מטעם התובעת: עו"ד ויטנר, עו"ד קליצ'מן.

מטעם הנתבעים: עו"ד לוין ועו"ד גופמן.

תביעה זו עניינה נזקי גוף ונזקים נוספים שנגרמו לתובעת, לטענתה כתוצאה מהתרשלות הנתבעים בטיפול בה לאחר לידה, בשל שארית שליה שנותרה בגופה ובעת החלטה על ביצוע גרידה להסרת אותה שארית שליה, חלף הליך רפואי אחר. לטענת התובעת הטיפול הרשלני גרם לה ללקות בתסמונת על שם אשרמן (שמשמעה הידבקויות ברחם) ולעקרות משנית. התובעת מעלה בנוסף טענה של העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

הנתבע 1 (להלן: "בית החולים") והנתבעת טוענים, כי התובעת טופלה באופן ראוי ומיומן, ומכל מקום לא הוכח, כי נגרם לה נזק כלשהו.

אציין כבר כאן, כי לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, העדויות והראיות שבאו לפני, באתי לידי מסקנה, כי דינה של התביעה להידחות.

העובדות בתמצית

1. התובעת, ילידת 23/5/1983, נשואה ואם לשתי בנות.
2. בתאריך 23/5/00 בעת היותה של התובעת בת 17, עברה הפלה נדחית וגרידה.
3. בזמן שירותה הצבאי, נכנסה התובעת להריון ובתאריך 16/7/03 התקבלה התובעת להשגחה בבית החולים, כאשר בהמשך הוחלט על זירוז לידה שצלח והתובעת ילדה בת בריאה. לגבי השליה צוין במסמכים הרפואיים, כי השליה תקינה והתובעת שוחררה שלושה ימים לאחר הלידה בהליך שגרתי, כפי שעולה מן המסמכים.
4. בתאריך 26/8/03, בוצעה לתובעת בדיקת אולטרסאונד של דרכי השתן ולא נמצא ממצא מיוחד.
5. בתאריך 28/8/03, כחמישה שבועות לאחר הלידה, הגיעה התובעת למיון בשעה 08:50 באמצעות אמבולנס, עקב מה שהוגדר בדו"ח מגן דוד אדום "דימום ווגינלי מסיבי". בדיקת אולטרסאונד שנעשתה העלתה תמונה המתאימה לשארית שליה ובשעה 13:00 לערך בוצעה בהרדמה כללית גרידה של חלל הרחם.

בגרידה הוצא חומר שלייתי בכמות קטנה שנשלח לבדיקה פתולוגית בה צוין, כי מדובר ברקמה במימדים 3*2.5*0.7 ס"מ, כאשר הממצא שאובחן הוגדר כ- DEGENRATED CHORIONIC VILLI, (מונח שמשמעו סיסי שליה מנוונים).

1. לטענת התובעת, לאחר הגרידה ניסתה להיכנס להריון, ללא הצלחה. אין מחלוקת, כי בשנת 2005 הרתה התובעת באופן ספונטני ובשנת 2006, ילדה התובעת בת בלידה רגילה. מני אז ועד עתה טוענת התובעת, כי אינה מצליחה להרות.
2. התביעה הוגשה בשנת 2010, סמוך לתקופת ההתיישנות. לטענת התובעת, האירועים נשוא כתב התביעה שתחילתם בהותרת שארית שליה ברחמה וסופם בגרידה שנעשתה על מנת להוציא את אותה שארית, פגעו ביכולתה להרות וללדת ואף הוסיפה וטענה לנזקים נפשיים, קשיים בחיי הזוגיות ונזקים נוספים, הכל כתוצאה מן המצב שנוצר.
3. התובעת צרפה לכתב התביעה, את חוות דעתו של ד"ר רביע רוני, מומחה בגניקולוגיה ומילדות. ד"ר רביע בחן את נסיבות המקרה והגיע למסקנה, כי נפלו ליקויים בטיפול בתובעת הן בשלב שלאחר הלידה והן כאשר אושפזה בשנית עקב דימום.

באשר ללידה קבע ד"ר רביע, כי לא ברור מהרישומים מי בדק את השליה ועולה, כי עשתה כן רק היולדת שקבלה את הלידה. עוד ציין ד"ר רביע כי לפני שחרורה לא נבדקה התובעת על ידי רופא בבדיקה נרתיקית או בדיקת סונר. מכאן, שלמעשה בוצעה כל בדיקה בשאלה אם ישנה שארית שליה ברחם. לטענת המומחה, בקורת חלל הרחם במקרה חשוד היא הסטנדרט הרפואי המקובל.

באשר להליך הגרידה, קבע ד"ר רביע, כי אף שהתובעת שהתה במחלקה למשך 5 שעות טרם עברה גרידה לא הוצע לה לבצע את הוצאת שארית השליה על-ידי היסטרוסקופיה, שהיא הבדיקה / הטיפול המועדפים כיום בשארית שליה לאחר לידה. לטענת המומחה, ביצוע הגרידה 5 שעות מהקבלה למיון מאיין את הטיעון האפשרי שעקב הדמום הכבד והצורך בביצוע פעולה דחופה בוצעה גרידה במקום היסטרוסקופיה. המומחה הגיע למסקנה, כי בנסיבות יתכן ומדובר בתסמונת על שם אשרמן חלקי, שמשמעו הידבקויות רק בחלק משטח הפנים קדמי אחורי צדדי של הרחם. המומחה הוסיף, כי אי פוריות משנית לתקופה ארוכה דורשת בירור מעמיק כולל צילום רחם והיסטרוסקופיה אבחנתית כדי לאתר את הבעיה, ואולם בשיחה עם התובעת הוברר שהיא מציינת פחד וחששות מפני בירור הפוריות המעמיק אותו עליה לעבור.

המומחה הוסיף עוד, כי טופס ההסכמה לגרידה עליו חתמה התובעת הוא טופס סטנדרטי ולא ייעודי לפעולה הספציפית, לא הוספו בו כל תוספות ומכאן נאמנים עליו דברי התובעת שלא הבינה ולא ידעה עד כמה פעולת הגרידה בשארית השליה היא חריגה, עד כמה היא תלויה בניסיון המבצע ועד כמה היא נדירה באותם ימים.

לטעמו של המומחה הימנעות מהסבר על אפשרות לביצוע היסטרוסקופיה מהווה פגיעה באוטונומיה של התובעת.

המומחה הוסיף, כי באם אכן מדובר באשרמן ואפילו חלקי על התובעת לעבור פרוצדורות ניתוחיות שיתכן ויאפשרו לה ללדת בעתיד, כאשר כישלון אפשרי יחייב להיעזר בהפרייה חוץ גופית, על כל העלויות הכרוכות בכך ולחלופי חילופין, תיזקק התובעת לרחם פונדקאי.

המומחה הדגיש, באשר לעובדה שהתובעת ילדה לאחר ביצוע הגרידה, כי הריון לא מאיין את האפשרות שמדובר באשרמן בדרגה קלה, כאשר לאחר הלידה השניה מצב ההדבקויות אף יכול להחמיר.

1. בשלב הגשת הראיות הגישה התובעת תצהיר מטעמה, תצהיר מטעם בעלה ותצהיר מטעם אמה וכן צרפה את חוות דעת המומחה מטעמה והמסמכים הרפואיים עליהם נסמכות טענותיה.
2. הנתבעים כופרים בקיומה של התרשלות כלשהי מצידם, כמו גם בעצם קיומם של נזקים. לצורך אימות טענותיהם צירפו את חוות דעתו של פרופ' בליקשטיין. פרופ' בליקשטיין סקר את מצבה של התובעת קודם ללידה ולאחריה, וציין, כי מהלך יציאת השליה היה תקין, בדיקת השליה הייתה תקינה, כמות הדמום לאחר יציאת השליה היה תקין, והתובעת שוחררה מבית החולים כשגרה.

פרופ' בליקשטיין עמד על כך, שאין מחלוקת שברחמה של התובעת נותרה שארית שליה, ואולם לטעמו שארית השליה לא נתנה במקרה דנן סימנים של דימום לאחר לידה. לטעמו של המומחה לא צריכה להיות מחלוקת שהלידה הייתה שגרתית ולא התעורר חשד לשליה בלתי שלמה, לטעמו גם רמת ההמוגלובין בשחרור שוללת דימום חריג האופייני לשארית שליה.

המומחה עמד על כך, שהחשד לשארית שליה התגלה עקב דימום פתאומי, 5 שבועות לאחר הלידה, מצב הנגרם ברוב המכריע של המקרים על ידי פוליפ שלייתי ולטעמו הגודל הסופי של החומר שהוצא בזמן הגרידה אינו מלמד כהוא זה על נפח הפוליפ, משום שהפוליפ הזעיר מכוסה ברירית רחם, פיברין וקרישים.

המומחה ציין שהדעות חלוקות לגבי האופן בו יש לרוקן את הרחם במקרים דומים, כאשר אלה שתומכים בהיסטרוסקופיה כמומחה התובעת מציינים את הסיכון לתסמונת אשרמן.

לטעמו של המומחה במקרה הנדון, על אף שבוצעה גרידה, לא התפתחה תסמונת על שם אשרמן, שכן הסימן הברור ביותר של תסמונת על שם אשרמן היא חוסר וסת מוחלט או דימום קל בלבד, ולא זה היה המצב אצל התובעת בהתאם לרישומים הרפואיים. לתובעת הייתה וסת סדירה ואף רירית רחם מעובה (4 חודשים לאחר הלידה).

המומחה מוסיף, כי האבחנה של התסמונת נעשית על ידי היסטרוסקופיה אבחנתית, ואולם במקרה הנדון לא בוצעה בדיקה כזו.

המומחה עומד על כך, כי הנזק הבלעדי של התסמונת הוא אי-פריון ואולם אין עדות ברשומה שהתובעת פנתה אי פעם לרופא בתלונה של אי פריון, להיפך הרשומה הרפואית מלמדת שששה חודשים מאז הגרידה קיבלה התובעת גלולות למניעת הריון ואף צוין כשנה ו-8 חודשים לאחר הגרידה כי אינה מעוניינת בהריון.

משכך מגיע המומחה למסקנה ששארית השליה והטיפול בה על ידי גרידה לא הובילו לשום נזק שארתי ולאי פריון.

באשר לטענה שהתסמונת נותרה בעינה לאחר הלידה השניה, מציין המומחה שלטעמו מדובר בחוסר הבנה בסיסי של הביולוגיה, שכן בזמן הריון עוברת כל רירית הרחם תהליך של נשירה, ואם לא נגרם נזק לאחר הלידה, לא יכולה להתפתח תסמונת אשרמן ולא יכול להיות שתסמונת אשרמן והידבקויות שהיו מלכתחילה יישארו לאחר הלידה השניה ויפגעו בדרך זו או אחרת בפריון. פרופ' בליקשטיין, אף אתגר את ד"ר רביע למצוא ולו מקרה בודד בספרות שתומך בדעתו או הסבר ביולוגי מתקבל הדעת.

המסקנה המתקבלת לטעמו, הינה ששארית השליה והטיפול בה על ידי גרידה לא הובילו לשום נזק שאריתי לא אחרי הלידה הראשונה ולא אחרי הלידה השניה.

1. כמו כן, הגישו הנתבעים את תצהירם של שלושה מהרופאים שטיפלו בתובעת באשפוז הראשון והשני.
2. התיק הועבר לטיפולי בחודש אפריל 2014, לאחר מינויה של כב' השופטת אורנה לוי שטיפלה בתיק עד אותה עת לבית המשפט המחוזי. בשלושת דיוני הוכחות שהתקיימו לפני נשמעו עדותם של מומחי הצדדים, כמו גם העדים מטעם כל אחד מהצדדים.

עיקרי המחלוקות בין הצדדים

1. מטענות הצדדים עולה, כי עיקרי המחלוקות שביניהם הם בשאלות הבאות:

א. האם התובעת סובלת מתסמונת על שם אשרמן והאם הוכח קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה התובעת לבין התסמונת.

ב. בין אם התובעת סובלת מתסמונת על שם אשרמן ובין אם לאו, האם הטיפול בתובעת בעת הלידה ולאחריה עמד בסטנדרטים המקובלים, ובכלל זה האם בדיקת השליה נעשתה בצורה מיומנת והאם מצבה של התובעת לאחר הלידה רמז על אפשרות היוותרות של שארית שליה ברחמה. התובעת מעוררת שאלה זו הן בפן של קיום תסמונת על שם אשרמן והן בפן של כאב וסבל שנגרמו לה בעקבות היוותרות שארית השליה ברחמה.

ג. האם הטיפול בתובעת בעת האשפוז בעקבות דמום בהגיעה לבית החולים 5 שבועות לאחר הלידה ובכלל זה ההחלטה לבצע גרידה, עמדו בסטנדרטים מקובלים.

ד. האם התובעת הסכימה לביצוע הגרידה והאם נגרמה פגיעה באוטונומיה של התובעת, בכך שלא הוצע לה לעבור הליך של היסטרוסקופיה בטרם ביצוע גרידה.

ה. כמובן ככל שתמצא אחריות הנתבעים באי אלו מן השלבים, יהא צורך לבחון ולאמוד את נזקי התובעת.

1. בחרתי להתחיל את הדיון דווקא בסוגיית קיומה של תסמונת על שם אשרמן אצל התובעת, הגם שדיון זה מקדים את השתלשלות הכרונולוגית, הן משום מרכזיותה של הסוגיה בהליך זה כפי שגם עולה מהחוות דעת הרפואיות והן משום שההכרעה אם הוכח שהתסמונת קיימת אם לאו תשליך ממילא על הדיון בהמשך. כזכור, טענתם המרכזית של הנתבעים, הינה שהתסמונת כלל אינה קיימת ושעה שלא הוכח נזק אין גם מקום לשקול מתן פיצוי.

האם התובעת לוקה בתסמונת על שם אשרמן?

1. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, את עדויות העדים שהעידו בעניין זה ואת מכלול החומר הרלוונטי, באתי לידי מסקנה, כי התובעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי שהיא סובלת מתסמונת על שם אשרמן וטענתה, כי מתסמונת זו נובע חוסר הפריון המשני הנטען על ידה חסרת בסיס רפואי ועובדתי.

לנוכח טענות חוזרות של התובעת כי הנטל בתביעה זו עובר לנתבעים, אדגיש כבר כאן, כי בהקשר זה הנטל מוטל כולו על התובעת. כפי שיוברר להלן, "המפתחות" לבירור האם אכן סובלת התובעת אם לאו מצויים בידי התובעת ורק בידה, בחירתה של התובעת שלא לעשות בהן שימוש, דהיינו: החלטתה שלא לבצע בדיקות רפואיות נדרשות ולא להציג תמונה עובדתית ורפואית מלאה פועלים כנגדה.

כאמור, מן הראיות שהובאו לא ניתן בשום פנים להסיק שאכן התובעת סובלת מתסמונת על שם אשרמן ואפילו קלה וחלקית.

אבהיר את טעמי.

1. תסמונת על שם אשרמן, כפי שהובהר על ידי המומחים, הינה תסמונת שעיקרה בהידבקויות ברחם והצטלקות דופן הרחם. אין מחלוקת שהתסמונת עשויה להיגרם כתוצאה מביצוע גרידה ומהווה את אחת ההתוויות נגד ביצוע גרידה בתקופת משכב הלידה (6 שבועות לאחר לידה). מסימני התסמונת כפי שעלה מעדויות המומחים, בין היתר רירית רחם דקה והעדר וסת או דימום וסתי קצר וחוסר יכולת להיכנס להריון או הפלות.

בהתאם למחקר שהציג מומחה התובעת ולו הסכים מומחה הנתבעים, סביר לקבוע, כי 40% מהנשים שעוברות גרידה בתקופת משכב הלידה עשויות ללקות בתסמונת על שם אשרמן בדרגות שונות (ראה עדות מומחה הנתבעים: עמ' 169 לפרוטוקול מיום 25/6/2010, וכן המחקר אותו הציגה התובעת באמצעות המומחה מטעמה בו נבדקו 50 נשים שעברו גרידה בתקופת משכב הלידה ונמצא, כי 20 מהן לקו בתסמונת על שם אשרמן).

לא הייתה גם מחלוקת, כי תסמונת על שם אשרמן בדרגה קשה אינה מאפשרת הריון ולידה ואף מומחה התובעת עצמו העריך, כי ככל שמדובר באשרמן, מדובר באשרמן בדרגה קלה בלבד.

1. עובדה נוספת שאינה מצויה במחלוקת בין המומחים, הינה שהדרך הטובה ביותר לברר את קיומה של התסמונת, היא באמצעות בדיקת היסטרוסקופיה, בדיקה אותה בחרה התובעת שלא לעבור מן הטעם שהיא חוששת מן הבדיקה ובאופן דומה בחרה שלא לעבור בדיקות נוספות שיוכלו להבהיר את מצבה כגון צילום רחם.

בנסיבות אלה וכפי שכבר פורט לעיל, גם המומחה מטעם התובעת לא יכל לחוות דעתו באופן חד משמעי שהתסמונת קיימת, וביקש להסיק את קיומה מעצם העובדה שבוצעה גרידה ומעצם טענתה של התובעת שאינה יכולה להרות. כך בחוות דעתו הבהיר המומחה, כי אי פוריות משנית למשך תקופה ארוכה, מעל שנה דורשת בירור מעמיק כולל צילום רחם והיסטרוסקופיה אבחנתית כדי לאתר את הבעיה או הסיבה המונעים הריון תקופה כה ארוכה, אולם התובעת מציינת חששות מפני הבירור המעמיק אותו עליה לעבור. בנסיבות כאלה וכאשר התובעת לא עברה בירור כזה, המומחה אפילו נמנע לקבוע, שמדובר באשרמן אלא נקט במילים זהירות ונמנע מקביעה חד משמעית. עיון בחוות הדעת מעלה, כי על סמך דברי התובעת, כי הינה מנסה להרות שלוש וחצי שנים ללא הצלחה ועל סמך טענתה כי היא סובלת מדימום וסתי קצר כשליש מכמות הדימום הרגילה, סבר המומחה, כי "יתכן שמדובר באשרמן חלקי..." (עמ' 3 לחוות הדעת פיסקה שלישית) ו- "באם אכן מדובר באשרמן ואפילו חלקי...." (עמ' 5 לחוות הדעת פסקה לפני אחרונה).

1. בתצהירה טענה התובעת, כי מאז הגרידה הדימום הוסתי בכל מחזור הפך להיות קצר בשליש וכמות הדמום שהיה לפני אירועי הלידה והגרידה פחתה באופן משמעותי. התובעת סיפרה שהכירה את בעלה כשבתה הייתה בת חמישה חודשים ובסוף שנת 2004 נישאו ועוד לפני החתונה התחילו לנסות להיכנס להריון ואולם לא הצליחו אלא רק לאחר שנה ושמונה חודשים. כזכור בשנת 2005 נכנסה התובעת להריון וילדה בת בריאה נוספת בשנת 2006, לטענת התובעת מאז שנת 2006 היא ובעלה מנסים להרות שוב אולם ללא הצלחה. התובעת מבהירה בתצהירה שהיא מאוד חוששת לפנות למרפאת פוריות, שכן יש להם חברים העוברים טיפולי פוריות קשים וכן נמסר לה שמדובר בטיפולים הכוללים הזרקות יומיות עצמיות לגוף.
2. מלבד מסמכים רפואיים הנוגעים לאירועים עצמם לא צרפה התובעת לתצהירה ולו מסמך רפואי אחד בנוגע לטיפול בה לאחר הגרידה, על מנת לתמוך בטענתה, כי אכן ניסתה והיא מנסה להרות ללא הצלחה.
3. מהמסמכים הרפואיים שצרפו הנתבעים דווקא, עלתה תמונה עגומה המלמדת שאין כל תימוכין לטענותיה של התובעת, נהפוך הוא –

כזכור, התובעת ילדה בתאריך 20/7/03, וכ- 5 שבועות לאחר הלידה התאשפזה שוב בתאריך, 28/8/03 בעקבות דימום ואז בוצעה בה גרידה. כאמור, טענת התובעת הייתה שמאז לידת בתה בתאריך 20/7/03, ניסתה להיכנס שוב להריון. ככל שיש אמת בטענה זו הרי שניתן היה לצפות למצוא רמז לכך במסמכים הרפואיים, ובביקוריה השוטפים או המיוחדים של התובעת אצל רופא נשים, אולם המסמכים הרפואיים אינם עולים בקנה אחד עם טענת התובעת וגם אינם עולים בקנה אחד עם הסימנים שהיה מצופה למצוא אצל התובעת לו הייתה לוקה בתסמונת על שם אשרמן:

בתאריך 28/12/2003 (כחמישה חודשים לאחר הלידה) מגיעה התובעת לבדיקה גינוקולוגית אצל ד"ר חינצ'ין – במסמך הרפואי מתועד שסיבת ההפניה היא "איחור" והממצאים הם "ריירת מעובה, ללא ממצא חריג בטפולות". התובעת מופנית לבדיקת דם. באבחנה צוין מחזור לא סדיר. בהקשר זה, ראוי לציין, כי הממצא של "ריירת מרובה", אינו מתאים לתסמונת על שם אשרמן, שמתאפיינת כאמור לעיל, ברירית רחם דקה.

הביקור הבא של התובעת אצל ד"ר חינצ'ין הוא בתאריך 17/3/2004 (כ- 8 חודשים לאחר הלידה), בסיבת ההפניה צוין "הפרשה לידנית עם ריח וצריבה". ממצאי הבדיקה הם הפרשה פטרייתית, רחם טפולות בלי ממצא פטולוגי. התובעת קיבלה טיפול תרופתי, וכן גלולות למניעת הריון – FEMINET לשלושה חודשים. הווה אומר לא רק שבביקורים אלה, לא מתועד רצון כביכול של התובעת להרות, כפי שהיה מצופה לו הייתה מפרטת את הבעיה לפני הרופא המטפל, אלא שנרשמים לתובעת גלולות למניעת הריון !

בתאריך 5/9/04 (שנה וחודשיים לאחר הלידה) - מבקרת התובעת שוב אצל ד"ר חינצ'ין, כאשר בסיבת הפניה מצויין שוב "הפרשה לידנית עם ריח וצריבה". הממצאים דומים לבדיקה הקודמת והתובעת מקבלת טיפול תרופתי. שוב, גם בביקור זה לא מתועדת כל אמירה של התובעת שברצונה להרות וזאת ללא הצלחה.

בתאריך 24/5/2005 (כשנה ועשרה חודשים לאחר הלידה) - פונה התובעת שוב לד"ר חינצ'ין. בסיבת הפניה צוין: "כאבי בטן תחתונה לסירוגין, מחזור סדיר, ללא מניעה, לא מעוניינת בהריון כעת". הבדיקה הגניקולוגית תקינה והתובעת נשלחת לבדיקת אולטרסאונד. הווה אומר, לא רק שהתובעת לא מביעה את רצונה להיכנס להריון, אלא שהרופא ברר ותעד באופן מפורש שהתובעת לא מעוניינת בהריון כעת.

בתאריך 22/7/2005 התובעת פונה לצורך בדיקת הריון, ונשלחת לבדיקות דם.

פעם נוספת פונה התובעת בתאריך 1/12/2005 ומתלוננת על איחור במחזור. הבדיקה הגניקולוגית תקינה, צוין "רירית מעובה". באבחנה צוין מחזור לא סדיר. למעשה לאחר ביקור זה, מסתבר שהתובעת בהריון והיא מצויה במעקב הריון.

בתאריך 23/7/06 – כשנתיים לאחר שילדה התובעת את בתה הראשונה, ילדה התובעת את בתה השניה, בבית חולים של הנתבע, כאשר במהלך ההריון אושפזה התובעת אצל הנתבע בשל במשך מספר ימים עקב כאבים במותן ימין.

הפעם הבאה שמגיעה התובעת לרופא לאחר הלידה, היא בתאריך 5/10/2006 (כחודשיים וחצי לאחר הלידה השניה), במועד זה צויין, כי סיבת הפניה היא ביקורת אחרי לידה לפני חודשיים וחצי, מניקה, איחור. הבדיקה הגניקולוגית תקינה. במועד זה מקבלת שוב התובעת גלולות למניעת הריון – FEMINET למשך שלושה חודשים. שוב, מתן גלולות למניעת הריון מניה וביה לא מתיישב עם טענת התובעת שביקשה להרות שוב מייד לאחר הלידה השניה.

בתאריכים 21/1/07 ו- 28/6/07 מבקרת התובעת אצל ד"ר אברהם דבי, כאשר בשני הביקורים סובלת התובעת מצריבה במתן שתן דכיפות ודחיפות והתובעת מקבלת טיפול תרופתי. בשני הביקורים צויין, כי נוסחת המחזור היא 5/27 – הווה אומר מדובר במחזור סדיר למשך 5 ימים וזאת בניגוד לטענת התובעת שסבלה במיעוט מחזור. התובעת אף לא מתלוננת אצל הרופא על מחזור חלש במיוחד ושוב לא מביעה את רצונה להיכנס להריון.

בפעם הבאה מגיעה התובעת לד"ר אברהם דבי בתאריך 15/11/07 – סיבת הפניה היא ביקורת תקופתית. בממצאי הבדיקה צוין רחם רגיל, טפולות תקינות, צואר תקין, לגבי נוסחת מחזור, שוב צויין 27/5. התובעת נשלחת לאולטרסאונד ומבוצעת בה בדיקת PAPS. שוב, לא מתועדת כל אמירה של התובעת על רצונה להיכנס להריון ומן הסתם לא מוצע לה כל טיפול.

ביקור נוסף משמעותי לענייננו מתקיים בתאריך 18/3/2008 (כשנה וחצי לאחר הלידה השניה), התובעת מגיעה לרופאה חדשה ד"ר גייסט רות, הרופאה שזהו הביקור הראשון של התובעת אצלה לוקחת אנמנזה מפורטת, מציינת את גילה של התובעת, מספר ילדיה, עיסוקה של התובעת ומציינת שהתובעת פונה בשל כאבים בבטן שמאלית מרכזית ותחתונה המתגברים בשבוע האחרון כמו כן סובלת מדיספראוניה (כאבים בזמן יחסי מין) לסירוגין מאז הלידה של הילדה הראשונה, צוין, כי התובעת בריאה ללא ניתוחים, ללא תרופות או רגישות לתרופות, צוין, כי התובעת מעשנת מגיל 14 כחצי קופסא ליום, נבדקו מחלות במשפחה. לגבי מחזור, צוין, כי מדובר במחזור סדיר אבל מאז הלידות הדימום ממושך, 7-10 ימים, סובלת מחוסר ברזל ונוטלת כדורים. צויינו מספר הלידות, הגרידות שעברה התובעת ואף פורט כי באנמנזה חוזרת מסתבר של הדיספראוניה נרתיקית שטחית. כן בוצעה בתובעת בדיקה גניקולוגית מקיפה. רישום זה מהווה ניגוד מוחלט לעדות התובעת והנחת המומחה מטעמה כי התובעת סובלת ממחזור מועט ומוכיח כשלעצמו, כי גם כאשר ישנו רופא שלוקח מן התובעת אנמנזה מפורטת התובעת לא מביעה את רצונה להכנס להריון וכי בניגוד גמור למה שמסרה לד"ר רביע, המחזור של התובעת נמשך 7-10 ימים !, עובדה שאינה מתיישבת עם קיום תסמונת על שם אשרמן המתאפיינת באי קבלת מחזור כלל או מחזור מועט.

מעבר לאמור אין כל ביקורים משמעותיים, אצל רופאי נשים, אין שום תיעוד לפיו התובעת אי פעם טענה לפני רופא כלשהוא כי מעוניינת בהריון, מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה, אין כל הנחיות של הרופאים בהקשר זה, כפי שהיה מצופה למצוא במקרה של אישה המעוניינת בהריון.

יתירה מזו, בתיק הרפואי של התובעת בדיקת דם לערכי הורמונים בתאריך 20/10/09, המצביעות על רמת פרוגסטרון נמוכה. בהקשר זה הוסכם על ידי שני המומחים, שככל שהבדיקות נעשו במועד הרלוונטי בחודש לביצוע הבדיקות, הדבר מצביע על העדר ביוץ. ההפנייה לבדיקות לא צורפה ועל כן לא ברור לצורך מה נעשתה הבדיקה, וכאמור לא צורף על ידי התובעת כל חומר נוסף המצביע על טיפול כלשהו עד למועד זה הנוגע לכך שאינה מצליחה להכנס להריון. כפי שיפורט להלן, התובעת הסבירה בעדותה, שהבדיקות הדם שבוצעו לה בוצעו בשל וסת לא סדיר ופצעים בפנים ומשכך לא נעשו מתוך מטרה לבדוק מדוע אינה נכנסת להריון.

1. יודגש, כי מסמכים אלה פורטו בהרחבה בחוות דעת מומחה הנתבעים והוגשו על ידי הנתבעים במסגרת ראיותיהם. התובעת לא התנגדה להגשת המסמכים ולא ביקשה להוסיף על מסמכים רפואיים אלה מסמכים נוספים ואף לא ביקשה לחקור את הרופאים החתומים עליהם, ומשכך מהווים המסמכים ראיה שמה שנכתב ונמצא בהם אכן נאמר ותועד בזמן אמת. אין כל יסוד לחשוד, כי מספר רופאים שטיפלו בתובעת, כתבו פרטים שאינם נכונים בתיעוד הרפואי וכולם כאחד נמנעו מלתעד את רצון התובעת להכנס להריון, נמנעו מלהציע טיפול כלשהו או בדיקות נדרשות.
2. לנוכח המסמכים שהוצגו למול גרסת התובעת ומה שמסרה למומחה מטעמה ולנוכח סירובה העיקש של התובעת לבצע את הבדיקות הנדרשות שהומלצו גם על ידי המומחה מטעמה, בדיקות שיהא בהן כדי להבהיר אחת ולתמיד את הסיבות לחוסר יכולתה להרות, עדותם של התובעת והמומחה מטעמה היו מביכות בהקשרים אלה.
3. בעדותה נשאלה התובעת על משך המחזור והשיבה, כי לאחרונה זה נהיה אפילו יותר גרוע, וכי המחזור הוא של יומיים, לא כמו שצריך להיות מטפטף ממש. התובעת הופנתה לרשומה הרפואית ולכך שאין שום תיעוד לתלונה כזו מצדה והשיבה, כי כל פעם שהייתה אצל ד"ר חינצ'ין אמרה לו (בפרוטוקול כתוב "פינצ'ין" בטעות, ראו פרוטוקול מיום 5/5/15, עמ' 23 שורות 18-17). כמפורט לעיל, בכל הביקורים אצל ד"ר חינצ'ין לא מוזכר אף פעם מיעוט של מחזור אף כי בשני ביקורים התלוננה התובעת על איחור במחזור ומשכך האבחנה הייתה "מחזור לא סדיר", כאשר באחד מהם למעשה הסתבר, שהתובעת בהריון.

התובעת הופנתה לרישום של ד"ר גייסט רות, מיום 18/3/08, שכתבה שהמחזור סדיר ומאז הלידות דימום ממושך 7-10 ימים, והתובעת השיבה שאינה יודעת להסביר את זה, מעולם לא היה דימום של 7-10 ימים, והרופאה כתבה זאת על דעת עצמה. לא לחינם פרטתי רישום זה באריכות לעיל, ברי מתוך האנמנזה שלקחה הרופאה, שהיא בררה עם התובעת פרטים רבים מאוד אודות מצבה ומשפחתה. טענת התובעת שאת הפרט הזה רשמה הרופאה על דעת עצמה אינה הגיונית וקשה שלא להתרשם שהתובעת אינה מדייקת בנקודה זו וזאת בלשון המעטה. מכל מקום, משלא התנגדה התובעת להגשת המסמך ולא ביקשה לזמן את הרופאה לעדות, הרי שהדברים שנרשמו בזמן אמת מפי התובעת עומדים בעינם.

התובעת אישרה בעדותה, כי נרשמו לה גלולות למניעת הריון כמפורט לעיל בשתי הזדמנויות, לטענתה על מנת לסדר את המחזור ואולם טענה שלא נטלה את הגלולות. ואולם, כדרכה התובעת לא טרחה להביא כל ראיה לכך שהמרשמים שנרשמו לה לא נלקחו מבית המרקחת, ראיה פשוטה שנמצאת תחת כל ידו של מטופל בלחיצת מקלדת. בהקשר זה הנטל הוא על התובעת המבקשת לסתור את הרישום, כי אכן נרשמו לה גלולות.

יתירה מזו, עצם רישום הגלולות לא מתיישב עם טענת התובעת כי התכוונה להכנס להריון. רופא נשים סביר לא היה רושם גלולות לו היה יודע על כוונתה הנסתרת של התובעת להרות.

התובעת נשאלה על הרישום של ד"ר חינצ'ין בתאריך 4/5/2005, כי אינה מעוניינת להרות והשיבה שאינה אחראית למה שהוא רשם ועובדה שנכנסה להריון תקופה קצרה אחר כך. ובהמשך הוסיפה, כי היא לא יודעת למה הוא כתב שם שאינה רוצה להיכנס להריון וכי מדובר בשקר (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 5/5/15 שורה 28).

שוב, התובעת לא טרחה להתנגד להגשת המסמכים הרפואיים ולזמן לעדות את ד"ר חינצ'ין שטיפל בה במשך תקופה ארוכה על מנת שיאמת את טענותיה. האפשרות שד"ר חינצ'ין כתב משהו שהוא היפוך הגמור למה שאמרה לו התובעת אינה סבירה ואינה הגיונית. סבירה בהרבה האפשרות שהתובעת לא מדייקת בדבריה במטרה לקדם את תביעתה.

באשר לד"ר דבי התובעת נשאלה האם הוא יודע שהיא רוצה להכנס להריון ולא מצליחה, והתובעת השיבה, כי הוא יודע הוא הרופא שלה והוא יודע טוב מאוד ואף כתב זאת במחשב ואולם על אף טענתה זו של התובעת, לא הוצג כל רישום שהוא של ד"ר דבי כי התובעת מעוניינת להכנס להריון ואף לא ניכר בטיפוליו, כי הנחה את התובעת בכיוון זה.

התובעת נשאלה האם היא קונה ערכות ביוץ והשיבה, כי היא לא יודעת מה זה ולא קונה את זה, התובעת נשאלה אם אף רופא לא הציע לה והשיבה, כי הציעו לה לעשות בדיקות ובכוונתה לעשות צילום רחם בקרוב, כי היא מזדקנת ואולם אם יכאב לה היא תלך שכן היא מפחדת מזריקות וכאבים.

התובעת השיבה, עוד כי כל אחד מהרופאים הציע לה לעשות את הבדיקות והיא לא יודעת למה הדברים לא נרשמו. הווה אומר, התובעת ממשיכה וטוענת כי רופאים שונים, הציעו לה לבצע בדיקות ולא תיעדו המלצה זו – התנהלות שהיא בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם דרכם של רופאים לתעד את המלצותיהם לטובתם הם.

לא זו אף זו, התובעת חידשה בעדותה על גבי הדוכן שהיא מתכוונת לבצע צילום רחם, אין אלא לתמוהה מדוע התובעת מעכבת את צילום הרחם עד לאחר מתן פסק הדין, קשה שלא לתמוה שמה התובעת מעוניינת שבית המשפט לא יחשף לתוצאות?

התובעת נשאלה האם עשו לבעלה ספירת זרע והשיבה שלא, כי הרופא לא אמר שיכולה להיות בעיה לגבר. שוב, מדובר בתשובה תמוהה, שכן העדר פריון מחייב מטיבו בדיקת שני בני הזוג.

התובעת נשאלה על בדיקות הדם שנעשו לה והשיבה, כי כל הבדיקות ההורמונליות היו בגלל וסת לא סדיר ופצעים בפנים – ושוב התובעת סותרת במו פיה את האפשרות שפנתה אי פעם לרופאים בטענה, כי היא מצליחה להכנס להריון וכי נעשה בירור כלשהו בכיוון זה. הבדיקה היחידה שיכלה להצביע על נסיון בירור כזה, הוסברה על ידי התובעת כבדיקה שנעשתה לצרכים אחרים.

לגבי טיפולי פוריות, ציינה התובעת ששום רופא לא אמר לה שהיא צריכה טיפולי פוריות, היא עושה חיפוש דרך גוגל ואמא שלה ובעלה המליצו לה. כמובן, שניסיון לטפל בחוסר פריון נטען באמצעות "ד"ר גוגל", אינו רציני, ולו אכן הייתה התובעת מעוניינת בהריון, ניתן היה לצפות שהייתה פונה לרופאיה ולא לרשת האינטרנט.

1. עדותה של התובעת אינה מהימנה ואינה עומדת למול הרישומים הרפואיים, לא רק שהתובעת לא התמודדה מלכתחילה עם הרישומים הרפואיים שלה בתצהירה והיא אינה מסוגלת להסביר העדר רישום כלשהו של רופאיה בדבר רצונה להרות אלא שהתובעת מטיחה ברופאיה שהם כותבים דברי שקר, דברים לא נכונים ואפילו הפוכים מהמציאות וסותרת דברים שאמרה לרופאיה משך תקופה ארוכה.

יתירה מזו, התעלמות התובעת מן הרישומים הרפואיים ואי הצגת חלק מן הרישומים לפני המומחה מטעמה הכשילה גם את המומחה, שדבר קיומם של חלק מן הרישומים נודע לו לראשונה על דוכן העדים.

1. המומחה מטעם התובעת ד"ר רביע הודה בכנות שהיה לו הרבה יותר נוח אם היה בירור מעמיק ואף אמר לתובעת שאם היא רוצה לברר מה יש לה היא צריכה לעשות היסטרוסקופיה, המומחה אף הסכים שיכולות להיות אפשרויות נוספות לאי פריון התובעת – יכול להיות שחצוצרה אחת חסומה, יכול להיות שיש גם אשרמן וגם חצוצרה חסומה, אולם היא לא עשתה צילום. המומחה טען עוד ש"היא עברה מסכת של טיפולי פוריות והיא ניסתה במשך עשר שנים להיכנס להריון" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 8/5/16 שורות 8-7). המומחה נשאל אם ראה מסמכים על טיפולי פוריות והשיב, כי לא ראה בזמן חוות הדעת וגם היום לא ראה. כמובן שסברה זו של המומחה אינה נכונה, התובעת לא הציגה ולו מסמך אחד על בירור רפואי כלשהו ובוודאי שלא על טיפולי פוריות או מסכת של טיפולים כאלו. לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעת לא עברה מסכת של טיפולי פוריות ולמעשה מהמסמכים הרפואיים עולה, כי אף לא אמרה למי מרופאיה שברצונה להיכנס להריון.

המומחה נשאל על טיבה של בדיקת היסטרוסקופיה והשיב, כי הבדיקה האבחנתית היא פעולה קצרה שנעשית במרפאה וכאשר זה נעשה בידיים מיומנות זה נעשה בצורה די בטוחה. המומחה הוסיף, כי בזמן שבדק את התובעת התרשם, שהיא מאוד רוצה ילדים ומאוד מפחדת לבצע את הבדיקה. הווה אומר, גם בהינתן הפחד של התובעת מן הבדיקה בשים לב לטיב הבדיקה ומהותה כפי שמתאר המומחה מטעמה של התובעת, נראה שאין כל סיבה ממשית להימנע מביצועה במיוחד אם התובעת אכן רוצה להיכנס להריון.

המומחה נשאל אם היה לפניו החומר מקופת חולים והשיב שהיו לפניו החומרים שנמסרו לו על ידי התובעת. המומחה הופנה לרישום לפיו ניתנו לתובעת גלולות למניעת הריון והשיב, כי התובעת אמרה לו שהיא רוצה להיכנס להריון ולא לוקחת גלולות, כאשר הוצג לו הרישום לפיו התובעת אינה מעוניינת בהריון (רישום רפואי מיום 4/5/2005), השיב שהוא דיבר עם התובעת, ואולם כאשר נאמר לו שמומחה אמור להסתמך גם על הרישומים הרפואיים, השיב כי הרישומים של קופת החולים לא הוצגו לפניו עת כתב את חוות הדעת, ולטעמו המקרה מוכיח את עצמו מעצם העובדות שהתובעת לא נכנסה להריון מאז 2006 ועד כה.

לשאלות בית המשפט השיב המומחה, כי אם באמת יש הוכחה שהתובעת לקחה גלולות אז ברור שהתקופה של האי-פריון מתקצרת. בהקשר זה ברי, כי מומחה ואפילו הוא מומחה מטעם צד אמור לסמוך את חוות דעתו על כל החומר הרלוונטי ואף לעמת את הנבדק ככל שעולות תהיות. מטבע הדברים, חוות דעת שנערכה אך ורק בהסתמך על דברי הנבדק עומדת על "כרעי תרנגולת", ככל שיסתבר שהדברים שנמסרו אינם מדוייקים. בענייננו, הבסיס העובדתי לחוות דעת מומחה התובעת הסתבר כבלתי נכון.

המומחה הופנה לממצאי הבדיקות הגניקולוגיות שעברה התובעת המצביעים על רירית עבה וציין, כי בדרך כלל באשרמן יש אמינוריאה (אל-וסת) ורירית רכה ודקה ואולם אשרמן יכול להיות חלקי, מכל מקום אולטרסאונד זה לא כלי לאבחון הידבקויות, המומחה חזר על כך שביקש מהתובעת בדיקה היסטרוסקופית והיא לא עשתה.

הוצג לפני המומחה המסמך הרפואי מ- 5/10/06, לפיו לאחר הלידה השניה שוב נרשמו לתובעת גלולות למניעת הריון והמומחה השיב, כי המסמך לא הוצג לו לפני כתיבת הדעת.

הוצג למומחה המסמך מתאריך 18/3/08, בו מתועדת תלונת התובעת על כאבים בזמן קיום יחסי מין, והמומחה הסכים, כי הדבר יכול להצביע על מצב בו יש רירית ברחם במקומות לא אופייניים וזה יכול להביא לכאבים ביחסי מין ואי פריון והמומחה הוסיף "עצם העובדה לא בוצעה בדיקה היסטרוסקופית, עדיין זה דורש בדיקה, אבל זה עובדה. מצד שני, היא גם לא נכנסת להריון" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 17-16).

הוצגו לפני המומחה תוצאות בדיקות הדם, של התובעת מאוקטובר 2009, המומחה הסכים שרמת פרוגסטרון 2.5 היא רמה נמוכה, כי הרמה הרגילה היא בערך 12 ותלוי מתי זה נעשה, אם זה נעשה שבעה ימים לאחר הביוץ זה בעייתי והיה בודק את זה, למרות שהתובעת נכנסה להריון בעבר ומסרה שהוסת סדיר.

הוצג למומחה המסמך הרפואי מתאריך 18/3/08, בו תועד, כי הוסת סדיר ונמשך 7-10 ימים, והמומחה השיב, כי זה מראה שאינה לוקחת גלולות אבל נאלץ להסכים, כי הרישום הזה אינו מסתדר עם מה שמסרה לו התובעת שיש לה מיעוט וסת, שליש מכמות הדימום הרגילה.

1. העולה מן המקובץ, דברי התובעת בעניין מצבה והסימנים האופייניים לתסמונת אשרמן ובכללם מיעוט וסת ורירית רחם דקה, אינם מתיישבים ואף סותרים את המסמכים הרפואיים של התובעת מזמן אמת. מסמכים אלה לא הוצגו למומחה מטעמה ובמהלך הדיון הסתבר, כי הבסיס העובדתי עליו מונחת חוות דעת מומחה התובעת התערער.

כמפורט כבר לעיל, מן המסמכים הרפואיים שהוצגו וממכלול החומר עולה, כי התובעת לא ציינה ולו פעם אחת בפני רופאיה שהיא מעוניינת להרות ולא מצליחה, בתיק הרפואי לא מתועד ולו פעם אחת ניסיון להנחות את התובעת בהקשר, לעניין עריכת עקומת חום, שימוש בערכת ביוץ, בדיקות הורמונליות, תרופות להגברת הפריון, בדיקת הפריון של הגבר – דבר וחצי דבר מכל מה שהיה מצופה כאשר מדובר בזוג שמבקש להרות לא נמצא בתיק. עדותה של התובעת סותרת את התיק הרפואי שלה בכל מובן, וזאת גם אניח שהתובעת לא נטלה את הגלולות למניעת הריון שנרשמו לה.

יתירה מזו, כפי שעולה מעדות מומחה התובעת עצמו, התובעת נמנעה במכוון מלערוך בדיקות הכרחיות על מנת לברר את מצבה. בהקשר זה אציין, כי אכן ההלכה היא שאין לצפות מתובע לעבור בדיקות פולשניות מסוכנות כדי להוכיח את מצבו או להקטין את הנזק (ראו בהקשר זה: עא 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4/7/91)), יחד עם זאת ניתן היה להתרשם מעדויות שני המומחים כאחד, כי הבדיקות שנדרשת התובעת לעבור הן בדיקות שגרתיות, קצרות, ולא מסוכנות ואף הכרחיות במצבים שבהם נטען לחוסר פריון וקיים רצון להרות. ובלשונו של מומחה התובעת: "... כל אשה נורמלית היתה עושה צילום רחם ורואה את המצב של החצוצרות ועושה היסטרוסקופיה וניתן היה לומר מה מצבה ואולי גם לשנות את מצבה" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 31-29). נדמה שעל דברים אלה אין כל צורך להוסיף. אי עריכת בדיקות בסיסיות שהיו מאפשרות לוודא את מצבה של התובעת ולהוכיח, כי אכן היא לוקה בתסמונת על שם אשרמן, סירוב התובעת לטפל ולהקטין את הנזק והאמור עד כאן בנוגע להסטוריה הרפואית של התובעת ולגרסתה שאינה מתיישבת עם דברים שאמרה לרופאיה, מביאים למסקנה ברורה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהוא סובלת מתסמונת על שם אשרמן.

1. אם צריך עוד להוסיף, הרי שניתן להפנות לחוות דעת מומחה הנתבעים ולעדותו לפיהם גם אם היה אשרמן בדרגה קלה לאחר הגרידה, הרי שלאחר ההריון הספונטני והלידה המוצלחת, לא נותרה עוד התסמונת שכן תהליך הלידה הוא כזה, שלאחריו לא נותרת עוד התסמונת ואין לי אלא לצטט את הדברים המפורטים בהקשר זה בחוות הדעת כלשונם –

"לדאבוני, קראתי ולא האמנתי למראה עיני שעלתה טענה שתסמונת אשרמן (שלא הייתה לפני ההריון והלידה השנייה) באה לידי ביטוי (שוב) לאחר הלידה השניה.

מדובר, להערכתי, בחוסר הבנה בסיסי של הביולוגיה. בזמן הריון עוברת כל רירית הרחם (והדגש על כל הרירית) תהליך שנקרא דצידואליזציה שבו רירית הרחם הופכת לדצידואה. המילה דצידואה משמעותה נשרת – מלשון נשירה, היות וכל הדצידואה מתקלפת לאחר הלידה (במשך כ- 4-5 שב' = זוב הלידה, לוכיה). אם לא נגרם נזק לאחר הלידה (כמו שנטען שנגרם לאחר הלידה הראשונה), הרי שלאחר הלידה השניה לא יכול היה להתפתח תסמונת אשרמן. בוודאי שלא יכול היה שתסמונת אשרמן (הדבקויות תוך רחמיות שלא היו מלכתחילה) יישארו לאחר הלידה השניה (שהרי הם נשרו ביחד עם הנשרת...) ויפגעו בדרך זו או אחרת בפריון. אני מאתגר את ד"ר רביע למצוא ולו מקרה בודד בספרות שתומך בדעתו או הסבר ביולוגי מתקבל על הדעת"

1. בחקירה נגדית של מומחה הנתבעים, ניסה ב"כ התובעת לטעון, כי ההצטלקויות נותרות על אף הריון שהסתיים בהצלחה, ואולם המומחה עמד על כך, שההידבקות נהרסת והצלקות לא נותרות. המומחה הוסיף, כי באופן דומה בהיסטרוסקופיה משקמת חותכים את האזור ועל זה באה רירית רחם. ובלשונו של מומחה הנתבעים: "הרחם בגודל שמונה סנטימטר. יש הידבקויות בפנים. עכשיו קרה נס והאישה בהריון. בהריון הרחם גדל. פי שלושים. גדל, גדל, גדל. להחזיק שמה ילד של שלושה קילו. גדל, גדל, איפוא ההידבקויות איפוא? ... נקרעו. נעלמו.... איפה יכולות להיות? הם לא גמישות. הם לא יכולות להשאר.... הן לא יכולות להיות. אין מצב... אין ביולוגיה כזו..." (פרוטוקול מיום 25/6/15 עמ' 152 ואילך).
2. בהקשר זה התובעת לא טרחה להגיש חוות דעת משלימה מטעם המומחה מטעמה דבר שראוי היה לעשות נוכח מחלוקת שעוררו הנתבעים. במהלך עדותו השיב מומחה התובעת, כי הדברים לא נכונים ובאזור שיש השרשה ויש שליה יש נשירה, אם יש אשרמן אזורים אחרים בחלל הרחם נשארים עם הידבקויות. טענה זו של מומחה התובעת לא נתמכה בדבר.
3. אני מעדיפה בהקשר זה את חוות דעת מומחה הנתבעים, המתיישבת עם ההגיון כמו גם הנתונים הביולוגיים בנוגע לגודלו של הרחם לפני ובסוף ההריון ומה שמתרחש בו במהלך הריון. מומחה התובעת לא עמד באתגר שהציב לו מומחה הנתבעים ולא הצביע על כל נתון מחקרי או אחר המלמד על אשה שסבלה מאשרמן, הריון שהסתיים בהצלחה שלאחריו נותרה תסמונת אשרמן שמנעה הריונות נוספים. מומחה הנתבעים הצביע בעדותו על פרוטוקול מתיק אחר, ואולם כמובן שזו אינה ראיה קבילה ואינה תחליף לראיה שניתן לסמוך עליה.
4. סוף דבר, מכל הסיבות המפורטות לעיל לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי היא סובלת מתסמונת אשרמן. הסיבות בגינן התובעת אינה נכנסת להריון עשויות להיות מגוונות החל מאי רצונה בהריון, המשך בלחץ וסיבות נפשיות וכלה בשלל סיבות רפואיות הטמונות בה או בבעלה – סיבות שכולן או חלקן לא הובררו.
5. יצויין, כי בעלה של התובעת העיד שהם מעוניינים בילדים והתובעת אינה מצליחה להרות, אך הוברר שהבעל לא מכיר את פרטי הטיפול בתובעת, לא נלווה לטיפולים וכלל לא ידע כי התובעת קיבלה בזמנים מסויימים גלולות נגד הריון. הבעל גם לא טרח לברר האם יש מניעה כלשהי הטמונה בו מכניסה להריון.

ב"כ התובעת טען כי הנתבעים היו צריכים לזמן את הבעל לבדיקת זרע. נדמה שהתבלבלו לבאי כוח התובעת היוצרות. הנטל להוכחת התביעה ובפרט הסיבה בגינה לא נכנסת התובעת להריון מוטל על התובעת, השליטה בהוכחת טענה זו נמצאת בידי התובעת ובעלה ומשהתובעת ובעלה לא הביאו ראיות שלא הייתה כל מניעה להביאן, הרי שהדבר פועל כנגדם.

1. בנסיבות שהובררו, כאשר לא הוכח, כי התובעת לוקה בתסמונת על שם אשרמן, אין אלא לקבוע שהחלק המרכזי בתביעתה של התובעת בו היא מבקשת להוכיח נכות ואי פריון משני כתוצאה מפעולות הנתבעים אינו עומד.

יתירה מזו, מהאמור עד כאן, ניתן גם להסיק, כי מהימנותה של התובעת לוקה. התובעת תאמר כל דבר שישרת את תביעתה בהתעלם מן התיעוד בזמן אמת וממה שאכן ארע ותסביר כל סתירה באשר היא בכך שהצד השני – במקרה זה רופאים שטיפלו בה משך תקופה ארוכה - משקרים או רשלנים בכך שלא תיעדו פרטים מהותיים הדורשים תיעוד. מגמה זו בעדותה של התובעת תחזור ותבצבץ לאורך כל ההליך.

האמור עד כאן, גם מעלה, כי הבסיס העובדתי בחוות דעת מומחה התובעת לקה והתערער. הנחת מומחה התובעת שהתובעת סובלת ממיעוט וסת ורירית רחם דקה הופרכה. הנחתו, כי התובעת ביקשה להכנס להריון מיד לאחר הלידה הראשונה והשניה הופרכה, כפי שהוברר לאחר כל אחת מהלידות נרשמו לתובעת גלולות למניעת הריון, מתועד לפחות פעם אחת חוסר רצונה להיכנס להריון ואין כל ראיה שאכן הייתה מעוניינת בהריון. הנחת המומחה בעדותו, כי התובעת עברה מסכת טיפולי פוריות הובררה כבלתי מבוססת בעליל. יש להצר על כך, שלא הוצג לפני המומחה כל החומר הרפואי הרלוונטי, כך שנאלץ לסמוך את חוות דעתו על גרסת התובעת שהתבררה כגרסה לא נכונה.

1. הנה כי כן, העוגן המרכזי בתביעתה של התובעת, לא הוכח ואפילו הופרך ולטענת הנתבעים, בנסיבות אלה יש להסיק כי משלא הוכח כל נזק כתוצאה מן הפעולות שנעשו בתובעת, דינה של התביעה להידחות.

אולם, התובעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם לא הוכח שהיא לוקה בתסמונת אשרמן יש לפצותה בגין הכאב, הסבל ואי הנוחות שחוותה כתוצאה מהותרת חלקי שליה בגופה והגרידה שעברה, וכן יש לפצותה בשל כך שלא התקבלה הסכמתה מדעת לביצוע הגרידה, תוך פגיעה באוטונומיה שלה, משלא פורטו לפניה דרכי טיפול חלופיות. אכן, לו ימצא שהתובעת סבלה לשווא, הותקפה על ידי הנתבעים בהעדר הסכמה מדעת, ונפגעה האוטונומיה שלה, ראוי יהא לפצותה. משכך אין מנוס מלדון בשאלה האם הטיפול בתובעת לאחר הלידה ולאחר שהגיעה לבית החולים בשנית בעקבות דימום, היה רשלני.

האם נפלו פגמים בשלב בדיקת השלייה וטיפול בתובעת לאחר הלידה?

1. כמפורט כבר לעיל, העובדה שבדיעבד הוברר שברחמה של התובעת נותרה שארית שליה, אינה מצויה במחלוקת, ומשכך יש לבדוק בראיה לאחור את ההתנהלות הרפואית ולבחון האם נפל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי ואם היה ניתן ונכון לנהוג באופן שונה.

לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, בסוגיה זו, באתי לידי מסקנה, כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול בתובעת, הן בשלב בדיקת השליה והן בשלב הביקורת אחר מצבה של התובעת לאחר הלידה, הכל כפי שיפורט להלן.

1. בסעיף 4 לתצהירה פרטה התובעת: "אני זוכרת כי לאחר שהשליה יצאה עשו לי ביקורת של חלל הרחם ובמסמכי השחרור נרשם כי השליה שלמה". התובעת הוסיפה בסעיף 5 לתצהיר: "לאחר הלידה סבלתי מדימומים חזקים אך שוחררתי מבית החולים מבלי שבדק אותי רופא בדיקה נרתיקית ומבלי שעשו לי אולטרסאונד".

בעדותה, נשאלה התובעת אם היא יודעת מה זה ביקורת חלל הרחם והשיבה: "עשו לי בדיקה עם היד, זה כביכול בדיקה של חלל הרחם כמו חדר לידה. בפירוש אני אומרת לך זה. זה מה שעושים, אם זה נקרא חלל הרחם אני לא יודעת" (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 5/5/15 שורות 10-9). כאשר עומתה התובעת עם חוות דעת המומחה מטעמה לפיה לא נעשתה בדיקה של חלל הרחם ונשאלה מי אומר את האמת, משיבה התובעת: "אני אומרת את האמת ואמרו לי שהשיליה יצאה שלמה, לא אמרו לי אישית אלא הרופא והמיילדת בחדר לידה דיברו ביניהם שהשיליה יצאה שלמה. אחרי שהיא עשתה את הבדיקה. אחד עשה את הבדיקה והם דיברו ביניהם... אמרתי לך אני לא יודעת אם זה היה רופא או מיילד שני, אני יודעת שהייתה מיילדת ועוד רופא" (שם, עמ' 22 שורות 23-18).

הווה אומר, לפי גירסת התובעת עצמה השליה נבדקה הן על ידי רופא והן על ידי מיילדת והם דברו ביניהם שהשליה שלמה ואף בדקו פיזית את התובעת.

התובעת נשאלה לגבי הדימום שסבלה עת שוחררה מבית החולים, איך היא יודעת שזה דימום חזק והשיבה: "מבחינתי זה היה דימום חזק, כי זה היה בהשוואה לווסת רגיל. פניתי לרופאה והיא אמרה שזה טבעי אחרי לידות. בלי בדיקה" (שם, שורות 32-31). התובעת הוסיפה: "אם צריך להחליף פד כל 20 דקות זה דימום חזק" וכאשר נשאלה אם אמרו לה שהדימום תקין, השיבה "כן. אמרו שאחרי לידה זה נורמלי/טבעי" (שם, עמ' 23 שורות 4-1).

1. אמה של התובעת גם היא מסרה בתצהירה, כי לאחר הלידה התובעת סבלה מדימומים חזקים אך היא שוחררה מבלי שעשו לה בדיקה וגינאלית או אולטרסאונד. ואולם במהלך עדותה, אשרה אמה של התובעת, כי ביום שהתובעת שוחררה היא אמרה לרופאיה שיש לה דימומים חזקים והם אמרו שהכל בסדר, האם אישרה שהיא יודעת שדימום אחרי לידה הוא לא כמו ווסת אלא חזק והוסיפה: "פשוט אני יודעת שאחרי לידה יש תמיד דימומים חזקים" (שם, עמ' 34, שורות 16-13).
2. מתוך המסמכים הרפואיים המתעדים את הלידה לרבות סיכום הלידה, עולה שעל פי הגליון הרפואי השליה נפלטה כ- 5 דקות לאחר הלידה בשעה 15:50, לאחר מתן 10 יחידות אוקסיטוצין לפני הפרדות השליה – בהתאם לחוות דעת מומחה הנתבעים זהו טיפול רגיל והדבר לא נסתר על ידי חוות דעת מומחה התובעת.

עוד בהתאם לחוות דעת מומחה הנתבעים הרשומה מתארת שימוש בנקיטה השגרתית של חילוץ השליה Brandt-Andews – יד אחת מושכת קלות בחבל הטבור ויד שניה לוחצת קלות מעל עצמות החיק. שוב מומחה התובעת לא חלק על כך.

כן עולה, כי בדיקת השליה סומנה כתקינה, כמות הדימום לאחר יציאת השליה היה תקין (200 סמ"ק) ובשעתיים הראשונות לאחר הלידה מתואר דימום רגיל.

מהלך משכב הלידה מתואר במעקב הרפואי כשגרתי ותקין, רמת ההומוגלובין בשחרור הייתה 12.4%, היולדת שוחררה כבשגרה, 3 ימים לאחר הלידה.

1. מטבע הדברים הרופאים שטפלו בתובעת בבית החולים מסרו את גרסתם בהסתמך על המסמכים הרפואיים, שכן אין הם יכולים לזכור בחלוף שנים כל מקרה ומקרה.
2. ד"ר שוחט שטיפלה בתובעת במהלך הלידה, עולה חדשה מאוקראינה בזמנים הרלוונטיים, פרטה בתצהירה, כי לפני עלייתה ארצה עבדה כמומחית לגניקולוגיה ומיילדות. בזמנים הרלוונטיים לתביעה עבדה כתורן חוץ במערך למיילדות וגניקולוגיה בבית החולים עד לתחילת התמחות בשנת 2004, שחוייבה לעשותה לצורך קבלת ההסמכה בארץ. כיום היא עובדת כמומחית באותו מערך.

ד"ר שוחט פרטה בתצהירה, כי השליה נבדקה על ידה ועל ידי המיילדות ונמצאה שלמה ולאחר שנבדקה השליה חתמה על טופס סיכום הלידה שמהווה גם אישור לשלמותה, בחלק בטופס סיכום הלידה המתייחס למצב השליה סימנה שהשליה תקינה, כך גם כמות הדימום לאחר יציאת השליה וכך גם באשפוז במחלקת יולדות מתואר דימום רגיל, רחם מכווץ וסימנים חיוניים תקינים.

אשר לנטען בחוות דעת מומחה התובעת, לפיו לא בוצעה לתובעת כל בדיקה בשאלה אם ישנה שארית שליה ברחם, השיבה ד"ר שוחט, כי כאשר לאחר הלידה בדיקות היולדת והשליה תקינות ואין דימום חריג, הרחם מכווץ והסימנים החיוניים תקינים, אין כל צורך בביצוע פעולות נוספות על מנת לוודא שאין שארית שליה ברחם. ד"ר שוחט הוסיפה עוד, כי בדיקה של חלל הרחם אינה חלק מהבדיקה השגרתית והיא כשלעצמה יכולה לגרום לנזקים כמו זיהום, דימום וכו'.

1. ד"ר שוחט נחקרה ארוכות על מיומנותה בתקופה הרלוונטית ואישרה כי עברה התמחות שניה בישראל, עבדה בבית החולים משנת 2002, ועבדה לפני כן כמומחית שנתיים באוקראינה, את המומחיות שלה בארץ קיבלה בשנת 2010 ובעת שטיפלה בתובעת הייתה לפני התמחות, לאחר שעבדה שנה בבית החולים במסגרת "קרן קליטה", עשתה תורניות חוץ בהגדרת בית החולים.

לגבי הטיפול בתובעת השיבה, כי היא מסתמכת על הרשום ולגבי בדיקת השליה, השיבה, כי אחרי הלידה היא ושתי מיילדות בדקו את השליה, בהתאם לנוהל שגם רופא יהא שותף בבדיקה, במקרה הזה, המיילדות היו ברטה ולידיה, שתי מיילדות ותיקות כאשר ברטה בינתיים נפטרה ולידיה יצאה לפנסיה, הרופאה הייתה היא, והיא גם תפרה אחרי הלידה. ד"ר שוחט הדגישה, כי בדיקת השליה הייתה בשבילה בדיקה שגרתית.

כאשר נטען בפני העדה שבטופס הלידה לא רשום שהשליה נבדקה על ידה או על ידי ברטה, השיבה כי כן כתוב, שכן יש טופס מיוחד שכתוב חלק של בדיקת השלייה וצויינה הבדיקה, כאשר אז היו הנהלים שרופא מציין וחותם בסוף הלידה כולל בסוף השחרור.

העדה השיבה שבחדר הלידה היה גם רופא מומחה, ואולם לא צריך לבדוק את השליה אלא רק במקרה שהיה ספק, הייתה מעדכנת את הרופא המוסמך ואז מצוין שהוזמן רופא ושמו של הרופא. כאשר עומתה העדה עם העובדה שנותרה שארית שליה, שבה והשיבה שהשליה נבדקה כמקובל ועל פי הנוהל של משרד הבריאות מספיק שתי מיילדות לבדיקת השליה.

העדה הסבירה, כי לאחר הלידה עושים בדיקה של תעלת הלידה והכיוון של הרחם, כאשר בדיקה ידנית עושים כאשר יש חשד לשארית שליה ועושים הערכה, אם כמות הדימום לאחר הלידה תקינה וההמוגלובין תקין, כל המהלך היה תקין.

1. ד"ר וולודרסקי שעבד בזמנים הרלוונטיים כרופא מתמחה במערכת למיילדות וגניקולוגיה וכיום עובד כמומחה בבית החולים, פרט בתצהירו שעל פי הגליון הרפואי בדק את התובעת בתאריך 22/7/03, לצורך שחרורה מבית החולים, בבדיקה מצא שהבטן רכה והרחם מכווץ עם דימום רגיל.

אשר לטענת מומחה התובעת, כי לפני שחרורה לא נבדקה התובעת בבדיקה ידנית או אולטרסאונד, השיב, כי בדיקה נרתיקית נעשית לאחר הלידה או כשיש אינדיקציה רפואית לכך בשחרור היולדת שנעשה בתוך כ- 48 שעות מהלידה. כאשר ממצאי הבדיקה תקינים אין כל צורך בבדיקה נרתיקית או בדיקת סונר.

1. בעדותו השיב ד"ר וולדרסקי שרופא מומחה תמיד נמצא בחדר לידה ומי שצריך לבדוק את השליה הן בדרך כלל 2 מיילדות ואם יש חשד הן מזמינות רופא מתמחה או רופא שעובד בחדר לידה. כאשר נטען בפני ד"ר וולדרסקי שבעת שחרורה של התובעת היה דימום מוגבר, השיב ד"ר וולדרסקי שלפני שהיא שוחררה בדק אותה וכתב דימום רגיל וקרוב לוודאי שזה לא הצריך בדיקה נוספת. ד"ר וולדרסקי אישר כי אם יש חשד לשארית שליה הוא עושה בדיקה נוספת, והבעיה נפתרת או באמצעות גרידה או באמצעות היסטרוסקופיה אם יש דימום קל.
2. מהעדויות שנשמעו, כמו גם מן המסמכים שנרשמו בזמן אמת, לא עולה בשום פנים, חשד שהשליה לא הייתה תקינה. התובעת עצמה אינה טוענת זאת, אלא כמפורט לעיל, מאשרת כי בנוכחותה התייעצו רופא ומיילדת ומצאו שהשליה הייתה תקינה. ודוק. בעוד הרופאים מעידים על סמך המסמכים הרפואיים, מעידה התובעת מזכרונה, וכאשר גרסתה של התובעת עצמה כי רופא ומיילדת בדקו את השליה ושוחחו ביניהם שהיא תקינה, לא ברור על יש לתובעת להלין והיכן נפל ליקוי כלשהו בהתנהלות הנתבעים.

בנסיבות אלה, חוות דעת מומחה התובעת, לפיה במקרה של חשד היה צריך לעשות בדיקה ידנית, אינה רלוונטית. גם מומחה התובעת עצמו, אישר בהגינותו "נכון. כאשר אין חשד לא מבצעים בדיקה. גם הפרדה ידנית כל פעולה רפואית כרוכה בסיכון ולא נעשית כלאחר יד" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 5/5/16 שורות 27-26).

מכאן במקום בו, לא היה כל חשד ולא הייתה סיבה לחשד, כאשר כמות הדימום לאחר הלידה הייתה תקינה, כך גם אופן כיווץ הרחם והמדדים של התובעת במהלך האשפוז ועד השחרור, וכאשר התובעת עצמה מאשרת שהשליה נבדקה לאחר הלידה והרופא והמיילדת הגיעו למסקנה שהיא תקינה, וכאשר התובעת עצמה טוענת, כי נעשתה לה בדיקה ידנית וככל שנעשתה בדיקה כזו לא ברור על מה יש לה להלין.

בהקשר זה לא למותר לציין, כי גם מומחה התובעת אישר ששארית שליה זה דבר שקורה לפעמים ולא כל מקרה ניתן לראות.

1. באי כוח התובעת טוענים, כי הממצא בדיעבד בנוגע לגודל השארית, שתואר בבדיקה הפתולוגית כסיסי שלייה מנוונת, מעיד שמדובר בשארית גדולה יחסית שניתן היה בזמן אמת להבחין בה, עוד טוענים באי כוח התובעת, כי מאחר שהבדיקה הפתולוגית נעשתה בבית החולים, הרי שהתוצאה מהווה הודאת בעל דין והנתבעים אינם יכולים לטעון שלא כל הממצא הוא חלק משליה.

בהקשר זה העיד מומחה התובעת, כי לפעמים ישנם תהליכי רקבון ויש שינוי במתאים למצב של דנגרציה ומה שנותר בגופה של התובעת עבר הליך במשך 5 שבועות אבל זה לא חורג יותר ממה שנמצא בפתולוגיה, כאשר כתוב שהמדידה היא של הפוליפ עצמו. לטעמו תהליכים של דגנרציה ואחרים יכולים לשנות בצורה שולית את הגודל (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 5/5/15, שורה 5 ואילך).

לעומת זאת, מומחה הנתבעים טוען בחוות דעתו, כי הגודל הסופי של החומר שהוצא בזמן הגרידה אינו מלמד כהוא זה על נפח הפוליפ השלייתי משום שהפוליפ הזעיר מכוסה ברירית רחם, פיברין וקרישים. המומחה חזר על הדברים בעדותו והבהיר שיש קורלציה בין כמות הדימום לגודל השארית ולא יכול להיות רקמה שלייתית בקוטר של שבעה סנטימטר והכוונה ככל הנראה הייתה שרואים קרישי דם בפנים, חומר שלייתי ואולם הגוש הזה בוודאי לא יכול להיות אותו גוש שהיה קיים מלכתחילה וכדבריו: "... ואחרי חמישה שבועות אם יש פוליפ קטן, גם הוא יכול להופיע כדימום חזק מאוד... כי הוא.. נכנס לתוך... הוא נמצא בתוך השליה. וכל הקטע שעובר מעליו, מה שהוא מכסה אותו, מתקלף בבת אחת ומתחיל לדמם.. זה היתה הסיבה" (פרוטוקול מיום 25/6/15, עמ' 67, שורות 16-11) ובהמשך - "זה יכול להיות רקמת שלייה בגודל של חצי סנטימטר על חצי סנטימטר, אותו אפון שאני מדבר עליו כל הזמן, שעליו מתגבשת רקמת, של תאים, של אנדומטרים. של קרישי דם. של פיברין. של לייקוציטים. זה חומר חי" (עמ' 73 לפרוטוקול מיום 25/6/15 שורות 6-3).

בהקשר זה נפלה סתירה, בין עדות מומחה הנתבעים לבין ד"ר ברגמן שטיפלה בתובעת. כזכור ד"ר ברגמן קבעה בתצהירה שממצאי בדיקת האולטרסאונד העלו חשש לשארית שליה ולא לפוליפ שלייתי שהינו ממצא נקודתי עם דימום שבדרך כלל הוא מועט ואז במרבית המקרים מאפשר ביצוע פעולה אלקטיבית כמו היסטרוסקופיה.

בהקשר זה, אמר מומחה הנתבעים, כי ד"ר ברגמן אינה צודקת, וכי ניתן לקרוא את ספרו ווליאמס בנושא זה.

מעיון בבדיקה הפתולוגית, אני מתקשה לקבל את טענות התובעת כפשוטן ובהקשר זה עדות מומחה הנתבעים שמסבירה את הרישום בבדיקה, מקובלת עלי ונראית הגיונית, מה גם שמומחה התובעת עצמו הסכים לכך שהחלק שנשאר עובר תהליך במשך 5 שבועות.

בבדיקה הפתולוגית נרשם במסגרת הממצאים הפתולוגיים נרשם "מקרו" – "קטעי רקמה במימדים 0.7*2.5*3 ס"מ" ו- "מיקרו" – uterine curettage: degenerated chorionic" villi" (דהיינו: גרידת רחם: סיסי שליה מנוונת). הגודל נרשם בממצאי הבדיקה אך ורק לגבי קטעי הרקמה, כאשר ניתן להניח כפי שהסבירו שני המומחים, כי מדובר ברקמה שעברה שינויים, לגבי המיקרו לא נרשם גודל הממצא ולא שוכנעתי, כי בהכרח ניתן להסיק מכך שהגדלים זהים. בהקשר זה הסביר מומחה הנתבעים: "לא אדוני, מה שאני אומר זה כשהם אומרים שיש רקמה שלייתית, בנפח הזה, זה שרואים ווילי בפנים, רואים בסיסי שלייה. רואים חומר שלייתי. אבל כל הנפח הזה מורכב מקרישי דם, מורכב מרקמת פברין. איך אתה חושב שתישאר שלייה רגילה חמישה שבועות ברחם, בלי שהיא תהיה מכוסה ב... בדסידואל, בלי שתהיה מכוסה ב.. דומטרים? בלי שתהיה מכוסה בפברין? בלי שיהיו שמה כלי דם? יש היום עבודות של מחקרים שבודקים את הזרימה. הרי איך היום אנחנו יודעים בוודאות שזאת שארית? עושים בדיקות (לא ברור) לראות אם יש כלי דם, שזורם לתוך החומר הזה. כי אן זה חתיכת שליה ממוצה, אז כלי דם צריך להזין אותה אחרת זה מתנוון. ורואים שם שיש כלי דם חדשים. נאו וסקולריזציה, אפילו כלי דם חדשים שנכנסים בפנים. זאת אומרת, הגוש הזה בוודאי לא יכול להיות אותו גוש שהיה קיים מלכתחילה. הוא לא ..." (פרוטוקול מיום 25/6/15, עמ' 71 שורה 18 ואילך).

יתירה מזו, עדות מומחה הנתבעים, כי גודל השארית משפיע מלכתחילה על כמות הדימום לא נסתרה, וקביעתו שבלתי סביר שלא אותרה שארית בנפח של למעלה מ- 5 סמ"ק ושעברו 5 שבועות עד שנתנה אותותיה, מקובלת עלי.

כאמור, מתוך המסמכים הרפואיים, ועדויות עדי הנתבעים, ניתן לקבוע שבמהלך הלידה ובתקופה שלאחריו מצבה של התובעת היה תקין ולא נצפו סימנים מיוחדים שיכולים להצביע על שארית שליה. טענת התובעת, כי סבלה מדימום ניכר בלתי סביר לאחר הלידה לא מקבלת אישור במסמכים הרפואיים ורמת ההמוגלובין שלה בעת שחרורה סותרת מכל וכל טענה זו. כפי שמפורט כבר לעיל, על דבריה של התובעת בהקשרים אלה קשה לסמוך – רמת ההמוגלובין של התובעת בעת שחרורה מדברת בעד עצמה.

מכאן, גם אם הבדיקה הפתולוגית לא נרשמה באופן מדוייק, ניתן לקבוע שאין יסוד לטענה שגדול השארית השלייתית שנותרה בתובעת 5 שבועות קודם לבדיקה היה כגודל קטעי הרקמה שפורטו בבדיקה. יצויין, כי התובעת לא הציגה דוגמאות אחרות של בדיקות פתולוגיות בהן נרשמו התוצאות באופן אחר, אף שב"כ התובעת טען שהוא מכיר הרבה דוגמאות כאלה וכן לא הוצג כל נוהל או פרקטיקה לגבי אופן רישום התוצאות.

1. בדיקת שליה על פי העדויות שנשמעו נעשית על דרך הסתכלות על השליה ובחינה שהיא שלמה, כך שלא חסרים בה קטעים ולא מצויים כלי דם שנחתכו, מדובר במיומנות הנמצאת בידיהן של מיילדות ולבטח רופאים. הסתבר עוד, כי הותרת שארית שליה, הוא דבר שעשוי לקרות ואין בו כשלעצמו להצביע על רשלנות. בהקשר זה גם מומחה התובעת הסכים, כי לעיתים הותרת שארית שליה קורית, מדובר באתגר ולא כל מקרה ניתן לראות וכן כי יכול שגם רופא מיומן יפספס ויסבור שהשליה תקינה, אף כי הוא סבור שבידיים מיומנות במקרה זה ניתן היה לראות (ראו עמ' 16 לפרוטוקול מיום 5/5/15, שורה 22 ואילך)

בשלב, העלה מומחה התובעת לראשונה בעדותו טענה נגד הכשירות של ד"ר שוחט לבדוק את השליה כיוון שבאותה עת עבדה בתורנויות חוץ במחלקה והייתה עוד בטרם התמחות. עוד נטען על ידי התובעת שלא הוצגו כל תעודות שד"ר שוחט אכן הייתה מומחית עוד טרם בואה לארץ.

ראוי להקדים ולציין, כי התובעת לא טרחה להוכיח מה היה הנוהג הרלוונטי לעניין בדיקת שליה, ומשכך אין לי אלא לקבל את עדויות עדי הנתבעים שלפי נוהל משרד הבריאות די היה בבדיקה שתי מיילדות ובהתאם לנוהל בבית החולים גם רופא בדק את השליה. במקרה דנן, עולה מן המסמכים הרפואיים שהשליה אכן נבדקה על ידי שתי מיילדות לידיה וברטה וכן בדקה אותה ד"ר שוחט. כמפורט כבר לעיל, אפילו התובעת עצמה העידה שהשליה נבדקה על ידי מיילדת ורופא שדיברו ביניהם שהשליה תקינה.

אין כל סיבה לפקפק במיומנותן של המיילדות שבדקו את השליה כמו גם במיומנותה של ד"ר שוחט.

אכן המיילדת לידיה שיצאה כבר לפנסיה לא הובאה להעיד ואף לא הוכחו כישוריה, ואולם כפי שהעידה ד"ר שוחט מדובר במיילדת ותיקה ואין כל יסוד לחשוד במומחיותה או כשירותה לבדוק את השליה. גם ד"ר וולדרסקי העיד שהוא מכיר את המיילדות שהשתתפו בלידה (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 12/5/15 שורה 8).

1. יצויין עוד, כי התובעת לא העלתה בתצהיריה ובחוות הדעת מטעמה כל טענה נגד כשירות הצוות הרפואי ומיומנותו לבדוק את השליה ומשכך הנתבעים לא היו אמורים להתגונן מלכתחילה בנקודה זו.

מומחה התובעת, טען בחוות דעתו, כי לפי דברי התובעת ברטה (שנפטרה בנתיים) היא זו שבדקה את השליה וכי השליה לא נבדקה על ידי רופא או מיילדת אחרת ואף הוסיף כי ברשומה הרפואית לא מצוין מי המיילדת שקיבלה את הלידה ומי ראתה ובדקה את השליה. ואולם בעדותו הודה המומחה שבחומר שקיבל על ידי התובעים היה חסר דף סיכום הלידה שבו חתומה ד"ר שוחט שמעיד, כי ד"ר שוחט בדקה אף היא את השליה. המומחה נשאל אם כיום לאחר שנחשף למידע זה בסדר שבדקו את השליה מיילדת ורופאה והשיב, כי ד"ר שוחט הייתה באותם שנים טרם התמחות, אפילו לא מתמחה ומכל מקום היה בחדר לידה נוכח רופא מומחה שניתן היה להתייעץ איתו. כאשר נאמר למומחה שלא טען זאת השיב "כי לא קיבלתי מסמכים". בשלב זה ב"כ הנתבעים התנגד להרחבת חזית.

הטענה, כי ד"ר שוחט לא הייתה מוסמכת לעבוד כרופאה באותה עת היא בבחינת הרחבת חזית וראוי היה שתטען מראש, על מנת לאפשר לנתבעת להתגונן באופן ראוי. התובעת קיבלה את תצהירי הנתבעים מבעוד מועד ולו סברה שהמידע שנחשף בתצהירים ובראיות הנתבעים מצדיק השלמת חוות הדעת מטעמה או העלאת טענות נוספות, היה ראוי לעשות כן מבעוד מועד, ולא במהלך הדיון גופו.

לגופו של עניין, התובעת לא הצביעה על שמץ של ראיה, נוהל או הנחיה, הקובעים שנפל פגם בעבודת ד"ר שוחט כרופאה תורנית במערך תורנות החוץ של בית החולים באותה תקופה ולא מצאתי לפקפק בעדותה של ד"ר שוחט, כי הייתה רופאה מוסמכת ואף עבדה כמומחית באוקראינה שנתיים טרם בואה לישראל. ניתן להניח שטרם קבלת רופא לעבודה בבית החולים ואפילו במערך התורנות נבדקות תעודותיו ונבדקים כישוריו. בעת לידת התובעת הייתה זו שנה שניה של עבודת ד"ר שוחט בבית החולים במערך התורנויות ולא נטען ולא הוצבע על פגם כלשהו בתפקודה.

בהקשר זה הבהיר מומחה הנתבעים, כי אכן רק לאחר שרופא נבדק ונמצא שהוא יכול לתפקד בחדר לידה ניתנת לו האפשרות לעבוד בחדר לידה. התנהלות זו הגיונית ולא ניתן להעלות על הדעת שמאן דהוא מתיר לרופא בלתי כשיר לבצע תורניות בבית חולים. לו רצתה התובעת לפקפק בהחלטה של בית החולים להעסיק את ד"ר שוחט או בחוקיות החלטה זו, הייתה צריכה להעלות טענה זו מלכתחילה ולהצביע על מקור לכך בנוהלי משרד הבריאות או בכל מקור אחר, דבר שלא נעשה.

1. התובעת טוענת, כי במסמכים הרפואיים אין רישום המעיד מי בדק את השליה שכן חתימות הצוות בגליון הלידה הם בסיכום הלידה ולא בדף הנוגע לבדיקת השליה.

טענה זו אינה מקובלת עלי. המסמך המתעד את הלידה, השליה והעובר, הוא מסמך הכולל שלושה עמודים, כאשר חתימה ופירוט המיילדות שטיפלו נדרשת רק בקטגוריה של סיכום הלידה. בחלק הנוגע לשליה נדרש רק לסמן את הפרטים הרלוונטיים ואין צורך בחתימה. חתימה על סיכום הלידה מאשרת את האמור בטופס כולו. התובעת לא הוכיחה, נוהל או הוראה המחייבים חתימה נפרדת לגבי השליה. אפילו מומחה התובעת עצמו נסוג בעדותו מהטענה שהטופס לא מלא לאחר שהוצג לו דף סיכום הלידה וראה את החתימות, וטען אך להעדר כשירותה של ד"ר שוחט (ראו עדות מומחה התובעת בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 5/5/15, שורה 1 ואילך). בנסיבות אלה, לא נפל כל פגם ברישומים ואין יסוד לטענה שיש להעביר את הנטל לכתפי הנתבעים בשל כך.

1. מומחה התובעת הוסיף בחוות דעתו שמקרה של שארית שליה מחייב בדיקה על ידי בית החולים, דבר שלא נעשה במקרה דנן ואולם לא מומחה התובעת ולא התובעת הצביעו על נוהל מעין זה. גם אם אניח שמדובר בהתנהלות ראויה, לא ניתן רק בשל כך לחייב את הנתבעים כאשר המסקנה המתחייבת מכל האמור עד כאן היא שהנתבעים לא התרשלו בטיפול בתובעת בשלב בדיקת השליה ולאחר הלידה.
2. סוף דבר, מכל האמור לעיל המסקנה המתבקשת לטעמי היא שהנתבעים לא התרשלו באופן בדיקת השליה או במעקב אחר התובעת לאחר הלידה. כמפורט כבר לעיל, לאחר הלידה לא התעורר כל חשד להיוותרות שארית שלייה ברחמה של התובעת, בהתאם למסמכים ולעדויות הנתבעים השליה נבדקה על ידי שתי מיילדות ורופאה ובהתאם לעדות התובעת עצמה השלייה נבדקה על ידי מיילדת ורופא ונמצאה תקינה. מצבה של התובעת לאחר הלידה היה יציב ולא הצביעה על קיומה של שארית שליה בגופה ועל כן לא היה מקום לאשר, או לשלול "חשד" זה שלא התעורר מלכתחילה.

כידוע רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד, והעובדה שבסופו של דבר למרבה הצער נותרה שארית שליה בגופה של התובעת אינה מעידה בבחינת חכמה שלאחר מעשה, כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעים (ראו ע"א 7079/09 ראיף שיבלי נגד בית החולים האנגלי (13/2/12) וכן ראו פסק דינה של כב' השופטת גנות בת"א 3656-08-13 פלונית נ' המרכז הרפואי בני ציון ואח' (14/3/16) הדן במקרה דומה, יצויין כי על פסק הדין הוגש ערעור).

אדגיש, כי גם אם אניח שהנטל בהקשר זה עבר לכתפי הנתבעים, שכן לתובעת אין שליטה על בדיקת השליה בעת הלידה, הרי שהנתבעים הוכיחו לטעמי בעדויות מטעמם, הנתמכות במסמכים הרפואיים כמו גם בנתונים הנוגעים לתובעת בעת שחרורה, כי לא התרשלו וכי הטיפול בתובעת היה ראוי ומיומן ולא הייתה כל סיבה לחשוד כי נותרה שארית שליה בגופה. ממצא זה מתיישב עם עדות התובעת, כי השליה נבדקה על ידי רופא ומיילדת לאחר הלידה, כי התלוננה על דימום לאחר הלידה ונאמר לה שהדימום סביר, הווה אומר הרופאים התייחסו לתלונתה ובוודאי אף בדקו טרם השיבו את אשר השיבו. יוסף עוד, כי הטענה לדימומים חזקים בלתי סבירים אינה מתיישבת עם מצבה של התובעת במשך השבועיים הבאים, כאשר גם בפעם הבאה שהיא מגיעה לבית החולים, מצבה יציב ולא נראית ירידה משמעותית בהמוגלובין, הכל כפי שיפורט להלן.

1. בשלב זה, יש להמשיך ולבחון את טענת התובעת, כי הנתבעים התרשלו בדרך הטיפול בתובעת שעה ששבה לבית החולים עם דימום ניכר ובוצעה בה גרידה.

האם ההחלטה לבצע גרידה הייתה החלטה סבירה?

1. כזכור, התובעת טוענת, כי ההחלטה לבצע גרידה הייתה רשלנית וגרמה לה לנזק והיה צריך לבחון אפשרות להמתין, ליתן לה טיפול תרופתי ולהציע לה לבצע היסטרוסקופיה, חלף גרידה.

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שנשמעו באתי לידי מסקנה, כי טענה זו אינה עומדת, במצב בו הגיעה התובעת לבית החולים, לא ניתן ולא ראוי היה להמתין, ביצוע גרידה הייתה האופציה הסבירה היחידה.

1. בתצהירה תארה התובעת, כי כחודש לאחר הלידה הופיעו אצלה דימומים חזקים עם כאבי בטן איומים ובשעות הבוקר פונתה באמבולנס לבית החולים. התובעת ממשיכה ומתארת שבחדר המיון האחות עשתה אולטרסאונד, קראה לרופא בכיר שעשה בשנית אולטרסאונד ומסר לה, כי נותר אצלה ברחם חומר שלייתי וכי תצטרך לעבור ניתוח גרידה דחוף. לטענת התובעת איש מהרופאים לא דיבר איתה, לא הרגיע אותה ולא הסביר לה מה קורה או מה הולך לקרות והייתה מאוד מפוחדת. התובעת מוסיפה, כי רק כעבור 5 שעות מאז שהגיע לחדר מיון הוכנסה לחדר ניתוח לביצוע גרידה. לטענת התובעת, לא קיבלה הסבר אודות הסיכונים שבביצוע גרידה ועל האופציה החלופית של היסטרוסקופיה וגם לא החתימו אותה על טופס מיוחד לעניין זה. התובעת טוענת, כי לו היה ניתן לה הסבר לעניין זה אין ספק שהייתה מעדיפה היסטרוסקופיה.

בעדותה השיבה התובעת שחתמה על טופס הסכמה כי בלי זה לא עושים כלום, אבל לא הסבירו לה מה זה גרידה ומה זה יכול להיות. לטענתה הטופס ניתן לה כאשר הייתה על השולחן הניתוחים וכאשר נטען בפניה כי ד"ר ברגמן הסבירה לה, השיבה התובעת שלא הסבירו לה דבר. התובעת שבה והשיבה, שלא הייתה מסכימה לבצע גרידה ברגע שיש בעיה לבצע הריון ואף טענה בהקשר זה, לראשונה על דוכן העדים, שלאחר האולטרסאונד הדימום הופסק.

1. אמה של התובעת מסרה בתצהירה, כי כחודש לאחר הלידה הופיעו אצל התובעת דימומים חזקים ביותר עם גושים וכאבי בטן איומים ולכן הזמינה אמבולנס והתובעת פונתה לבית החולים. האם הוסיפה שהיא זוכרת שבדקו את התובעת ואמרו לה שהיא צריכה ניתוח דחוף לביצוע הגרידה אך במשך קרוב ל- 5 שעות המתינו ובזמן ההמתנה איש מהצוות הרפואי לא דיבר או הרגיע אותם או הסביר מה הולך לקרות וגם לא הסבירו שיש אופציות אחרות מלבד ניתוח גרידה.

בעדותה פרטה אמה של התובעת כי ביום שהתובעת פונתה לבית החולים היא סבלה מדימומים חזקים עם כאבים בצד וכן ראתה על הרצפה כמו בשר יוצא ודם הרבה הרבה בגלל זה הזמינה אמבולנס דחוף. העדה נשאלה על הנאמר בתצהירה שבזמן ההמתנה איש לא דיבר עמם על אופציות אחרות חוץ מגרידה והשיבה: "כי אני שמעתי משהו כזה" (פרוטוקול מיום 5/5/2015, עמ' 34 שורה 28) וכאשר נשאלה ממי שמעה השיבה מחברות.

העדה נשאלה האם כאשר המתינו היו עדיין דימומים חזקים והשיבה: "כן חזקים" (שם, עמ' 35 שורה 9).

1. מן המסמכים הרפואיים מזמן אמת, עולה כדלקמן –

התובעת פונתה לבית החולים באמבולנס, כאשר בדו"ח מד"א צויין בתיאור המקרה שמדובר ב"דימום ואגינאלי מסיבי".

בהחלטה על אשפוז, צוין, כי צוואר הרחם סגור וכי מדובר בדמם ניכר עם קרישי דם.

בבדיקת אולטרסאונד צוין כי קיימת רירית 18.8 מ"מ לא סדירה עם זרימות דם בתוכה וכי התמונה מתאימה לשארית שליה.

בגליון הניתוח צוין, על ידי ד"ר ברגמן שביצעה את הניתוח, כי מדובר בדמם ניכר, וכי הוצא חומר שלייתי בכמות קטנה ונשלח לבדיקה הסיטולוגית.

התובעת חתומה הן על טופס הסכמה כללי לניתוח והן על טופס הרדמה.

1. ניתן כבר כאן, לציין שלא יכולה להיות מחלוקת, שמדדי התובעת בעת קבלתה לאשפוז, הן מבחינת לחץ דם, דופק, חום, ורמת ההמוגלובין היו תקינים וכי התובעת לא הייתה בסכנת חיים.

כמו כן, כי לא נרשמו מדדי התובעת במהלך שעות ההמתנה לניתוח, כך שאין ראיה ברשומות לירידה במדדים וסכנת חיים, מכאן ובהעדר רישומים ההנחה היא שהתובעת לא הייתה בסכנת חיים כל עת שהותה בבית החולים.

1. מומחה התובעת סבור בחוות דעתו, כי היה מקום להוצאת שארית השליה בהיסטרוסקופיה כאשר עיקר טענתו היא שהשהות במחלקה במשך כחמש שעות עד לביצוע הגרידה מצביעה על כך שהדימום הכבד לא הצדיק פעולה דחופה של גרידה.

כאשר נשאל מומחה התובעת, בהנחה שהיה דימום ניכר האם עדיין היה מחזיק בדעתו שיש לבצע היסטרוסקופיה השיב: "אם היה מומחה בעת הבדיקה של היסטרוסקופיה היה אומר שלא ניתן לעשות היסטרוסקופיה כי... א ב ג ד הייתי מושתק. אבל לא נעשתה בדיקה כזו לא פה ולא בבית חולים אחר" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 5/5/15 שורות 29-27).

כאשר אישר המומחה שלא עבר השתלמות בהיסטרוסקופיה ונשאל האם הוא יכול להביע דעתו לבית המשפט בעניין השיב, כי כאן ניתן היה לחכות. לטענתו ניתן היה להתקשר לבית החולים תל השומר ולבקש לעשות מה גם שלא התייעצו עם רופא שמבצע בדיקה והוא אמר שלא רוצה. לדבריו, אם היה נסיון לבצע בדיקה והייתה מתקבלת החלטה שהיא בלתי ניתנת לביצוע היה מושתק.

1. מומחה הנתבעים נותר ניטרלי בחוות דעתו בעניין ביצוע היסטרוסקופיה או גרידה וכתב ששתיהן דרכים מקובלות, על אף האמור נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובעת בהקשר זה והשיב חד משמעית שבנסיבות לא היה מקום למתן טיפול תרופתי, שכן הוא לא יעיל במקרה של שארית שנותרה ברחם שעה שחלף פרק זמן ארוך יחסית מאז הלידה ואין צורך בכיווץ הרחם, המומחה אף הבהיר, כי במצב שנוצר אין כל אפשרות שהחומר יפלט במהלך וסת והיה צורך לעשות פעולה על מנת להרחיק את החומר, יתירה מזו לטעמו של המומחה בנסיבות שתוארו לא היה מקום לביצוע היסטרוסקופיה ובלשונו: "לא חייב להיות דימום מסכן חיים באותו רגע בכדי להחליט פעולה, מתוך רציונליות, התערבותית" (פרוטוקול מיום 25/6/15, עמ' 59, שורות 9-8). ואף הוסיף: "ההחלטה אם לעשות גרידה או לעשות היסטרוסקופיה, היא נקבעת על פי הממצאים שיש במקום. היסטרוסקופיה אי אפשר לעשות כשיש דימום בחלל הרחם. לא קיים. לא רואים כלום. רואים דם. קולח" (פרוטוקול הדיון מיום 25/6/15 עמ' 92 שורות 18-14). פרופ' בליקשטיין, המשיך והסביר, כי ההחלטה היא של הרופאה שנמצאת במקום, זו שאמורה להחליט: "הטענה שלי, או הדעה שלי, שאישה שנמצאת שמה, היא במקום, הרופאה שמחליטה, היא זאתי שקובעת אם יש אופציה לעשות היסטרוסקופיה, או אם יש אופציה לעשות גרידה. לא אני ולא אתה. אם היא חושבת, שהיא יושבת במקום ורואה שיש דימום שלא מאפשר לעשות היסטרוסקופיה, גם אם המצב לא מסכן חיים, יש שמה חומר בתוך הרחם. היא מוציאה אותו בגרידה, זה לגיטימי. זה נעשה בשש עשרה מתוך עשרים מקרים בישראל... שש עשרה מתוך עשרים מקרים בישראל עושים גרידה ללא היסטרוסקופיה" (שם, עמ' 102 שורות 12-3).
2. המחלוקת בין הצדדים הינה לפיכך האם במצב קבלתה של התובעת הייתה האופציה של היסטרוסקופיה אפשרות סבירה שהיה צורך לנקוט בה או להביאה לידיעת התובעת.
3. מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של ד"ר ברגמן שטיפלה בתובעת. ד"ר ברגמן פרטה בתצהירה כי בתקופה רלוונטית שמשה כמומחית למיילדות וגניקולוגיה ורופאה בכירה במערך למיילדות וגניקולוגיה בבית החולים וכך גם כיום. התובעת הגיעה באמבולנס בנסיעה דחופה, כאשר דווח על דימום וגינלי מסיבי. המדדים החיוניים היו תקינים, ובבדיקה וגינלית שביצעה מצאה שצוואר הרחם סגור וישנו דימום ניכר עם קרישי דם. לאור ממצאי הבדיקה, העלתה חשד שמדובר בשארית שליה ונתנה הוראה על אשפוזה של התובעת. בבדיקת אולטרסאונד נמצא שמדובר בתמונה המתאימה לשארית שליה, לאור כך הסבירה לתובעת על מצבה ועל כך שעליה לעבור גרידה, לאחר מכן חתמה התובעת על טופס הסכמה, כאשר טפסי ההסכמה באותה עת היו הטפסים הכלליים והאמור בהם הושלם בעל פה דיווח למטופל לגבי סיכונים ספציפיים. הגרידה בוצעה בו ביום בהרדמה כללית, כאשר במהלך הפעולה הוצא חומר שלייתי בכמות קטנה ובסיום הפעולה לא היה דימום אקטיבי.

ד"ר ברגמן מדגישה, כי הן במועד הרלוונטי והן כיום, בשל הדימום הכבד עמו הגיעה התובעת לבית החולים לא ניתן היה לבצע היסטרוסקופיה, כיוון שבמצב של דימום בינוני עד כבד כלל לא ניתן לראות את חלל הרחם באופן מדויק ולבצע טכנית את הפעולה. בדיקה היסטרוסקופית מבוצעת רק כשיש דימום קל והינה בדיקה אלקטיבית שאינה יכולה להתבצע באופן מיידי ולכל המוקדם ניתן היה לבצע אותה למחרת דבר שאינו אפשרי.

ד"ר ברגמן הוסיפה בתצהירה, כי ממצאי בדיקת האולטרסאונד הצביעו על חשד לשארית שליה ולא לפוליפ שלייתי, שהינו ממצא נקודתי עם דימום שבדרך כלל הוא מועט ואז במרבית המקרים מאפשר ביצוע פעולה אלקטיבית כמו היסטרוסקופיה שיש לקבוע תור מסודר לביצועה.

באשר לפרק הזמן הנטען של 5 שעות שעברו עד ביצוע הגרידה, מסבירה ד"ר ברגמן שהמדדים החיוביים של התובעת היו תקינים ואפשרו המתנה קצרה לצורך ביצוע הפעולות הנחוצות טרם הפרוצדורה לרבות ביצוע בדיקת אולטרסאונד, בדיקות דם, הזמנת חדר ניתוח וכד', כמו כן נטען, כי היה צורך שהמטופלת תהא בצום, בפרק זמן של 6 שעות, וכשאין חשש להידרדרות מקובל להמתין פרק זמן זה.

ד"ר ברגמן הוסיפה, כי לא היה כל מקום לתת לתובעת הסבר בדבר אפשרות לביצוע היסטרוסקופיה שכן אפשרות זו כלל לא הייתה קיימת.

1. בעדותה הסכימה ד"ר ברגמן, כי בתקופת משכב הלידה, דהיינו ששה שבועות לאחר הלידה רצוי שלא לבצע גרידה, ואולם כאשר נטען לפניה שרצוי לנסות טיפול תרופתי השיבה, כי לא ידוע לה על טיפול תרופתי לשארית שליה וכאשר הופנתה לספרות בעניין הסבירה, כי מדובר בספר שמורכב כולו ממאמרים, וכי מדובר שם במקרה בו הדימום נעצר והדבר לא מתאים למקרה של התובעת – כאשר נשאלה העדה על ידי בית המשפט מדוע זה לא מתאים, השיבה: "כאן האשה דיממה חזק, הדימום היה נשלט ובגלל זה אנחנו החלטנו על ביצוע גרידה, כי אי אפשר לבצע היסטרוסקופיה בשום פנים ואופן במקרה של דימום אלא אם הוא מינימלי. כי הראות הלקויה לא מאפשרת לנו לבצע היסטרוסקופיה. היסטרוסקופיה אינה פעולה דחופה, באף בית חולים ביצוע היסטרוסקופיה נעשית כהחלטה במיון, יש הזמנה להיסטרוסקופיה. הנשים עוברות פגישה טרום ניתוחית. לא מבצעים היסטרוסקופיה באופן דחוף.... אי אפשר לבצע היסטרוסקופיה כאשר יש דימום אי אפשר... גם במקום אחר לא מבצעים היסטרוסקופיה באופן דחוף" (פרוטוקול מיום 12/5/15, עמ' 44, שורה 44 ואילך).

כאשר הוצגה לעדה עדות מומחה הנתבעים בתיק אחר שם דיבר על טיפול תרופתי 3 שבועות לאחר לידה, השיבה שזה שונה כאן לא יכלה להמתין לא למחרת ולא עוד יומיים, היה אפשר להמתין לצורך צום ולבצע גרידה. העדה הוסיפה והסבירה, שהטיפול התרופתי אוקסיטוצין, זה חומר שמכווץ רחם, כאשר הרחם רפוי, יש דימום חזק ויש חוסר התכווצות רחם, זו סיבה שנותנים, ואולם אחרי תקופה הרחם כבר מכווץ ולא היה מקום לכווץ את הרחם, הוא לא היה גדול מהמקובל, לא ניתן היה ליתן טיפול במכווצי רחם.

העדה הסכימה שלפי הספרות הרפואית היסטרוסקופיה עדיפה לטיפול בשארית שליה, ואולם זאת רק כאשר מדובר בדימום קל ואז ניתן לבחון מה הראות לפעולה, גרידה ניתן לבצע גם בדימום בינוני כאשר יש חשד לשארית שליה כדי לעצור את הדימום.

באשר לחוסר המעקב במהלך שהותה של התובעת עד לניתוח השיבה העדה שכאן משחק חוסר תיעוד רפואי, כי התובעת נבדקה אך הדבר לא נכתב בתיק, העדה הוסיפה שהיא בדקה את התובעת לפני ביצוע הגרידה.

העדה הסכימה שהיסטרוסקופיה יכול לבצע רק רופא נשים שעובר הסמכה השתלמות של כמה חודשים, ולה אין השתלמות כזו, אולם כאשר נאמר לה שרק מומחה להיסטרוסקופיה יכול להעריך אם בנסיבות ניתן לבצע את הבדיקה, השיבה, כי היא רופאה בכירה משנת 2,000 כדי להחליט לבצע את הבדיקה ובלשונה: "אוי ואבוי לנו אם אף אחד לא ידע לקחת את ההחלטות לפני כן" (שם, עמ' 47, שורות 15-14). העדה שבה והשיבה שלא הייתה זקוקה ליעוץ נוסף בקשר להחלטה לביצוע הפעולה וכי שום מומחה לא היה מבצע היסטרוסקופיה בנוכחות דימום חזק או בינוני, זה בדיקה פולשנית ואם נכנסים בראות לקויה ניתן לגרום נזק לרחם, זה מכשיר חד ולא גמיש.

כאשר נטען לפניה שלא הציגה לתובעת את האופציה השיבה – כי במצב שהאשה הייתה לא הייתה החלטה לביצוע היסטרוסקופיה ולא היה מקום לביצוע היסטרוסקופיה ולכן לא הוסברה לתובעת אופציה שלא קיימת ובלשונה: "אתה חושב שאני צריכה להציע לה אופציה מסכנת לא מקובלת לביצוע. היא תבחר באופציה מסכנת אז אני אלך לפי מה שהיא תבחר?... לא היו שתי אופציות. מבחינתי הייתה אופציה אחת. זה הוסבר לה. האופציה השניה לא עמדה על הפרק. בדימום לא מבצעים היסטרוסקופיה... בשום פנים לא אסביר לאישה אופציה שלא מקובלת במקרה שהיה לפניה.." (שם, עמ' 48 שורות 21 ואילך).

1. מן המפורט כבר לעיל עולה, כי התובעת הגיעה לבית החולים עם דימום משמעותי, הכולל קרישי דם וכאבי בטן איומים ובדיקה שנעשתה העלתה, שהמדובר ככל הנראה בשארית שליה, במצב זה קיבלה ד"ר ברגמן את ההחלטה לבצע גרידה.

התובעת העלתה את השאלה האם ד"ר ברגמן מוסמכת לקבל את ההחלטה או שמה יש לפנות למומחה להיסטרוסקופיה על מנת שיחווה את דעתו – לטעמי בשאלה זו הדין עם ד"ר ברגמן ומומחה הנתבעים - רופא מומחה בבית החולים, אמור להיות מסוגל לקבל את ההחלטה עם נכון במקרה זה להמתין להיסטרוסקופיה או לבצע גרידה בהתאם למצב האשה ומכלול הנסיבות. החלטה זו היא בגדר סמכותו. אותו מומחה אמנם לא יכול לבצע את ההיסטרוסקופיה אבל לקבל את ההחלטה הוא מוסמך גם מוסמך ובלשונה של ד"ר ברגמן "אוי ואבוי לנו אם אף אחד לא ידע לקחת את ההחלטות לפני כן" (שם, עמ' 47, שורות 15-14, וראו גם: עדות מומחה הנתבעים, פרוטוקול מיום 25/6/15, עמ' 110, שורות 18-16). התובעת לא סתרה את עדותם של ד"ר ברגמן ומומחה הנתבעים בעניין זה.

מומחה התובעת, מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו, אם לטעמו ההחלטה נתונה לפתחו של מומחה להיסטרוסקופיה ורק למומחה כזה, אזי גם הוא שאין לו כל מומחיות בביצוע היסטרוסקופיה לא יכול לחוות דעתו בעניין. ודוק. התובעת לא הביאה שום ראיה, ולא הניחה תשתית מינימלית לכך שביצוע היסטרוסקופיה בנסיבות המקרה דנן הייתה אופציה רלוונטית, וזאת כאשר מעדות מומחה התובעת עלה שהוא עצמו לא כשיר ליטול את ההחלטה והוא סבור, כי רק מומחה להיסטרוסקופיה ראוי שיקבל אותה.

בהקשר זה, אדגיש, כי ניסיון התובעת לטעון לראשונה במהלך עדותה שהדימום נפסק לאחר ביצוע האולטרסאונד במהלך פרק הזמן של ההמתנה, אינו מהימן בעיני. התובעת נאמנה לשיטתה, נכונה להעיד בניגוד למסמכים ולעובדות שעולות מן החומר בתיק, על מנת לשרת את מטרתה. בהקשר זה, עדות אמה של התובעת, בניגוד לאינטרס של התובעת ומכאן גם בניגוד לאינטרס שלה שהעידה, כי במהלך ההמתנה נמשכו דימומים חזקים, היא עדות אותנטית, שמתיישבת עם מכלול הנתונים.

אכן מצבה של התובעת לא תועד במהלך התקופה בה המתינה לביצוע הגרידה, והדבר עומד לפתחם של הנתבעים, ואולם גם אם אניח שמצבה של התובעת לא התדרדר, הטענה שהדימום הופסק וכי ניתן היה להמתין לפעולה אלקטיבית של היסטרוסקופיה אינה סבירה.

הנה כי כן, גם אם אניח, כי הנטל להוכיח את מצבה של התובעת במהלך שהותה בבית החולים מוטל על הנתבעים, הרי שעל התובעת היה לשכנע ולו ברמה המינימלית המספיקה להעברת הנטל גם בעניין זה, כי היסטרוסקופיה היא אופציה סבירה, ואולם המומחה מטעמה סבר שההחלטה יכולה להתקבל רק על ידי מומחה להיסטרוסקופיה ומשכך הוא ממילא לא מוסמך לחוות דעתו, כך לפי שיטתו. עדות של מומחה להיסטרוסקופיה לא הובאה וממילא הוכח על ידי הנתבעים, כי היסטרוסקופיה לא ניתן לבצע במצב של דימום חזק או בינוני. הסברי ד"ר ברגמן והמומחה מטעם הנתבעים, כי לא ניתן לבצע היסטרוסקופיה במצב של דימום שכן לא רואים מה נעשה ואפילו ישנה סכנה של פגיעה ברחם הם הגיוניים ומתיישבים עם מבנה המכשיר לביצוע היסטרוסקופיה כפי שתואר על ידי העדים.

התובעת אף לא טרחה להראות בצורה כלשהי, כי הייתה אופציה לבצע היסטרוסקופיה בבית חולים אחר, לא הראתה כי מהלך כזה של העברה בין בתי חולים מקובל ולא סתרה את טענת הנתבעים שמדובר בהליך אלקטיבי שאינו מבוצע כהליך חירום.

התובעת הגיעה לבית החולים באמבולנס עם דימום רב וכאבים איומים, כך לשיטתה, הטיפול שקיבלה היה טיפול סביר, ויחידי בנסיבות שהוכחו ולא שוכנעתי, כי גרידה מבצעים רק במצב של סכנת חיים. הטענה שראוי היה להמתין ורק אם חלילה הייתה התובעת מגיעה לסכנת חיים אז לבצע גרידה עולה כדי אבסורד, והייתה מובילה מן הסתם לתביעה הרבה יותר רצינית. התובעת הגיעה לבית החולים באמבולנס עם דימומים חזקים, מצבה הצריך טיפול רפואי על מנת להפסיק את הדימום. החלטה להמתין להליך אלקטיבי שלא הייתה סבירות כלשהי שיהא ניתן לבצעו, היא ההחלטה הבלתי סבירה בנסיבות. ההחלטה לבצע גרידה הייתה ההחלטה הנכונה והסבירה בנסיבות.

ההמתנה של 5 שעות עד לניתוח, שנבעה מהצורך לבצע את הבדיקות הנדרשות, לארגן חדר ניתוח ולצום של התובעת, אינה מוכיחה שבמצב התובעת ניתן היה לבצע היסטרוסקופיה או כי ראוי היה ונכון היה לשקול הליך זה. כפי שנטען בעדותה של אם התובעת, הדימום נמשך גם בפרק הזמן של ההמתנה ומשכך ביצוע היסטרוסקופיה לא הייתה אופציה סבירה.

1. התובעת טוענת להודאת בעל דין מפי הנתבעים העולה מעדותו של ד"ר וולדרסקי בכך שהודה באפשרות לבצע היסטרוסקופיה במצב של דימום, ואולם בחינת עדותו של ד"ר וולדרסקי מעלה שהתובעת מבקשת להסיק ממנה דברים שאין בה. ד"ר וולדסקי אמר מפורשות שאם יש דימום קל אפשר לעשות היסטרוסקופיה ובלשונו "קל אפשר לעשות ובינוני קשה כי כל הרחם הוא בדם. ולא רואים שום דבר" (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 12/5/15 שורה 2 ) העד נשאל האם כאשר היסטרוסקופיה נכשלת עוברים לגרידה, השיב כי לא יעשה זאת מיידית. אם ראה שארית שילה לא יעשה זאת מיד, לפעמים מחכים וכאשר יש מחזור זה יכול לצאת אבל בגדול עושים היסטרוסקופיה במידה ולא מדובר בדימום חזק שמסכן חיים.

מעצם העובדה שד"ר וולדרסקי עובד אצל הנתבעים לא ניתן לקבוע, כי עדותו מהווה הודאת בעל דין בפרט כשמדובר היה בשאלות כלליות ובעדות שאינה נוגעת לטיפול בתובעת הספציפית, תוך הצגת הנתונים של התובעת כפי שעולים מן המסמכים הרפואיים.

התובעת מפנה בהקשר זה לפסק הדין בעניין 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון סילוורמן (21/10/83) ומבקשת ללמוד מהאמור שם כי מדובר בהודאת בעל דין ואולם אין הנדון דומה לראיה – באותו מקרה דובר בחשיפת דו"ח ועדת חקירה שביצע בית החולים, בית המשפט גידר את פסק הדין לדו"ח ועדת חקירה בלבד והדגיש שאינו מבקש לחרוג מתחום זה ולדון בסוגי ראיות נוספות. הוסיף בית המשפט, כי כאשר מבקשים ליישם נורמות של המשפט האזרחי בתחום השליחות, צריך לוודא שנתקיימו נסיבות עובדתיות בהן ברור וגלוי, שמוסר ההודאה פעל מטעם בעל הדין ולמענו בנושא עליו מסר את ההודאה (סעיף 8 לפסק הדין).

דא עקא שלא זה המצב בענייננו, עדותו וטיפולו של ד"ר וולדרסקי לגבי התובעת, היו אך ורק בשלב שחרורה של התובעת מבית החולים, השאלות הכלליות שנשאל ד"ר וולדרסקי על ידי באי כוח התובעת מבלי להתייחס לנסיבות הספציפיות אינן בבחינת הודאת בעל דין, גם לפי פסק הדין אליו הפנתה התובעת.

יתירה מזו, כמפורט לעיל, גם ד"ר וולדרסקי בדעה שהיסטרוסקופיה מתאימה לדימום קל, הטענה כי ניתן היה לחכות נסתרה בעדותם של ד"ר ברגמן ושל המומחה מטעם הנתבעים. עדותו של ד"ר וולדרסקי בוודאי שאינה עדיפה על עדותה של ד"ר ברגמן שמנוסה ובכירה ממנו בתקופה הרלוונטית ושהיא זו שקיבלה את ההחלטות בזמן אמת בהתאם למצב של התובעת ולבדיקותיה.

קבלת ההחלטות בזמן אמת היא זה הנבחנת במסגרת פסק הדין ובזמן אמת ההחלטה שקיבלה ד"ר ברגמן הייתה סבירה והלכה למעשה כפי שהוכח, ביצוע גרידה הייתה גם הדרך הנכונה והיחידה לטיפול בתובעת.

1. אוסיף עוד, כי טענת התובעת בנוגע לטיפול תרופתי כאופציה טיפולית, מהווה הרחבת חזית, לא נתמכה בחוות דעת רפואית מטעמה ומכל מקום שוכנעתי מעדותם של ד"ר ברגמן ומומחה הנתבעים, כי טיפול כזה כ- 5 שבועות לאחר הלידה, כאשר הרחם מכווץ, לא ריאלי ולא היה בו כדי לפתור את הבעיה.
2. התובעת מעלה עוד טענה שלא הסכימה מדעת לטיפול ונגרמה לה פגיעה באוטונומיה, ומשכך אדון בקצרה גם בטענה זו.

העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה

1. התובעת טוענת, כי הנתבעים לא יידעו אותה בדבר הסיכונים הצפויים לה בעת ביצוע הגרידה, היא הוחתמה על טופס הסכמה כללי על שולחן הניתוחים ללא הסבר של ממש ומשכך בהעדר הסכמה של ממש הטיפול שבוצע מהווה מעשה תקיפה או לחלופין אפילו לא ימצא בית המשפט קשר סיבתי לנזק שנגרם, פגיעה באוטונומיה.

הנתבעים משיבים מצידם, כי כאשר לא נגרם לתובעת כל נזק, ממילא כל טענה של העדר הסכמה מדעת או פגיעה באוטונומיה להידחות, מה גם שלטענתה העוולה של פגיעה באוטונומיה לא נטענה כלל בכתב התביעה.

גם בהקשר זה לא מצאתי, כי ראוי לקבל את התביעה. כמפורט כבר לעיל, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כתוצאה מפעולותיהם של הנתבעים, יתירה מזו, כפי שכבר נקבע, שוכנעתי, כי האופציה של גרידה הייתה האופציה הסבירה היחידה בנסיבות, מכאן שאין יסוד לטענה שהיה צריך להביא לידיעת התובעת אופציות אחרות או שנפגעה האוטונומיה שלה בכך שלא הובאו לידיעתה אופציות כאלה.

1. כיום אין עוד חולק בדבר חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו המודעת של המטופל לטיפול הצפוי, קרי: חובה על הרופא למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכויים והסיכונים של הטיפול. הכלל הוא, כי "יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול" (ראה ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז (2) 497, 509. חובת הגילוי, היקפה והחריגים לה מעוגנים בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), ממנו עולה, כי למעט מקרים חריגים המתייחסים למתן טיפול דרוש ובלתי צפוי, נדרשת הסכמה מפורשת ומודעת של החולה לכל טיפול וטיפול, כאשר היקף חובת הגילוי מפורט בסע' 3(ב) לחוק זכויות החולה.

נפסק, כי הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו מחד גיסא, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מאידך גיסא, קרי: מדובר במאזן הסיכויים והסיכונים.

התוצאה של מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של התרשלות. כאשר טיפול שניתן ללא הסכמה מדעת, מהווה מטבעו גם פגיעה באוטונומיה של המטופל. במקרים שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי ובין מתן ההסכמה המודעת לטיפול, עומדת עילת הפגיעה באוטונומיה לבדה, כאשר הפיצוי ניתן בגין עוגמת הנפש שנגרמה למטופל, על בסיס אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו.

מבחינה ראייתית, מוטלת על התובע החובה להוכיח על פי מאזן ההסתברויות, כי הוא לא היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הדרוש. ברור שמדובר במצב היפותטי, אשר אינו קל להוכחה, אולם על התובע לעמוד בנטל להוכחתו.

בית המשפט עמד לא פעם על השלב בו יש לדון בעוולת הפגיעה באוטונומיה, כאשר עולה טענה של רשלנות רפואית (בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית חולים ביקור חולים (05.03.2012) פסקה 12, עמוד 11, להלן: "עניין קדוש"), כדלקמן:

"כתב תביעה הנסב על רשלנות רפואית כולל לרוב שלושה ראשי תביעה והם: רשלנות בטיפול, היעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה (לסקירה נרחבת ראו: אסף יעקב "גילוי נאות והסכמה מדעת" עיוני משפט לא 609 (2009) (להלן: יעקב, גילוי נאות)). רשלנות, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה לא חד-הם, אך בפרקטיקה, שלוש העילות מוציאות זו את זו. כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי (על רכיבי הנזק והקשר הסיבתי) ממילא אין טעם לדון בהפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת. אם לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי עובר בית המשפט לבחון את העילה של הפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת (על רכיב הנזק והקשר הסיבתי). משלא הוכחה עילה של היעדר הסכמה מדעת, או-אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה (ע"א 7952/08 חכם נ' קופת חולים כללית ([פורסם בנבו], 24.2.2010), בפסקה 6 לפסק דיני (להלן: עניין חכם))."

בהתאם לגישה השלטת בפסיקה, כאשר לא נמסר למטופל כל המידע הדרוש לפני הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו עשוי להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העדר ההסכמה לטיפול ובין הנזק. הזכות לפיצוי נובעת מכך שביצוע פעולה רפואית בגופו של אדם בהעדר הסכמתה מודעת, הינה בבחינת פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. עצם הטיפול הרפואי, ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפיצוי "במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת...בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם בצוע הטיפול בו...המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי...מדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי...". (ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל, פ"ד נג(4) 526, עמ' 575).

בית המשפט הוסיף ועמד לאחרונה בהרכב מורחב על עילת התביעה שעניינה פגיעה באוטונומיה, כעילה הנותנת ביטוי להכרה בזכות היסוד של כל אדם לכתוב את סיפור חייו ולהיות אדון לגורלו, הכל בשים לב לפגיעה בכל מקרה ומקרה (ראו: עא 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי (3/9/15) (להלן: "ענין איבי")).

באשר לפיצוי שיש לפסוק בגין פגיעה באוטונומיה – סיכם בית המשפט בעניין איבי את ההלכות בנושא ועמד על כך, כי הפיצוי אמור להיות אינדיבידואלי בהתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה, כאשר יש לשקול את סוג המידע שלא נמסר לחולה לעומת זה שנמסר לו, היקפו ומשקלו הסגולי של המידע שלא נמסר לעומת זה שנמסר, עמדתו יחסו של החולה למסירת מידע רפואי הקשור בו ותוצאות הטיפול שבוצע.

לא למותר להעיר, כי יש הסבורים כי מן הראוי להוסיף ולצמצם את תחומי הזכאות של הנפגע בגין פגיעה באוטונומיה ועמם נמנה כב' השופט י' עמית אשר ראה לדמות את ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה ל"סוס הפרא החדש של המשפט" שיש לרסנו (יצחק עמית "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן וכן ראו עמדתו של כב' השופט עמית בעניין קדוש). אולם גם לפי גישתו המצמצמת של כב' השופט עמית מקום שהוכחה פגיעה באוטונומיה, בלא קשר לפגיעה אחרת, יש לפסוק פיצוי (ראו עמדת כב' השופט עמית בעניין איבי).

1. בענייננו, כאמור טענת התובעת היא שהוחתמה על טופס הסכמה כללי על שולחן הניתוחים עצמו ולא קיבלה כל הסבר מעבר לכך.

התובעת טענה בתצהירה ובעדותה שלא הסבירו לה דבר למעט כך שנותר אצלה ברחם חומר שלייתי והיא תצטרך לעבור ניתוח גרידה דחוף, ולו הייתה מקבל הסבר, לא הייתה מוכנה לעבור את התהליך והייתה פועלת לביצוע היסטרוסקופיה.

1. עדות התובעת בהקשר זה אינה מהימנה בעיני. כפי שכבר פורט לעיל, בחינת גרסת התובעת למול המסמכים הרפואיים, מעלה שהתובעת תאמר כמעט כל דבר אפילו בניגוד מוחלט למסמכים הרפואיים של רופאים שטיפלו בה תקופה ארוכה על מנת לנסות ולהוכיח את תביעתה.

התובעת לא סתרה את טענת הנתבעים שבאותם שנים לא היה טופס הסכמה מדעת ייעודי. ד"ר ברגמן העידה בהקשר זה, כי באותה תקופה היה נהוג לחתום על טופס הסכמה כללי וכי בנוסף מסרה לתובעת הסברים בעל פה על ההליך שהיא צפויה לעבור.

עדותה של ד"ר ברגמן, לפיה הסבירה לתובעת את התהליך ואת הסיכונים, מהימנה בעיני. ניתן היה להתרשם שמדובר ברופאה מיומנת, יסודית, נאמנה לתפקידה ודוברת אמת.

לא סביר בעיני שהתובעת הוכנסה לניתוח מבלי שהוסבר לה דבר, עצם חתימת התובעת על טופס ההסכמה מעידה כשלעצמה, כי קיבלה הסבר, בדבר מהות ההליך וסיכוניו, גם אם הסיכונים לא מפורטים על גבי הטופס באופן ייעודי.

התובעת עצמה העידה שלאחר האולטרסאונד הוסבר לה מצבה, נאמר לה שיש שארית שליה ויש צורך בביצוע גרידה. סביר כי גם באותו הזמן הוסברו לה הסיכונים גם אם חתמה על הטופס עצמו בשלב מאוחר יותר.

העובדה שהתובעת חזרה להתאשפז וללדת באותו בית חולים עצמו בלידה הבאה, מלמדת כי לא סברה שהיחס והטיפול שקיבלה היו לא נאותים והגיעה למסקנה זו רק לצורך תביעתה, אחרת אין כל הגיון לשוב למוסד רפואי שטיפל בה ברשלנות.

1. יתירה מזו, בענייננו לא רק שלא הוכח כל קשר סיבתי בין אי מתן הסכמה מדעת לבין נזק שנגרם לתובעת, שכן התובעת לא הוכיחה את עמוד התווך בתביעתה שהיא סובלת מתסמונת על שם אשרמן, אלא שכפי שפורט כבר לעיל, ניתן לקבוע ללא כל היסוס שלא נפגעה האוטונומיה של התובעת בבחירתה את הטיפול הרפואי, שכן ביצוע היסטרוסקופיה לא היוותה אופציה סבירה בנסיבות העניין. משכך, לא הוכיחה התובעת גם את עילת הפגיעה באוטונומיה.

סוף דבר

1. בשים לב לממצאי במהלך פסק הדין, לא הארכתי בדיון אודות נטל ההוכחה, אולם ניתן לומר בקצרה, שנכון לקבוע שהנטל לא הועבר. למעט לגבי תקופת ההמתנה עד לביצוע הגרידה, רישומי הנתבעים היו מלאים, התובעת ידעה את העובדות והמהלכים במלואם ואין כל סיבה להעביר את הנטל ויתרה מכך, בנסיבות שתוארו התובעת אינה עומדת בתנאי השלישי של הסתברות עדיפה לקיומה של התרשלות על פני הסתברות להעדרה (בהקשר זה, ראו פסק הדין בע"א 4152/03 חסונה נ' בית החולים ביקור חולים (3/2/05), העוסק בהעברת הנטל כאשר מדובר בתסמונת על שם אשרמן).

אשר לנזק ראייתי שנגרם מחמת העדר הרישומים בתקופת ההמתנה לניתוח, מדובר בפרק זמן של חמש שעות לגביו הובאו ראיות מטעם התובעת עצמה בנוגע למצבה, ומכל מקום בהעדר ראיה אחרת הנחתי שמצבה של התובעת לא הדרדר, אף כי על פי עדות אמה והמסמכים הרפואיים קבעתי שהדמום בפרק זמן זה נמשך ודחיתי את טענת התובעת שנשמעה לראשונה על דוכן העדים שלאחר ביצוע האולטרסאונד הדימום פסק. כפי שקבעתי, נוכח הדימומים מהם סבלה התובעת, שניתן להניח שהיו לפחות בגדר דימום בינוני, האופציה של ביצוע היסטרוסקופיה לא הייתה אופציה סבירה ומשכך, רופאי הנתבעים לא התרשלו בטיפול בתובעת ואף לא פגעו באוטונומיה שלה שכן לא היה צורך להסביר אודות אופציה של טיפול בלתי סביר.

התובעת טענה עוד לנזק ראייתי בשל כך שהרישומים בחדר הלידה לא ברורים שכן לא היה ברור מי בדק מן המיילדות בדק את השליה, ואולם כמפורט לעיל הוכח בדיון שלפני מומחה התובעת לא היה סיכום הלידה ומסיכום הלידה החתום על ידי ד"ר שוחט, עולה שבדקו את השליה שתי מיילדות וד"ר שוחט ומעדותה של התובעת עולה, כי בדקו את השליה מיילדת ורופא, משכך לא נגרם כל נזק ראייתי בהקשר זה. יתירה מזו, בהתאם לעדויות שהובאו קבעתי, כי הוכח שהנתבעים לא התרשלו באופן בדיקת השלייה.

1. אדגיש, כי גם אם אניח, שהנטל הועבר אל כתפי הנתבעים, יש לקבוע במקרה זה, שהנתבעים הוכיחו פוזיטיבית כי לא התרשלו.

למול עדות התובעת, שלקתה באי דיוקים, בסתירות למול מסמכים הרפואיים הנוגעים לה ובטענה שהרופאים שטיפלו בה במשך תקופה ארוכה לא כתבו אמת במסמכים הרפואיים, ולמול חוות דעת מומחה התובעת שהיה נבוך נוכח חוסר יכולתו לקבוע ממצאים בנוגע למצבה של התובעת נוכח סירובה לעבור בדיקות רפואיות בסיסיות נדרשות ואשר סבר, כי ביצוע הליך היסטרוסקופיה אמור להיקבע על ידי מומחה להיסטרוסקופיה, שעה שאין חולק שהוא עצמו אינו מומחה כזה; הובאו עדויות רופאי הנתבעים שטפלו בתובעת ועדות מומחה הנתבעים, שהינן כולן מהימנות ומבוססות בעיני.

ניכר היה שהעדים לא תיאמו גרסאות ביניהן, ניכר היה שהם דוברי אמת ומנסים לשחזר את אשר ארע ולהסביר את שיקוליהם בזמן אמת, ראיתי לפני רופאים מסורים שכל אחד מהם ביצע את עבודתו בהתאם לנתונים שהיו לפניו ולא מצאתי כשלים בתפקודם, בוודאי לא כאלה שיש בהם כדי להטיל עליהם אחריות בנזיקין.

1. נוכח כל האמור לעיל התובענה נדחית.
2. בנסיבות העניין, שעה שהתובעת נקלעה למצב בו נשארה בגופה שארית שליה, הגם שלא הוכחה רשלנות הנתבעים בהקשר זה, איני מוצאת לנכון לעשות צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ו, 26 יוני 2016, בהעדר הצדדים.