לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת לתשלום יתרת תמורה בגין אירוע חתונה אשר התקיים בשטחה, ואשר ביחס אליו ניתן שיק על סך 58,000 ₪, אשר לא נפרע.

בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 19.19.2010 התקשרו הצדדים בהסכם שעניינו שכירת שירותי התובעת לצורך עריכת אירוע החתונה של הנתבע ואשתו שהיה מיועד ליום ה - 4.3.2010.

בגין אותו הסכם ניתן בידי התובעת שיק על סך 58,000 אשר לא כובד וזאת על אף שאירוע החתונה התקיים במועד, ובהתאם להזמנה.

במסגרת בקשת רשות להתגונן טען הנתבע כי מטרת ההתקשרות בין הצדדים הייתה לאפשר קיומו של אירוע החתונה בגן האירועים, דהיינו מתחת לכיפת השמיים, אלא שבסופו של יום, ובניגוד להסכמות, התקיימו שלב קבלת הפנים והחופה באוהל אשר הוקם במתחם גן האירועים שעה שכל שטח הגן עובר עבודות פיתוח ושיקום תוך הסרת סממני הגן.

הוסיף הנתבע וטען, במסגרת בקשת הרשות להתגונן, כי אילו היה מודע לכך שהחופה וקבלת הפנים תתקיים באוהל, לא היה מתקשר עם התובעת בהסכם מיום 19.10.2010 וממילא גם לאחר שנודע לנתבע, זמן מה קודם האירוע, על כך שהוקם אוהל, הוסיפו הצדדים והתנו את המשך ההתקשרות ביניהם, בכך שהחופה וקבלת הפנים יתקיימו בחוץ, ככל שמזג האוויר יאפשר זאת.

לשיטת הנתבע – מזג האוויר ביום 4.3.2010 אפשר קיום החופה וקבלת הפנים בגן עצמו, ומכאן שיש לראות את התובעת כמי שהפרה את הסכם ההתקשרות בין הצדדים.

ביום 3.1.2011 ניתנה לנתבע רשות להתגונן בכפוף להפקדת הסך של 58,000 ₪ בקופת ביהמ"ש.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ושמעתי את עדויות הצדדים בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. טעמי להלן.

התביעה שבפני היא תביעה שטרית. על-כן, על הנתבע להרים את הנטל להוכיח מדוע אין מקום לחייבו בתשלום מלוא השטר.

כיוון שבמסגרת בקשת הרשות להתגונן טען הנתבע לכישלון תמורה מלא, השאלה הראשונה אליה אני נדרשת הינה האם אכן ניתן לראות באירועים העובדתיים נשוא התביעה, ככאלה המקימים הצדקה להכרה בכישלון תמורה מלא.

זה המקום לציין כי אין חולק בין הצדדים כי התמורה הכוללת שהוסכמה בין הצדדים ביחס לשירותי התובעת, הועמדה על סך של 63,000 ₪.

[אני ערה לכך שהצדדים התקשרו בתחילה בהסכם במסגרתו עמד שיעור התמורה הכולל על סכום גבוה יותר, אולם מכח נספח ב' לתצהיר התובעת, יש לראות בסכום הנקוב לעיל כמלוא התמורה].

בנוסף, אין חולק כי הנתבע שילם, על חשבון התמורה, סך של 5,000 ₪ ומכאן כי השיק נשוא ההליך שבפני מהווה את היתרה לתשלום מלוא התמורה.

עיון בהסכם ההתקשרות בין הצדדים כמו גם בנספחים ב' ו – ג' לתצהיר התובעת מלמד כי התמורה שולמה בגין מכלול שירותים לרבות השימוש במתחם האתר, האוכל, העיצוב, מערכת הגברה, מסכים וכיוצ"ב.

כמו כן, אין חולק כי לאחר שלב קבלת הפנים והחופה, אמור היה, יתר האירוע להתקיים באולם המצוי במתחם גן האירועים, וזאת גם לשיטת הנתבע.

מעדויות הנתבע, בני משפחתו והעדים הנוספים, עלה כי הטרוניות והטענות באשר לאירוע החתונה, נסובו בעיקר סביב סוגיית האוהל שהוקם, ולא התייחסו ליתר הרכיבים שנזכרו לעיל.

כך לדוגמא אישרו כלל העדים כי המזון אשר ניתן לאורחים היה איכותי וטעים (בעניין זה ראה עדותו של הנתבע במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן עמוד 3 שורה 22, עדותו של מר שמעון מלכה ע' 13 שורה 6 ).

נוכח האמור לעיל, לא ניתן לראות בתובעת כמי שכשלה באספקת כלל השירותים שהוזמנו ממנה, אלא שלכל היותר, יש לראותה כמי שכשלה באספקת חלקם.

יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי לעיתים שינוי ברכיב בודד מתוך מכלול של שירותים, יכול ויצדיק הכרה בכך שהמוצר הכולל, הינו שונה באופן כה מהותי, מזה שהוזמן, עד כי יש לראותו כמוצר אחר ומכאן כי יש גם לראות בדרך התנהלות התובעת ככזו שיש בה כישלון תמורה מלא.

כך לדוגמא יכול ואדם יבקש לרכוש סוודר שארוג מרכיבים אורגניים ובסופו של יום יקבל לידיו סוודר שנארג מרכיבים סינטטיים. גם כשמדובר בשני המקרים בסוודרים, לא ניתן לראות כמקרה כאמור אלא ככישלון תמורה מלא.

במקרה דנא, לא הוכח בפני כי אכן מדובר בכישלון תמורה מלא.

האירוע נחלק במהותו לשני חלקים: השלב של קבלת פנים והחופה, והשלב שלאחרי אלו. אין חולק כי השלב השני התקיים כפי שהוזמן, בדרך שהוזמנה וללא תקלות.

בנוסף, הנתבע לא הוכיח כי קיום קבלת הפנים והחופה תחת כיפת השמיים, היה תנאי בלעדיו אין במסגרת ההתקשרות המקורית.

מעדויות הצדדים עלה כי כבר במועד המפגש לטעימות, אשר התקיים במהלך חודש ינואר, כבר ניצב האוהל ניצב ועמד במקום. עם זאת, לא מצא הנתבע באותו מועד להעלות טענות באשר לקיומו של האוהל אלא לכל היותר, העיר הערות ביחס לעיצובו. הנתבע נשאל בעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית ולא ידע להשיב, מהותית, מדוע לא ביקש, כבר באותה עת, כתנאי להמשך ההתקשרות, כי האוהל יוסר מהמקום.

אוסיף ואציין כי ממילא דרישה להסרת האוהל, תמוהה בעיני, וזאת שעה שמדובר באירוע שהתקיים בתחילת חודש מרץ, לא סביר כי הנתבע ובת זוגתו עצמם, לא יבקשו כי תעמוד לרשותם, לכל הפחות, חלופה, לקיום החופה וקבלת הפנים וזאת שעה שלא ניתן להבטיח שלא ירדו גשמים באותו ערב, ושעה שנראה היה, מתמונת המקום, כי האולם עצמו היה מלא בשולחנות.

לכאורה, הדרישה להקמת האוהל או חלופה סגורה אחרת, צריך היה שתבוא דווקא מן הנתבע.

זה גם המקום לציין כי מצאתי את עדותיהם של הנתבע ואביו כחסרות וככאלו אשר נמצאו בינן לבין ראיות נוספות ועדיות נוספות – סתירות.

כך לדוגמא - במסגרת תצהירי הנתבע ואביו, נכתב כי גילו את דבר קיומו של האוהל, להפתעתם ביום 31.1.2010, ולאחר שכבר התקיים אירוע הטעימות (בעניין זה ראה סעיף 6 לתצהיר הנתבע וסעיף 7 לתצהיר אביו של הנתבע).

עם זאת, במסגרת דיון שמיעת הראיות עלה כי כבר באירוע הטעימות, חזו הנתבע ואביו באוהל ומכאן שלא ברורה "הפתעתם" ביום ה – 31.1.2010 כפי הנטען בתצהירי העדות הראשית מטעמם.

במסגרת סעיפים 26 – 30 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, הועלו טענות מרובות הנוגעות לקבלת הפנים, לרבות לעניין הצפיפות, אפשרות תיעוד החתונה, איכות התאורה וכיוצ"ב.

עם זאת, עיון בבקשת הרשות להתגונן, מלמדת כי טענות אלו, לא מצאו מקומן באותה בקשה. יש להדגיש כי בקשת הרשות להתגונן הוגשה חודשים ספורים לאחר אירוע החתונה כאשר סביר, שבאותה עת, היו האירועים "טריים" בזכרונו והוא היה מודע היטב לכלל הנתונים.

מעבר לעובדה כי מדובר, בהרחבת חזית אסורה, יש בציון עובדות אלו כדי עדות כבושה אשר יקשה עלי לקבלה.

הנתבעים ביקשו לצרף לעיוני תמלילי שיחות שנערכו בינם לבין מי מנציגי התובעת. דווקא מתמלילים אלו עולה, כי הנתבע לא סבר שמדובר במקרה של כישלון תמורה מלא, אלא שהוא ביקש להפחית מהחיוב הכולל, בשל טענותיו לעניין דרך קיום החופה וקבלת הפנים. מאותו תמליל עולה כי אביו של הנתבע מציע למנהל התובעת להפחית 20,000 ₪ מסך התמורה הכולל, ולשלם את היתרה. זה המקום לציין כי לשיטת הנתבע אותה הקלטה בוצעה ימים ספורים לאחר אירוע החתונה ותוך שכלל הנתונים והעובדות מצויות בפני הנתבע (בעניין זה ראה עמוד 18 לתמליל שורה 14).

בתמליל זה יש כדי גילוי דעת של ממש מצד הנתבע עצמו כי לא מדובר בכישלון תמורה מלא.

מכלל העדויות עלה כי חלק לא מבוטל של המגעים בין הצדדים התקיים בין מנהל התובעת לאביו של הנתבע. במסגרת חקירתו הנגדית של אבי הנתבע, מר רחמים מלכה, אישר מר מלכה במפורש ובתום הלב, כי אינו סבור שאין לשלם תשלום כלשהו בגין אירוע החתונה, אלא שהיה מקום להפחית מסכום התמורה הכולל, סך של 20,000 ₪, עקב התנהלות התובעת (בעניין זה ראה עמוד 25 שורות 20 – 24 לפרוטוקול הדיון).

הנתבע עצמו נחקר פעמיים. פעם אחת במסגרת בקשת הרשות להתגונן ביום 12.12.2010, ופעם נוספת בדיון שנקבע לשמיעת הראיות. מעדותו עלה כי אין לו, ולא היו לו למעשה, טענות כלפי התובעת למעט לעצם קיום קבלת הפנים והחופה באוהל חלף עריכתם בגן הפתוח.

אמנם, הנתבע טען לעוגמת נפש מרובה שעה שהחופה לא נערכה תחת כיפת השמיים, ואולם הוא גם אישר כי יתר התחייבויות התובעת, קוימו.

אשר על כן, לא נותר לי אלא להורות, כי לכל היותר, מדובר בכישלון תמורה חלקי.

באשר לכישלון התמורה החלקי, יש לאבחן בין נתונים ועובדות שונות, אשר הצדדים מצאו להביא בפני.

בכל הנוגע לדרך עיצוב האוהל, או נתונים הנוגעים להתנהלות התובעת במסגרתו, היו עיקר טענות הנתבע, בגדר הרחבת חזית כפי שצוין לעיל.

למעלה מכך, עיון בתמונות החתונה ובדיסק של הווידיאו, אינם מלמדים על קיומה של צפיפות או עשן.

בעניין זה אציין כי אני מודעת לכך שהתמונות, כמו עבודת צילום הווידיאו, ערוכים על מנת לשקף את המיטב שבאירוע.

עם זאת, אלו התמונות היחידות שהוצגו בפני.

בכל הנוגע, לעצם העמדתו של האוהל, הוכח בפני כי מספר ימים קודם האירוע, הוסכם בין הצדדים, כתוספת להסכם ההתקשרות, כי החופה תתקיים תחת כיפר השמיים, ככל שתנאי מזג האוויר יאפשרו זאת.

מתוך אותה הסכמה ניתן ללמוד, כי בכל הנוגע לקבלת הפנים, ממילא לא הוסכם כי זו תתקיים בחוץ, וכל שנותר הוא שאלת מקום עריכתה של החופה.

הצדדים היו חלוקים בפרשנותם את ההסכמה המאוחרת, או למעשה, איזו משמעות יש לייחס למילים: "במידה ומזג האוויר יאפשר זאת".

בעניין זה הוכחו בפני הנתונים הבאים:

• עד כארבעה ימים קודם אירוע חתונתו של הנתבע, התקיימה מערכת מזג אוויר חורפית, במסגרתה ירדו כמויות גדולות מאוד, חריגות בהיקפן, של ממטרים.
• בארבעת הימים שקדמו לחתונת הנתבע, לא ירדו גשמים.

(בעניין זה ראה עדותו של מר עמוס פורת- מנהל אגף אקלים בשירות המטרולוגי , עמוד 9 שורות 13-14, ומוצג ת/1).

נוכח נתונים אלו, טען הנתבע כי לא הייתה כל מניעה לערוך את החופה בחוץ, ואילו התובעת טענה כי היקף הגשמים אשר ירדו קודם לכן, מנעו קיומה של החופה בחוץ, וזאת תוך מתן הדעת לתנאי המקום.

בפועל, הוכח בפני כי היקף הגשמים גרם לכך שהקרקע הייתה מלאת בוץ וספוגה, ומזג האוויר היה קר מאוד בערב.

היה זו דודו של הנתבע אשר לדוגמא העיד כי צפה בבוץ על גבי בימת החופה המוגבהת. ככל שתתקבל עדותו זו כלשונה, לא נותר אלא להסיק כיצד היה מקום החופה נראה, אילו התקיים בחוץ, כאשר מאות אנשים מגיעים לאותו מקום.

עם זאת, ככל שבכך היו העובדות הנוגעות למקום האירוע מתמצות, דומה כי היה אפשר להותיר את ההחלטה, על תוצאותיה, לשיקול דעתם של הנתבע ורעייתו.

ואולם, הוכח בפני כי לנתונים אלו הצטרפה עובדה נוספת, שלא הייתה בשליטת הנתבע, והיא ביצוען של עבודות שיקום או טיפול בגן עצמו.

הוכח בפני כי התובעת החלה בביצוע עבודות בגן, בשל הצפות, בהיקף מאוד נרחב, תוך הסרת מצעי דשא, עבודה עם טרקטורים, הסרת וחידוש צמחייה וכיוצא באלו.

נוכח כך, גם אילו היו, שני הצדדים, מסכימים כי תנאי מזג האוויר מאפשרים עריכת החופה בחוץ, מעשית, לא ניתן היה לעשות כן.

למעלה מכך, הוכח בפני כי בעת שהאורחים שהו באוהל, לא הופעלה התאורה מחוץ לאוהל, הגם שתאורה כזו קיימת.

הדעת נותנת כי בעלי עסק המתגאים בכך שבית העסק נמצא בתוך גן פורח, יוודאו כי ניתן יהיה לחזות באותו גן, ולא יימנעו מהדלקת התאורה תוך שהם מונעים מהאורחים אפשרות להתרשם מאופיו של המקום וזאת גם כאשר האירוע עצמו מתקיים באוהל.

הסיבה היחידה להימנע מהדלקת האורות, הייתה מצבו של הגן, כפי שהיה במועד האירוע של הנתבע.

מכלל הראיות שבפני עלה כי התובעת פעלה, מעשית, על מנת למנוע מהאורחים אפשרות לצפות בעבודות המתבצעות במקום, תוך שה"שרוול" המוביל אותם לאוהל, מתחיל מייד בחנייה, ותוך שהתאורה בתוך האוהל, מונעת צפייה החוצה.

נוכח כך, גם אילו תתקבלנה כל טענות התובעת על פיהן הסכים הנתבע, והיה מודע לכך שהאירוע יתקיים באוהל, ספק בעיני אם ידע, במקביל, כי כל "התפאורה החיצונית" של הגן, לא תהיה קיימת, ולא יעשה בה שימוש.

אילו הייתה התביעה המונחת בפני תביעה חוזית, יכול והיה, נוכח האמור לעיל, מקום לדון בשאלת המשמעות שיש לייחס למסקנתי דלעיל.

עם זאת, שעה שעסקינן בתביעה שטרית, ולאפשרות קיומו של כישלון תמורה חלקי בלבד, הרי יש למסקנות אלו משמעות והשלכות.

בהתאם לפסיקתו של ביהמ"ש העליון, שעה שמדובר בכישלון תמורה חלקי, על הנתבע, מושך השיק, להוכיח כמותית מה הוא אותו סכום אותו יש להפחית מן התמורה הכוללת.

ויובהר – אין די בטענה כללית בדבר כישלון תמורה חלקי, או אפילו בהוכחת העובדה כי היה במקרה זה כישלון תמורה חלקי, אלא שעל הנתבע להביא ראיות של ממש באשר לסכום הקיזוז מתוך התמורה הכוללת.

בעניין זה כשל הנתבע לחלוטין.

לא הוצגו בפני ראיות מכוחן ניתן ללמוד מהו הסכום אותו יש להפחית מסכום התמורה הכוללת. במסגרת החקירה הנגדית, טען אביו של הנתבע, כי ערך בירורים באשר לפערי המחיר בין קיום אירוע באולם לקיום אירוע בגן אירועים, ומכאן הסכום אותו ביקש להפחית.

טענה זו לא נזכרה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, לא הובאו לי ראיות באשר לביצוע אותו בירור, תוצאותיו, הצעות מחיר או חוו"ד ממנה ניתן להסיק כי אכן קיים פער במחירים, ולמעלה מכך שיעורו של אותו פער.

לא ניתן לטעון טענות כלליות, בדיעבד, ללא תימוכין, שעה שמדובר בתביעה שטרית.

למעשה לא הוכח כי נגרם לנתבע נזק לכשהו למעט טענה בדבר עוגמת נפש.

במסגרת מכתב הפנייה של הנתבע לתובעות נטען לנזק בשיעור של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש (ראה נספח 6 לתצהיר הנתבע). במסגרת התמליל נטען לנזק של 20,000 ₪.

באשר לטענה בדבר היות השטר , שטר לביטחון, יובהר כי לא היה באותו רישום כדי למנוע הגשתו לביצוע, וממילא הביטחון יכול ויהא לעצם קיום האירוע ולא לכל פרט ופרט במסגרתו, וזאת שעה שמדובר ביתרת התשלום בגין האירוע בכללותו. עוד אציין כי לכאורה קבלת פרשנותו של הנתבע באשר למהותו של השטר, משמעותה איון כל משמעותו של השטר, ככזה.

עוד יודגש כי ממילא לא הוכיח הנתבע, כי "הביטחון" או המגבלה בשטר או מימושו, התייחסו דווקא לאותם נתונים להם טוען הנתבע במסגרת ההליך שבפני.

משלא הרים הנתבע את הנטל להוכיח מהו שיעור כישלון התמורה, אין אלא לדחות את התנגדותו לביצוע השטר, וכך אני מורה.

סוף דבר

ממכלול הטעמים שנמנו לעיל, התביעה מתקבלת.

הליכי ההוצאה לפועל ישופעלו.

הסכום שהופקד על ידי הנתבע לצורך מתן הרשות להתגונן, יועבר לתובעת באמצעות בא כוחה.

לאחר שנתתי דעתי לכלל הסוגיות הצריכות לעניין, נוכח תוכן החלטתי, ועל אף ההכרעה בסופו של ההליך, איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות.

בשולי פסק הדין אציין כי הגם שהצדדים התייחסו במסגרת הסיכומים לסוגיית הפקדת הכספים בקופת בית המשפט והשלכותיה, הרי שאין בית המשפט מכריע בסוגיות הנתונות לשיקול דעתה של לשכת ההוצאה לפועל, ושמורות לצדדים טענותיהם בעניין זה.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

עוד מופנית שימת לב המזכירות לכך שהוגשו על ידי הצדדים דיסקים שונים (התובעת נתוני שירות מטאורולוגי ת/1, הנתבעים תמונות-וידאו ותמליל). הללו יישמרו בתיק עזר.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 במרץ 2013, בהעדר הצדדים.