11 מאי 2014

האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולזכויות שונות הנובעות מסיום תקופת העסקתה? אלו הסוגיות העומדות להכרעתנו.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. התובעת, עולה מברית המועצות לשעבר, החלה את עבודתה בבית חולים "מאיר" בכפר סבא (להלן: "בית החולים") בשנת 1991 כעובדת ניקיון והועסקה ברציפות על ידי חברות קבלן שונות, למעט שתי תקופות: האחת, מחודש 11/1992 ועד לחודש 4/1994, עקב הריון וחופשת לידה; והשנייה - מחודש 3/2005 ועד לחודש 7/2005. בחודש 1/2008 נקלטה התובעת כעובדת בית חולים "מאיר".
2. אין חולק כי במשך כל תקופת העסקתה עבדה התובעת באותו מקום ובאותו תפקיד.
3. התובעת הועסקה גם על ידי הנתבעת (להלן גם- "אשמרת"), העוסקת, בין היתר, באספקת שירותי ניקיון ואחזקה לחברות וגופים שונים, בתקופה שבין 8/2002-3/2005^[1]. בחודש זה התחלפו חברות הניקיון בבית החולים וחברת "מוקד אסיף בע"מ" (להלן: "מוקד אסיף") זכתה במכרז.
4. בסוף חודש ינואר 2005 הודיעה אשמרת לתובעת כי נוכח סיום מתן שירותים בבית החולים, עליה להגיע לפגישה במשרדיה לצורך שיבוץ במקום עבודה חלופי.^[2] לטענת התובעת, בפגישה שהתקיימה בתחילת חודש פברואר 2005, בנוכחותה של מנהלת סניף כפר סבא, הגב' חיה (להלן: "חיה") ונציג נוסף מטעם חברת אשמרת, נאמר לה כי בכוונתה של אשמרת להעבירה למקום חלופי באותם תנאי שכר כפי שהשתכרה בבית החולים, ללא עבודה בלילות ולא בחדר ניתוח.
5. כמו כן, נאמר לה כי במידה והיא תסרב לשיבוץ במקום עבודה אחר, ישולם לה סך 3,000 ₪ כבונוס, פרמיה או פיצויי פרישה וכי סכום זה יכלול תשלום בגין הבראה וחופשה שנתית. משביקשה התובעת להמשיך לעבוד באשמרת, הוזמנה לפגישה נוספת אשר נקבעה ליום 17.2.05.
6. התובעת הטעימה, כי בפגישה שהתקיימה בינה לבין חיה הוצע לה מקום עבודה אחד בלבד- במפעל "טבע" בכפר סבא, בהיקף שעות מופחת ובתשלום שכר מינימום. כשניסתה התובעת למחות על תנאי ההצעה, צוין בפניה כי "זה מה שיש" והיא נתבקשה לחתום על מסמך כלשהו שתוכנו לא הוסבר לה. משסירבה לחתום, נאמר לה כי עליה להשיב להצעה עד לשעות אחר הצהריים של אותו היום.
7. ביום 20.2.05 פנתה התובעת לנתבעת בכתב וגוללה את אשר פורט לעיל. עוד הוסיפה כי היא חוששת שאם תעזוב את בית החולים מאיר ותעבור למקום עבודה חדש, היא עלולה להפסיד את הזכויות הנובעות מהותק שלה. נוכח האמור ביקשה התובעת לקבל התחייבות בכתב כי אשמרת מכירה ברציפות הותק אותו צברה וכן ביקשה כי יוצע לה מקום עבודה חלופי לפי תנאי השכר בהם היא הועסקה עד היום^[3].
8. לטענת התובעת, לאחר שליחת מכתבה ועד לסיום עבודתה לא קיבלה פניות כלשהן בכתב או בעל פה מאשמרת בדבר שיבוץ למקום עבודה חלופי או לחילופין הודעת פיטורים. לפיכך, ביום 1.3.05 התייצבה התובעת בבית החולים שם נאמר לה על ידי מר איציק, נציג מוקד אסיף, כי היא תוכל להמשיך בעבודתה בבית החולים רק לאחר חלוף שלושה חודשים "בגלל הוותק אשר נצבר לזכותה במקום עבודתה".
9. בהמשך לכך, באותו היום, פנה ב"כ התובעת למוקד אסיף במכתב עם העתק לבית החולים, בו ציין כי הודעתה על אי המשך העסקתה של התובעת שקול, הלכה למעשה, לפיטוריה. עוד ציין, כי התובעת נכונה לחזור להמשיך בעבודתה בבית החולים באופן מיידי.^[4]
10. בתגובה למכתבו השיבה מוקד אסיף כי אין לה צורך בעובדים נוספים וככל שיידרש, התובעת תוכל לשוב ולעבוד בשורותיה.^[5]
11. לטענת התובעת, ביום 2.3.05 שוחח ב"כ התובעת עם הגב' ליליה- מנהלת משק בית בבית החולים אשר ציינה בפניו כי חרף העובדה כי התובעת עבדה לשביעות רצון הממונים, לא ניתן להמשיך להעסיקה כל עוד היא אינה מועסקת דרך מוקד אסיף.
12. בנוסף, פנה ב"כ התובעת לאיציק והאחרון אישר כי מוקד אסיף לא מסכימה לקבל עובדת עם וותק של 11 שנים ומכאן דרישתה כי היא תפסיק את עבודתה. במכתב מאותו יום, בו העלה ב"כ התובעת את הדברים בכתב, צוין כי התובעת דורשת כי ישולמו לה פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת על פי חוק.^[6]
13. התובעת הטעימה כי ביום 5.3.05 היא קיבלה מכתב מאשמרת, נושא תאריך 2.3.05 לפיו היא הוזמנה לקבלת שיבוץ באתר חברת "טבע" בכפר סבא, אך לא התייצבה.
14. בתגובה לכך, פנה ב"כ התובעת לאשמרת והכחיש בשמה כי נאמר לה להתייצב באתר חברת "טבע" וחזר על דרישותיו כפי שפורטו במכתבו הקודם.^[7]
15. ביום 17.4.05 התקבל במשרדי ב"כ התובעת מכתב מטעם אשמרת, הנושא תאריך 3.4.05 לפיו לאחר שיחה עם מנכ"ל מוקד אסיף הוחלט כי התובעת יכולה לשוב לעבודתה בבית החולים באמצעות מוקד אסיף. בתגובה לכך השיב ב"כ התובעת כי נוכח העובדה שבקשתה להמשך עבודה התקבלה בשיהוי רב, אין הדבר רלוונטי שכן היא מועסקת במקום עבודה חדש^[8].
16. ביום 18.7.05, לאחר הפסקה של כארבעה חודשים, שבה התובעת לעבוד בבית החולים באמצעות מוקד אסיף. נוכח האמור ומשהופסקה רציפות העסקתה, טענה התובעת כי יש לראות באשמרת כמעסיקתה האחרונה.
17. בכתב התביעה, עתרה התובעת לתשלום סעדים שונים כנגד אשמרת וכנגד מוקד אסיף. בדיון שהתקיים ביום 28.6.11 ניתנה החלטה על עיכוב הליכים כנגד מוקד אסיף עקב היותה בהליכי פירוק. בנוסף, הצהיר ב"כ התובעת כי כל הסעדים הנתבעים מופנים כלפי הנתבעת בלבד, קרי כנגד אשמרת. נוכח האמור, פסק דיננו יתייחס לחבותה של אשמרת בלבד.
18. התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, גמול בגין עבודה ביום המנוחה השבועי, פיצוי בגין ניכוי שעות הפסקה, הפרשי שכר מכח הסכם קיבוצי שלטענתה חל על הצדדים, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ופיצוי בגין נזק ראייתי ככל שייגרם עקב אי ניהול פנקס שעות עבודה.
19. הנתבעת הכחישה את זכאותה של התובעת לרכיבים הנתבעים והטעימה בראשית כתב ההגנה כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף למעלה מ- 5 שנים ממועד סיום העסקתה.
20. עוד הוסיפה, כי התובעת נקלטה לעבודה כעובדת חדשה לכל דבר ועניין לאחר שהצהירה כי היא קיבלה את כל זכויותיה מהמעסיק הקודם.
21. אשר לנסיבות סיום העסקתה טענה הנתבעת, כי התובעת היא זו אשר התפטרה מעבודתה במפגיע, כאשר לא טרחה להתייצב במשרדיה לצורך שיבוץ מחדש חרף העובדה כי הוצע לה לעבור לעבוד באתרים חלופיים, באותם תנאי שכר אותם השתכרה בעת עבודתה בבית החולים.
22. כן הוסיפה וציינה כי התובעת הועסקה במשמרות ובאתרים אשר השתנו מעת לעת על פי צרכי העבודה.
23. אשר על כן, טענה אשמרת כי יש לקזז מתביעתה של התובעת הודעה מוקדמת וכן להורות על קיזוז הסכומים אותם קיבלה התובעת בטעות בגין הזמנים בהם שהתה בהפסקה.
24. שמענו את עדויותיהם של התובעת ושני עדים מטעמה ומטעם הנתבעת נשמעה עדותה של מי ששימשה בזמנים הרלוונטיים כמנהלת המשרד.

דיון והכרעה

לטענת השיהוי

1. הנתבעת הקדימה וטענה, כי התביעה, אשר הוגשה בחלוף 5.5 שנים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הוגשה בשיהוי ניכר, תוך שהדבר גורם לה לנזק ראייתי, ועל כן יש לדחותה.
2. הלכה היא כי בתי הדין לעבודה נוקטים בגישה מצמצמת לעניין קבלת טענת שיהוי, וזאת בשים לב להיבטים המיוחדים של משפט העבודה ולחובת תום הלב וההגינות המוטלת על הצדדים ליחסי העבודה. לצורך קבלת טענה זו, על בית הדין להשתכנע כי ההשתהות בהגשת התביעה עלתה כדי זניחת זכות התביעה, כשנדרשת לכך רמת הוכחה גבוהה וקיום מצג ברור בנוגע לויתור או מחילה על זכות התביעה; עוד דורשת הפסיקה הוכחה בדבר שינוי מצבו של הנתבע לרעה ובכלל זה קיפוח האפשרות להוכיח הגנתו, וכן הוכחה שהתביעה הוגשה בסופו של יום בחוסר תום לב.^[9]
3. התובעת פרטה בכתב תביעתה את חלופת מכתבים בינה לבין הנתבעת, בה דרשה היא כי זכויותיה יכובדו.
4. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא שוכנענו כי התובעת ויתרה בשלב כלשהו על זכויותיה או כי היא זנחה את טענותיה כנגד הנתבעת. נכון הדבר, כי התביעה הוגשה בחלוף כחמש שנים מיום יחסי עובד מעביד, עם זאת, בנסיבותיו של מקרה זה ספק אם יש בכך כדי להוות מחסום בפני בירור התביעה לגופה. לא נטען, וממלא לא הוכח, כי נגרם לנתבעת נזק של ממש עקב חלוף הזמן, ואין מקום לקבוע שהורע מצבה בעקבות השיהוי.

לשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים

1. כמפורט לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת בעניין נסיבות סיום יחסי העבודה, קרי, האם מדובר במעשה פיטורים, כטענת התובעת, או שמא בהתפטרות מרצון, כטענת הנתבעת, על ההשלכות שיש לכך לשאלת זכאותה של התובעת לקבלת פיצויי פיטורים.
2. סעיף 1 (ב) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע כי:

"עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעביד ונתחלפו המעבידים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי-פיטורים מהמעביד הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעבידים כאמור; קיבל המעביד החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי-הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעביד הקודם כאמור, יהיה המעביד הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו, לענין חוק זה, את תקופת עבודתו של העובד אצל המעביד הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי."

1. אין חולק כי ביום 1.3.05 הופסקה עבודתה של התובעת בבית החולים עקב חילופי מעבידים. התובעת העידה כי הוצע לה לעבוד באתר "טבע" בכפר סבא בשעות עבודה מופחתות ובשכר מינימום וכי אשמרת לא מוכנה הייתה להכיר בוותק שלה משך כל תקופת העסקתה.^[10]
2. הנתבעת הטעימה כי לתובעת הוצעו אתרים חלופיים כגון חברת "טבע" בה תנאי העבודה עדיפים על אלו שהיו לתובעת. ברם, התובעת לא התייצבה כלל לפגישה אליה זומנה ועל כן נשלחו אליה שני מכתבים המאשרים את אי התייצבותה. מאחר והתובעת התחמקה מלהגיע לפגישות אלו, המדובר למעשה בהתפטרותה מעבודתה, ועל כן, היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים.
3. עוד הוסיפה וציינה, כי המעביד האחרון הינו מוקד אסיף ממנו עומדת לתובעת זכות לקבל פיצויי פיטורים גם לגבי התקופה בה עבדה אצל אשמרת, ומאחר והתובעת הגישה תביעת חוב לביטוח לאומי, חזקה היא כי היא הגישה על כל תקופת העסקתה והיא תובעת למעשה כפל פיצוי.
4. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את מכלול הטענות והראיות שהוצגו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובעת פוטרה מעבודתה ואת טעמינו נפרט להלן.
5. התובעת צירפה תמליל של שיחה, שנערכה בינה לבין חיה מיום 20.2.05,^[11] ובו ציינה חיה כי היא אינה מחויבת לספק לתובעת עבודה בגובה השכר אותו השתכרה בבית החולים. בתגובה לאמירת התובעת כי היא מועסקת 11 שנים בבית החולים, השיבה חיה כי "אצלי את לא עובדת 11 שנים" ו- "זה לא מעניין אותי מה היה עם מעביד אחר.... אני שומרת לך את הותק רק בחברת אשמורת".
6. הגב' קוממי, שהעידה מטעם הנתבעת טענה כי הייתה נוכחת בכל השיחות שהתנהלו בין התובעת לחיה, עם זאת כשנשאלה האם היא הייתה מעורבת במו"מ עם התובעת לגבי סיום יחסי העבודה, השיבה : "נכחתי בשיחות. לא זוכרת את המכתב הזה. היו כמה שיחות אך איני זוכרת באלו שיחות נכחתי עברו הרבה שנים".^[12] כשעומתה עם טענת התובעת לפי היא ביקשה כי זכויותיה יישמרו לה בעת העברתה למקום עבודה חלופי, השיבה "אני לא זוכרת דבר כזה".^[13]
7. לא הוכח בפנינו כי לתובעת הוצעו הצעות ממשיות למקום עבודה חלופי. מלבד טענה בעלמא, הנתבעת לא הציגה ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בגרסתה. כל שהוכח, לכל היותר, הוא כי לתובעת הוצע לעבוד באתר "טבע", בשעות עבודה מופחתות ובתנאי שכר נמוכים יותר. הצעותיה של הנתבעת לעבודה בבית החולים "שניידר" ו/או "בילינסון", הגם שצוינו בתמליל שצורף^[14], לא הוכחו כהצעות ממשיות וכן לא הוכח מה הן כללו לעניין תנאי העבודה וגובה השכר.
8. התחמקותה של הגב' קוממי ממתן תשובות ברורות והחלטתה של הנתבעת שלא להביא לעדות את מנהלת הסניף חיה, מובילנו לכך כי יש לבכר את גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעת.
9. משכך הם פני הדברים ומשעה, שהלכה למעשה, לא הייתה בידי התובעת הצעה ממשית מצד הנתבעת למקום עבודה חלופי, יש לראות בתובעת כמי שפוטרה ויום עבודתה האחרון אצל הנתבעת חל ביום 28.2.05.
10. לא נעלם מעיננו כי התובעת חזרה לעבוד בבית החולים בחלוף כארבעה חודשים ומחצה מיום סיום יחסי העבודה עם הנתבעת. יחד עם האמור, משחלה הפסקה של למעלה משלושה חודשים, הרי שמכח הוראת סעיף 2 (9) לחוק פיצויי פיטורים (כנוסחו אז) חל נתק ברציפות העסקתה ויש לראות בנתבעת כמעסיקתה האחרונה.
11. אשר לטענת הנתבעת, לפיה היא יצרה קשר עם מוקד אסיף, אשר הסכימה לקבלה ולהמשיך את העסקתה בבית החולים, תוך שמירה על זכויותיה, הרי שאין בטענה זו כדי לשנות את מסקנתנו. ראשית, טענה זו לא הוכחה. התובעת צירפה מכתב ממוקד אסיף, מיום 3.3.05 לפיו אין לה צורך בעובדים נוספים תוך שציינה כי התובעת היא עובדת אשמרת.^[15]
12. בנוסף, לא צורף כל מסמך מטעם מוקד אסיף המאשר כי הייתה נכונות לקלוט את התובעת כעובדת בבית החולים, תוך שמירה על הוותק. ודוק. גם לו הייתה כוונה שכזו, הרי שבמכתבו מיום 17.4.05, הודיע ב"כ התובעת לאשמרת כי אין הצעתה רלוונטית וזאת משום שהתובעת עובדת במקום חדש^[16]. בעדותה אישרה התובעת דברים אלו^[17].
13. ברי, כי בנסיבות הללו, אי קבלת הצעת הנתבעת, ככל שהייתה, אינה מהווה סירוב או חוסר תום לב מצידה של התובעת באופן שיש בו לשלול את זכאותה לפיצויי פיטורים. מבלי להרחיב שלא לצורך בעניין, נציין כי גם לו היינו מקבלים את גרסת הנתבעת, לפיה יש לראות במוקד אסיף כמעבידה האחרון של התובעת, מן הטעם כי התובעת המשיכה לעבוד בבית החולים באמצעותה בחלוף מספר חודשים, הרי שאין בכך כדי לשלול את זכאותה לפיצויי פיטורים, וזאת נוכח ההלכה שנקבעה, בין היתר, בפסק דין דינמיקה^[18].
14. אשר לתביעתה של התובעת כנגד מוקד אסיף, הרי שבהתאם להצהרת ב"כ התובעת מיום 20.1.13 ומיום 12.11.13, תביעת החוב שהוגשה לביטוח לאומי מתייחסת לתקופה שמיום 17.5.05 ועד ליום 1.1.08 בלבד. נוכח המפורט, נדחות טענות הנתבעת בעניין כפל תשלום משאין המדובר בתקופות חופפות לתקופות העבודה נשוא תביעה זו.

לכך יש להוסיף, כי טענתה של הנתבעת לפיה התובעת התקבלה לעבודה לאחר שחתמה על הצהרה לפיה היא קיבלה את זכויותיה מהמעסיק הקודם הופרכה בחקירתה של הגב' קוממי אשר העידה כי התובעת חתמה על תיק קליטת עובד וטופס 101 אך לא על הצהרה לגבי זכויות ממעסיקה הקודם.^[19]

1. נוכח המפורט לעיל אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. אשר לתקופת עבודתה- כמצוין לעיל, התובעת הועסקה ברצף החל משנת 1991 למעט הפסקה בת כשנה וחצי, בתקופה שמחודש 11/1992 ועד לחודש 4/1994 עקב הריון וחופשת לידה. התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים החל מחודש 4/1994 ועד לפיטוריה ביום 1.3.05 (130.5 חודשי עבודה) בגובה השכר אותו השתכרה, לטענתה, בסך 4,335 ₪.
2. עיון בתלושי השכר של התובעת לחודשים אלו מעלה כי התובעת השתכרה שכר מינימום שעתי בתוספת 30% בגין משמרות, באשר לטענתה, אשר לא נסתרה, היא הועסקה במשמרות לילה.
3. תקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964, קובעת כי פיצויי פיטורים משולמים על מרכיבי שכר אלה: שכר יסוד; תוספת וותק; תוספת יוקר המחיה; תוספת משפחה. לפיכך, פיצויי פיטורים אינם משולמים על מרכיב תוספת משמרות ששולמה לתובעת בעד עבודה במשמרות לילה. אין חולק כי התובעת הועסקה משרה מלאה^[20], אשר על כן, אנו קובעים כי היא זכאית לסך 36,268 ₪ ( 17.93 X 186 X 130.5/12 ).

תמורת הודעה מוקדמת

1. כמפורט לעיל, בד בבד עם הודעתה של הנתבעת על סיום מתן שירותיה בבית החולים, הובטח לתובעת כי היא תשובץ במקום עבודה חלופי, באותם תנאי שכר. עם זאת, כפי שקבענו, למעט הצעה קונקרטית לעבוד בחברת "טבע" בתנאי שכר מופחתים, לא הוצעה לתובעת כל חלופה ממשית אחרת.
2. בפסיקה נקבע כי תכליתה של ההודעה המוקדמת היא ליתן לעובד שהות על-מנת שיוכל לעשות מאמצים למציאת מקום עבודה חדש במהלך תקופת ההודעה המוקדמת.^[21] לא כך נעשה בענייננו ועל כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בגין פיטוריה בסך 3,335 ₪. טענתה של הנתבעת לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת - נדחית.

פדיון דמי הבראה

1. התובעת העמידה את תביעתה לפדיון ימי הבראה בהתייחס לשתי שנות עבודתה האחרונות, בגין כל אחת מהן היא זכאית ל- 8 ימי הבראה בתעריף 306 ₪, בשים לב לוותק שלה במקום העבודה, לפי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון.
2. אין לנתבעת טענה כי שילמה לתובעת תשלום כלשהו בגין דמי הבראה, אולם, לטענתה יש לחשב את זכאותה של התובעת בכפוף לתקופת ההתיישנות, המובילה לכך כי היא זכאית ל-9 ימי הבראה בלבד.
3. אשר לוותק לפיו יש לחשב את זכאותה של התובעת לדמי הבראה נפסק, כי הזכות לדמי הבראה נהנית אף היא מ"רצף זכויות" באותו מקום עבודה במקרה של חילופי מעבידים, אולם אין מדובר בהטלת חיוב של תשלום דמי הבראה על מעביד אחד בעד תקופה שבה הועסק העובד על ידי מעביד אחר^[22] .
4. התובעת הועסקה בנתבעת, כאמור, בתקופה שמיום 1.8.02 עד ליום 1.3.05. התביעה בענייננו הוגשה ביום 19.7.10, אשר על כן התקופה בגינה התובעת זכאית לדמי הבראה היא מ- 7/03 ועד לסיום העסקתה, קרי 20 חודשים.
5. אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפדיון דמי הבראה בגין 13 ימי הבראה בסך 306 ₪ ליום, ובסך הכל לסך 3,978 ₪.

גמול בגין עבודה בימי המנוחה השבועית

1. התובעת טענה כי ממועד תחילת העסקתה בנתבעת ועד לסוף שנת 2004, היא הועסקה באופן קבוע בימי המנוחה השבועית, מבלי ששולם לה גמול בשיעור 150% כמתחייב בחוק.

הנתבעת הכחישה טענה זו והטעימה מצידה כי, ככלל, התובעת לא עבדה בימי המנוחה השבועי וככל שבאופן חריג הועסקה בשעות אלו, הרי ששולם לה מלוא הגמול בגין כך. עוד הוסיפה וציינה כי נוכח העובדה כי תביעתה של התובעת הוגשה בשיהוי ניכר, על התובעת חובת הוכחה מוגברת להוכחת טענותיה שכן לנתבעת נגרם נזק ראייתי.

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. לגרסת התובעת, היא הועסקה במתכונת עבודה קבועה, במשמרות לילה, החל משעה 20:00 ועד לשעה 6:00 בבוקר, כאשר ימי המנוחה נקבעו לימי חול, בימי ב' ו-ד'. כביסוס לטענתה, צירפה התובעת דוח שעות נוכחות לעובד לחודש 11/2003 ממנו עולה כי היא הועסקה באותו החודש בכל ימי המנוחה השבועי^[23]. עוד עולה, כי בתלוש השכר לחודש זה, לא שולמה לתובעת תמורה בשיעור 150% בגין שעות אלו^[24].
3. אכן, במספר רב של פסקי דין, טרם כניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958^[25], נקבע הכלל לפיו התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל^[26]. עם זאת, לכלל זה נקבע חריג והוא הזכאות לגמול שעות נוספות כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה.
4. בעניין ימית ביטחון^[27] סקר בית הדין הארצי את ההלכות שנקבעו לעניין זה טרם כניסתו של התיקון לחוק, כדלקמן:

"בעניין דקל מרקט (דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343 (1977) נקבע כי:

'מקום העבודה שבו קיימת, מעצם מהותו, מסגרת שעות עבודה קבועה, ואין טענה כי העובד עבד עבודה חלקית בלבד, ההנחה המשפטית היא שהעובד עבד אותן השעות, להוציא הפסקות העולות מעצם מהותו של אותו מקום עבודה'.

אם כן, מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחת מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, כבמקרה של עובדים סיעודיים. בכל המקרים האלה, די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכחת מדויקת של שעות עבודתו".

ובהמשך, לעניין נפקות אי ניהול פנקס על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק הגנת השכר:

"כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק".

1. בענייננו, נתנו אמון מלא בעדות התובעת אשר הציגה גרסה עקבית וברורה. התובעת העידה כי ב- 3 שנות עבודתה האחרונות היא הועסקה במתכונת קבועה אשר כללה עבודה בלילות בלבד, 24-26 משמרות בחודש. כן העידה, כי היא עבדה בשבתות וכי היא לא קיבלה תוספת בשיעור 150% לשכרה.^[28] ביסוס לגרסת התובעת מצאנו אף בתמליל שצורף ממנו עולה בבירור כי התובעת עובדת ארבע שנים "רק לילות".
2. הנתבעת לא הכחישה את העובדה כי התובעת הועסקה רק לילות ולא הציגה כל גרסה אחרת ממנה ניתן ללמוד מה הייתה מתכונת עבודתה של התובעת. על אף העובדה כי הגב' קוממי הודתה כי בתקופה הרלוונטית נוהל יומן נוכחות על פיו חושב שכר עבודתה של התובעת^[29], לא הוצג כל רישום המתייחס לתובעת ואשר יש בו כדי לתמוך בגרסתה. לכך יש להוסיף כי הגב' קוממי העידה מחד כי היא "לא חושבת" שהתובעת עבדה בשבתות, אך מאידך הודתה כי היא לא בדקה את נושא המשמרות בהן הועסקה התובעת.^[30]
3. אכן, התובעת הגישה תביעתה בחלוף זמן ניכר לאחר סיום יחסי העבודה. ואולם אין בעובדה זו בלבד כדי לפטור את הנתבעת מלהגיש ראיות כלשהן הקשורות בתקופת העסקתה של התובעת ובכלל זה העדת בעלי התפקידים בתקופה הרלוונטית אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור על העניינים שבמחלוקת.
4. בנסיבות אלה ונוכח העובדה כי נתנו אמון בגרסת התובעת, אשר לא נסתרה, אנו פוסקים כי היא זכאית לגמול שעות נוספות ביום המנוחה השבועי בגין תקופת עבודתה, החל מחודש 8/2002 ועד לסוף שנת 2004.
5. התובעת טענה כי בתקופה זו היא הועסקה ב- 148 ימי מנוחה, טענה אשר לא נסתרה. מכאן, כי נוכח מתכונת העסקתה, היא זכאית לגמול בגין 1,480 שעות.

אין חולק כי בגין השעות שבין 22:00 ל- 6:00 קיבלה התובעת תוספת בשיעור 130% לשכרה, ככל הנראה בגין עבודה בלילה.^[31]

אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת זכאית לגמול בסך 16,452 ₪ כדלקמן:

בגין השעתיים הראשונות למשמרת: 296X 17.93 X 0.5 = 2,653 ₪.

בגין יתר השעות: 1,184 X 17.93 X 1.3X 0.5 = 13,799 ₪.

ניכוי שעות הפסקה

1. התובעת טענה כי הנתבעת נהגה לנכות משכר עבודתה חצי שעת הפסקה ליום, כאשר בפועל לא לקחה התובעת כל הפסקה במהלך יום עבודתה. אשר על כן טענה, כי על הנתבעת להשיב לה את הסכומים שנוכו משכרה שלא כדין.

מנגד טענה הנתבעת, כי שעות ההפסקה אותן נטלה התובעת לא נוכו משכרה "בטעות" ועתרה לקיזוז סך 15,000 ₪ מכל סכום שייפסק לטובת התובעת.

1. נקדים ונציין כי התובעת לא השכילה להוכיח כי הנתבעת ניכתה משכרה סכום כלשהו בגין הפסקות. לא הוכח בפנינו כי התובעת הועסקה שעות אחרות מאלו שצוינו בתלושי השכר או כי קוזז באופן אחר סכום כלשהו משכרה. משכך, אנו דוחים תביעתה ברכיב זה.

עם זאת, לא מצאנו ממש בטענת הנתבעת לפיה יש לקזז את סכום ההפסקות משכרה של התובעת, אשר העידה כי במסגרת ההפסקה שניתנה לה היא הייתה צריכה להיות זמינה ל"קריאות" להן היא הייתה צריכה להיענות^[32]. נוכח האמור ומשלא הוכח כי התובעת קיבלה הפסקה כמשמעותה בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 ובפסיקה, נדחית טענת הנתבעת לקיזוז.

תוספת שכר לפי הוראות צו ההרחבה

1. אין חולק, כי הנתבעת הינה חברה המעניקה שירותים בתחומי הניקיון והאחזקה ועל כן, על הצדדים חל צו ההרחבה במפעלי ענף הניקיון והתחזוקה^[33]. לטענת התובעת, בהתאם לסעיף ח (2) לצו ההרחבה בענף הניקיון, היה על הנתבעת לשלם לתובעת תוספת של 10% לשכרה בגין עבודתה בבית החולים. הנתבעת טענה מנגד כי סעיף זה מתייחס למחירים "נקובים" בבתי חולים כפי שנקבעו בהסכם הקיבוצי ומשכך, המדובר במחירים הנמוכים משכר מינימום אותו השתכרה התובעת. מבלי לגרוע מכך הוסיפה כי התובעת קיבלה תוספת של 30% לשכרה אשר יש בה לכסות את כל זכויותיה.
2. סעיף ח' לצו הרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה קובע כי בבתי חולים, במרפאות ובמעבדות רפואיות "תחול תוספת של 10% על המחירים הנקובים לגבי ניקוי משרדים".
3. התובעת לא הציגה כל מקור נורמטיבי ממנו ניתן ללמוד כי היא זכאית לתוספת בשיעור 10% על השכר ששולם לה, הגם כי שכר זה עלה על שכר מינימום בחלק משעות העסקתה נוכח תוספת בשיעור 30% אותה קיבלה באופן קבוע בגין משמרות לילה.
4. בהעדר הוכחה, תביעתה ברכיב זה- נדחית.

דמי חגים

1. התובעת עתרה לתשלום דמי חגים בגין 20 חודשי העסקתה, ובסך הכל בגין 10 ימי חג, וזאת בהתאם לסעיף 7 לצו ההרחבה - הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות הקובע את זכאותו של עובד לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה.
2. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי שולמו לתובעת דמי חגים^[34].
3. משאין חולק כי התובעת עבדה משך שנים באופן סדיר מתקיימת החזקה כי זכאית היא לדמי חגים והנטל להוכיח כי היא נעדרה בימים הסמוכים לימי החג, שלא בהסכמת הנתבעת , מוטל על הנתבעת^[35].
4. בהעדר הוכחה, אנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי חגים בגין 10 ימי חג בסך 1,434 ₪.

הפרשות לקרן פנסיה

1. התובעת עתרה לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בהתאם לצו ההרחבה הקובע בסעיף יב' כי יש להפריש 6% משכרה של התובעת לקרן פנסיה.
2. הנתבעת צירפה דו"ח ממנורה מבטחים ממנו עולה כי הועבר לזכותה של התובעת סך של 5,742 ₪.^[36]
3. התובעת חישבה את זכאותה בהתאם לשכר קובע גבוה משכר מינימום. משהוכח להנחת דעתנו כי שכרה של התובעת היה בגובה שכר מינימום בלבד, ברי כי התובעת לא הייתה זכאית להפרשות משכר קובע כפי שנטען. בהעדר הוכחה כי התובעת זכאית לסכום גבוה יותר מזה שהופרש, אנו דוחים את תביעתה.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין פיצויי פיטורים סך 36,268 ₪ ;

בגין תמורת הודעה מוקדמת סך 3,335 ₪ ;

בגין פדיון הבראה סך 3,978 ₪ ;

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.05 ועד ליום התשלום בפועל.

בגין עבודה ביום המנוחה השבועי סך 16,452 ₪ ;

בגין דמי חגים סך 1,434 ₪ ;

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל.

1. בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪. סכום זה ישולם לתובעת בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ד, (11 מאי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. התובעת טענה כי הועסקה על ידי הנתבעת 1 בשנים 1991-1992, אך משתביעתה בגין תקופה זו התיישנה, לא מצאנו כי יש להידרש לטענה זו. ↑

2. נספח א1 לתצהיר התובעת. ↑

3. נספח ב2 לתצהיר התובעת. ↑

4. נספח ב4 לתצהיר התובעת. ↑

5. נספח ב8 לתצהיר התובעת. ↑

6. נספח ב5 לתצהיר התובעת. ↑

7. נספחים ב6 וב7 לתצהיר התובעת. ↑

8. נספחים ב9-ב12 לתצהיר התובעת. ↑

9. עסק (ארצי) 400094/97 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל נ' משרד הביטחון (6.9.2004); עע (ארצי) 570/07 טיברמן נ' מקורות חברת מים (24.12.2009). ↑

10. פרוטוקול 20.1.13, עמ' 9 ש' 1-14. ↑

11. נספח ג3 לתצהיר התובעת, במסמך מצויין תאריך 17.2.05, אולם אין חולק כי המדובר היה ביום 20.2.05. ↑

12. פרוטוקול 18.3.13, עמ' 19 ש' 24-26. ↑

13. שם, עמ' 22 ש' 21-24. ↑

14. אליו אף הפנתה הנתבעת. ↑

15. נספח ב8 לתצהיר התובעת. ↑

16. נספח ב10 לתצהיר התובעת. ↑

17. ראו עדות התובעת, פרוטוקול 20.1.13, עמ' 11 ש' 3-4. ↑

18. עד"מ 1011/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ נ' טטיאנה וורונין ואח' (21.8.2005). ↑

19. פרוטוקול 18.3.13, עמ' 20 ש' 10-16. ↑

20. סעיף 38 לסיכומי הנתבעת. ↑

21. דב"ע לז/3-78 עירית רמת-גן נ' שלמה מינץ, עס"ק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אי.סי.איי. טלקום בע"מ, פד"ע לו, 289. ↑

22. ע"ע (ארצי) 1281/02 נירה שאול נ' עזרי יהודית (3.3.03). ↑

23. נספח ד' לתצהיר התובעת. ↑

24. נספח א1 לתצהיר התובעת. ↑

25. נכנס לתוקף ביום 1.2.09. ↑

26. דב"ע לב/3-32 פרוימוביץ' נ' ישראל כר אדון, פד"ע ד' 39; ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ ( 30.4.2002). ↑

27. ע"ע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח' (12.11.08). ↑

28. פרוטוקול 20.1.13 עמ' 3 ואילך. ↑

29. פרוטוקול 18.3.13, עמ' 21 ש' 19-24. ↑

30. שם, עמ' 22 ש' 11-12, 28-29. ↑

31. הנתבעת לא טענה בדבר מהות תוספת זו למעט כינויה כ"תוספת משמרת". ↑

32. פרוטוקול 20.1.13, עמ' 15 ש' 11-13. ↑

33. פ 2574 התש"מ, ע"מ 189 בתוקף מיום פרסומו 1.11.79. ↑

34. ראו עדותה של הגב' קוממי, פרוטוקול 18.3.13, עמ' 22 ש' 15-18. ↑

35. "ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ (28.5.07). ↑

36. נספח ח' לתצהיר הגב' קוממי. ↑