1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה, בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 23.12.2009 בין כלי רכב, מ"ר 25-007-51 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 82-102-15 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת ובחזקתה (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי בעוד רכב התובעת נוסע כדין ברחוב אבן גבירול בתל אביב הגיח רכב הנתבעת ופגע בו בעוצמה כאשר המשטרה דולקת אחרי הנתבעת. לטענת התובעת, בגין התאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים גדולים, שהוערכו על ידי שמאי רכב, ואשר התובעת כמבטחת שילמה עבור תיקונו ובגין ירידת הערך שנגרמה לרכב התובעת, ועתה תובעת מהנתבעת את השבת הכספים ששילמה למבוטחה.

מנגד, מעלה הנתבעת מספר טענות פרוצדוראליות ולגופו של עניין. מבחינה פרוצדוראלית, טוענת הנתבעת כי כתב התביעה הומצא לידיה בשיהוי של שש שנים וחצי וגרמה לה לנזק ראייתי (בדמות אי יכולת לבדוק את רכב התובעת ואי היכולת להביא עדים), כי לא צורף לכתב התביעה תצהיר כדין, כי לא צורף לכתב התביעה הדיווח על התאונה מצד מבוטח התובעת, כי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה חסרה ואינה כוללת צילומי רכב התובעת, הוראות תשלום ופוליסת הרכב. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי התאונה נגרמה ברשלנותו של נהג רכב התובעת אשר יצאה מחניה מצד ימין של הדרך ונסע לאחור כך שלא הספיקה לעצור את רכבה והתנגשה ברכב התובעת. עוד מבקשת הנתבעת לציין כי המשטרה לא דלקה אחריה אלא הגיעה לזירת התאונה בעקבות התאונה. באשר להיקף הנזק הנטען, טוענת הנתבעת כי לא הוצגו אסמכתאות המצביעות על תשלום בפועל, לא ברור אם קוזזה השתתפות עצמית של המבוטח בגין הפעלת הכיסוי הביטוחי, וכי יש לקזז 1/3 מע"מ בהתאם לאסמכתא שצורפה לכתב התביעה המאשרת כי יש לגבות רק 2/3 מע"מ בגין רכב התובעת.

למעשה, המחלוקות בין הצדדים, היא הן בשאלה האם כתב התביעה יכול לעמוד לאור כשלים פרוצדוראליים שבו, הן בשאלה על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה והן בשאלה מהו היקף הנזק שהנתבעת חייבת לשלם לתובעת, אם בכלל.

3. בפתח ישיבת ההוכחות, טענו ב"כ הצדדים לעניין הכשלים הפרוצדוראליים שבכתב התביעה לכאורה, והן לעניין קובץ המסמכים שהגישה התובעת שבוע ימים עובר לישיבת ההוכחות, המכיל טופס הודעה על התאונה, תמונות נזק ותיק משטרה, אשר בית המשפט קבע כי הכרעה בעניינם תינתן במסגרת פסק דין זה.

4. בישיבה ההוכחות, הוצגו ראיות התובעת, ובכלל זה טופס ההודעה על התאונה (ת/1) ותמונות הנזק לרכב התובעת (ת/2), והעידו נהג רכב התובעת והנתבעת.

עתה נותר להכריע בתובענה על כל הסוגיות העולות ממנה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, מהנימוקים וכפי האמור להלן:

טענות פרוצדוראליות

5.1. באשר לקובץ המסמכים שהוגש לבית המשפט שבוע ימים עובר לדיון, מבלי שצורף לכתב התביעה, הדין הוא עם התובעת.

לקובץ מסמכים זה צורף טופס הודעה על התאונה שחתום עליו נהג רכב התובעת, תמונות נזק לרכב התובעת ותיק המשטרה המכיל כתב אישום, בקשת המדינה להאריך את תקופת הפסילה המנהלית של הנתבעת מלהחזיק רישיון נהיגה והחלטת בית המשפט לתעבורה בבקשה זו.

לא ברור מדוע יש במסמכים אלו כדי להפתיע את הנתבעת. הרי עובדת קיומו של ההליך הפלילי בבית המשפט לתעבורה הוא בידיעתה, כפי שהיא מאשרת בעדותה (עמ' 8, שורות 11-10 לפרוטוקול). טופס ההודעה על התאונה ותמונות הנזק לרכב התובעת המצביעות על עוצמת הפגיעה של רכב הנתבעת ברכב התובעת, אינם מכילים כל פרט שלא ניתן היה לדעת מההליך הפלילי. מכאן, שלא ברורה טרוניית ב"כ הנתבעת.

זאת ועוד, על אף שהייתה חובה לגלות מסמכים אלו עוד בכתב התביעה, כמצוות תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, סבורני כי בנסיבות העניין אין להיצמד לפרוצדורה, שכן היצמדות לדין הפרוצדוראלי משמעותה ליתן לחוטא לצאת נשכר או ליתן לו ליהנות מההפקר של בעל הדין שכנגד.

5.2. באשר לטענת הנתבעת בעניין המצאת כתב התביעה בשיהוי ניכר, אני סבור כי הצדק אינו עמה. מדובר בתאונה שבגינה נפסלה הנתבעת מלהחזיק רישיון נהיגה באמצעות פסילה מנהלית, בת מספר חודשים, ולאחר מכן אף הורשעה הנתבעת בדין והפסילה הוארכה, כך שבסופו של יום הנתבעת הייתה מנועה מלהחזיק רישיון נהיגה במשך תקופה של שנתיים, כפי שגם הנתבעת בעצמה מאשרת בעדותה בבית המשפט (עמ' 7, שורות 10-7 לפרוטוקול). במסגרת כתב האישום שהוגש נגד הנתבעת בבית המשפט לתעבורה, נטען כי הנתבעת, באמצעות הרכב שהיה נהוג על ידה בעת התאונה, פגעה ברכב התובעת, כאשר עלה חשד ממשי של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. מכאן, שהיה על הנתבעת להכיר ולהבין כי בגין תאונה זו תוגש נגדה תביעה אזרחית. אין מדובר על מקרה בו הנתבעת לא הייתה מודעת לעצם קיום התאונה או לעצם הנזק שנגרם לרכב התובעת, שהרי התאונה והנזק צוינו בהליך הפלילי שנפתח נגדה. מה עוד, שבמסגרת ההליך הפלילי שנפתח נגדה, לא העלו הנתבעת ובא כוחה כל טענה בעניין עדים שיכולים, כביכול, להעיד כי התאונה לא ארעה ברשלנותה. מכאן, שמסופקני אם יכולה הייתה הנתבעת לאתר עדים כאלה לצורך התובענה דנן. ולעניין אי היכולת לבדוק את רכב התובעת, הרי שלא ברור מה הטרוניה שמעלה הנתבעת. רכב התובעת נבדק על ידי שמאי רכב ביום 27.12.2009, קרי ארבעה ימים בלבד לאחר מועד התאונה. כך שלא ברור מה האינטרס של שמאי רכב מקצועי להגדיל את היקף הנזק ולחטוא במקצועיותו. יתירה מזאת, אם סבורה הייתה הנתבעת כי הנזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה קטן יותר מהנזק שהוערך על ידי שמאי התובעת, הרי שיכולה הייתה להתכבד ולהגיש שומה נגדית, שלעיתים ניתן אף לבססה שלא באמצעות בדיקה ישירה של הרכב, או לכל הפחות, לדרוש את חקירתו של שמאי התובעת.

לכן, איני יכול לקבל את טענת הנתבעת, לפיה נגרם לה נזק ראייתי, בדמות אי יכולת לבדוק את נזקי רכב התובעת ואי היכולת לאתר עדים.

5.3. באשר לאי צירוף תצהיר כדין לכתב התביעה, אומר כי אכן צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי התצהיר שצורף לכתב התביעה מתייחס לכתב טענות אחר, וכי אין מדובר בטעות בניסוח גרידא, וראיה לכך התאריך אותו נושא תצהיר זה, שהינו עובר למועד קרות התאונה. ברם, גם כאן, סבורני כי כשל טכני זה של התובעת מלצרף תצהיר התומך בכתב התביעה בסדר דין מהיר, שסבורני כי לא נועד להטעות את בית המשפט או לנצל לרעה הליכי בית המשפט, אין בו כדי להביא לדחיית התביעה, מהנימוקים אותן ציינתי בסעיפים 5.1 ו- 5.2.

לגופו של עניין

5.4. ככלל, אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, על פני גרסתה של הנתבעת שהותירה בי רושם של חוסר מהימנות.

אמנם, גרסתו של נהג רכב התובעת הייתה מבולבלת במעט. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מהתרשמותי מעדותה של הנתבעת, שהייתה מתחמקת, מהוססת ומופרכת.

כך למשל, כאשר נשאלה הנתבעת לגבי נסיבות התאונה, תיארה נסיבות שונות בתכלית מהנסיבות המתוארות בכתב האישום שהוגשה נגדה והמוזכרות גם בהחלטתו של בית המשפט לתעבורה בבקשה להארכת הפסילה המנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה. כך למשל, מציינת הנתבעת כי לא הייתה מיוצגת בהליך הפלילי, הגם שמעיון בתיק המשטרה עולה כי היא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד בשם אורנה צדוק.

למעלה מזאת, הנתבעת מאשרת כי רישיונה נשלל למשך שנתיים, דבר שכשלעצמו מעיד על חומרת מעשיה, בין היתר נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבגינה ארעה התאונה.

5.5. איני מקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התאונה ארעה בנסיבות שרכב התובעת יצא מחניה בנסיעה לאחור. גם אם גרסה זו הייתה נכונה הרי שהנתבעת לא מפרטת מה היה מהלך התאונה, הכיצד לא הבחינה ברכב התובעת היוצא מן החניה, באיזו מהירות נסיעה נסעה, באיזה נתיב נסיעה הסיעה את רכבה עובר לתאונה. לא מן הנמנע כי הנתבעת אינה יכולה לתת פרטים אלו מאחר שבזמן התאונה הייתה נתונה תחת השפעת אלכוהול לאחר שנטלה תרופה.

ההסבר של הנתבעת לפיה לא הבחינה ברכב התובעת נוסע לאחור (עמ' 7, שורות 17-16 לפרוטוקול), היא טענה בלתי מפורטת, בלתי מבוססת ונטענה בעלמא, ולטעמי, נועדה להפחית מעצמה את מידת החומרה שבמעשיה.

5.6. משכך, אני משוכנע כי התאונה ארעה בנסיבות שרכב הנתבעת שהוסע במהירות, תוך התעלמות ממצב התנועה בכביש ומבלי ליתן את דעתה לכלי רכב בכביש, התנגש ברכב התובעת בעוצמה רבה לאחר שתחילה פגע באוטובוס, עלה על אי תנועה ולאחר מכן פגע ברכב התובעת, הכל כאשר הנתבעת נתונה תחת השפעת אלכוהול בשילוב עם כדורי הרגעה, מסוג קלונקס, כפי שב"כ הנתבעת בהליך הפלילי טען במעמד הדיון בבקשה להארכת הפסילה המנהלית, כי הנתבעת נטלה בבוקר יום התאונה.

יובהר, כי מסקנתי בדבר היות הנתבעת תחת השפעת אלכוהול, מבוססת על יסוד תיק המשטרה, ועל אי יכולתה של הנתבעת לבצע בדיקת נשיפה, סירובה לבצע בדיקת דם, בהתאם לסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), ועל יסוד עדותו של נהג רכב התובעת, שהעיד כי מיד לאחר התאונה הבחין בנתבעת שהייתה נראית לו שתויה. שילוב נתונים זה די בו לדעתי כדי לקבוע כי הנתבעת הייתה נתונה תחת השפעת אלכוהול בשילוב חומרי הרגעה.

5.7. כך למעשה, הפרה הנתבעת את האיסור בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, כאמור בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.

5.8. לא מצאתי להטיל על נהג רכב התובעת כל אשם תורם, באשר שוכנעתי כי לא יכול היה למנוע את התאונה ולא הבחין ברכב הנתבעת שהגיח אליו במהירות מאחור.

מכאן, שהאחריות לקרות התאונה חלה במלואה על הנתבעת.

5.9. באשר להיקף הנזק הנטען, טוענת הנתבעת כי לא הוצגו אסמכתאות המצביעות על תשלום בפועל, לא ברור אם קוזזה השתתפות עצמית של המבוטח בגין הפעלת הכיסוי הביטוחי, וכי יש לקזז 1/3 מע"מ בהתאם לאסמכתא שצורפה לכתב התביעה המאשרת כי יש לגבות רק 2/3 מע"מ בגין רכב התובעת.

בעניין זה אומר, כי יש דברים בגו.

אכן לא צורפו אסמכתאות המצביעות על תשלום בפועל למבוטח התובעת או למוסך המתקן את נזקי רכב התובעת, זולת אסמכתא המעידה על התשלום שנגבה מהמבוטח בסך של 4,765 ₪. כך למשל, לא צורפה חשבונית תיקון. כך למשל, אין כל אסמכתא המצביע על הפחתה שנעשה בשיעור 1/3 מהמע"מ מאחר שמבוטח התובעת מזדכה במע"מ.

יחד עם זאת, מאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שאני קובע, על דרך של אומדנה, כי יש להפחית שיעור של 25% מסכום התביעה.

לפיכך, התביעה מתקבלת חלקית, באופן שהנתבעת תשלם לתובעת שיעור של 75% מסכום התביעה.

6. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 37,500 ₪, שהינו 75% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד המצאת כתב התביעה המתוקן לידי הנתבעת (16.06.2016) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.