ע"י ב"כ עוה"ד ג'ורג' שוכרי

מבוא

1. בפני תביעה לסילוק יד הנתבעים מנכס (דירת מגורים), שנטען כי היא ממוקמת בחלקות 31 ו-33 בגוש 15, בית חנינא וכי חלק מהמקרקעין נרכש על ידי התובעת ב-1979. מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים. התובעת טוענת לבעלות בחלק מהמקרקעין יחד עם אחרים (בעלה וסמי חטיב).

נתבעים 1 ו-2 הם בני זוג והוריהם של יתר הנתבעים.

1. זכותה של התובעת במקרקעין, מיקומו של המבנה בחלקה 31 או 33, המסמכים עליהם התובעת נסמכת להוכחת זכויותיה, מוכחשים על ידי הנתבעים.
2. אחיזתו של נתבע 1 (להלן: "חמדאן") במבנה משנות ה-90 מקורה בתחילה בהסכמת התובעת במסגרת חוזה שכירות או הסכמות אחרות, שנגזרות מההנחה שהיא הבעלים. ב-2012 שנתיים לאחר הגשת התביעה, גילה לראשונה הנתבע 1 כי רכש את מלוא הזכויות בחלקה 31 כבר ביום 6.7.10, בתקופה שבין מחיקת תביעת סילוק היד הראשונה שהוגשה נגדו לבין השניה שנדונה בפני.

אותנטיות הסכם רכישה זה והזכות לה טוען חמדאן מכוחו מוכחשים על ידי התובעת.

1. כל צד טוען כי משנהו אוחז במסמכים מזויפים, וכי הוא הוא הבעלים של המבנה והמקרקעין עליהם הוא בנוי.

הליכים קודמים בין הצדדים

1. בהתאם לתצהירו של גאווי, התובעת מחזיקה במבנה מתחילת שנות ה-80. בתחילת שנות ה-90 השכירה את המבנה לידי חמדאן. על פי תצהירו של בעלה (להלן: "גאווי"), בשנת 1994 לערך חמדאן או אחד מבניו הרחיבו את המבנה הקיים והוסיפו לו 24 מ"ר ללא רשות. בעקבות דרישה להרוס התוספת ולפנות המושכר, הגיעו הצדדים להסכם, לפיו עלות תוספת הבניה תקוזז משכר הדירה כך שחמדאן לא ישלם שכר דירה במשך שלוש שנים.
2. ב-1997 ניסה חמדאן לטעון כי רכש המבנה מידי התובעת, הטענה לא צלחה, ולאחר התערבות מכובדים, נחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף (הסכם מיום 12.7.97).
3. עוד הצהיר גאווי כי החל משנת 2000 הפסיק נתבע 1 לשלם דמי שכירות. במהלך השנים שלאחר מכן שולמו פה ושם דמי שכירות, והחזקה במבנה הועברה לידי מי מילדי נתבע 1 ומשפחתו, בלא שהתקבלה הסכמת התובעת.
4. בשנת 2010 הגישה התובעת תביעה לסילוק יד של חמדאן (תא"ח 10\38), התביעה נמחקה בהסכמה ביום 12.5.10, מאחר שחמדאן הצהיר בכתב כי פינה הנכס עוד בשנת 2001 ובנוסף בדיון שהתקיים ביום 12.5.10 בא כוחו הצהיר בשמו:

"אני מצהיר בשם הנתבע כי הנתבע אינו מחזיק והיושבים בנכס אינם יושבים בנכס מטעמו או מכוח הסכם בינם לבין הנתבע".

1. לו היתה התביעה הראשונה מוגשת גם נגד המחזיקים בפועל בנכס, סיכויי הגנתם היו קלושים נוכח ההלכה הפסוקה:

"הרי זה עיקרון הידוע בדיני חכירה והוא בעל תחולה כללית, שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכוח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס. כלפי המעניק מנוע המוענק מלכפור בזכותו ולטעון לזכות צד שלישי..."

(ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, וראו גם רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, ע"א (מחוזי ים) 3519/09 ח'יאט נ' סופיאן אלמעאיטה [נבו](24.3.10)) ועוד.

להקדמה המשפטית בסוגיה זו יש חשיבות להבנת "התפנית בעלילה", חמדאן מאשר כי שכר הבית מגאווי ובנה תוספת של חדר (פרו' עמ' 26), אולם לאחר מחיקת התביעה הראשונה ולפני הגשת השניה, ביום 6.7.10 רכש הזכויות במקרקעין שעליו המבנה, ממי שלטענתו הוא בעל הזכויות, ומכאן שרשאי לכאורה לטעון כנגד זכויות התובעת ובתנאי שיוכח כי מדובר בזכויות נוגדות.

התביעה הנוכחית

1. חודשיים לאחר שמחקה התביעה הראשונה הגישה התובעת תביעה חדשה לסילוק יד, הפעם צורפו כל בני משפחתו של חמדאן.

בתחילה נכתב בכתב התביעה שסילוק היד מבוקש מהבית שבחלקה 33. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו טענו כי הבית נמצא בחלקה 31 ולא 33, ולכן אין לתובעת עילת תביעה נגדם ואף עליה "להחזיר לנתבעים כל סכום אשר היא קיבלה שלא כדין ותוך הטעייתם והצגת מצג שקרי שהיא הבעלים של המקרקעין". עוד נטען כי המחזיקים בבית הם חמדאן ובנו מהראן (נתבע 10) ולפיכך אין יריבות כלפי יתר הנתבעים.

1. ההצהרה בהליך הקודם שחמדאן אינו מחזיק ושהמחזיקים בנכס אינם עושים זאת מטעמו נשכחה והוכחה כשקרית. אז כמו היום, מי ממשפחת חמדאן שמחזיק במבנה עושה זאת בהרשאתו, באשר גם בסיום שמיעת הראיות, איש מלבדו לא טען לזכות קנויה במקרקעין. ראו גם עדות חמדאן: "אני הייתי גר בבית ואני בניתי (תוספת חדר-מ.ק.) והילדים שלי גרו במקומי." "עד היום הזה" (פרו' עמ' 27). "אני חושב שהייתי בדיון. אבל אני לא פיניתי את הבית...אני בניתי חדש במקום אחר בחלקה אחרת והילדים שלי נשארו במקומי"..."5 מטר מחלקה 33" (פרו' עמ' 29). חמדאן אף מכחיש כי חתם על התצהיר הקודם שהוגש בתא"ח 38/10 (פרו' עמ' 31), כל זה לא תורם לאמינותו, אולם נחזור לתחילת ההליך.

תיקון כתב התביעה

1. בעקבות הטענה בכתב ההגנה כי המבנה ממנו מבוקש סילוק היד ממוקם בחלקה 31 ולא 33, ביקשה התובעת לתקן כתב התביעה ולהוסיף לתיאור הנכס את חלקה 31.

וכך נכתב בכתב התביעה המתוקן: "התובעת הנה הבעלים במקרקעין הידועים בגוש (15) ירדני, חלקות (31 ו-33) ירדני, בשטח של 401 מ"ר כשמחובר להם דירת מגורים בשטח של 72 מ"ר". יצוין כי שטחה של כל אחת מהחלקות הנ"ל עולה על דונם, לפחות לפי הנסחים הירדניים שצורפו לראיות התובעת.

בתצהיר שנלווה לבקשה לתיקון כתב תביעה הוצהר כי התובעת "מסרה לעו"ד את הסכם מכר המקרקעין בינה לבין אבראהים רושדי עספור וסברה כי מסמך זה יספיק להגשת תביעה נגד הנתבעים, מהטעם שלנתבעים אין כל זכות לא בחלקה 33 ולא בחלקה 31...לאחר שהנתבעים העלו את עניין תיאור מיקום המקרקעין אשתי נברה במסמכיה ומצאה כי עובר לרכישתה את המקרקעין, הבעלים של המקרקעין בחלקות 33 ו-31 ערכו הסכם ביניהם לאיחוד וחלוקה של שתי החלקות (31 ו-33) לשם ניצול המקרקעין לבניה וכמו כן, שולמו תשלומי איזון בין הבעלים הקודמים נשוא הסכם החלוקה מרצון" (תצהיר גאווי מיום 24.5.11).

יודגש כי אין בתיקון הנ"ל כדי להצביע על מיקומו הפיסי של הנכס, קודם להסכם האיחוד והחלוקה, אלא על כך שהתובעת טוענת לזכויות בשתי החלקות.

האם במסמכים שצורפו יש ראיה למיקומו של המבנה, על כך בהמשך.

1. הנתבעים בחרו שלא להגיב לבקשה לתיקון כתב תביעה, וביום 14.7.11 הותר לתובעת לתקן את כתב תביעתה.

כתב ההגנה לא תוקן

1. כתב ההגנה שהוגש ב- 4.10.10, בו הנתבעים לא טענו לכל זכות חוקית בנכס, אלא רק לכך שהוא לא שייך לתובעת, לא תוקן, משמע הנתבעים בשלהם, בין אם המבנה מוצב על חלקה 31 ובין אם על חלקה 33, אין לתובעת זכות במקרקעין הנ"ל. מכוח מה סברו הנתבעים כי הם רשאים להמשיך להחזיק במקרקעין, לא נטען בשלב זה דבר ובמכוון.

סמכות עניינית

1. בדיון המקדמי מיום 22.2.12, טען ב"כ הנתבעים כי יש למחוק מכתב התביעה את כל הנתבעים שאינם מתגוררים בנכס, וכי אין סמכות עניינית לביהמ"ש לדון בתביעה. שתי הטענות נדחו על ידי המותב הקודם (כב' הש' אנה שניידר): בענין מחיקת הנתבעים – ניתנה החלטה עוד באותו דיון, ובענין העדר סמכות עניינית-ביום 15.4.12, ללא נימוק, רק מהטעם שהנתבעים לא הגישו בקשה נפרדת ומנומקת כפי שנדרשו.
2. ב"כ הנתבעים חזר בסיכומיו על טענת חוסר סמכות עניינית, באומרו כי מהות התביעה היא הכרעה בסוגית הבעלות, "תוך עקיפת פקיד ההסדר ובית המשפט המחוזי, אשר בידיהם הופקדה הסמכות הבלעדית להכריע בסוגית הבעלות" (עמ' 5 לסיכומים).
3. אומר בקצרה כי אני דוחה הטענה. לבית המשפט השלום הוקנתה סמכות עניינית לדון בתביעה כגון זו שבפני, באשר הבחינה של כתב התביעה נעשית לפי הסעד המבוקש, וסילוק יד הוא סעד שבסמכות בית משפט שלום (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט[נוסח משולב] תשמ"ד-1984), ואילו בסוגיית הזכות הקניינית במקרקעין קונה לו בית המשפט סמכות נגררת, כאמור בסעיף 76 לחוק בתי המשפט.

על מבחן הסעד לבחינת הסמכות העניינית ראו דברי כב' הש' גרוניס בע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך (פורסם בנבו, 29.11.04). האם הסמכות שבגררא תופעל אם לאו, הדבר בשיקול דעת בית משפט, וזאת "על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בימ"ש השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין" (רע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר ואח' , נבו (1.08.2013), ראו גם רע"א 4890/15 אלוש נ' עירית טבריה ואח' (נבו)( 31.12.2015)

הליך הצגת הראיות

1. ביום 30.4.12 הוגש תצהירו של גאווי מטעם התובעת ולו צורפו מסמכים שונים.

ביום 30.8.12 הוגש תצהירו של חמדאן, והנה בסעיף האחרון נשלף "שפן" מהכובע – חמדאן מצהיר כי הוא הבעלים של הנכס, כיוון ששנתיים קודם לכן, ביום 6.7.10 (אחרי מחיקת תביעת הפינוי הראשונה, שבועיים לפני הגשת התביעה הנוכחית), רכש את מלוא זכויותיו של מוחמד מונתצר עקל, בעל דרכון ברזילאי, בחלקה 31. (תרגום לעברית של ההסכם שצורף לתצהיר הנתבע הוגש ביום 26.10.17).

1. שטח החלקה על פי ההסכם הוא 1,396 מ"ר, התמורה עלומה, אך הוצהר ששולמה, על ההסכם חתומים עדים ששמם תורגם בע"פ בדיון, וכן עו"ד אסמאעיל עניזאן שאישר חתימת המוכר, ובנוסף הוטבעה חותמת של מוכתאר בית חנינא -פארס שומאן וחתימה שנחזית להיות שלו.
2. ב"כ התובע שהופתע מטענה חדשה זו, ביקש וקיבל אישור להגיש תצהיר משלים. ביום 29.11.12 מצהיר גאווי כי פנה למוכתאר וזה הכחיש חתימתו ואף צירף מכתב בנושא. נטען לזיוף והתבקשה בדיקת מז"פ או מומחה. איש לא ביקש ולא זימן לעדות את מי מהעדים החתומים על המסמך ואף לא את המוכר בעל הדרכון הברזילאי, שלא ברור אם הוא תושב ישראל או שמא צץ אחרי 40 שנות היעדרות ונעלם שוב כלעומת שבא, מה שיכול להסביר את המניע של חמדאן לא לגלות כבר בכתב ההגנה שהוא אוחז לכאורה בזכות קניינית נוגדת.

בקשה למתן צו המופנה למשרד הפנים כדי לבדוק כניסות ויציאות מן הארץ על ידי ב"כ התובעת נענתה בחיוב, אולם ממצאי הבדיקה לא הובאו בפני. אציין כי קיים קושי להתחקות אחר כניסות ויציאות של מי שמחזיק בדרכון זר.

חוו"ד מומחה בית המשפט

1. הגב' סימה אנקונה מונתה מטעם בית המשפט ביום 21.1.13, לא אלאה את הקורא בכל התהליך שנמשך שלוש שנים, עד למתן חוות הדעת, רק אציין כי המוכתר נפטר בחודש אפריל 2014, מבלי שהתייצב בפני המומחית לצורך מתן דוגמאות חתימה, המומחית הודיעה כי אין די בחתימות שהומצאו לה לצורך מתן חוות דעת (הודעה מיום 8.6.14). ב"כ התובע השיג חתימות נוספות של המוכתאר, ולבסוף לאחר שהנתבעים עיכבו תשלום חלקם בשכר הטרחה של המומחית במשך תקופה ארוכה, ביום 17.1.16 (לאחר שהמותב הקודם כבר פרש לגמלאות) נמסרה חוות הדעת וממצאיה הם כדלקמן:

"החתימה שבמחלוקת על שם פארס שומאן המסומנת על ידי א' מורכבת ממספר חלקים והיא שונה בצורתה מדוגמאות החתימה שבשם פארס שומאן שהיו ברשותי. במקרה זה לא אוכל לקבוע באם החתימה נכתבה על ידי פארס שומאן או על ידי כותב אחר. החותמת הכחולה העגולה של מוכתאר בית חנינה מתאימה לדוגמאות החותמת שהוטבעה ונמצאת על גבי הדוגמאות.

הערה – מצאתי מספר התאמות בתכונות הכתיבה בין הרישומים הכתובים בעט אדום מעל החתימה לבין דוגמת כתב יד בשם פארס שומאן מתאריך 3.11.12"

הנטל להוכיח זיוף ומרמה

1. "ההלכה כי לעניין טענת רמיה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד. באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית-המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו - בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט פלילי - ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי, ובגדריו - במשקל ראיות כבד במיוחד)" ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג, וההפניות שם לע"פ 232/55 היועמ"ש נ' גרינוולד, וע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ. כן ראו ספרו של י' קדמי, על הראיות, הוצ' דיונון , עמ' 1554-1559:

"יש גורסים, כי במישור האזרחי נוהגת – בנסיבות מיוחדות – מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעיו "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת הביניים" במקרים הבאים:

1) כאשר נושא התביעה האזרחית מייחס לנתבע מעשה שיש בו משום עבירה

פלילית, כגון תביעה בגין מרמה ... "

" ... עיקרון זה אינו קובע מידת הוכחה מוגברת – לאמור: דרגת הוכחה גבוהה יותר בסולם דרגות ההוכחה – אלא דורש ראיות בעלות משקל מוגבר להוכחת נושאים רציניים יותר ... ".

1. מעבר להצגת חוות הדעת לא הובאה כל ראיה התומכת בטענת הזיוף שטענה התובעת, ולשופט אין אלא מה שהצדדים הניחו בפניו. זאת ועוד, חמדאן העיד כי המוכר חי בברזיל, וכי במועד המכירה הוא הגיע לארץ, ביצע מדידות "בא מודד ומדד יצא החלקה 31 שהיא איפה מר גאווי ואשתו בנו ומשפחת חטיב" (פרו' עמ' 34). עוד העיד כי כדי לזהות שהמוכר הוא זה ששמו מופיע בלוח התביעות הביא אותו לבית הקפה שלו בבית חנינא ויושבי בית הקפה זיהו אותו. מדובר באדם שצריך להיות לפחות בן 70 (אם ב-1966 היה בגיר ונשוי). חמדאן טען כי על ההסכם חתום הנכד נאצר סולימאן, עד נוסף בשם עלי עבד מיאד אל טבל, וכי המוכר מונתצר גם חתם וגם הוסיף את טביעת אצבעו.
2. אף כי איני רוחשת אמון רב לדברי הנתבע, כשריח רע של מזימה וחוסר תום לב נודף מהתנהלותו, שעה שהסתיר את קיומו של ההסכם במשך שנתיים, אין באלו כדי לשכנע אותי שההסכם מזויף. מלבד המוכתאר שנפטר והמוכר שחזר לברזיל, ניתן היה לזמן עדים נוספים ולא הוכח בפני כי נעשה ניסיון כזה, ואלו הם העדים האפשריים: עו"ד אסמאעיל עניזיאן, שני העדים שחתמו על ההסכם, אשתו של מונתסר אם היא בחיים ומי מבנותיה.
3. אשר על כן לצרכי הדיון בתביעה זו בלבד, אני קובעת כי ההסכם מיום 6.7.10 נחזה להיות מסמך אותנטי.

האם מונתצר רשאי היה למכור את חלקו והאם בתוך השטח מצוי המבנה שהושכר קודם לכן לחמדאן, אלו שאלות נוספות שיש לדון בהן, בהתייחס למסמכי העסקאות שהציגה התובעת וטענות הזיוף שטען להם ב"כ חמדאן.

השתלשלות העסקאות במקרקעין

האם הוכיחה התובעת את זכויותיה

1. גאווי טוען כי נערכו מספר עסקאות בשנים 1978 - 1979:

העסקה הראשונה מיום 15.7.1978 - הסכם חלוקה בין בעלי הזכויות בשתי חלקות סמוכות 31 ו- 33.

העסקה השניה מיום 20.10.78 – הסכם בין אחד השותפים (חאלד סעיד) לצד שלישי – איבראהים רושדי עספור לגבי חלקו.

העסקה השלישית מיום 11.8.79 – הסכם בין רושדי עספור לתובעת.

1. זכר לעסקאות אלו מוכח לטענת גאווי גם באמצעות ה"נסחים" שהוצאו בממלכת ירדן ב- 2004 ואשר צורפו לתצהירו. מסמכים אלו קבילותם ומהימנותם שנויים אף הם במחלוקת.
2. עסקאות נוספות שנערכו בשתי חלקות אלו, בהן רכש גאווי בעצמו חלקים מהם, לא הוצגו.

הסכם איחוד וחלוקה מיום 15.7.1978

1. ההסכם נערך בין:

צד א' – חאלד סעיד אסעד אבו חמדה מבית חנינא

צד ב' – סאמי חסן סאלח אלח'טיב מירושלים

צד ג' - מוחמד חליל מונתצר עקל , באמצעות אשתו בדיעה שחאדה עיד סלימאן, מבית חנינה, על פי יפוי כח מיוחד מיום 1.4.1966 (נספח א' לתצהיר המשלים של התובע בערבית, תרגום צורף ביום 31.10.17).

על פי ההסכם, הצדדים הסכימו על חלוקה חדשה של שתי החלקות באופן הבא:

מוחמד חליל מונתצר עקל (צד ג') הוא הבעלים של חלק מס' 1 בשטח של 1,220 מ"ר

חאלד סעיד אסעד אבו חמדה (צד א' ) יהיה הבעלים של חלק מס' 2 ששטחו 401 מ"ר

סאמי חסן סאלח אלח'טיב (צד ב') יהיה הבעלים של חלק מס' 3 ששטחו 407 מ"ר.

חאלד וסאמי (צד א' וצד ב') יהיו שותפים בחלק מס' 4 ששטחו 106 מ"ר, צד א' 1/4 וצד ב' 3/4.

חלק 4 מיועד לשמש לדרך, רוחבה 4 מ'.

1. אין מחלוקת בין הצדדים שלפני כי מוחמד חליל מונתצר עקל היה רשום כבעל זכות תביעה, בלוח התביעות הירדני המוחזק בישראל (נכון ל-1967), כבעלים יחיד על כל חלקה 31. (הנתבע לא צירף אסמכתא מלשכת רישום המקרקעין בישראל, ולכן אני מסתמכת על אישורו של גאווי לטענה זו, כשהשיב בחקירתו הנגדית, פרו' עמ' 17 ש' 29, ועמ' 22 ש' 14).
2. להסכם צורף צילום שרטוט שנערך עם קנה מידה, אולם הוא כהה מאוד באופן שלא ניתן להבחין בבירור בגבולות שבין החלקים ובין החלקות. בשרטוט חלקות 31 ו-33 חולקו לחלקים שקיבלו מספרים 1-5, ואילו על פי ההסכם חולקו שתי החלקות לארבע חלקים בלבד.

על פי ההסכם חלקו הכולל של מונתצר פחת ולכן קיבל תשלומי איזון בסך של 6,500 ל"י. לא ברור בכמה פחת חלקו של מונתצר, כיוון שבהסכם החלוקה לא מופיע השטח הכולל של שתי החלקות 31 ו-33, כמו כן לא ברור האם למונתצר היה קודם להסכם חלק כלשהו בחלקה 33.

על פי "הנסחים" מירדן, סיכום השטחים של שתי החלקות הוא 2,543 מ"ר (1,396+1,147), ואילו על פי הסכם האיחוד והחלוקה, הסיכום שיוצא הוא 2,134 מ"ר (1,220+401+407+106). ההפרש יכול להתאים לחלק שמסומן בשרטוט במס' 5 ולא ברור מי קיבל אותו.

יש להבהיר כי הן על פי הרישום המקורי בישראל והן על פי "הנסחים" מירדן, חלקות 31 ו-33 נותרו רשומות בלוח התביעות הירדני בנפרד. נחזור להסכם.

עוד יש להדגיש כי בהסכם איחוד וחלוקה לא מוזכר כל מבנה ולא ברור האם הוקמו מבנה אחד או יותר על שתי החלקות הללו, או רק מאוחר להסכם, ועל ידי מי.

1. סמי אלחטיב ואסעד חתמו על הסכם האיחוד והחלוקה בעצמם, ואילו בשם מונתצהר חתמה אשתו ע"י טביעת אצבע, וזאת מכוח יפוי כח שהעניק לה בעלה. סמי אלחטיב הוא שותפו של גאווי ובכל זאת לא הגיע להעיד על המסמך שהוא שותף לעריכתו.
2. ב"כ הנתבעים דרש לראשונה במועד ההוכחות לראות את המסמכים המקוריים. גאווי טען כי המקור בידי אשתו בירדן ולכן נחוץ לו חודש כדי להמציאם. נקבעה ישיבה נוספת בסיום שמיעת הראיות להצגת כל המסמכים המקוריים שבידיו. (פרו' מיום 26.2.17).

גם לאחר הצגת המסמך, המשיך ב"כ הנתבעים לכפור באותנטיות של המסמך. בסיכומיו טען כי הסכם החלוקה בו הוטבעה חתימת אצבע של אשתו של מונתצר עקל, נוצר אחרי שהתובעת ידעה כי בידי הנתבע ישנה חתימתו של עקל וכדי למנוע השוואות, אולם טענה זו אינה נכונה, קודם הומצא הסכם החלוקה בתצהיר הראשון של גאווי ביום 1.4.12, ורק אח"כ המציא הנתבע את הסכם הרכישה שמצוי לכאורה בידיו מזה שנתיים, ועל זה נאמר "הפוסל במומו פוסל".

בניסיון נוסף לקעקע את הסכם החלוקה, טען ב"כ הנתבע כי גם יפוי הכח שעל פיו נטען לכאורה שאשתו של מונתצר חתמה מזויף.

יפוי כח מיום 1.4.66

1. יפוי הכח המקורי לא הוצג. על פי ההעתק שצורף לתצהירו המשלים של גאווי מיום 29.11.12 (תרגום מאושר ע"י נוטריון ובא כוחו הוגש ביום 31.10.17) הוסמכה אשתו של מונתצר לעשות בשמו ולחתום במקומו על כל מסמך הנוגע למכירה ורכישה של מקרקעין באדמות בית חנינה תל אלפול מס' 31 בגוש 15. חתימת מונתצר על יפוי הכח אומתה על ידי נוטריון מרבת עמון.

1. גאווי העיד כי השיג צלום של יפוי הכח משותפם למקרקעין סמי אל חטיב (הבעלים של חלק מס' 3) רק במהלך ההליך המשפטי הנוכחי, וכי מסמך זה לא הוצג בפניו או בפני התובעת, עת התבצעה העסקה עמם (פרו' עמ' 12).
2. ב"כ הנתבעים טוען כי המסמך אינו קביל באשר מי שחתם עליו לא העיד, אין התאמות בין התאריך הנוצרי ללוח ההיג'רה, המופיעים באותו מסמך, וכי יפוי הכח הוכן במיוחד לצרכי תובענה זו.

הוצג בפני תדפיס מהאינטרנט ובו נוסחה לחישוב השנה הלועזית בהתאם ללוח ההיג'רה (נ/1), ביצוע החישוב מגלה כי יש התאמה בין השנה ההיג'רית 1387 לבין 1966. (לב"כ הנתבע יצא 1966.9 ולכן טען זו שנת 1967, אולם בהתחשב במועד החתימה – החודש השני בשנת 1387 ולא החודש ה-12, זו עדיין שנת 1966).

ההפרש של יום בין 1/4/1966 לבין האישור הנוטריוני שבו נרשם "ליום שני לחודש אפריל" יכול להיות מוסבר בהבדל שבין מועד הדפסת המסמך ומועד חתימתו של מונתצר לפני הנוטריון, כפי ששיער גאווי כשנשאל על כך.

1. נוכח ההלכה הפסוקה שצוטטה לעיל בענין עוצמת הראיות שיש להביא כדי להוכיח זיוף, אני קובעת כי הנתבע לא הצליח להוכיח שיפוי הכח מזויף, יש הגיון ביפוי הכח שניתן לאשה שהרי מונתצר עזב את ישראל והתגורר בקביעות בחו"ל ואף זכה לאזרחות ברזילאית. מצד שני, בשאלת עצם קבילות המסמך כראיה, על פי דיני הראיות המסמך צריך להיות מוצג על ידי מי שהיה צד לו, כדי לאפשר לצד שכנגד חקירתו על תוכנו. החריג הוא "תעודה נושנה", כזו שגילה מעל 20 שנים ואשר "הוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה", (סעיף 43 בפקודת הראיות). הגשת צילום של מסמך, שנטען כי הוחזק בידי שותפו של גאווי, לא יכול להיחשב כמשמורת כשרה, אלא אם היה מגיע אל חטיב בעצמו ומעיד ובית המשפט היה משתכנע שנשתמרה אצלו ללא שינוי. עדותו של אל חטיב, לו היה מתייצב, היתה יכולה לשפוך אור גם על הסכם האיחוד והחלוקה שהוא צד לו. אי הבאתו לעדות פועלת לרעת התובעת.
2. סיכומו של דבר אני קובעת כי הן הסכם החלוקה והן יפוי הכח, אינם קבילים כראיות בתביעה שלפני, לא משום שהוכח כי הם מזויפים, אלא בשל אי הגשתם באמצעות אל חטיב סמי.

הסכם האיחוד והחלוקה והשרטוט שנלווה לו חסרים בפרטים ולא מאפשרים לקבוע היכן ממוקם המבנה שחמדאן מחזיק ואשר התובעת טוענת כי רכשה אותו.

1. בטרם אדחה את התביעה, ולצורך המשך דיון בזכויות התובעת, אצא מנקודת הנחה כי אכן נחתם הסכם בין מוחמד מונתצר, סמי אל חטיב וחאלד סעיד אסעד לאחד ולחלק מחדש את חלקות 31 ו-33.

גם לאחר ההסכם, נותר מוחמד חליל מונתצר עקל הבעלים של 970 מ"ר בחלקה 31 ו-339 מ"ר בחלקה 33 (אם הנסחים הירדניים משקפים את העסקה).

השאלות שנותרו להכרעה הן: היכן ממוקם המבנה בן 48 מ"ר שהורחב ומוחזק על ידי הנתבעים, והאם בעקבות הסכם החלוקה החליף ידיים. שאלות נוספות נוגעות לעסקאות המאוחרות להסכם החלוקה, כמו ההסכם מיום 20.10.78 וההסכם מיום 11.8.79, שצרף גאווי - האם הם אותנטיים, האם ניתן ללמוד מהם היכן ממוקם הבית שממנו מבוקש סילוק היד, וכיצד הסכמים אלו עולים בקנה אחד עם הסכם הרכישה של כל זכויות מונתצר בחלקה 31, מיום 6.7.10, אשר טענת הזיוף לגביו נדחתה בהעדר הרמת נטל הראיה.

הסכם מכר מיום 20.10.78

1. שלושה חודשים מאוחר להסכם האיחוד והחלוקה, חאלד סעיד אסעד מכר לאבראהים רושדי עספור מירושלים את מלוא זכויותיו.

"נושא ההסכם: מכירה שלמה של חלקת מקרקעין בשטח של 401 מ"ר מהמקרקעין 31/33 בגוש 15 מקום אלתל מאדמות בית חנינה/ירושלים, ששטחה 176 מ"ר מחוברים אליה מבנה מחלקה 31 ו-225 קרקע ודרך שנאסר בניה עליה בהתאם להסכם החלוקה בין הצדדים בענין חלקות 31/33".

1. בהסכם זה מוזכר בפעם הראשונה המבנה והציון שהוא ממוקם בחלקה 31. היות שחלפו רק שלושה חודשים, ממועד חתימת הצדדים על הסכם החלוקה, ההגיון מחייב כי המבנה היה קיים גם בזמן שנערך הסכם האיחוד והחלוקה, ואם נכון שהמבנה מצוי בחלקה 31 שקודם היתה שייכת אך ורק למונתצר, הרי שבהסכם החלוקה עבר המבנה ו-176 מ"ר הללו לידי אסעד, מבלי ששילם כל תשלום איזון למונתצר?!

על פי הסכם החלוקה רק סמי אל חטיב שילם תשלום איזון וגם זה על הפחתת הדרך מחלקו של מונתצר, על חלק 4 (הדרך) ולא על הבית.

1. מסמך שנחזה להיות מקורי הוצג בדיון מיום 26.2.17, אולם ב"כ הנתבעים טען: "אני כופר שהמסמכים הם מקור, זה שהחתימות בצבע כחול וטביעת אצבע זה לא אומר לי דבר, המסמכים עטופים בניילון קשיח וזה במכוון כדי למנוע בדיקת המסמך".

גאווי השיב: "זה מסמכים מלפני 40 שנה ואני שומר עליהם".

1. במועד חקירתו הנגדית של גאווי ולאחר מכן בסיכומי הנתבעים נטען כי המסמך הודפס במחשב, שעה שב-1978 לא היו מחשבים זמינים אלא רק "בפנטגון", וכי נראה שחותמת לשכת המסחר הערבית בירושלים על חתימתו של מנהל הלשכה המסחרית הערבית, פאיק ברקאת, הועתקה מהסכם נוסף שנחתם עשרה חודשים לאחר מכן, ביום 11.8.1979 (פרו' עמ' 19-20). בהשוואה הויזואלית בין מסמך 3 ומסמך ב' שצורפו לתצהיר גאווי, ניתן לראות כי בהסכם זה חסר מספר סידורי של לשכת המסחר הערבית. גם החתימה של פאיק ברקאת בכתב יד באופן מפליא ממוקמת בדיוק באותו מקום ותצורה ביחס למסגרת המלבנית של חותמת לשכת המסחר.
2. בית המשפט אינו מומחה לזיופים וכתבי יד, אולם צירוף כל התהיות הנ"ל מקשה עלי לקבל מסמך זה כאותנטי. אף על פי כן אמשיך ואניח כי אין בתהיות הללו כדי להביא למסקנה שהמסמך מזויף ואבחן כעת את העסקה בין התובעת לעספור.

הסכם מכר מיום 11.8.1979

1. עשרה חודשים מאוחר לרכישת חלקו של אסעד בחלקות 31 ו-33, אבראהים רושדי עספור מוכר לגמילה אלאווי אשתו של פואד אלגאווי "חלקת מקרקעין בשטח של 401 מ"ר מס' 33 גוש 15". המבנה שמצוין בהסכם הקודם בין אסעד לרושדי עספור אינו מוזכר בהסכם זה, ולא בכדי, משום שהמבנה נמצא לכאורה בחלקה 31 על שטח של 176 מ"ר ולא בחלקה 33.
2. כתמיכה להסכם המכר מציגה התובעת "נסח" ירדני שהוצא ביום 16.7.04 ובו נרשם כי הוא מותאם ללוח התביעות "כפי שהוא ביום 15.7.1979". הכיצד עסקה מחודש אוגוסט 1979 מופיעה בלוח זכויות שמעודכן לחודש יולי הקודם? לאלוהים הפתרונים.
3. טוענת התובעת בסעיף 1 בכתב התביעה המתוקן כי העסקה מכוונת לשתי החלקות. טענה זו לא הוכחה ובנוסף גם אינה עולה בקנה אחד עם מסמכים אחרים שהציגה התובעת, הנסחים הירדניים, חיבור השטחים המופיעים על שם התובעת בשני הנסחים מביא אותנו לשטח כולל של 577 מ"ר ((401 בחלקה 33 ו-176 בחלקה 31), ואילו בהסכם עם עספור מדובר על 401 מ"ר. המסקנה המתבקשת מההנחה שהתובעת רכשה גם את המקרקעין עליהם מוצבים המבנה, היא שצריך להיות הסכם נוסף לגבי חלקה 31 ו-176 המ"ר שעליהם ניצב המבנה, אולם זה לא הוצג בפני.
4. בחקירתו הודה גאווי כי ההסכם הנ"ל "זה חלק שני מהאדמה. זה לא האדמה שהבית שלנו קיים עליה..."

ש. ההסכם הזה מתייחס לחלקה 33

ת. כן אנחנו הבעיה שלנו על ה-31" (פרו' עמ' 9).

היות שגאווי רכשו זכויות אחרי הסכם האיחוד והחלוקה והיות שהרישומים של שתי החלקות הופרדו, היה על גאווי להציג הסכם נוסף בו מצוין השטח שרכשו בחלקה 31, אולם זאת לא עשו.

1. מיותר לציין כי לא הוצג בפני כל תיעוד בדבר דיווח בזמן אמת או בכלל, על איזו מהעסקאות שנטען כי בוצעו במקרקעין, לרשויות המס וללשכת רישום המקרקעין בישראל, שמחזיקה בלוח התביעות הירדני "המקורי", דבר שרק מחליש את טענות התובעת, נוסף לכל הפגמים שהוצגו לעיל בנוגע למסמכים שהוצגו.
2. הערה אחרונה לענין "הנסחים" מהממלכה הירדנית, בהעדר אישור קונסולארי לתעודה שנחזית להיות תעודה ציבורית מממלכת ירדן, ובאי הצגת נסחים מאוחרים ומוקדמים יותר, כמו גם המסמכים שמחזיקה ירדן ואשר נלווים לשינויים באותם נסחים, צודק ב"כ הנתבעים בטענה כי הם אינם קבילים כראיה, לא מדובר ברשומה מוסדית בישראל, ואף בתעודות עצמן, בהנחה שהיה נלווה להן אישור קונסולארי, נרשם כי אינן "לשימוש מכר, רכישה או כריתת הסכמים", באשר "הנסחים מלוח התביעות אינם סופיים".

סוף דבר

1. אני דוחה את תביעת התובעת באשר לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולהוכיח כי קמות לה זכויות במבנה המוחזק על ידי הנתבע, ואשר ככל הנראה ממוקם בחלקה 31.
2. התובעת לא הצליחה להוכיח כי נתבע 1 זייף או לא רכש באמת את זכויותיו של מוחמד מונתצר עקל. לו היתה מצליחה בכך, יכולה היתה לטעון כי בתחרות בין שני מחזיקים שלא כדין, במקרקעין בלתי מוסדרים, ובהתאם לסעיף 17 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 וההלכה הפסוקה, החזקתה הקודמת במבנה משנת 1979 גוברת על זו של הנתבע.
3. יתכן אף שחלקו של מוחמד מונתצר במקרקעין הנ"ל שייך בכלל לאפוטרופוס על נכסי הנפקדים, אם יוכח שעזב את ישראל לפני המועד הקובע הוא 28.6.1967, כאמור בצו סדרי השלטון והמשפט (מספר 1) תשכ"ז-1967 ובסעיף 11 ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, ואם כך הדבר, אזי אין כל ערך להסכם שערך לכאורה עם הנתבע ביום 6.7.10.
4. בנסיבות הענין והתנהלותו חסרת תום הלב של הנתבע, איני מוצאת מקום לחייב התובעת בהוצאות משפט, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ח, 21 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.