לגב' ששון בתקופה ה שניה נשוא המחלוקת, הרי שנסיבה זו אף היא תומכת בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה השניה.

59. אלא שמוסיפה התובעת וטוענת, כי הגב' ששון קיבלה את התמורה בעמלות, וצורת תשלום זו מעידה שהיתה פרילנסרית.

אין בידינו לקבל את סברתה זו התובעת.

תשלום שכר לעובד, בדרך של אחוז מהתמורה, הינה צורת תשלום מוכרת ומקובלת ביחסי עובד ומעביד, בפרט לעובדים שעוסקים במכירת מוצרים ושירותים.

כפועל יוצא מכך, אף יוחדו לצורת תשלום זו הוראות מיוחדות בתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, שם נקבע כיצד יש לחשב את שכרו הקובע של עובד, שהשתכר בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, לצורך חישוב פיצויי פיטורים.

הנה כי כן, ובניגוד לסברת התובעת, תשלום התמורה בעמלות או באחוזים, איננו ראיה להיותו של אדם בגדר עצמאי או פרילנסר, כך שאין באופן תשלום זה, כדי להטות את הכף לעבר המסקנה שדובר בעצמאית או פרילנסרית כסברת התובעת.

60. בכל הנוגע לדרך תשלום התמורה, הרי שבענייננו, לא היה חולק כי התמורה בתקופה השניה נשוא המחלוקת שולמה לגב' ששון באמצעות חשבוניות מס שהפקיה לתובעת.

נסיבה זו לכשעצמה אינה תואמת את התנהלותו של עובד במובחן מנותן שירות עצמאי, ואולם בהקשר לכך נקבע בפסיקה שאופן תשלום התמורה אינו קובע בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד – מעביד. לכל היותר יש בו כדי לבסס מעמד אך לא לקובעו או לשוללו [ראה: דב"ע מח/137-3 תמר אדר - פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ, 60; דב"ע לב/1-3 "גלוב" שירות נסיעות בע"מ – אליהו לוי, פד"ע ג, 246; דב"ע מג/106-3 יחיאל בלטנר – בטח גור, פד"ע טז, 85], כך שבנסיבה זו כשלעצמה אין כדי לשלול את מעמדה של הגב' ששון כעובדת.

61. הנה כי כן מבחני העזר עליהם עמדנו לעיל מלמדים כי התקיים בגב' ששון גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, ולמעט אופן תשלום התמורה, תומכים הם כולם במסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.

כאמור, בכל הנוגע לאופן תשלום התמורה נקבע זה מכבר בפסיקה שאופן תשלום התמורה אינו קובע בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד מעביד, ועל כן אין בעובדה שבתקופה השניה, התמורה שולמה לגב' ששון באמצעות חשבוניות כדי לשלול את מעמדה כעובד התובעת, שעה שכל שאר המבחנים תומכים במסקנה כי התקיימו בינה לבין התובעת יחסי עובד ומעביד.

לא זו אף זו, אלא שלאור כל המבואר לעיל, הוכח להנחת דעתנו כי למעט השוני בדרך תשלום התמורה באמצעות חשבוניות, לא חל שינוי בין מתכונת ההתקשרות שבין הצדדים בתקופה הראשונה, בה לא היה חולק שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, לבין מתכונת ההתקשרות בתקופה השניה נשוא המחלוקת.

אי לכך אנו קובעים כי בתקופה השניה החל מסוף חודש אוגוסט ועד לאמצע חודש אוקטובר 2009, נשוא המחלוקת התקיימו בין התובעת לבין הגב' ששון יחסי עובד ומעביד.

62. משזו קביעתנו, נפנה להלן, לדון בתביעותיה של גב' ששון כלפי התובעת למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתה השניה נשוא המחלוקת אצל התובעת, וסיומה.

התביעה לתשלום שכר עבודה

63. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה הגב' ששון לחיובה של התובעת בתשלום הסך של 78,570 ₪, עבור תשעה וחצי חודשי עבודה שמחודש 2/09 ועד 12.10.09, בהם עבדה לטענתה, בארגון הרומניאדה של שנת 2010 ולא קיבלה כל תמורה מהתובעת, וכן בתשלום הסך של 6,000 ₪, יתרת תשלום עבור עבודתה בפרוייקטים נוספים של התובעת.

64. באשר לתשלום שכר עבור הכנת הרומניאדה לשנת 2010, טענה גב' ששון כי יש לחשב את שכרה, לפי השכר שהשתכרה לחודש בהכנת הרומניאדה של שנת 2009, כאשר לשיטתה בהכנת הרומניאדה של שנת 2009 השתכרה סך של 8,730 ₪ לחודש, ועל כן בגין תשעה חודשים חודשים שהחל מחודש 2/09 ועד 12.10.09 היא זכאית לסך הכולל של 78,570 ₪, לפי 8,730 ₪ לחודש.

מנגד לטענת התובעת, גב' ששון היתה פרילנסרית ולא מגיע לה שכר עבודה שהוא בסמכות בית דין זה. יתרה מכך, בסיכומיה בתביעה שכנגד האריכה כאמור התובעת בטענותיה בעניין כתב הסילוק עליו חתמה הגב' ששון, כשולל את זכותה לתבוע את התובעת.

עוד טוענת התובעת, כי בפועל, הגב' ששון לא עשתה כמעט דבר בארגון הרומניאדה של שנת 2010 ועל כן ממילא היא אינה זכאית לכל שכר או תמורה בגין שירות זה.

65. כאמור, בכל הנוגע לכתב הסילוק, קבענו לעיל כי בכל הנוגע לזכויותיה של הגב' ששון בתקופה השניה נשוא המחלוקת, אין בכתב הסילוק כדי לגרוע מזכויותיה אלו ואף אין בפיטוריה מחודש יולי 2008 כדי להשליך כהוא זה על זכויותיה בתקופה השניה נשוא המחלוקת.

זאת ועוד, הואיל וכאמור לעיל קבענו כי בתקופה השניה, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הגב' ששון, אין זאת אלא שהסמכות לדון במחלוקת בעניין התמורה המגיעה לגב' ששון בגין תקופה זו, מסורה לבית דין זה.

אי לכך, נפנה להלן לדון בתביעתה של הגב' ששון לתשלום שכר עבור עבודתה בארגון הרומניאדה לשנת 2010.

66. כמבואר לעיל, קבענו כי הוכח להנחת שהגב' ששון הועסקה על ידי התובעת גם בארגון הרומניאדה של שנת 2010.

אי לכך, זכאית הגב' ששון לשכר בגין עבודתו זו.

בעדר הסכם בין הצדדים בדבר גובה השכר המגיע לגב' ששון בגין עבודתו שו, הנטל הוא על הגב' ששון להוכיח את זכאותה לשכר כנטען על ידיה.

67. וכך, באשר לגובה השכר המגיע לגב' ששון בגין ארגון הרומניאדה לשנת 2010, אין בידינו לקבל את טענתה של גב' ששון לפיה היא השתכרה סך של 8,730 ₪ לחודש עבור הכנת הרומניאדה של שנת 2009.

אכן, שולם לגב' ששון עבור ארגון הרומניאדה של שנת 2009 סך של 8,730 ₪ לחודש, במשך שלושה חודשים, אולם סכום זה שולם לה בגין כל תקופת עבודתה בהכנת הרומניאדה, ומכאן שעבור כל ארגון הרומניאדה לשנת 2009 קיבלה הגב' ששון את הסך הכולל של 26,190 ₪, אשר לגביו לא היו לה השגות או טענות.

יתרה מכך, הגב' ששון העידה בעצמה כי עבור הרומניאדה של שנת 2009 היא קיבלה תמורה שחושבה לפי 80 ₪ לאדם. כאשר לפי דבריה בעדותה בפנינו, ברומניאדה של שנת 2009 השתתפו 390 – 400 אנשים (ראה עדותה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש' 6-7). כן העידה לשאלת בית הדין, כי שכר עבור עבודת הרומניאדה של 80 ₪ לאדם הינו "מקובל ומספק" (ראה עדותה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש' 19).

בהתאם לכך שכרה עבור ארגון הרומניאדה של שנת 2009 אמור היה להיות בין 31,200 ₪ לבין 32,000 ₪.

בפועל, כאמור לעיל, התמורה שקיבלה עמדה על 26,190 ₪, וכאשר נשאלה הגב' ששון על הפער בין הסכומים השיבה כי המדובר בסכומי נטו (ראה עדותה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש' 13).

68. משזה הסכום שקיבלה הגב' ששון עבור ארגון הרומניאדה לשנת 2009, איננו רואים כל הצדקה לפסוק לה סכום גבוה מכך עבור ארגון הרומניאדה לשנת 2010.

מנגד, התובעת מצידה לא התייחסה בכתבי טענותיה, לגובה שכרה של הגב' ששון בתקופת היותה עובדת או לתמורה שקיבלה עבור ארגון הרומניאדה לשנת 2009, ואף לא הציגה בפנינו כל נתון באשר למספר המשתתפים ברומניאדה של שנת 2010, כך שאיננו רואים כל הצדקה לקבוע שעבור ארגון הרומניאדה לשנת 2010, זכאית הגב' ששון לתמורה פחותה מזו שקיבלה לשנת 2009.

אי לכך, אנו קובעים שעבור ארגון הרומניאדה לשנת 2010 זכאית הגב' ששון לסך הכולל של 31,600 ₪ ברוטו (שהוא הממוצע בין 31,200 ₪ לבין 32,000 ₪, כנזכר לעיל).

69. עד כאן בכל הנוגע לתמורה בגין ארגון הרומניאדה לשנת 2010, ובאשר להפרשים בסך של 6,000 ₪, עבור הפרויקטים הנוספים שביצעה במהלך שנת 2009, הרי שלעניין זה טענה הגב' ששון כאמור, כי היא השתכרה בתקופה זו בשל עבודתה בפרויקטים נוספים סך כולל של 18,000 ₪, מתוכם שולמו לה 12,000 ₪ בלבד.

כמובא לעיל בפרק התמורה, להוכחת טענתה זו צירפה הגב' ששון לכתב התביעה שכנגד, חשבוניות של פרויקטים שונים בגינם היא זכאית לעמלה, כלדקמן:

רימון – 792 יורו, קנקון – 526 דולר, רומניה – 108 דולר, תאילנד – 111 דולר, ואוקראינה – 2,250 יורו.

מלבד החשבוניות הנ"ל, צירפה הגב' ששון לכתב התביעה שכנגד גם את חישוב שווי המטבעות הנ"ל, ולפיו ערך הדולר חושב לתקופה זו לפי 3.8 ₪ לדולר, ואילו ערך היורו חושב לתקופה זו לפי 5.3 ₪ ליורו.

התובעת מצידה לא הציגה חישובים משלה, באשר לשווי המטבעות הנ"ל.

אי לכך, לא נסתר חישובה של הגב' ששון ולפיו, סך כל החשבוניות הנ"ל עמד על 18,943 ₪, לפי הפירוט:

3,040 E x 5.3 ₪ = 16,112 ₪

745 $ x 3.8 ₪ = 2,831 ₪.

סה"כ: 18,943 ₪

70. כמובא לעיל, העדים מטעם התובעת לא הכחישו בעדותם את זכאותה של הגב' ששון לסכומים הנ"ל, אך טענו לזכאותם לקיזוז סכומים שונים מתמורה זו.

משלא טרחה התובעת להוכיח את מקור זכאותה לקיזוז סכומים מתמורה זו, ואך לא הוכיחו כי שילמו את מלוא התמורה, התוצאה היא שהגב' ששון זכאית להפרש כנתבע על ידיה בסך כולל של 6,000 ₪ ברוטו, בגין הפרויקטים הנוספים שביצעה עבור התובעת.

71. אי לכך, התוצאה היא שתביעתה של הגב' ששון לשכר עבודה מתקבלת בחלקה בלבד, ואנו מחייבים את התובעת לשלם לגב' ששון את הסך הכולל של 37,600 ₪ ברוטו (31,600 ₪ + 6,000 ₪) עבור יתרת שכר עבודה, למשך תקופת ההתקשרות השניה נשוא המחלוקת.

באשר לעתירתה של הגב' ששון לחיוב התובעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה, הרי שבהינתן מועד הגשת התביעה שכנגד (25.11.10), הזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה מבחינה מהותית.

ודוק, גם אלמלא כן, לאור חילוקי הדעות בין הצדדים באשר למעמדה של הגב' ששון בתקופה נשוא המחלוקת, כמו גם המחלוקת באשר לגובה החוב, מן הראוי היה להפחית את פיצויי ההלנה על סכום זה.

מכל מקום הואיל והזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה, אנו קובעים כי הסכום אותו פסקנו לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.09 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

72. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה גב' ששון לחיוב התובעת בתשלום הסך הכולל של 6,987 ₪ עבור 12.5 ימי חופשה, כשהם מחושבים לפי שווי של 559 ₪ ליום חופשה בגין תקופת עבודתה השניה, בהיקף כולל של 15 חודשים שהחל מאמצע חודש יולי 2008 ועד אמצע חודש אוקטובר 2009.

לטענת הגב' ששון, במהלך שנת 2009 שהיא השנה האחרונה לעבודתה, השתכרותה עמדה על הסך הכולל של 123,893 ₪, לפי הפירוט:

39,323 ₪, ששולמו בפועל.

6,000 ₪ שמגיעים לה.

78,570 ₪ שמגיעים לה.

ועל כן, שכרה הממוצע האחרון לחודש עמד על 12,300 ₪ לחודש, שהם 559 ₪ ליום.

73. התובעת מצידה, לא התייחסה במפורש לעתירה זו, מלבד טענתה (שנדחתה) כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו ועל כן הגב' ששון אינה זכאית לכל זכות המגיעה לעובד.

74. משקבענו כאמור כי בתקופה זו התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הרי שכמו כל עובד אחר, זכאית היתה הגב' ששון לחופשה שנתית במהלך התקופה השניה נשוא המחלוקת, לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) ולפדיונה בתום תקופת העבודה, ככל שזו לא נוצלה במשך תקופת העבודה.

מר אדלר העיד כי הגב' ששון עבדה במתכונת של חמישה ימי עבודה בשבוע (ראה עדותו: בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 13), ועל כן בגין 15 החודשים שבתקופת העבודה השניה היתה הגב' ששון זכאית ל17.5 ימי חופשה קלנדאריים כאמור בחוק חופשה שנתית, שהם 12.5 ימי חופשה בפועל לעובד במתכונת עבודה של חמישה ימי עבודה בשבוע.

לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח כי במשך התקופה השניה נשוא המחלוקת ניצלה הגב' ששון ימי חופשה שנתית בתשלום, ועל כן בתום תקופת עבודתה השניה, זכאית היתה הגב' ששון לפדיון חופשה בגין 12.5 ימי חופשה בפועל.

75. באשר לשוויו של יום חופשה בפועל, אין בידינו לקבל את חישוביה של הגב' ששון באשר לגובה משכורתה החודשית וכפעול יוצא מכך את חישוביה באשר לשווי יום חופשה בפועל.

על פי האסמכתאות שהונחו בפנינו, כל הוכח הוא שבמשך כל התקופה השניה נשוא המחלוקת, שולם לגב' ששון הסך של 26,190 ₪ (ככל הנראה בערכי נטו), והסך של 12,000 ₪ ברוטו. כמו כן פסקנו לזכותה את הסכום הנוסף של 37,600 ₪ ברוטו, ובסה"כ אמורה היתה הגב' ששון להשתכר את הסך הכולל של 75,790 ₪ למשך 15 החודשים שהם 5,053 ₪ ברוטו לחודש בממוצע.

מכאן ששווי יום חופשה לפי מתכונת עבודה של חמישה ימי עבודה בשבוע (22 ימי עבודה בחודש בפועל) הוא 230 ₪ ברוטו.

76. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שבתום תקופת העבודה השניה נשוא המחלוקת זכאית היתה הגב' ששון לפדיון חופשה בסך כולל של 2,875 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:

12.5 ימי חופשה X 230 ₪ ברוטו - שווי יום חופשה = 2,875 ₪ ברוטו.

77. משלא היה חולק כי לא שולם לגב' ששון פדיון חופשה בתום תקופת העבודה השניה נשוא המחלוקת, התוצאה היא שתביעתה של הגב' ששון לפדיון חופשה מתקבלת בחלקה בלבד, ואנו מחייבים את התובעת לשלם לגב' ששון את הסך הכולל של 2,875 ₪ ברוטו בגין פדיון חופשה.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.09 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לתשלום דמי הבראה

78. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה הגב' ששון לחיוב התובעת בתשלום הסך של 3,071 ₪ בגין שבעה ימי הבראה לפי ערך של 351 ₪ ליום.

79. התובעת מצידה, לא התייחסה במפורש גם לא לעתירה זו, מלבד טענתה (שנדחתה) כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו ועל כן הגב' ששון אינה זכאית לכל זכות המגיע לעובד.

80. משקבענו כאמור כי בתקופה זו התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הרי שכמו כל עובד אחר, זכאית היתה הגב' ששון לדמי הבראה מכח צו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום דמי הבראה לעובדים (להלן – צו ההרחבה).

81. בגין התקופה של 15 חודשים, זכאית היתה הגב' ששון ל-6.5 ימי הבראה, כאשר על פי צו ההרחבה, שווי יום הבראה במגזר הפרטי נכון לחודש יולי 2009, עמד על הסך של 340 ₪.

82. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שבתום תקופת העבודה השניה נשוא המחלוקת זכאית היתה הגב' ששון לדמי הבראה בסך כולל של 2,210 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:

6.5 ימי הבראה X 340 ₪ ברוטו - שווי יום הבראה = 2,210 ₪ ברוטו.

83. משלא היה חולק כי לא שולמו לגב' ששון דמי הבראה בתום תקופת העבודה השניה נשוא המחלוקת, התוצאה היא שתביעתה של הגב' ששון לדמי הבראה מתקבלת בחלקה, ואנו מחייבים את התובעת לשלם לגב' ששון את הסך הכולל של 2,210 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.09 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לתשלום הוצאות נסיעה

84. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עתרה הגב' ששון לחיוב התובעת בתשלום הסך הכולל של 7,500 ₪ בגין הוצאות נסיעה.

לטענתה, במשך התקופה השניה נשוא המחלוקת, היא ביצעה נסיעות רבות לצורכי עבודתה שהתובעת כלל לא שילמה לה עבורן.

כך, לטענתה, היא נסעה מביתה למשרדי התובעת שלוש פעמים בשבוע בממוצע. כמו כן לטענתה, היא נסעה פעם בשבוע לתל אביב. לטענתה עלות הוצאות הנסיעה לחודש הסתכמה בסך של 500 ₪ ועל כן בדין התקופה של 15 חודש היא זכאית לסכום הכולל של 7,500 ₪.

85. התובעת מצידה, לא התייחסה במפורש לעתירה זו, מלבד טענתה (שנדחתה) כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו ועל כן דין כל עתירותיה של הגב' ששון, להדחות.

86. בדוננו ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, יש להבחין בין שניים, מחד הוצאות נסיעה בהן התחייב העובד לצורך ביצוע עבודתו ומאידך הוצאות נסיעה בהן התחייב העובד לצורך הגעה מביתו למקום עבודתו ובחזרה.

87. בכל הנוגע להוצאות הנסיעה בהן התחייב העובד לצורך ביצוע עבודתו, הרי שלעניין זה על העובד להצביע על הסכמה בינו לבין מעבידו להשיב לו הוצאות אלו ועל מתכונת ההתחשבות לעניין השבת הוצאות אלו.

בענייננו לא רק שהגב' ששון לא טענה להסכמה בינה לבין התובעת על השבת הוצאות שהוציאה לצורכי עבודתה ולא טענה למתכונת ההתחשבות לעניין השבת הוצאות אלו, אלא ובעיקר שלא הציגה בפנינו כל אסמכתא להוצאות שהוציאה לטענתה בגין נסיעות לצרכי עבודתה, לא על יעדי הנסיעה ולא על עלות הנסיעה ולמעשה הסתפקה בכימות על דרך ההערכה בלבד.

משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבוע כי הגב' ששון הוכיחה את תביעתה להשבת הוצאות נסיעה שהוציאה לטענתה לצורך ביצוע עבודתה, ואין בידינו לפסוק לה כל סכום בגין חלק זה לתביעתה.

88. ובאשר להחזר הוצאות נסיעה לצורך הגעה לעבודה וממנה, הרי שלעניין זה קובע סעיף 3 לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לעבודה וממנה.

דא עקא, שגם לעניין זה, לא ציינה הגב' ששון את מקום מגוריה, את המרחק ועלות הנסיעה לעבודה וממנה, כך שגם לעניין זה, אין בידינו לקבוע כי הוכיחה למצער את אותו חלק הנוגע להחזר ההוצאות לעבודה וממנה.

89. אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה – נדחית.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים

90. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתרה הגב' ששון לתשלום הסך של 15,375 ₪, בגין פיצויי פיטורים לתקופת העבודה השניה נשוא המחלוקת.

לטענתה התפטרותה בתום תקופת עבודתה השניה עולה כדי התפטרות בנסיבות בהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, לאחר שהתובעת סירבה לשלם לה כל תמורה בגין עבודתה, חרף פניות חוזרות ונשנות מצידה.

אי לכך, ולאור הוראות חוק פיצויי פיטורים, קמה לה הזכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותה אלו.

ובאשר לגובה פיצויי הפיטורים, טוענת הגב' ששון כי הואיל ולשיטתה שכרה הקובע עמד על 12,300 ₪ לחודש, הרי שבגין תקופת עבודה של 15 חודשים, היא זכאית לסכום הכולל של 15,375 ₪.

91. גם לרכיב זה לכתב התביעה שכנגד, לא התייחסה התובעת במפורש, מלבד טענתה (שנדחתה) כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, ואף לא התייחסה לטענה של התפטרות בדין פיטורים, ככל שייקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

92. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כי:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

93. בענייננו העידה הגב' ששון בתצהירה ובעדותה, כי היא ניסתה לסכם את תנאי השתכרותה עם מר אדלר ולחתום עימו על הסכם שכר כמה וכמה פעמים. לטענתה, מר אדלר הבטיח לה כי ישלם לה לאחר הרומניאדה סכום שיוסכם וייחתם ביניהם, אך סרב לחתום על חוזה בו תקבע התמורה שתקבל עבור עבודתה בהכנת הרומניאדה ודחה אותה ב"לך ושוב".

גב' ששון העידה כי היא הציעה צורות השתכרות שונות, אך מר אדלר לא הסכים לחתום על כל הסכם. כן העידה גב' ששון כי: "גם אחרי שישבנו עם רואה חשבון והצעתי הצעה ורואה החשבון אמר לו שזה מתאים, גם אז הוא לא רצה לחתום" (ראה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 28-30).

לטענתה, הואיל והחל מחודש 2/09 היא לא קיבלה כל תמורה עבור עבודתה הארגון הרומניאדה לשנת 2010 והואיל ומר אדלר סרב בעקביות לחתום עמה על חוזה לגבי תנאי עבודתה ודחה אותה ב"לך ושוב", דרשה שוב ב- 12.10.09 לקבל תשלום, לפי אחוזים מהרווח או לפחות בדרך דומה לזו שקבלה בשנה הקודמת עבור ארגון הרומניאדה, וכאשר הודיע לה מר אדלר, בתגובה כי איננו מוכן לשלם לה כל תשלום שהוא עבור עבודתה המאומצת לשנת 2010, הודיעה לו כי בתנאים אלו לא תוכל להמשיך ולעבוד אצל התובעת.

מר אדלר, בעדותו בפנינו, לא הכחיש את טענתה של גב' ששון שהיא הציגה כמה הצעות להסכם התקשרות, אולם טען כי לא חתם על אף הצעה בשל גובה דרישותיה (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 22-26).

מכל מקום, עדי התובעת לא הכחישו, כי בפועל התובעת לא שילמה לגב' ששון כל תמורה שהיא עבור עבודתה בארגון הרומניאדה לשנת 2010, שכאמור היוותה נושא למו"מ בין הצדדים.

94. על פי הפסיקה, זוהי זכותו היסודית של העובד לקבל את שכרו, ואין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו כאשר קיים חוסר וודאות לגבי קבלת השכר [ראה: דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב - נאקו פנסו בע"מ, פד"ע כז, 514; ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ- מנחם טל (פסק הדין מיום 29/11/00)]

בענייננו, משקבענו כי התקיימו בין ה צדדים יחסי עובד ומעביד, ומשהוכח להנחת דעתנו כי התפטרותה של הגב' ששון, נבעה מאי תשלום שכר במשך תקופה ממושכת, חרף פניות חוזרות ונשנות אל התובעת – התוצאה היא שלפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, יש לראות את התפטרותה לעניין חוק פיצויי פיטורים כפיטורים, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים מאת התובעת.

95. עם זאת ובכל הנוגע לשיעורם של אלו, אין בידינו לקבל את חישוביה של הגב' ששון.

כאמור, דחינו את חישוביה של הגב' ששון בכל הנוגע לגובה השתכרותה החודשית, וקבענו כי השתכרותה החודשית הממוצעת בתקופה השניה נשוא המחלוקת עמדה על הסך של 5,053 ₪ ברוטו לחודש.

משכך, זכאית הגב' ששון לפיצויי פיטורים בסך כולל של 6,316 ₪ ברוטו לפי החישוב שלהלן:

5,053 ₪ ברוטו X 15 חודש = 6,316 ₪ ברוטו.

12 חודש

96. אי לכך, התוצאה היא שתביעתה של הגב' ששון לתשלום פיצויי פיטורים מתקבלת בחלקה בלבד, ואנו מחייבים את התובעת לשלם לגב' ששון את הסך הכולל של 6,316 ₪ ברוטו בגין פיצויי פיטורים עבור סיום תקופת ההתקשרות השניה נשוא המחלוקת.

באשר לעתירתה של הגב' ששון לחיוב התובעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בהינתן מועד הגשת התביעה שכנגד (25.11.10), הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה מבחינה מהותית.

ודוק, גם אלמלא כן, לאור חילוקי הדעות בין הצדדים באשר למעמדה של הגב' ששון בתקופה נשוא המחלוקת ונסיבות התפטרותה, מן הראוי היה להפחית את פיצויי ההלנה על סכום זה.

מכל מקום הואיל והזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה, אנו קובעים כי הסכום אותו פסקנו לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.09 ועד למועד התשלום בפועל.

97. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעת התובעת כנגד שתי הנתבעות – נדחית.

התובעת תישא בהוצאות התובעות בגין דחית התביעה כנגדן, בסך של 5,000 ₪ לכל תובעת, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעתה שכנגד של הגב' ששון כנגד התובעת מתקבלת בחלקה בלבד, ואנו מחייבים את התובעת לשלם לגב' ששון את הסכומים הבאים:

הפרשי שכר עבודה בסך כולל של 37,600 ₪ ברוטו.

פדיון חופשה בסך כולל של 2,875 ₪ ברוטו.

דמי הבראה בסך כולל של 2,210 ₪ ברוטו.

פיצויי פיטורים בסך כולל של 6,316 ₪ ברוטו.

הסכומים אותם פסקנו כאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.09 ועד למועד התשלום בפועל.

לאחר שנתנו דעתנו לחלק התביעה שכנגד שהתקבל אנו מחייבים את התובעת לשאת בהוצאות הגב' ששון בגין התביעה שכנגד, בסך של 4,500 ₪ בלבד, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ד, (22 22 דצמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.