06 אוגוסט 2014

1. זהו פס"ד בתביעת התובע להבטחת הכנסה, לאחר שהמוסד שלל את זכאותו בגין שימוש ברכב.
2. הרקע לתביעה:

א. התובע, יליד 1945, ואשתו , ילידת 1948, הינם בדואים המתגוררים באוהל ובקרוון, בשטח המנזר הנוצרי שבדיר ראפאת.

ב. התובע הגיש בעבר תביעה להבטחת הכנסה בתיק בל 11215/08 בגין תקופה שמיום 7/07 ועד 5/08 – תביעה שנדחתה בשל שימוש ברכב ואשר שלל את זכאותו לגמלה. ערעור שהוגש על פס"ד זה (עב"ל 142/10) נדחה (להלן: פסה"ד הקודם). יוער כי פסה"ד הקודם התברר בבית הדין ע"פ הדין שחל באותה תקופה.

ג. התביעה נשואת פס"ד זה מוגשת עקב חוב שיצר הנתבע לתובע בגין גימלת הבטחת הכנסה שקיבל בתקופה שמ-6/08 -12/09, כשעל פי תחקיר הנתבע – התובע עושה מנהג בעלים, אף ביותר מרכב אחד, וכי ליד ביתו נמצאו חונים מספר רכבים, שלפחות בחלקם עשה שימוש קבוע.

ד. בפלוגתאות שנוסחו בדיון המוקדם נקבעו שתי פלוגתאות:
האחת - האם עשה התובע שימוש קבוע ברכב (באופן השולל את זכאותו להבטחת הכנסה),
והשניה - מה התקופה הרלבנטית לתביעה זו.
מסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת לעניין התקופה הרלבנטית (6/08 -12/09), וכי המחלוקת היחידה הינה לעניין השימוש ברכב.

ה. כידוע בג"ץ 10662/04, סלאח חסן ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: בג"ץ סלאח), שינה את הכללים בעניין שלילה גורפת של גמלת הבטחת הכנסה בשל שימוש ברכב, כשתחולת פסה"ד - 6 חודשים מיום מתן פסה"ד, וכי גם תיקון 40 של חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 שתוקן לאור החלטת הבג"ץ, נכנס לתוקף ב- 9/12.

ו. לאור זאת נבחן את עניינו של התובע משני היבטים: האחד, בהיבט העובדתי, והאם התובע עשה שימוש קבוע ברכב; האם נהג ברכב מנהג בעלים, והאם נכונה הטענה כי עשה שימוש אף ביותר מרכב אחד (והאם יש שינוי של ממש בין המצב שנדון בפסה"ד הקודם לבין המצב העכשווי ). השני : ההיבט המשפטי, האם פסיקת בג"ץ סלאח חלה עליו, וככל שכן – האם המצב העובדתי של התובע - כפי שיוכח בתיק זה – מזכה אותו להבטחת הכנסה גם לפי פסיקת בג"ץ סלאח.

1. דיון:
   ההיבט העובדתי:

א. אציין כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את העדויות בתיק ועיינתי במלוא המסמכים – מסקנתי היא כי התובע נהג ברכב מנהג בעלים, עשה שימוש לכל צרכיו (ולא רק לצרכים רפואיים, ואף עשה שימוש באופן קבוע ביותר מרכב אחד, כפי שיפורט בהמשך. בכל מקרה – מצבו לא השתנה מבחינה עובדתית מהמצב שנדון בפסה"ד הקודם בעניינו.

ב. בכתב התביעה מיום 19/7/10 כתב התובע כי:
"הרכב אינו בבעלותי ולא בשימושי. ברכב שעליו הצהרתי אם אני נוסע - אך ורק למתן שימוש רפואי בלבד כשיש צורך", כשאשתי מקבלת התקפת אפילפסיה בד"כ הילדים מגישים את מלוא העזרה של קניות, קופ"ח ומסיעים אותנו ללשכת התעסוקה"...(ההדגשה לא במקור – י.ש).
יצויין כבר עתה כי הטענה בדבר שימוש ברכב לצרכים רפואיים – כלל לא הוכחה, ולא הובא כל מסמך המאשש זאת, אף כי התובע חזר על טענה זו מס' פעמים (כפי שאתייחס לכך בהמשך). כך גם הטענה כי הילדים מסיעים אותו, לקניות, לנסיעה לקופ"ח וכד' התבררה כלא נכונה, וכי אין חולק – אפילו לגרסתו – כי ביחס לרכב של בנו טאלב עשה שימוש ברכב כל אימת שנזקק לו.

ג. בתצהירו מיום 15/1/12 הצהיר התובע כי:
"בתקופה הרלבנטית לתביעה השתמשתי ברכב של אחד הבנים, טאלב, בתדירות של 2-3 פעמים בשבוע כדי לנסוע לקופת חולים בשביל אשתי או בשבילי, או לעשות קניות בבית שמש, מאחר שאין לי אפשרות להגיע לבית שמש ללא רכב"(ההדגשה לא במקור – י.ש).

ד. בהצהרה לפקיד התביעות מיום 31/7/08 (נ/1) הצהיר התובע:
"אני משתמש ברכב של הבן סלאח כשהרכב נמצא ליד הבית אני נוסע אולי פעם עד פעמיים בשבוע ברכב לסידורים וקופת חולים וקניות גם כשהילדים באים אני לוקח רכב לסידורים". (ההדגשות אינן במקור –י.ש).
יצויין כי בסיכומים טוענת ב"כ התובע, כי נפלה טעות ברישום ההצהרה,
וכי הכוונה הייתה לבן טאלב.
אלא, שכפי שיובהר להלן, לא ניתן לקבל טענה זו:
ראשית, על פניו, פקיד התביעות רשם מפיו של התובע את מה שאמר, ולא ייתכן שהפקיד כתב זאת על דעת עצמו, מבלי שהתובע אמר לו זאת באופן מפורש. התובע אף חתם על הצהרה זו ומן הסתם היה מתקן את דבריו (או את הרישום המטעה, כטענתו), לו אכן היה מדובר בטעות.
שנית: התובע השיב בנ/3, כשנשאל באיזה רכב הוא משתמש , השיב "אני מבקש מאחד הילדים שאני צריך". אמנם המשיך ואמר כי הוא מבקש "מהילד טלאב שגר בלוד, ויש לו רכב טויוטה טנדר לבן", אך תשובתו הספונטנית לא הייתה: "אני מבקש מטאלב", אלא "אני מבקש מאחד הילדים". (ההדגשה לא במקור – י.ש). משמע שלעיתים אכן מבקש מטאלב ולפעמים – כפי שאמר גם בנ/1 – מסלאח.
עוד יצויין , כי התובע נשאל (נ/3 עמ' 1) כיצד הגיע לחקירה בביטוח לאומי והוא השיב (בהתאם לאמור בכתב תביעתו) שסלאח לקח אותו ברכבו. ענין זה מעורר שאלה - ומדוע לא יכול היה – לגרסתו – לקחת את הרכב של טאלב בעצמו, ולהסביר שזה במסגרת הפעמים שנזקק לרכב. מדוע נזקק לסלאח שיביא אותו לחקירה?! לעניין זה יצויין כי סלאח השיב לעניין שימוש אביו ברכבים כי "הוא לא השתמש ברכבים אחרים. יש טנדר טויטה ששייך לטאלב ומתי שהוא צריך אותו הוא ביקש מטאלב (עמ' 14 שרות 9-10). משמע, גם לשיטתו של התובע וגם של בנו סאלח - הרכב של טאלב היה זמין ליד הבית, כך שעל פניו דבריו התשובה כי הבן סלאח הוא זה שלקח אותו לחקירה בביטוח לאומי אינה מתקבלת כסבירה.
בכל מקרה, מתוך תצהירו של סלאח – הוא עצמו גר חלק מהזמן ליד הוריו בדיר ראפאת, ורכבו חנה – כפי שהעיד גם התובע – ליד הבית - ולכן אף קיימת סבירות גבוהה כי לקח אף ממנו את הרכב כפי שנרשם בנ/1, מה גם שהתובע עצמו העיד כי לוקח את הרכב "כשהילדים מגיעים", וגם סלאח אחד מהם. מסקנת הדברים הינה כי בנ/1 לא נפלה כל טעות, וכי התובע אכן עשה שימוש גם ברכב של סאלח.

ה. באיזה תדירות לוקח התובע את הרכב?
בחקירתו (נ/3 ) נשאל עוד התובע:
ש. באיזה תדירות אתה נוהג ברכב?
ת.אני נוהג ברכב בערך פעמיים בחודש
ש. איפה הרכב טנדר טיוטה חונה בד"כ?
ת. הוא היה חונה אצלי כל הזמן מאז שנקנה.
ש. מתי פעם אחרונה נהגת ברכב הטיוטה?
ת.לפני חודש נסעתי לבית שמש לקחת את האשה לקופ"ח.
ש. על (שם מי) הביטוח ברכב?
ת. הכל על שם הבן טאלב
....
ש. לפי בדיקה שביטוח לאומי עשה את המשתמש ברכב של טאלב יותר ממה שאתה אומר.
ת. זה נכון. אני נוסע ברכב של טאלב פעם פעמיים בשבוע בערך אבל אני נוסע לצורך קופ"ח ותרופות אין לי סידורים אחרים.
ש. כמה זמן זה בצורה הזו שאתה נוהג ברכב של טאלב?
ת. ממזמן, ממתי שהוא קנה אותו ועד עכשיו". (ההדגשה לא במקור – י.ש).

ו. כפי שניתן לראות מהאמור לעיל – התובע משנה גרסתו מספר פעמים בשאלה באיזו תדירות הוא לוקח את הרכב מילדיו. תשובתו נעה בין פעם פעמיים בחודש לבין פעם פעמיים בשבוע, כאשר בכל מקרה, התובע מודה למעשה כי הוא עושה שימוש ברכב לכל צרכיו.

ז. ונקודה נוספת: בחקירתו הנגדית בבית הדין (עמ' 9) נשאל התובע על המכוניות של טאלב והוא השיב:
"ת. כן, לאח שלו איברהים יש רכבים בשם החברה
ש. והיכן חונים הרכבים?
ת. יש מגרש בלוד של הרכבים
ז. הם חונים לפעמים ליד הבית?
ת. אם הוא לוקח את הרכב הוא מחנה ליד הבית
ש. ליד הבית יש רק רכב אחד?
ת. לי אין רכב. אני מבקש רכב מטאלב, כאשר יש לו את הרכב הזה. ליד הבית שלי חונה רק רכב אחד (ההדגשה לא במקור – י.ש).

ח. אלא, שחוקר הנתבע, מר אמסלם, מצא מס' רכבים החונים ליד הבית וצילם אותם (כעולה מנ/5). משמע - במועד החקירה היו ליד ביתו מס' רכבים. עוד עולה (נ/4) כי לטאלב יש מספר רכבים הרשומים על שמו (והוא לא דאג לשנות את הרישום, למרות שטען שחלקם אינם שמישים עוד). ע"פ נ/4 – לטאלב שעוסק במכירת רכבים, היו בו זמנית 4 רכבים על שמו ולסלאח – 3. עוד עולה כי גם לבתו פאטמה - יש רכב אחד שרשום על שמה (גם בתקופה שלא היה לה רישיון, כפי שיובא בהמשך). נראה, איפוא כי לרשות התובע עמד יותר מרכב אחד , כאשר לכל היותר - היה צריך , לגירסתו, רק לבקש ממי מילדיו רכב. בנסיבות אלו - אין הוא זקוק לכך שיהיה לו רכב על שמו, כשממילא נוהג ברכביו של ילדיו מנהג בעלים, והוא יכול לנסוע בהם כל אימת שיחפוץ.

ט. לעניין הרכב של הבת פאטמה:
בחקירת התובע (נ/3 ) נשאל התובע:
"ש. מי גר איתך בבית"?
"ת. רק אני והאשה. הילדים שלי עזבו. הכי קטן שלי הוא בן 21 והוא נשוי. למעשה כל הילדים שלי נשואים".
אלא שמתברר מעדותו בבית הדין שהבת פאטמה עדיין מתגוררת בבית, ויש רכב הרשום על שמה, משנת 2005. מעדותה של פאטמה עולה שקיבלה את הרישיון רק ב - 4/09(!), כך שבמרבית התקופה הרלבנטית לכתב התביעה לא היה לה כלל רישיון, בעוד הרכב היה רשום על שמה. וכך נשאלה והשיבה הבת פאטמה (עמ' 14 שורה 26):
"ש. בית הדין ראה פירוט כלי רכב על שמך, ואנו רואים שבשנת 2008 היתה על שמך מזדה עוד משנת 2005. אם לא השתמשת ברכב הזה ולא היה לך רישיון, למה היה רשום מזדה על משך?
ת. זה היה של אחי טלאב, והוא רשם את הרכב על השם שלי.
ש. למה?
ת. לא יודעת. יכולתם לשאול אותו.
ש. אז מי נהג עליה?
ת. הוא
ש. אבל נכון שיש לו עוד כמה רכבים
ת. יש לו עוד טיוטה טנדר
ש. וגם טיוטה קורולה?
ת. לא. טויוטה קורולה זה שלי?
ש. אבל לפני שהייתה שלך?
ת. הוא קנה אותו והביא לי את זה.
ש.ת. הוא עזר לי לקנות את הרכב, ואחר כך העביר או זה על השם שלי. אבל אני נהגתי בטיוטה קורולה"
לשאלת בית הדין:
"ש. למה את המזדה אחיך טאלב רשם על שמך?
ת. לא יודעת. הוא רשם את זה על שמי.
ש. שאלת אותו למה הואר רשם את זה על שמך?
ת. לא"
בהמשך (עמ' 15 שורה 18) נשאלה מי השתמש בטיוטה לפני 2009 והיא השיבה:
ת. "היא הייתה בבית. אף אחד לא השתמש בה.
...
ש.על איזה רכב אביך נהג בשנים 2007 עד 2009
ת. אין לו רכב. לא נהג.
ש. אבל כשהוא צריך מה הוא עושה
ת. לפעמים היה לוקח את הטנדר טויוטה" (ההדגשה לא במקור – י.ש).

י. הבת פאטמה לא יכולה הייתה להסביר לצורך מה היה לה רכב ליד הבית, כשהוא רשום על שמה, הרבה לפני שהיה לה רישיון, ולצורך מה עמד ללא שימוש כטענתה לדי הבית. כיוון שגם לאימה לא היה רשיון, וכיוון שאין ילדים אחרים המתגוררים בבית, מסקנת הדברים היא שלמעשה מדובר ברכב של אביה – התובע - גם אם לא היה רשום על שמו.

יא. כך גם אין לקבל את עדות הבן טאלב כי אביו לא עשה שימוש ברכבים האחרים שנצפו ליד הבית, וכי מדובר ברכבים לא שמישים אשר בסה"כ לא בוטל רישומם במשרד הרישוי. לו רצה – יכול היה בנקל לדווח למשרד הרישוי על כך שהרכבים אינם שמישים– והרישום שלו היה מוסר. אלא שדבר זה לא נעשה. בכל מקרה – גם אם רכב אחד או שניים לא היה בשימוש – עדיין היו לו שני רכבים נוספים שחנו ליד הבית ושלא הייתה מניעה לנסוע עליהם.

יב. אמנם אין בית הדין יודע בוודאות על אילו מתוך הרכבים נהג התובע, אולם ברור, כי לכל הפחות, עשה שימוש הן בטנדר של טאלב, הן בטיויטה שרשומה על שם פאטמה, והן ברכב של סלאח שהיה מביא לו את רכבו לפי הצורך. טענתו של התובע, כפי שנרשמה בכתב התביעה, על פיה :"הרכב אינו בבעלותי ולא בשימושי" וכי הוא נוסע על הרכב עליו הצהיר "אך ורק למתן שימוש רפואי בלבד כשיש צורך" - נסתרה לחלוטין מעדויות התובע ועדיו.

יג. למעלה מן הצורך אציין, כי אשת התובע נחקרה אף היא על ידי חוקר הנתבע, וכפי שהעיד החוקר, בחלק מהתשובות - שהתייחסו לשימוש ברכב - השיב התובע במקום אשתו ולפני שנתן לה הזדמנות להשיב. כך שבפועל (דבר שצויין בחקירה עצמה), הוא השיב במקומה. דבר זה מחזק את עמדת הנתבע לפיה התובע חשש שאשתו תאמר דברים שאינם לרוחו, וכי אילו היה בטוח שדבריו אמת – לא היה מונע מאשתו להשיב לשאלות שנשאלה . מכל מקום משנשאלה היא על השימוש שלו ברכב, הזדרז התובע להשיב כי הוא "לא משתמש בשום רכב", דבר שברור מעדותו שלא שאינו נכון.

יד. מכל האמור עולה כי מבחינה עובדתית, לא השתנה המצב שהיה בפסה"ד הקודם. לכן מבחינת העובדות שבתיק ניתן לקבל את דברי בית הדין הארצי גם בענייננו, על פיו: "הרושם המשתמע מהאמור כי רישום בעלות כלי הרכב אינו משקף את הבעלות האמיתית וכי המערער למעשה, כמנהג בעלים, נהג להשתמש ברכבים שהיו לצרכיו ולצרכי משפחתו על פי חפצו ורצונו ללא כל קשר לטענה להיעדרה של תחבורה ציבורית (ההדגשה לא במקור – י.ש).

ההיבט המשפטי:

טו. לאור העובדה שהמצב העובדתי לא השתנה, נשאלת השאלה מה היה המצב המשפטי במועד הרלבנטי לתביעה זו ובהתאם לכך, האם בדין נשללה ממנו הבטחת הכנסה בגין תקופה זו.

טז. ביום 28.2.12 ניתן פסק דין בבג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ. המוסד לביטוח לאומי (להלן: בג"ץ חסאן), במסגרתו נקבעה בטלותו של סעיף 9 א' (ב) לחוק הבטחת הכנסה תשמ"א-1980, בשל אי חוקיותו, כאשר הבטלות נכנסה לתוקף תוך 6 חודשים לאחר 1.9.12. בסיכומי ב"כ התובע צוטטה בהרחבה כב' הנשיאה (בדימוס) דורית בייניש בבג"ץ חסאן על כך כי לא ניתן לשלול אוטומטית מאדם הבטחת הכנסה, וכי הדבר נוגד את תכלית החוק ולפיכך סעיף 9(א) בטל.
ואכן אין חולק כי ההלכה לעניין השימוש ברכב שונתה, וכפי שנאמר בבג"ץ סלאח:
"תכליתו המרכזית של חוק הבטחת הכנסה היא לתמוך בתושבי המדינה הנקלעים למצב בו אין ביכולתם לספק לעצמם את צרכיהם הבסיסיים. הנחת היסוד הגלומה בחוק היא כי הדרך המרכזית להשגת והבטחת קיום אנושי בכבוד היא עבודה. הנחה זו משתקפת בשני היבטים משלימים של החוק: ראשית, גמלת הבטחת הכנסה ניתנת רק למי שאינו מסוגל לפרנס עצמו בכוחות עצמו. שנית, תכלית הגמלה היא לקיים את הפרט בתקופת הביניים בה הוא מוצא עצמו מחוסר משאבים, אך לא למנוע ממנו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה. החוק שואף להבטיח כי הגמלה תהא תחליף זמני, לא קבוע, לעבודה.
...
על רקע התכליות של חוק הבטחת הכנסה נחקקו הוראות החוק הקובעות את הנפקות של בעלות או שימוש ברכב לעניין הזכאות לגמלה. ממכלול הסעיפים עולה כי תובע גמלה שבבעלותו או בשימושו רכב, ומצבו אינו נכלל בגדר אחד החריגים הקבועים בחוק, אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. כלומר, רואים מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב כמי שיש לו הכנסה בגובה הגמלה, ולפיכך נשללת זכאותו לגמלה. השאלה היא האם ההסדר האמור פוגע בזכות חוקתית, ואם כן – האם פגיעה זו מקיימת את תנאי פסקת ההגבלה. שאלה מרכזית זו מעוררת שורה של שאלות "נגזרות". שאלה ראשונה הינה מהו מודל הביקורת השיפוטית שיש להחיל בבחינת חוקתיותו של חוק שנטען כי יש בו כדי לפגוע בזכות חברתית.
...
סעיף 9א(ב) קובע פיקציה. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה גובה ההכנסה "המופקת" מהרכב הינו לכל הפחות שווה לגובה הגמלה. כך, די בעצם הבעלות או השימוש ברכב כדי להוביל לשלילה של הגמלה. הסדר זה פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד, משום שהוא קובע כלל קטיגורי לפיו כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה; וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. ויודגש, הקושי הטמון בחזקה החלוטה אינו בעצם ההיזקקות לבעלות או לשימוש ברכב כמרכיב באומדן הכנסותיו של אדם, אלא בכך שמרכיב זה הופך למרכיב הבלעדי בקביעת אומדן ההכנסות. הקושי מתחדד על רקע העובדה שהחזקה החלוטה הקבועה בסעיף 9א(ב) עומדת בניגוד לאופן בו מקובל לבחון זכאות לגמלת הבטחת הכנסה בישראל – באמצעות מבחן פרטני שתכליתו לעמוד על מידת ההזדקקות לגמלה.
אם כן, סעיף 9א(ב) פוגע בזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד. האם פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה? אכן, נראה כי סעיף זה מקיים את דרישת התכלית הראויה. מניעת ניצול לרעה של מערך התמיכה והרווחה המדינתי והניסיון להביא לכך שתמיכת המדינה תינתן רק לאלה הזקוקים לה ביותר, הן מטרות חברתיות ראויות. ואולם, יש לקבוע כי הפגיעה המגולמת בסעיף 9א(ב) איננה מידתית. אכן, הוראת סעיף 9א(ב) צולחת את מבחן הקשר הרציונלי, גם אם בדוחק מה. ואולם, היא אינה עומדת במבחן האמצעי שפגיעתו בזכות פחותה. ניתן להצביע על מספר אפשרויות סבירות שיש ביכולתן להגשים את התכלית החקיקתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 9א(ב) תוך פגיעה מועטה יותר, ואף העדר פגיעה כלל, בזכות החוקתית לקיום מימאלי בכבוד. כך למשל, ניתן היה לקבוע חזקה שאינה חלוטה.
עוד קבע בג"ץ חסאן (מפי כב' הנשיאה בייניש) כי:
" במצב בו אדם עושה שימוש ברכב של בני משפחה או מכרים שעה שאלה אינם זקוקים לו, מבלי שהרכב עומד לרשותו, על מת שייעשה בו כבשלו באופן קבוע, לא ניתן להסיק כי בידי המסייעים היה בהכרח האמצעים להעניק לאדם הכנסה חלופית בשווי הרכב על הוצאותיו השונות". ((ההדגשה לא במקור – י.ש).

יז. אכן, כאמור, שינה בג"ץ את ההלכה הקיימת, ובעקבות זאת הוסף תיקון 40 לחוק הבטחת הכנסה. אלא, שבג"ץ קבע באופן מפורש (ולא השאיר זאת כנושא לפרשנות), כי האמור בו יחול רק 6 חודשים מיום 1/9/12. כך גם תיקון 40 לחוק הגנת השכר אינו מדבר על מצב רטרואקטיבי, משמע, במועד הרלבנטי לכתב התביעה, עדיין סעיף 9א הישן הוא הרלבנטי. וכך קובע סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה:
"(א) בסעיף זה, רכב- רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, שבבעלות התובע או בשימושו של התובע או ילדו הנמצא עימו, למעט אופנוע.
(ב) לעניין חוק זה רואים בכפוף להוראות , סעיף קטן (ג) רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהייתה משתלמת לתובע ללא הוראות , סעיף קטן זה.
לאור זאת, לא ניתן לקבל את הטענה כי המצב המשפטי שונה, בתקופה הרלבנטית לתביעה, מזה שהיה במועד מתן פסה"ד הקודם בעניינו.

יח. לאור זאת, חל על התובע המצב המשפטי הקודם גם ביחס להוכחה כי עשה שימוש
ברכב לצרכים רפואיים (לצורך החרגתו מסעיף 9(א).
לפי סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10א(א) לתקנות הבטחת הכנסה, קיים חריג לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים: תוכנית טיפולים שנקבעה מראש או תדירות טיפולים של לפחות 6 פעמים בחודש, בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים.
התובע לא הביא כל ראיה לכך שעשה שימוש ברכבים שעמוד לרשותו לצורך טיפול
רפואי לאשתו, ולפיכך אין בטענתו הסתמית, כי לקח אותה לקופ"ח - כדי ללמד על החלת החריג בעניינו.

יט. אולם מעבר לכך: גם אם הייתה מתקבלת טענת ב"כ התובע כי המצב המשפטי שונה רטרואקטיבית (באופן שבטלות הסעיף משפיעה גם על התקופה שקדמה לבג"ץ סלאח), אם נבחן היטב את רוח הדברים של בג"ץ סלאח, נמצא כי בין היתר ההתייחסות הינה למצב "בו אדם עושה שימוש ברכב של בני משפחה או מכרים שעה שאלה אינם זקוקים לו, מבלי שהרכב עומד לרשותו". אלא בשבעניננו הרכב עמד לרשותו – ולא רק רכב אחד אלא לפחות 2-3. מכאן ספק אם התובע יכול היה להיבנות מבג"ץ סלאח, אשר מדגיש גם את תכלית החוק ואת "מניעת ניצול לרעה של מערך התמיכה והרווחה המדינתי והניסיון להביא לכך שתמיכת המדינה תינתן רק לאלה הזקוקים לה ביותר...". אמנם בג"ץ קבע כי הסעיף הישן אינו מידתי, אך אין בכך כדי לשנות את תכליתו הראויה של החוק. מכל מקום, משהוכח שלתובע עמדו מס' רכבים לשימושו וכי "רישום בעלות כלי הרכב אינו משקף את הבעלות האמיתית וכי המערער למעשה, כמנהג בעלים, נהג להשתמש ברכבים שהיו לצרכיו ולצרכי משפחתו על פי חפצו ורצונו ללא כל קשר לטענה להיעדרה של תחבורה ציבורית" (כפי שנקבע בערעורו לבית הדין הארצי) , ברור כי בעניין שלפנינו – ולאור העובדות שהוכיח הנתבע בתיק - לא ניתן לקבוע כי תכלית החוק הינה להגן על אדם שעושה שימוש קבוע במספר רכבים. לכן – דין תביעתו להידחות גם הפעם.
לעניין זה יצויין, כי הערת בית הדין הארצי על פיה "בנסיבות המקרה אין מקום להידרש לסוגית העדר תחב ורה ציבורית במקום מגורים מרוחק שאינו מאפשר מחיה ללא שימוש ברכב פרטי" - נכונה גם בענייננו.

כ. והערה אחרונה:
ב"כ התובע מסתמך – בין השאר – על כך שבטרם ההוכחות ניתנה החלטה על ידי בית הדין, (החלטה מיום 7/10/12 ), על פיה התבקשה ב"כ הנתבע להודיע "האם יש שינוי בעמדת הנתבע באשר לתביעת התובע, לאור הכרעת הבג"צ בנושא השימוש ברכב". ב"כ הנתבע הודיעה כי עומדת על טענותיה, ועל כן קויים דיון להוכחות. אין בהחלטה הנ"ל כדי ללמד על זכאות לכאורית של התובע להבטחת הכנסה לאור הבג"ץ, אף כי בית הדין המליץ לבדוק זאת. יצויין כי במועד מתן ההחלטה הנ"ל, לא היה ברור (גם לצדדים), מהי התקופה הרלבנטית לתביעה (דבר שהתברר רק בשלב מאוחר יותר). מכל מקום, המצב לאשורו נקבע רק לאחר קיום ההוכחות בתיק, מהם הגיע בית הדין למסקנה, כי בכל מקרה ולאור השימוש הקבוע במספר רכבים – לא זכאי התובע להבטחת הכנסה, כפי שהובהר לעיל.



סוף דבר:

מכל האמור לעיל – דין התביעה להידחות.
משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, י' אב תשע"ד, (06 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.