נגד

הקדמה:

התיקים אשר אוחדו בפניי עוסקים במחלוקות שבין הצדדים הנוגעות לנכס מקרקעין המצוי ברחוב חנה סנש 1, בעיר לוד (גוש 3961, חלקה 28, חלקות משנה 1 ו- 2) (להלן: "הנכס") הרשום בבעלות התובעת - רשות הפיתוח, הפועלת באמצעות סוכנתה עמידר.

בת"א 10541-06-10 הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "ישראל היום" ו- "חנן" בהתאמה) וכנגד הנתבעת 3 (להלן: "אתגר") אשר שכרה מהם חלק מהנכס, תביעה לפינוי מהנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים, ובת"א 10631-06-10 הוגשה תביעה דומה נגד ישראל היום וחנן ונגד הנתבע 4 (להלן: "אלירן") אשר שוכר את החלק האחר של הנכס מישראל היום או חנן. בהגנתם מפני תביעות אלה, טענו ישראל היום וחנן, כי הם רכשו את זכויות הבעלות בנכס, ולחילופין כי הם בעלי זכויות דיירות מוגנת, וכי השכרת הנכס לאתגר ואלירן נעשתה על דעת התובעת.

כחודש וחצי לאחר הגשת תביעות אלו, הגישו ישראל היום וחנן תביעה בה"פ 30561-07-10 למתן פסק דין הצהרתי, כי הם בעלי הזכויות בנכס ולחילופין בעלי זכויות מכוח דיירות מוגנת, לחילופי חילופין, טענו כי הם זכאים להשבת כספי השקעתם בנכס ולדמי שכירות ראויים בגין שימוש שנעשה בנכס לשם גביית חובות מהמפונים לעמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן: "התובעת" או "עמידר").

רקע

הנכס פונה באמצעות החברה לפיתוח אזור לוד ורמלה בע"מ שלימים שינתה את שמה ללנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ, (להלן: "לור"ם" או "לנדקו") אשר ביצעה פינויים של נכסים באזור עבור מינהל מקרקעי ישראל, שלימים שינה את שמו לרשות מקרקעי ישראל, (להלן: "המינהל").

פעולות הפינוי שהוטלו על לור"ם בוצעו בחלקן על ידי ישראל היום המנוהלת על ידי חנן.

לאחר פינוי הנכס מדייריו הקודמים והעברת דיווח מתאים לעמידר, נתפס בשנת 1990 הנכס על ידי לור"ם ומי מטעמה לשמש להם כמשרד פינויים במקום, ללא קבלת אישור מראש לפעולתם.

המחלוקות בין המעורבים העיקריים הגיעו לפתחם של בתי המשפט, בתביעה אשר הגישה רשות הפיתוח בבית המשפט השלום ברמלה (ת"א 2282/02) כנגד לור"ם אשר הגישה הודעת צד ג' כנגד ישראל היום, ובתביעה שהגישו ישראל היום וחנן כנגד לנדקו והמינהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1960/03). שתי התביעות סולקו על הסף מבלי שנערך בהן בירור לגופו של עניין.

תמצית טענות הצדדים הדרושות להכרעה

טענות התובעת (בת"א 10541-06-10; ובת"א 10631-06-10)

נטען כי הבעלות בנכס היא כפי שמופיע במרשם ולא ניתנה בנכס כל זכות לאחר, לא בעלות, לא חכירה, הרשאה, שכירות או כל זכות אחרת. הסכמה לשימוש בנכס, ככל שניתנה, נעשתה מול לור"ם בלבד.

עוד טענה, כי בהעדר רשות לשימוש אשר נעשה בנכס, סרבה התובעת לחתום עם ישראל היום וחנן על הסכם שכירות ואף פעלה לפינוי הנכס, לפיכך טוענת כי אין לנתבעים, אשר פלשו לנכס המהווה מקרקעי ציבור, כל זכות להמשיך ולהחזיק בו ועל כן יש להורות על פינוי הנכס.

התובעת טענה לזכאות לדמי שימוש ראויים בהתאם להערכת השמאי, בגין תקופה של שבע שנים עובר להגשת התביעה (התקופה עליה לא חלה התיישנות), הואיל ובמשך כל אותה תקופה עשו ישראל היום וחנן שימוש בנכס ואף השכירו חלקים ממנו לאתגר ואלירן ללא הסכמת התובעת ואישורה.

התובעת טענה כנגד אתגר ואלירן, כי עשו שימוש בנכס על פי הסכמי שכירות מול חנן מבלי שניתנה לכך הסכמת בעלת הנכס ואישורה, לפיכך התובעת זכאית לסעדים המבוקשים גם כנגדם.

טענות המבקשים (בה"פ 30561-07-10) והנתבעים (בת"א 10541-06-10; ובת"א 10631-06-10)

נטען כי לאחר פינוי הנכס ותשלום דמי הפינוי על ידי המבקשים (הנתבעים) שיפצו המבקשים (הנתבעים) את הנכס והכשירו אותו, באישור רשות הפיתוח על מנת שיוכל לשמש כמשרד פינויים וזאת בעלות של למעלה מ- 30,000$.

עוד נטען כי המינהל קיזז מהשכר של לור"ם, שהיה מיועד לתובעים עבור עמלת הפינוי של הנכס ומלוא דמי הפינוי של הדייר אפרים נבו מנכס אחר בסך 90,000$, וזאת לצורך רכישת הנכס, ובאופן זה שולמה תמורת הנכס.

נטען כי תביעה לפינוי וכספית בנוגע לנכס אשר הוגשה כנגד לור"ם נדחתה, והואיל ואין ללור"ם תביעות ביחס לנכס, הרי שהמבקשים (הנתבעים) הם בעלי הזכויות בנכס.

לחילופין טענו המבקשים (הנתבעים) כי התמורה המוזכרת לעיל, מקנה להם זכות דיירות מוגנת בנכס, הואיל ואין לראות בתמורה משום דמי שכירות, אך היא ניתנה בקשר לקבלת החזקה בו ולפיכך דינה כדמי מפתח.

לחילופי חילופין טענו המבקשים (הנתבעים) כי הם זכאים להשבה מלאה של התמורה המוזכרת לעיל וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 100,800 ₪ בגין הטיפול בגביית חובות של המפונים לעמידר.

טענות זהות הועלו מטעמם של המבקשים הן בהמרצת הפתיחה שהוגשה על-ידי ישראל היום וחנן, והן כטענות הגנה בתביעות כנגדם כנתבעים.

טענות המשיבה (בה"פ 30561-07-10)

המשיבה טענה להעדר יריבות והתיישנות, הואיל ועל פי הנספחים אשר צורפו להמרצת הפתיחה החיובים להם טענו המבקשים היו כלפי לור"ם ולא כלפי המשיבה, לפיכך אף לו קמה חובה כלשהי על סמך האמור, היא כלפי לור"ם ולא כלפי המשיבה, אשר אף על סמך האמור בהמרצת הפתיחה היו אמורים לקבל המבקשים את התשלום מלור"ם ולא מהמשיבה.

ביחס להתיישנות נטען, כי התמורה הנטענת עוסקת בתשלומים ממועדים שבין שנת 1990 לבין שנת 1993 ותשלומי שכר הדירה (בתקופה שבין 1999 ל- 2000) הופסקו לכל המאוחר בשנת 2000. כפי שעולה מהמרצת הפתיחה עצמה בשנת 2002 הוגשה תביעת התובעת לפינוי הנכס ותשלום דמי שימוש ראויים, לפיכך כל העילות התיישנו עד למועד הגשת התביעה.

כנגד הסעד החילופי הכולל גם את רכיב דמי השימוש נטען, כי אינו יכול להיתבע במסגרת המרצת פתיחה, הואיל ומדובר בסעד כספי במפורש שנתבע במסווה של סעד הצהרתי.

לגופן של הטענות נטען, כי לא נעשתה כל התקשרות של המשיבה מעולם מול ישראל היום וחנן, אלא מול לור"ם וכל חוב כספי של לור"ם לישראל היום או חנן אינו מצמיח להם כל זכות מול המשיבה.

יתר על כן, השכרת חלקים מהנכס למטרות מסחריות ללא אישור או הסכמה תוך התעשרות מתוך הנכס הציבורי, אינה מתיישבת עם המטרות הנטענות לשמן נטען כי אושר שימוש בנכס.

דיון והכרעה

במהלך חודש דצמבר 2015 נשמעו הראיות בשלושת התיקים שהדיון בהם אוחד בפניי.

ביום 16.12.15, נשמעו עדי התובעת והמשיבה: החוקר רון צור, החוקר רמי דר, אברהם גלעד (שמאי מקרקעין), מר משה מזרחי סגן מנהל מרחב רשות הפיתוח מרכז, מר יואש זלינגר רכז שטח אצל עמידר.

ביום 23.12.15 נשמעו עדי הנתבעים והמבקשים: מר חנן שחר הנתבע 2 והמבקש 2, עו"ד אבי גבע ששימש כמנכ"ל לור"ם/לנדקו בשנים 1983 - 1994, מר מקס איטח, מנכ"ל לנדקו החל משנת 2004, עו"ד נתן מולכו שייצג את ישראל היום וחנן בעבר ושמאי מקרקעין מטעמם.

במהלך הרבעון הראשון של שנת 2016, הגישו פרקליטי הצדדים הנכבדים הן סיכומים עיקריים והן סיכומי תשובה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בעדויות, במוצגים ובסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה שתבואר להלן, שדין תביעות עמידר להתקבל, בכל הנוגע לסעד של פינוי וסילוק יד, ולהידחות בכל הנוגע לסעד הכספי, שאף הוא נתבע בשתיהן ואילו דין המרצת הפתיחה של ישראל היום וחנן, להידחות מכל וכל.

להלן נימוקי:

מעדויות עדי עמידר, האמינות בעיני, עולה כי המסד העובדתי הינו שעמידר התקשרה בזמנו לביצוע פינויים באיזור הנכס עם לור"ם כקבלן ראשי מטעמה של עמידר וזו האחרונה התקשרה עם ישראל היום וחנן כקבלני משנה מטעמה של לור"ם וכי מעולם לא היתה כל התקשרות בין עמידר, מחד לישראל היום או חנן, מאידך.

אני נותנת אמון בעדויות עדי ישראל היום, כי לור"ם היא זו שהתירה לישראל היום להשתמש בנכס כמשרד.

מסכת עובדתית זו היא שמובילה לתוצאה הברורה והחד משמעית, לטעמי, בתובענות שאוחדו.

צודקת עמידר בטענתה כי לישראל היום וחנן אין כל זכות בנכס. המדובר בנכס הרשום בלשכת רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח. ישראל היום וחנן לא הביאו אף ראיה שבכתובים לזכות כלשהי שלהם בנכס. המדובר במקרקעי ציבור ולא ניתן בהבל פה של עדות בעל פה בלבד, לטעון לזכויות בנכס.

לעמידר לא היה כל קשר ישיר או הסכמי עם ישראל היום וחנן וממילא בשום הסכם או מסמך לא העניקה עמידר, סוכנת רשות הפיתוח, זכות כלשהי בנכס לישראל היום או לחנן.

מסקנה עובדתית זו מובילה למסקנה המשפטית, לפיה דין תביעות הפינוי של עמידר כלפי ישראל היום וחנן, וכלפי אתגר ואלירן ששכרו מישראל היום את הנכס ומפעילים במקום משרד כוח אדם ומזנון, להתקבל.

הואיל ועמידר הרשתה ללור"ם להשתמש בנכס והואיל ולור"ם היא שהעבירה את הנכס לידי ישראל היום לפיכך לא יכולה עמידר לבוא בתביעה כספית לדמי שימוש ראויים כלפי ישראל היום, חנן או שוכריהם. גם עמידר היתה בדעה שכזו מלכתחילה ולפיכך הגישה תביעה בבית משפט השלום ברמלה, שנזכרה לעיל, לפינוי וסילוק יד וכספית לדמי שימוש ראויים כלפי לור"ם וזו האחרונה הגישה הודעת צד ג', כלפי ישראל היום. תביעתה של עמידר נדחתה על הסף על ידי כבוד השופט ימיני, בשל כשל דיוני מצידה, הואיל והתצהיר שהוגש מטעמה היה שלא כדין, והתביעה לא זכתה להתברר לגופה. יש בכך כדי להעיד שגם עמידר ראתה בלור"ם כבעלת דברה בדרישה הכספית, וברור לי, שמהחשש לטענת מעשה בית דין, הואיל ובגין אותו כשל דיוני נדחתה התביעה על -ידי בית המשפט ברמלה, ולא נמחקה ועמידר לא הגישה ערעור על פסק הדין והוא כיום חלוט, הגישה עמידר את תביעתה הכספית בדנן כנגד ישראל היום, חנן, אתגר ואלירן ולא היא!.

עניין זה פועל גם כנגד ישראל היום וחנן. מעבר לטענה המשפטית המוצדקת של עמידר, שלא ניתן להגיש תובענה כספית כלפיה בהמרצת פתיחה במסווה של תובענה הצהרתית, וכל זה כדי לחסוך באגרת משפט, הרי שאותו הדבר מכשיל לגופו של עניין את טענותיהם הכספיות של ישראל היום וחנן, באשר לכל מיני תשלומים ששילמו לטענתם בזמנו, למפונים של נכסים באיזור הנכס הנדון.

ישראל היום וחנן מעולם לא התקשרו, כאמור, עם עמידר. התקשרותה של ישראל היום הייתה עם לור"ם וכל תשלום ששילמו, ולטענתם מגיע לו החזרו, צריך להיות מופנית כלפי לור"ם, שהיא ורק היא בעלת דברם. גם ישראל היום וחנן סברו זאת ולפיכך הוגשה במקור תביעת ישראל היום כנגד לור"ם בבית המשפט בתל אביב כפי שנזכר לעיל, ורק מפאת העובדה שבקשת ישראל היום לפטור מאגרת משפט לא נעתרה, והיא לא שילמה את האגרה, סולקה תביעת ישראל היום כנגד לור"ם על הסף.

מסיבה זו, הנני דוחה לגופם של דברים את הטענות הכספיות האמורות של ישראל היום וחנן כלפי עמידר, מה עוד, שכאמור, בהיבט הדיוני, לא ניתן היה להגישן בדרך של המרצת פתיחה, ועוד אני מקבלת לעניין זה את טענת ההתיישנות שהעלתה עמידר, הואיל ואין חולק כי המדובר בתשלומים למפונים שנעשו טרם שנת 2000, יותר מ- 7 שנים קודם שהוגשה תובענת ישראל היום וחנן בדנן, ולפיכך חלה התיישנות לגביה בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958.

מעדויות עדי ישראל היום וחנן, עלה שבגין עבודות הפינויים באיזור הנכס שביצעה ישראל היום בעבור לור"ם, היא קיבלה שכרה מלור"ם לעיתים בכסף ממש, ולעיתים בדרך של קיזוז בשים לב לעובדה לשימוש שביצעו בנכס.

לור"ם, או בשמה כיום לנדקו, אינה בעלת דין בפניי, הואיל ועמידר וישראל היום הכשילו את תביעותיהן בבתי המשפט ברמלה ובתל אביב כלפי לור"ם, לפיכך העניין האמור לא בורר עד תום, ואין בפני ממצאים לגבי ההתחשבנות הכספית במשולש היחסים עמידר, לור"ם וישראל היום. כאמור, האשמה שנקלענו למצב שכזה הינה אך ורק של עמידר וישראל היום, הראשונה מחמת אי הגשת תצהיר כדין והשנייה מחמת – אי תשלום אגרת משפט לאחר שבקשתה לפטור נדחתה, וכאמור דרישותיהן הכספיות של עמידר מחד, וישראל היום, מאידך, היו צריכות להיות מופנות ללור"ם, מי שהתקשרה עימן, ולא זו כלפי זו בהעדר כל קשר עובדתי או משפטי ביניהן.

לא בכדי, כאמור, מלכתחילה, הגישו גם עמידר וגם ישראל היום את תביעותיהן הכספיות כנגד לור"ם ובכך גילו דעתן מי בעלת דינן הנכונה ורק כאשר תביעותיהן כלפי לור"ם סולקו עקב כשלים מצידן, בחרו לטעון בפני זו כלפי זו, ולא היא!.

ישראל היום וחנן עתרו שאתנה את פינוי הנכס בתשלום מעמידר לגבי השקעותיהן בנכס.

דרישה זו נדחית מכל אחד מארבעת הטעמים שלהלן, ובוודאי מהצטברם גם יחד:

ראשית - עמידר מעולם לא הרשתה את ישיבת ישראל היום וחנן בנכס וגם בעניין זה, אם יש לישראל היום ולחנן טענות כספיות, בעלת דינם הראויה היא לור"ם/לנדקו;

שנית – ישראל היום וחנן לא השתמשו בשנים האחרונות בנכס בעצמם אלא השכירו את חלקו האחד לאתגר ואת חלקו האחר לאלירן. יש בדמי השכירות שהופקו מהנכס כדי להחזיר לישראל היום ולחנן את השקעותיהם הנטענות;

שלישית – כלל נקוט במשפטינו לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה". אין בנמצא ראיות של ממש באמצעות חשבוניות, קבלות וכדו' להשקעות של ישראל היום וחנן בנכס ושווי אותן השקעות;

רביעית – המדובר בתביעה כספית, שיש להגישה כתביעה אזרחית כספית ולשלם אגרה בגינה (אלא אם מוגשת בקשה לפטור מאגרה). זה אין בנמצא בנדון דידן.

סוף דבר

אני נעתרת לתביעות שבת"א 10541-06-10 ובת"א 10631-06-10 בחלקן. אני מורה על פינוי וסילוק ידי הנתבעים משני חלקי הנכס מכל אדם וחפץ והשבת הנכס על שני חלקיו לתובעת עד ולא יאוחר מיום 30.06.16 וזאת מתוך התחשבות בשוכרי הנכס הצריכים למצוא לעצמם מושכרים חלופיים. המרכיב הכספי שבתביעות הנ"ל נדחה.

אני דוחה את ה"פ 30561-07-10, על כל חלקיה.

משקיבלתי עמדת כל צד בחלקה, ומשדחיתי עמדת כל צד בחלקה האחר, אינני עושה צו להוצאות משפט וכל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ו, 11 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.