1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 13.1.2010 ברח' רמב"ם בראשון לציון. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 9,094 ש"ח, בגין עלות תיקונים ושכר שמאי.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. אין חולק, כי נהג התובע, מר איתי צפני (להלן – "צפני") נסע ברכבו של התובע (להלן – "הרכב") על רח' גבעתי, ופנה ימינה לרח' רמב"ם, תוך שהוא מתעתד לפנות שמאלה, לאחר כמה עשרות מטרים, אל רח' הכוזרי. רח' רמב"ם הוא רחוב דו סטרי, עם נתיב אחד לכל כיוון. גם הנתבע, רכוב על קטנוע (להלן – "הקטנוע"), נסע על אותו קטע כביש של רח' רמב"ם, לאותו כיוון, מאחורי הרכב. בשלב מסוים של פניית הרכב שמאלה, פגע הקטנוע בחלקו השמאלי-קדמי של הרכב, באופן שניזוקו דלת הנהג, מראת הצד השמאלית, הכנף השמאלית-קדמית, והמגן הקדמי. הקטנוע והנתבע נפלו אל הכביש, כשגם לקטנוע נגרמו נזקים (שאינם נדונים בתביעה זו).

4. צפני העיד וטען, כי נסע כדרכו, כי אותת והביט במראות לפני הפנייה שמאלה, וכי לא ראה את הקטנוע אלא כשזה פגע ברכב. צפני גם שלל מכל וכל את גרסתו של הנתבע, שתתואר מייד.

5. הנתבע העיד וטען, כי מתחילה היה בצדו השני של הכביש, לצורך עבודתו, וכי ביצע פניית פרסה על רח' רמב"ם, מאחורי הרכב, שחלף על פניו במהירות גבוהה; כי צפני לא אותת, וכי הוא אף עבר במקצת את הפנייה שמאלה לרח' הכוזרי, ואז ככל הנראה הבין כי טעה, סטה ימינה כדי לאפשר ביצוע פניית פרסה (או פנייה שמאלה בקשת רחבה מאד), ובפתאומיות סטה חזרה שמאלה, באופן שלא איפשר לנתבע לבלום את הקטנוע ולמנוע את ההתנגשות.

6. לא נשמעו עדים נוספים, למרות שצפני סיפר, כי איתו ברכב היה חברו (שלא הוזמן למסור עדות). תמונות הנזק ברכב מלמדות על פגיעה לכל אורך הצד השמאלי-קדמי של הרכב, מדלת הנהג וקדימה, אולם בשל רדידותם נראים הם לעיני תוצאה של פגיעת-התחככות, כאילו היתה זווית חדה למדי בין הרכב לבין הקטנוע ברגע המפגש, ולא של פגיעה חזיתית של הקטנוע בדופן הרכב, בזווית ישרה.

7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בחנתי את תרשים המקום שהוגש מטעם התובע, ואת הערות הנתבע לתרשים זה, ראיתי תמונות הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים ומיקום הפגיעות בהם, ולאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, באמצעות מכוניות צעצוע, הגעתי למסקנה שיש לחלק את האחריות בין שני הנהגים.

8. לא שוכנעתי מטענת הנתבע אודות ההטיה החדה של הרכב שמאלה לכיוון פניית פרסה, לאור הערתי לעיל באשר לעולה מתמונות הנזק. מאידך, גם לא ניתן לקבל באופן גורף את גרסת צפני, בין היתר בשל המחדל שבאי-הזמנתו לעדות של החבר שישב ברכב, ואשר עדותו היתה יכולה לשפוך אור על הדקויות של אופן הנהיגה ברגע שלפני הפגיעה. לפיכך, לא שוכנעתי שהפניה שמאלה נעשתה באופן הראוי, משמאל הנתיב, תוך איתות ולאחר שימוש נאות במראות. אעיר, כי קשה להלום שימוש נאות במראות עם אי-ראיית הקטנוע עד לרגע הפגיעה. משלא שוכנעתי באלמנטים אלה של גרסת התובע, אינני יכול לזקוף לחובת הנתבע פעולה מסוכנת כגון ניסיון עקיפה בצומת, אשר היה בה כדי להטיל עליו אחריות מלאה או כמעט-מלאה. דא עקא, שגם לפוטרו מאחריות לא ניתן, באשר אפילו לגרסתו, קשה לראות מדוע לא הספיק לבלום את הקטנוע, אם התחיל לנסוע אך מטרים ספורים לפני מקום התאונה, ביציאה מפניית פרסה שביצע בעצמו (סמוך מאד לצומת אחר, יש לציין), ולפיכך טרם הספיק לפתח מהירות. יש להסיק, איפוא, כי דעתו היתה מוסחת מהכביש שלפניו, ולפיכך התקצר זמן התגובה שלו.

9. בשים לב לכל האמור לעיל, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם צפני ועל שכם הנתבע ביחס אחריות של 40:60 לחובת הנתבע. לפיכך, על הנתבעים לשאת בחלק היחסי של הנזקים שנגרמו.

10. התובע גם טען לעניין ההוצאות, בשים לב למשך זמן בירורו של תיק זה, שתחילתו בתביעה שהוגשה בשנת 2010 (!). עיינתי בתיק, והגעתי למסקנה כי מרבית העיכוב (כשנתיים, עד אמצע שנת 2012) ניתן לזקוף במישרין לחובת התובע, אשר הגיש מתחילה את התביעה לפי סדר דין מקוצר, נמנע במשך חודשים ארוכים, כדי שנה ויותר, לפעול על פי החלטה שהורתה לו להתאים את כתב התביעה לסדר דין מהיר, והגיש בקשות חוזרות ונשנות, לקויות בזו אחר זו, למתן פסק-דין בהעדר הגנה, עד שלבסוף הוגשה הגנת הנתבע, בספטמבר 2012, לפני שהיה נכון לחתום על פסק-דין. לאור האמור, איני סבור שיש מקום לחרוג בתיק זה מסכום ההוצאות שנהוג לפסוק בתיקים כגון אלה.

11. לא אוכל שלא להעיר הערה אחת לפני סיום: הגם שאיני נוהג להקפיד עם בעלי הדין בתביעות אלה של נזקי רכוש בתאונות דרכים, כי יצרפו לכתבי הטענות תצהירים של הנהגים, הגם שמעיקר הדין כך נכון לעשות, וזאת לאור מוסכמות דיוניות הנוהגות בענף, דומה שבמקרה זה הגדיש הנתבע את הסאה, באופן שצורף תצהיר של פקידת חברת הביטוח (שכלל איננה נתבעת בהליך, אם כי היא נותנת הייצוג המשפטי להגנה) – תצהיר שנערך כשנה וחצי לפני הגשת התביעה, ומאמת עובדות בכתב הגנה, בלא לפרש כלל את שמות הצדדים או מספר ההליך. מתעורר החשש, שמא מדובר בתצהיר אחד, שנעשה בו שימוש פעם אחר פעם, במשך שנים, בתיקים רבים. מאחר שהבחנתי בכך רק בסמוך למתן פסק-הדין, ולא ניתנה לנתבע או לב"כ ההזדמנות להתמודד עם נקודה זו, לא אעשה דבר לבד מהזכרת העניין בפסק-הדין, שמא טעות היא שנפלה בחלקו של ב"כ הנתבע, של צירוף תצהיר שאינו שייך לתיק זה.

12. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,456 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 355 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה (18.7.2010) ועד היום. כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, ד' אדר ב תשע"ד, 06 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.