עניינה של המחלוקת שלפניי, כפי שזו נותרה לדיון, שאלת חיובי הריבית בגין תשלום שנקבע בהסכם כסכום הנקוב בדולר ארה"ב וכן שאלת הוצאות המשפט.

1. התביעה שלפניי, הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ועניינה תשלום חיוב נקוב בסכום דולרי, שעוגן בהסכם שבין הצדדים מיום 22/8/03.

התובעת הנה תאגיד רשום בגרמניה, אשר שימשה בשנת 2003 כסוכנת של שחקן כדורגל בשם רדוסלאב מיידן (להלן:- "השחקן").

הנתבעת הינה עמותה שבבעלותה קבוצת כדורגל בארץ.

הנתבעת ביקשה להתקשר עם השחקן, על מנת שישחק בקבוצתה. לפיכך, נחתם הסכם בין הצדדים, בו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 41,800 דולר ארה"ב.

2. לטענת התובעת, ביום 21/8/03 נחתם הסכם בין הצדדים הקובע אופן תשלום סכום התמורה– 41,800$ כדלקמן: סך של 21,800$, במועד חתימת השחקן על חוזה התקשרות והיתרה בסך 20,000$ עד ליום 15/9/03. ביום 29/1/04 נחתם הסכם נוסף במסגרתו התחייבה הנתבעת לשלם סכום ההתחייבות עד ליום 10/2/04, זאת לאחר שהוסכם, כי השחקן יפסיק לשחק בשורותיה של הנתבעת.

בתביעתה טוענת התובעת, כי הנתבעת הפרה התחייבותה לתשלום התמורה שנקבעה בהסכם, למרות הסכמתה המפורשת של הנתבעת לשלם הסכום.

התובעת הדגישה כי קודם לנקיטת הליכים משפטיים פנתה היא אל הנתבעת פעמים רבות להסדיר החוב מחוץ לכותלי בית המשפט.

בין לבין, נקטה התובעת בהליכים לגביית סכום החוב במוסדות פיפ"א, אלא שתביעתה שם נדחתה מחמת חוסר סמכות. הנתבעת ביקשה גם כאן להעביר את ההליך לבוררות לפני מוסדות פיפ"א, או לחלופין לסלק תביעה זו על הסף, בשל הליך הבוררות שהתקיים בפיפ"א, אך בקשתה זו נדחתה.

3. בבקשת הרשות להגן, לא כפרה הנתבעת בעצם החיוב, אלא טענה שהחוב נפרע בהתאם למוסכם בין הצדדים, זאת באמצעות המחאה שנמסרה לנציג התובעת עבור העמלה שדרשה התובעת.

4. בדיון שהתקיים בבקשת הרשות להגן, אישרה התובעת כי אמנם נמסר שיק על ידי הנתבעת, אלא שטענה שהשיק לא נפרע מעולם. יחד עם זאת, לתביעה לא צורף כל שיק שחולל.

5. בית המשפט אפשר לצדדים לאתר את השיק אלא שעד למתן החלטה בבקשת רשות להגן לא אותר השיק.

בנסיבות האמורות ניתנה לנתבעת רשות להגן, כאשר בהחלטתי מיום 8/5/11 קבעתי:

"בבקשה טענה הנתבעת לקושי ראייתי בעניין זה, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה על סף ההתיישנות.

בנסיבות אלו בהן אין מחלוקת כי ניתן שיק כתשלום לסכום שבמחלוקת רק שלא ברור מה עלה בגורלו, והתובעת שבידיה אמור להיות השיקים אינה מציגה אותו ואף לא הגישה בכל השנים האחרונות תביעה בעילה השטרית, הרי שדי בכך כדי ליתן לנתבעת רשות להתגונן וכך אני מורה..."

6. גם לאחר מתן הרשות להגן נסבה המחלוקת בין הצדדים סביב השיק האבוד ובשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח פירעון השיק או אי פירעונו, כך שכל צד משליך לפתחו של האחר האחריות לדעת מה עלה בגורלו של אותו שיק.

לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, ביום 29/5/12 הוגשו תצהירים מטעם התובעת, של מר חנן שפגט ((להלן:- "שפגט") ומר דורון רוזנברג (להלן:- "רוזנברג"), נציגי התובעת. לתצהיריהם צורף השיק שנמסר לתובעת ותעלומת השיק האבוד הגיעה לסיומה.

7. מר שפגט בתצהירו הסביר נסיבות מציאת השיק ואלו דבריו:

"8. עד לאחרונה הייתי משוכנע שהשיק אבד לי במהלך השנים, וכך אף מסרתי לתובעת ובא כוחה בפניה שהם ביצעו אלי. לאחרונה פנה אלי בא כח התובעת פעם נוספת וביקש ממני לבצע חיפוש מדוקדק נוסף אחר השיק. בעקבות זאת ביצעתי חיפוש יסודי נוסף במסמכיי ולשמחתי והפתעתי הצלחתי הפעם לאתר את השיק, ומסרתי אותו למשרד באי כח התובעת."

משנמצא השיק, התברר מתוכו כי הוא חולל בשל חתימה שהייתה חסרה, השיק נחתם רק על ידי אחד ממורשי החתימה, בעוד שנדרשו שתי חתימות.

8. לאחר דיון שהתקיים שיגרה הנתבעת לבית המשפט הודעה, כי מבירורים שערכה עולה, כי ההמחאה מיום 10/2/04 שנמסרה לתובעת לא נפרעה ולאור כך יש בכוונתה לשלם סכום ההתחייבות בכפוף להצגת אסמכתא לכך שהתובעת אכן יישות משפטית קיימת, והכרעת בית המשפט במחלוקת שנותרה בין הצדדים היא ביחס לשאלת הריבית וכפועל יוצא מכך, שאלת הוצאות ניהול ההליך ושכ"ט עורך דין. לאור עמדת הנתבעת מחד ועמדת התובעת מאידך, כי היא עומדת על מלוא טענותיה, לרבות הגשת התצהירים מטעמה, התבטלה ישיבת ההוכחות שנקבעה וניתן צו להגשת סיכומים.

הצדדים פעלו לפיכך להגיש סיכומים בשאלת הריבית, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין.

9. בסיכומיה גוללה התובעת את מסכת האירועים שאפפו את החיוב שטרם שולם מאז 2003, מועד חתימת ההסכם ועד לכתיבת הסיכומים, כאשר בסיכומיה פרטה, לאור טענת הנתבעת, כי התביעה הוגשה בשיהוי, את מסכת האירועים לאורך השנים, ממנה ניתן ללמוד, כי התובעת עמדה על זכויותיה ודרשה מספר פעמים את פירעון החוב.

באשר לשיק, טענה התובעת, כי האחריות לפירעון השיק מוטלת הייתה על הנתבעת והמידע האם נפרע השיק מצוי בידה, קל וחומר שמדובר בעמותה רשומה הנדרשת לעבור בקרה תקציבית ומחויבת לנהל כספיה וספריה כדין.

באשר לשאלת הריבית, טענה התובעת בראש ובראשונה, כי טענתה של הנתבעת בעניין זה מהווה הרחבת חזית, כאשר הנתבעת לא טענה במסגרת בקשת הרשות להגן דבר באשר לשיעור הריבית ואף הרשות להגן שניתנה הוגבלה לטענת הפירעון בלבד. הנתבעת גם לא נתנה תצהירים בעניין שאלת הריבית ולאור העובדה שהנתבעת לא התייחסה לעניין מפורשות, הרי שגם התובעת לא מצאה מקום להיזקק לו בתצהיריה.

לגופה של טענה, טוענת התובעת, כי חיוב הריבית צריך שיעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, כחיוב שקלי, החל מהמועד שהיה אמור להשתלם ועד לתשלום בפועל. מדובר בתשלום שהיה צריך להיות משולם בישראל ומכאן אומד דעת הצדדים הוא כזה שהתשלום ישא ריבית שקלית. הריבית אינה קנס, אלא שמירה על ערך הכסף ומכאן שחיוב הריבית צריך להיות שקלי.

לטענת התובעת, כל טענת הנתבעת בעניין שיעורו של חיוב הריבית נובעת מהעובדה שמאז נמסר השיק, חלה ירידה בשערו היציג של הדולר.

10. מנגד טענה הנתבעת, כי את חובה פרעה בכך שמסרה ההמחאה ואין היא מחויבת לדאוג לכך שהתובעת תפעל לפרוע ההמחאה. הנתבעת סברה כי פרעה את חובה ולא נטען לפניה על ידי מר שפגט, אשר קיבל את השיק, כי השיק לא נפרע. לטענת הנתבעת, לאחר שהוברר לה, כי השיק לא נפרע, נאותה לפרוע את החוב, גם זאת לפנים משורת הדין, כי כיום בחלוף שנים, אינה יכולה לדעת האם השיק נפרע ומה היו הנסיבות סביב חילולו של השיק.

לעניין שיעור הריבית טוענת הנתבעת, כי החיוב החוזי הינו חיוב שננקב במטבע זר, דולר אמריקאי, ולכן יש לשלמו במטבע זה, זאת בפרט, כאשר מדובר בהסכם שנכרת עם חברה זרה. לטענת הנתבעת, יש לשלם את התשלום בהתאם לשערו היציג של הדולר במועד מתן פסק הדין.

לעניין חיוב הריבית, טוענת הנתבעת, כי אין לחייבה במלוא הריבית, שכן אי ביצוע התשלום עד כה נובע כולו ממחדליה של התובעת, אשר התעכבה בהגשת תביעתה ולא חשפה את השיק או את דבר קיומו.

הנתבעת טוענת, כי אם בכל זאת תחוייב בריבית, הרי שריבית זו צריכה להיות הריבית הדולרית, הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

באשר לשאלת החיוב בהוצאות טוענת הנתבעת, כי יש לחייב את התובעת בהוצאותיה בשל ניהולו של הליך מיותר ובאשר לשיעורן של ההוצאות להן טוענת התובעת, טוענת הנתבעת, כי שיעורן של אלה לא הוכח ובכל מקרה מדובר בשכ"ט בשיעור גבוה ומופרך.

הנתבעת טוענת, כי אין בטיעוניה משום הרחבת חזית, שכן שאלת הריבית הינה שאלה השנויה במחלוקת, כאשר הנתבעת התנגדה בבקשת הרשות להגן לשלם את סכום החוב, שהוא בין היתר נגזרת של המטבע שבו יש לשלם את החוב. עוד טוענת הנתבעת, כי את בקשת הרשות להגן הגישה הנתבעת כאשר עיניה קשורות והיא לא יודעת על קיומו של השיק שנמסר.

דיון והכרעה

11. הרחבת חזית:

התובעת טוענת תחילה, כי בית המשפט הגביל את הרשות להגן לטענה אחת בלבד, היא הטענה, כי החוב נפרע ולכן הנתבעת אינה רשאית לטעון לעניין הריבית.

12. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. בית המשפט לא הגביל את הרשות להגן. אמנם, בהחלטתי העליתי את המחלוקת העיקרית, הנוגעת לשאלת פירעון השיק כמחלוקת המצדיקה רשות להגן, אך זו לא סוייגה לסוגיה האמורה בלבד.

13. בכתב התביעה טענה התובעת, כי הסכום אותו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת הינו בסך של 41,800$, כאשר נכון ליום 15.9.03 הסתכם בסך של 188,518 ₪.

בהמשך הוסיפה וטענה התובעת, כי החוב צבר הפרשי הצמדה וריבית כחוק ונכון ליום הגשת התביעה, עומד סכום החוב, כולל הפרשי ההצמדה והריבית על הסך של 274,029 ₪, בהתאם לחישוב שצורף.

בסופו של דבר ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה "את סכום התביעה במלואו בצירוף הפרשה הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת כתב התביעה דנא ועד למועד התשלום בפועל".

14. בבקשת הרשות להגן טענה הנתבעת:

"התנהגות המשיבה כפי שתוארה לעיל לוקה בשיהוי קיצוני, שיהוי המונע ממנה כיום כל זכות לקבל את הסכומים משוללי היסוד אותם היא דורשת. קל וחומר שאין המשיבה זכאית לקבל את אותו סכום הנטען על ידה (והמוכחש) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית." (סעיף 25 לבקשת הרשות להגן וכן ראה סעיף 20 לתצהיר התומך בבקשה).

15. חוק פסיקת ריבית והצמדה הדן בשיעור הריבית קובע:

"3. רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצוע של פסק דין כזה...רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו....

4(א) הריבית לפי סעיפים 2 ו-3 וכן הריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי כשהוא צמוד למטבע חוץ, יהיו בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר... אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר."

הוראות החוק הינן אלה שקובעות את שיעור הריבית שיש לשלם על סכום שבעל דין חייב לשלמו ליריבו. מכאן, כאשר עותר אדם לחיוב בתשלום ריבית על פי החוק, על בית המשפט לפסוק בהתאם להוראות החוק, כאשר אלו מדברות בעד עצמן.

לפיכך, כאשר עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בריבית, הרי שאין כל מניעה שהנתבעת תבקש לפרש את הוראות החוק בהתאם לפרשנות שניתנת להן, דהיינו, חיוב הריבית בהתאם לחוק, יהיה, כפי המצויין בסעיף 4 לחוק, חיוב ריבית בגין מטבע חוץ, כאשר למעשה שני הצדדים מסכימים לחיוב ריבית על פי חוק, אלא ששניהם מפרשים את הוראות החוק באופן אחר.

16. בנסיבות אלו, כאשר אדם טוען לפרשנות שיש ליתן להוראות החוק באשר לחיוב הריבית, לא ניתן לומר, כי טענותיו אלו מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן אין עסקינן בטענה לעניין שיעור הריבית, שאז מדובר בטענה אשר יש לטעון אותה באופן מפורש, כך שעה שהיא אינה נטענת היא מהווה הרחבת חזית.

17. ייתכן היה לסבור, כי דינה של מחלוקת שבין הצדדים להצטמצם לתקופה שמיום הגשת התביעה ואילך, אלא שאיני יכולה להתעלם מכך שלמעשה הנתבעת טענה באופן מפורש שהיא כופרת בחיוב הריבית וההצמדה, כמו גם בסכום החוב ומכאן, שסכומים אלה שנויים במחלוקת.

אוסיף עוד ואציין, כי כפירתה של הנתבעת בשיעור הריבית הינה גם בשל שאלת השיהוי, כפי שהדבר עולה מבקשתה ועניין זה ראוי שידון על ידי בית המשפט.

18. שיעור ההצמדה וריבית –

ראשית, יובהר כי רכיב הצמדה וריבית איננו מגלם אקט עונשי. כך נקבע בע"א 104/83 יוניסול נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד ל"ט(2) 805 מיום 15.7.85:

"הריבית אינה קנס ואינה עונש. היא תשלום המתחייב עקב השארתו של הכסף בידי הצד החייב תשלום ועקב העדרו מקופתו של מי שזכאי לתשלום. כך הדבר בכל מקרה, בו כסף אינו עובר לכסף למי שזכאי לו... ללא קשר לפגם או לאשם כלשהו".

19. במחלוקת שבין הצדדים לעניין שיעור הריבית וההצמדה שיש להחיל על סכום התביעה, מצאתי מקום להעדיף את טענות הנתבעת.

ראשית, מן הפן העובדתי, ההסכם שבין הצדדים מדבר בעד עצמו. מדובר בהסכם שנכרת בין חברה זרה ובין הנתבעת, כאשר לא רק שההסכם לא נערך בשפה העברית, אלא כל הסכומים הנקובים בו הינם סכומים דולריים.

התובעת אמנם ציינה, כי נמנעה ממנה האפשרות להביא ראיות לעניין כוונת הצדדים באשר לשאלת חיוב הריבית, אלא שכפי שציינתי לעיל, שאלת החיוב בריבית ובהצמדה הוכחשה בבקשת הרשות להגן, אך גם לגופו של עניין, כאשר ההסכם בחר לשתוק בנושא האמור, לא ברור מה טיבן של ראיות שיש להגיש בעניין זה, כאשר מתוך תביעתה של התובעת בפיפ"א, אשר צורפה במסגרת הבקשה להעברת ההליך לבוררות, ניתן לראות, כי התובעת עצמה בחרה לתבוע את הסכום הדולרי לו התחייבה הנתבעת, כך גם במכתביה המאוחרים לנתבעת (אשר צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת), עמדה התובעת על התשלום הדולרי של הסכום הנתבע.

לו סברה התובעת כי יש ליתן פרשנות אחרת להוראות ההצמדה שבהסכם, יש להניח, כי זו היתה מוצאת ביטוי כבר קודם לכן.

20. לאור האמור, כאשר כוונת הצדדים עולה מתוך ההסכם ומתוך הנסיבות האופפות את כריתתו, הרי שמסכימה אני, כי עסקינן בהסכם הנקוב בסכום דולרי ויש להתייחס אליו ככזה ולהחיל עליו את הוראות החוק הרלוונטיות לעניין שיעור הריבית.

21. הנני סבורה לפיכך, כי על הנתבעת לשלם את הסכום הנתבע, כשהוא צמוד לדולר ובתוספת ריבית דולרית, כפי שמורות הוראות החוק, זאת למן מועד החיוב ועד למועד פסק הדין.

22. השיהוי בהגשת התביעה:

הנתבעת טוענת, כי התביעה הוגשה בשיהוי ולכן אין מקום לחייבה בריבית הנתבעת.

התובעת לעומת זאת טוענת, כי פנתה אל הנתבעת וביקשה פרעון החוב ואף פנתה אל מוסדות פיפ"א בעניין.

23. הנני סבורה, כי הגם שהתובעת פנתה אל הנתבעת פעמים רבות לשם פרעון החוב, ראוי היה, כי תגיש תביעתה קודם לכן, שעה שהיא עצמה מציינת, כי הנתבעת לא השיבה לפניותיה. לא ניתן כל הסבר ענייני מטעם התובעת לאי הגשת התביעה מייד בסמוך לאחר שהביעה דעתה בעצם פנייתה למוסדות פיפ"א, כי היא מעוניינת בנקיטת הליך משפטי וכבר אז היה ברור, כי הנתבעת אינה פורעת את חובה.

24. ואמנם, השיהוי גרם לכך שהצדדים שניהם ואף העדים הרלוונטיים, לא ידעו מה עלה בגורלו של השיק שמסרה הנתבעת וגם זה נמצא בסופו של דבר זמן רב לאחר הגשת התביעה.

25. עצם השיהוי אינו מצדיק במקרה דנן ביטולו של החיוב והנתבעת אף אינה טוענת לכך, אלא שהנתבעת טוענת להפחתה בשיעור הריבית.

לבית המשפט נתון שיקול הדעת בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה לעניין עצם החיוב בהפרשי הצמדה וריבית.

הנני סבורה, כי נסיבות המקרה שלפניי, בהן עסקינן בהסכם דולרי, כאשר התובעת הינה חברה זרה, אשר איננה ממהרת לעמוד על זכויותיה, מצדיק, גם אם לא היה מקום מלכתחילה להעמיד את חיוב הריבית על חיוב דולרי, לעשות כן במקרה דנן, עקב השיהוי בהגשת התביעה.

26. הריבית על החיוב הנתבע אמנם אינה מהווה קנס, אלא שידוע, כי התשואה השקלית אותה ניתן לקבל בהפקדה בבנק אינה זהה לשיעור הריבית הנפסקת על ידי בית המשפט והתובעת, כחברה זרה, אשר ממילא לא מתיימרת לשמור על ערכו של הכסף בתחומי המדינה, אינה צריכה ליהנות מהריבית השקלית החוקית, שעה שהיא שוקטת על שמריה, באופן אשר גורם לצדדים אף לנזק ראייתי.

מנגד, אין מקום לפטור הנתבעת משיעור הריבית כליל, שעה שהכסף נותר בכיסה ויש להניח, כי עשתה בו שימוש או שמרה על ערכו.

27. הנני סבורה לפיכך, כי בנסיבות העניין, האיזון הראוי שעה שהתובעת התמהמהה בהגשת תביעתה וגם בירור התביעה התעכב עד להמצאת השיק, דבר שיש להניח כי לא היה מתרחש אם היתה מוגשת התביעה בסמוך לאחר סיום הבוררות בפיפ"א, או אף קודם לפנייה לפיפ"א - הינו העמדת שיעור הריבית על הרבית הדולרית הקבועה בחוק, לתובעת כתושבת זרה לא יגרם כל נזק ואף לנתבעת לא יגרם נזק של ממש.

28. אישיותה המשפטית של התובעת

בהיותה חברה זרה, עצם היות התובעת אישיות משפטית הינה עובדה הטעונה הוכחה.

הנתבעת אישרה, כי את סכומו של השיק תשלם בכפוף להמצאת אסמכתא לכך שהתובעת הינה אמנם אישיות משפטית, דהיינו חברה זרה ממדינת גרמניה.

לסיכומיה צרפה התובעת מסמך ממנו מבקשת התובעת ללמוד דבר הי אישיות משפטית.

29. בעניין זה מסכימה אני עם הנתבעת, כי ממסמך זה לא ניתן ללמוד דבר, לא ברור מקורו של המסמך ולא ברור הכיצד יש להעיד בו על קיומה של התובעת ומעמדה.

מקובלת עלי לפיכך גם הימנעותה של הנתבעת לשלם את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת עד להמצאת האסמכתא האמורה.

30. לאור האמור, יהא פסק דין זה תלוי בהגשת מסמך מתורגם, מאומת ומאושר כדין, ממנו ניתן יהיה ללמוד כי התובעת אמנם הינה אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע.

עם המצאת המסמך האמור, תהא רשאית התובעת להגיש פסיקתה לחתימתי, שמכוחה ניתן יהיה לגבות את סכום פסק הדין.

מצאתי מקום להמליץ לתובעת, טרם העברת המסמך לעיון בית המשפט, להעבירו לידי הנתבעת ולהגיע עמה להסכמה בעניין.

31. חיוב בתשלום הוצאות:

הנתבעת טוענת, כי לאור השיהוי בהגשת התביעה והנזק הראייתי שנגרם לה, כאשר הסכימה לשלם את סכום השיק מייד לאחר שזה הומצא לידיה, אין לחייב בהוצאות.

32. למרות טענותיה אלו של הנתבעת ולאחר שלא ניתן מטעם הנתבעת הסבר לכך שלא השיבה לפניות התובעת עובר להגשת התביעה, מצאתי מקום לחייב הנתבעת בהוצאות התובעת עקב הגשת התביעה וניהול ההליך.

סוף דבר,

33. סוף דבר, בכפוף להמצאת אסמכתא כאמור בסעיף 30 לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 41,800 דולר ארה"ב בצירוף ריבית (דולרית) כחוק, החל מיום 15.9.03 ועד למועד חתימתי על פסיקתה.

עם חתימתי על פסיקתה, יתרגם מלוא הסכום לשקלים וישא ריבית (שקלית) כחוק.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט ב"כ בשיעור של 20,000 ₪ נוכח המחלוקות שבין הצדדים.

מצאתי מקום להעיר בהקשר זה, כי גם אם היה מקום לפסוק שכ"ט עו"ד בהתאם למבוקש על ידי התובעת, אזי ראוי היה, כי היו מוצגות אסמכתאות לעניין הסכום הנטען.

ניתן היום, י"ד בניסן תשע"ג , 24 באפריל 2013, בהעדר הצדדים.