ע"י ב"כ עוה"ד א. קלוזנר ואח'

1. לפניי תביעת התובע, תושב דורה שבנפת חברון, יליד 20.4.92, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 19.10.09 בהיותו כבן 17.5. התאונה ארעה במהלך עבודת התובע כפועל בניין, כאשר טרקטור מדגם "שופל" התדרדר וכף הטרקטור פגעה בתובע.
2. התובע נפגע בירכו השמאלית ופונה לחדר המיון בבית החולים "לגליל המערבי" בנהריה, שם אובחן שבר פתוח בשליש האמצעי של ירך שמאל עם תזוזה מלאה. בו ביום, נותח התובע, כאשר במהלך הניתוח הוכנס פין לטיביה העליונה לצורך מתיחה גרמית, בוצעו שטיפות והטריה של פצעים מדממים בירך בגינם נזקק לשתי מנות דם, תפירה והכנסת נקז. התובע אושפז במחלקה האורתופדית בבית החולים ולאחר יומיים נותח בשנית לצורך שחזור השבר וקיבועו באמצעות מסמר תוך לשדי.

התובע שוחרר מבית החולים לאחר 8 ימים, ביום 26.10.09, כאשר רגלו תפורה ומגובסת, עם המלצה להמשך מעקב אורתופדי, איסור דריכה על הרגל למשך שישה שבועות ומנוחה בת חודשיים.

1. התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

חרף העובדה כי התאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע, דחה המל"ל את תביעת התובע להכיר בו כנפגע עבודה מהטעם כי עבודתו לא דווחה ולפיכך לא היה מבוטח במל"ל.

יצויין גם כי לתובע לא היה היתר כניסה לישראל.

בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת החבות, פסק הדין יעסוק בשאלת הנזק בלבד.

1. התיק החל את דרכו לפני מותב אחר והועבר לשמיעה בפניי בשנת 2012.

הנכות הרפואית

1. לבדיקת טענת התובע לנכות בתחום האורטופדי, מונה מטעם בית המשפט פרופ' מיכאל סודרי.
2. התובע נבדק על ידי המומחה פעמיים.

הבדיקה הראשונה נערכה בתאריך 25.10.11, אז קבע המומחה בפרק סיכום ומסקנות חוות דעתו כך:

"כיום, שנתיים לאחר התאונה, מוסר על כאבים בירך שמאל וקושי בהליכה ממושכת.

לפי הבדיקה הקלינית הליכה עם צליעה משמאל, בירך שמאל סיבוב חיצוני בכיפוף מוקטן, צלקות לא מכערות. דלדול שרירים בולט בירך שמאל. אורך רגל שמאל שווה לימין.

בצילומי רנטגן מעודכנים של ירך שמלא, שבוצעו לפי בקשתי השבר מחובר היטב. מסמר תוך לשדי עם ברגים INTRRLOCKING האחד קריבני והשני רחיקני, הסתיידות מעל הטרוכנטר הגדול.

למרות שעברו שנתיים מאז התאונה, אני בדעה שלאור גילו הצעיר יש עדיין סיכוי לשיפור עם הזמן בדלדול השרירים ותנועתיות הסיבוב".

לאור האמור קבע המומחה בחוות דעתו הראשונה נכות זמנית בשיעור של 20% עד סוף חודש אוקטובר 2012.

1. המומחה בדק את התובע בשנית בתאריך 9.10.12.

בסיכום חוות דעתו חזר המומחה על קביעותיו בחוות דעתו הראשונה עם שינויים המחייבים ביחס לדלדול השרירים בירך שמאל ומידת ההגבלה במפרק הירך כך:

"כיום, שלוש שנים לאחר התאונה, מוסר על כאבים בירך שמאל בהליכה ממושכת.

לפי הבדיקה הקלינית הליכה עם צליעה קלה משמאל. במפרק ירך שמאל תנועתיות תקינה למעט הגבלה קלה מאוד בקשת הסיבובים בכיפוף ויישור. תנועתיות ברך שמאל תקינה ושווה לימין. צלקות לא מכערות. דלדול שרירים בירך שמאל, בהשוואה לימין. אורך רגל שמאל שווה לימין.

בצילומי רנטגן מעודכנים של ירך שמאל, שבוצעו לפי בקשתי, השבר מחובר היטב. מסמר תוך לשדי עם ברגים Interlocking האחד קריבני והשני רחיקני. הסתיידות מעל הטרוכנטר הגדול."

כתוצאה מהתאונה, קבע המומחה כי נותרה לתובע מגבלה קלה עד בינונית במפרק ירך שמאל עם דלדול שרירים בירך שמאל בהשוואה לימין. בגין המגבלה אשר נותרה לתובע, קבע המומחה נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 35 (1) ב-ג.

1. הצדדים לא העלו טענה כלשהי ביחס לקביעתו של המומחה ואיש מהם לא ביקש לחקרו.

לאחר עיון בחוות הדעת אשר ניתנו על ידי המומחה ובהעדר כל טענה מצד מי מן הצדדים, מתקבלת חוות דעת המומחה, כלשונה.

הרקע התעסוקתי של התובע קודם לתאונה

1. התובע לא סיים את לימודיו התיכוניים, באמתחתו פחות מ- 10 שנות לימוד בלא שלמד לימודים מקצועיים כלשהם. הוא החל לעבוד בעבודות שונות בתחום הבניין כאשר עזב את בית הספר, בהיותו כבן 16 ועבד בכך עד לאירוע התאונה, אז היה כבן 17 ומחצה. בתחום זה, כך טען, גם תכנן להמשיך ולעבוד בעתיד, בדומה לכל אחיו.
2. הנתבעים טוענים כי עבודה בתחום הבניה בתחומי מדינת ישראל, מעולם לא היתה פתוחה בפני התובע אחיו באופן מלא וקבוע, זאת מאחר שלרובם אין כלל היתר עבודה וגם כאשר מתקבל היתר, אזי בתקופות של סגר גם בעלי היתר מנועים מלהיכנס לתחומי המדינה לצורכי עבודה. לפיכך, טענו הנתבעים, כי התמונה התעסוקתית שניסו התובע ואחיו לצייר, רחוקה מהמציאות כפי שהתברר בעדותם. התובע ואחיו נאלצו להחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה ביותר, וכאשר נתפסו על ידי המשטרה ללא היתר עבודה בתחומי מדינת ישראל, נאסר עליהם להיכנס לתחומי המדינה למשך שנתיים כך שאף אם התובע התכוון להתמקצע בעבודת בנייה כתפסן, דבר לא מבטיח כי היתה לו בעתיד עבודה קבועה בתחום זה בכלל או בתחומי מדינת ישראל בפרט.
3. התובע מסר בעדותו כי עבר עם אחיו מעבודת בניה אחת לעבודת בניה אחרת, במקומות שונים ברחבי הארץ. בתחילה, עבד בנגב, במשך כחצי שנה, בהמשך, עבד בכפרים באזור מגוריו של התובע בבתים של דודיו באזור חברון ובסמוך לגיל 17 החל לעבוד באזור ירכא, שם אירעה התאונה מושא תיק זה (ראו בעמ' 9 ש' 6-7 ו- 31, בעמ' 10 ש' 14-17).

לדבריו, כאשר עבד בנגב, לטענתו בגיל 16, הרוויח בכל יום עבודה 250 ₪, באזור מגוריו הרוויח 150 ₪ ליום ואילו בירכא הרוויח שוב 250 ₪ ליום עבודה.

את כל תקופת עבודתו הנטענת כאמור, עבד התובע בישראל בלא היתר כניסה לישראל.

מעדותו עלה כי מרבית העובדים שעבדו עמו, ובכלל זה גם אחיו, היו ללא היתרי כניסה לישראל. התובע העיד כי רק לאבות לשני ילדים נותנים היתר כניסה, אולם מי שנתפס ללא היתר קודם שהגיש בקשה, לא מקבל היתר (ראו בעמ' 12 ש' 30-31 ובעמ' 13 ש' 21-25).

התובע טען כי גם בלא היתר, אין מניעה להיכנס לישראל וכך נהג הוא לצורך עבודתו.

התובע העיד כי חלק מאחיו נתפסו בלא היתר והדבר אושר על ידי אחיו אשר הגיעו להעיד (ראו עדותו של היתאם בעמ' 21 ש' 22-25 ועדותו של מוחמד בעמ' 23 ש' 19-20).

1. מקבלת אני את עדות התובע כי עבד בעבודות בנייה משחר נעוריו, בדומה לאחיו.

התובע, כמו אחיו, החל לעבוד בבניה בתפקיד "חצי תפסן" ושאף להתמקצע בעבודה זו.

מעדויות התובע, אחיו ובן דודו, אשר נשמעו בתיק, עולה כי עבודת הבניה בישראל נתונה לשינויים, אפילו בעבור מי שמחזיק בהיתר. כך למשל, ראו עדותו של האני, בן דודו של התובע, אשר מחזיק בהיתר עבודה ומסר כי חרף כך, כאשר יש סגר, הוא אינו יכול להיכנס לתחומי ישראל (בעמ' 27 ש' 24-25).

מעדותו של מוחמד, אחיו של התובע עולה כי תנאי העבודה בישראל טובים יותר מאלו הנוהגים באזור מגוריו, אולם בהעדר היתר עבודה הוא מסתכן בכניסה לתחומי המדינה באמצעות מבריחים (ראו בעמ' 25 ש' 9-12). מצב התעסוקה באזור מגוריו, מחוץ לתחומי המדינה בכי רע, לדבריו של מוחמד, אין עבודה קבועה ולכן אינו יכול להתפרנס וגם כאשר מוצא עבודה לא תמיד משולם לו מלוא שכרו (ראו בעמ' 25 ש' 16).

מהעדויות אשר נשמעו עולה תמונה לפיה תהליך קבלת היתר הכניסה אינו פשוט וכלל לא ידוע האם היה התובע זוכה להיתר כניסה לישראל. אחיו הגדולים, כך התברר, רובם עבדו ועובדים בישראל, אך בלא היתר ואף אם מתקבל היתר שכזה, אזי המדובר בהיתר לחצי שנה, אשר כלל לא ברור שיינתן גם בהמשך.

כך, למשל, עלה כי בתקופות בהן נתפסו אחיו בלא היתר כניסה לישראל, נאלצו לאחר מכן, במשך שנתיים, "עד שיגמר התיק", כך בלשונם, להימנע מכניסה לישראל. לכך יש להוסיף גם תקופות של סגר, אשר בהן, כפי שעלה כאמור מעדות בן דודו של התובע, גם בעלי היתר מנועים מלהיכנס לישראל.

טענת התובע כי גם מי שאין לו היתר יכול להיכנס לעבודה בישראל בלא כל הפרעה, אינה יכולה להוביל למסקנה עליה מבסס התובע את חישוב נזקו, לפיה היה עובד באופן קבוע ורציף בתחומי מדינת ישראל לאורך כל חייו, גם בלא היתר כניסה.

התובע הביא כעדים את אחיו, על מנת שניתן יהיה ללמוד מעיסוקיהם ומשכרם, על הפגיעה שנגרמה לו. מסכימה אני עם התובע, אשר הלך בדרכי אחיו, כי ביקש לעבוד, כמותם, בענף הבניה וכי ניתן ללמוד מעדויותיהם על אופן והיקף העבודה. דווקא משום כך, לא ניתן לקבל את הטענה כי התובע היה זוכה לעבוד באופן קבוע ורציף בישראל – אחיו העידו שהדבר אינו כך.

לפיכך, כפי שעוד יובהר להלן, לא ניתן לקבוע לתובע בסיס שכר המבוסס על עבודה קבועה רציפה ועקבית בתוך תחומי מדינת ישראל.

הנכות התפקודית

1. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי בנסיבות ואופי הפגיעה, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 22.5%, פי 1.5 משיעור הנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי המומחה. לטענתו, התובע איבד את יכולתו לעבוד בעבודות כפיים ובנייה בפרט ולפיכך איבד תחום פרנסה משמעותי זאת בייחוד לאור ההשכלה המועטה אשר רכש. ב"כ התובע הפנה לפסיקה אשר נוקטת בגישה לפיה הפגיעה בכושר ההשתכרות של עובדי כפיים ועובדי בניין בפרט משמעותית מאחר והפגיעה התפקודית שלהם עולה בהרבה על הנכות הרפואית.
2. ב"כ הנתבעים טען מנגד, כי המומחה היטיב עם התובע כאשר העמיד את נכותו הרפואית בשיעור של 15%, קביעה זו אינה מתיישבת עם מצבו הרפואי של התובע לפיו השבר התחבר היטב ולטענת הנתבעים, התובע סובל ממגבלה קלה בתנועות מפרק הירך בלבד, כך שהנכות הרפואית אשר נקבעה כלל אינה משקפת את המצב לאשורו. עוד טענו הנתבעים, כי מאז חודש מאי 2010 לא התלונן התובע על כאבים ולא פנה לקבלת טיפול רפואי ובכך יש כדי להעיד על העדר פגיעה תפקודית. הנתבעים הפנו לכך שהתובע העיד כשהוא במצב של עמידה מבלי שהתלונן על כך.
3. כידוע, קביעת הנכות התפקודית היא עניין הנתון להכרעת בית המשפט. אין מקום לקבוע באופן גורף, כי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית אשר נקבעה על ידי המומחה (ראו פסק דינה של כב' הש' וילנר, ת"א (חי) 966/06 פינקלשטיין אולג נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.13)).

כאשר עסקינן בנכות שאינה מזערית, אשר נקבעה לתובע אשר עיסוקו עבודת כפיים, סבורה אני כי הדבר נכון שבעתיים. במצב שכזה, יש לבחון, בקפידה ובזהירות, את שאלת נכותו התפקודית של התובע, זאת, בין היתר, לאור מהות הפגיעה ומידת השפעתה על הפגיעה בתפקודו של התובע.

1. עיון בחוות דעת המומחה מלמד כי התובע מוגבל במידה קלה עד בינונית בתפקוד מפרק הירך עם דלדול שרירים בירך שמאל, בהשוואה לימין, כלומר, אין המדובר בתלונות בלבד, אלא במצב שבו ממצאי הבדיקה תומכים בטענות התובע למוגבלות.

מעדות התובע עלה כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה, לא חזר לעבודה סדירה ובכלל זה אינו מסוגל לעבוד בעבודת כפיים כדוגמת עבודה בתחום הבנייה (ראו בסעיף 7 לתצהיר).

התובע מסר כי כתוצאה מהתאונה רגלו הפגועה מתעייפת מהר הן בהליכה, הן בעליית מדרגות והן בעמידה. לדבריו, הוא אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית בשל הקושי בטיפוס מהיר במדרגות האוטובוס, בשל הקושי בעמידה במהלך הנסיעה וגם כשהוא יושב, הוא סובל מכאבים מפאת הצפיפות ומצוקת המקום אשר מונעת בעדו להעביר את מהלך הנסיעה כשרגלו פשוטה קדימה (ראו בסעיף 11 לתצהירו).

התובע לא סיים עשר שנות לימוד. אין המדובר במי שפתוחות בפניו אפשרויות עיסוק רבות, אלא במי שכיוון את עיסוקו בחייו לעבודת כפיים.

כתוצאה מהתאונה וסוג הפגיעה, התובע אינו יכול לשוב לעבודה בתחום הבנייה והוא נאלץ לחפש לעצמו עבודות קלות יותר ומזדמנות בהן השכר נמוך יותר, למשל בבית קפה באזור מגוריו (ראו בסעיף 9 לתצהירו). בעדותו התברר כי עבד במקומות נוספים, למשל במפעל פלסטיק בהעמסת סחורה (ראו בעמ' 17 ש' 19-25) ובניקיון משרדים והכנת שתיה לפקידים בעמותת הפנסיונרים במקום מגוריו, כאשר לעבודה זו האחרונה נשלח מטעם איגוד הפועלים, עבודה אשר זיכתה אותו בדמי אבטלה (ראו בעמ' 19 ש' 1-23). כאשר נשאל התובע האם עשה ניסיונות למצוא עבודות נוספות השיב: "ניסיתי, מצאתי עבודה של נשיאת משא כבד ואני לא יכול זה קשה לי" (ראו בעמ' 19 ש' 26-28).

בהמשך, מסר התובע, כי במקום מגוריו נהוגה תוכנית אבטלה אשר מזכה אותו בשלושה חודשי אבטלה בשנה במהלכם מקבל 1,400 ₪ דמי אבטלה.

1. התובע מסר עדות סדורה, ברורה וכנה ביחס למגבלותיו. לא ניכר כי התובע התאמץ בניסיון להעצים את פגיעתו או להקצין את מצבו. התובע השיב לשאלות אשר נשאל כמיטב יכולתו והבנתו, גם בעניינים אשר לא ניתן לאמתם, דוגמת מקומות עבודה בהם עבד, ולא ניסה לטעון כי לא עבד כלל. התרשמתי כי התובע לא חזר לתפקד כשם שתיפקד קודם לתאונה. אף שאין תיעוד רפואי רב שישקף מכאובים ותלונות, התרשמתי כי הפגיעה ברגלו גרמה למגבלה אמיתית אשר מקשה עליו לבצע את אותן פעולות שביצע ללא כל קושי עובר לתאונה ובכלל זה אינו מסוגל לעבוד בעבודה המצריכה הפעלת עומסים גדולים וממושכים על רגלו הפגועה.

התרשמתי כי התובע עשה מאמצים להשתלב ולמצוא לעצמו פרנסה, אך כאמור, קיימת לו כעת מגבלה ממשית. מגבלה זו, כאשר היא מצויה אצל אדם אשר משלח ידו בעבודת כפיים, היא מגבלה ממשית.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי הראיות, מצאתי להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור גבוה מזו הרפואית שנקבעה, על 20%.

בסיס השכר לפיו יחושב הפיצוי לתובע

1. לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים בתיק זה, הוא בשאלת בסיס השכר שלפיו יש לערוך את החישוב להפסדיו של התובע.
2. כאמור, מקבלת אני את עדות התובע כי עבד בבניה מאז הפסיק את לימודיו התיכוניים, בין באזור מגוריו, בין בישראל, בלא היתר.

עם זאת, מתקשה אני לקבל את הטענה כי הוא, בהיותו כבן 16, הרוויח כמו אחיו הגדולים, 250 ₪ ליום, הגם שהיה נטול ניסיון כלשהו, לעומת אחיו. מעבר לכך, כאמור, לתובע לא היה היתר כניסה לישראל ואיש אינו ערב כי היה מקבל היתר בשלב כלשהו בחייו ואף אם היה מקבל היתר, אזי גם מעדויות עדי התובע בעצמם עלה כי אין המדובר בעבודה שהיא רציפה וקבועה. יוצא, כי אין מקום לקבוע את בסיס שכרו של התובע על חישוב חודשי לפי שכר יומי של 250 ₪, כפי שטען התובע. יודגש כי לא הובאו כל ראיות אובייקטיביות בדבר שכרו של התובע. בידי התובע אין תלושי שכר וגם המעביד לא זומן להעיד.

1. התובע טען בסיכומיו כי יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 5,800₪.

הנתבעים טענו כי יש להעמיד את שכרו לחישוב הפסדיו על סך של 2,000 ₪.

1. התובע טען כי הרוויח בעבודתו האחרונה קודם לתאונה, בירכא, 250 ₪ ליום.

היתאם, אחיו, העיד כי התובע השתכר 250 ₪ בעבודה כפועל בירכא ואילו הוא השתכר סך של 300 ₪ בעבודתו כתפסן בירכא (ראו בעמ' 20 ש' 29-32) בהמשך העיד כי מוחמד השתכר גם הוא 250 ₪.

מוחמד אחיו של התובע העיד כי בגין עבודתו כתפסן, לתקופה של 20 יום בקניון בירכא, השתכר סך של 3,700 ₪ (ראו בעמ' 24 ש' 2-8) מוחמד העיד כי שיעור השכר נמדד לפי וותק ובהסכם עם בעל הבית, (ראו בעמ' 24 ש' 28-32).

האני, בן דודו של התובע העיד כי הוא עובד מזה 25 שנה בישראל כאשר במשך 10 שנים ראשונות עבד בחקלאות ברמה ולאחר מכן עבד בעבודות בניה בנגב, את היתר העבודה קיבל 4 שנים לפני מועד עדותו לפני (ראו בעמ' 26 ש' 11-14). בהמשך השיב האני כי יש לו 5 אחים, אחד מהם בעל היתר לעבודה בישראל ואכן עובד בבאר שבע ואילו 4 אחיו האחרים אינם בעלי היתר ולכן עובדים באזור מגוריהם בחברון (ראו בעמ' 27 ש' 28-32). האני הציג תלוש שכר בודד אשר קיבל ממעסיקו בשנים האחרונות, עיון בתלוש מלמד כי שכרו היומי ברוטו הועמד על סך של 200 ₪, כאשר נשאל על כך השיב כך:

"ת: אני מקבל 350 ₪ והוא רשם לי 200 ₪

ש: הוא מפחית לך מה 350 ₪ משהו

ת: לא, זה נטו

ש: אז למה כתוב 200 ₪

ת: אין בעל מקצוע שעובד בעבודה כזו ומקבל רק 200 ₪ יש בעלי מקצוע שמקבלים 700 ₪ ליום."

(ראו בעמ' 29 ש' 8-15).

בהמשך כאשר נשאל לגבי הפקדת שכרו החודשי בחשבון אשר מנהל בבנק בחברון השיב לעניין הראיות לכך: "אני משלם לרכב גם לחנות ומה שנשאר מכניס, בערך 5,000 ₪ 6000 ₪ כמה שנשאר אחרי ההוצאות" (ראו בעמ' 30 ש' 1-3).

יוצא כי זולת עדויות אלו שבאו מפיהם של התובע, אחיו ובן דודו, לא הוצגו ראיות כלשהן ממשיות להוכחת שיעור השתכרותם לאורך תקופה ובכלל כדי לתמוך טענותיהם בדבר כושר השתכרותם, באופן שיש בו, אולי, כדי ללמד על כושר השתכרותו של התובע, לולא התאונה.

1. בענייננו, המדובר בתובע אשר היה נער בן 17.5 בעת התאונה. הוא הפסיק את לימודיו התיכוניים בכיתה י' והצטרף לאחיו הגדולים בעבודות הבניה. אין המדובר בקטין אשר עודנו מצוי במסגרת לימודית וטרם נכנס לשוק העבודה, אולם כאמור, התובע הספיק לעבוד תקופה קצרה בלבד, באופן יחסי, עד שאירעה התאונה.

מעדות התובע מתברר כי בתקופה בת השנה ומחצה מאז הפסיק את לימודיו ועד לתאונה, עבד לסירוגין, בישראל ומחוצה לה, בשכר שונה. גם מעדויות עדיו, עולה כי עבודתם לסירוגין ועוד עולה כי אין המדובר בעבודה המניבה שכר קבוע ויציב, אלא היא תלויית פרויקט, תלויית זמן ותלויית נסיבות, בפרט כאשר עסקינן במי שעבד בלא היתר כניסה לישראל ואשר לאור העדויות אשר הביא מטעמו, כלל לא ברור אם היה זוכה לקבל היתר ביום מן הימים. בהעדר נתונים ברורים אודות שכר התובע, לא ניתן לקחת כמובן מאליו כי התובע היה מקבל היתר כניסה לישראל ועובד בישראל דרך קבע, באופן רציף ועקבי, מה גם שכאמור, לתובע כאן בפניי מעולם לא ניתן היתר לעבוד בישראל.

קשה, לכן, לגזור מעבודתו של התובע במועד התאונה בלבד, עבודה אשר היתה כאמור, בלא היתר כניסה לישראל, על עתידו התעסוקתי עד לגיל הפנסיה.

בפסיקה, נקבע לא פעם, כי יש לפסוק בהתאם לבסיס השכר הממוצע הנוהג באזור.

בפסקי דין שונים, הועמד בעבר בסיס השכר על סכום חודשי של כ- 2,000 ₪ ואף למטה מזה ועד 2,500 ₪ בשנים האחרונות.

(ראו לדוגמא ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (05.05.10); ת"א (י-ם) 1547/98 בני עודה ג'מאל נ' משרד הביטחון (22.3.06); תא (י-ם) 3809/01 נדאל גבריל אבו סמרה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (20.4.05); תא (י-ם) 8745/04 עזבון המנוח סולטאן סולימאן נ' ג'קלין אלפר (18.10.2006); תא (י-ם) 8156/02 פיראס שורטי נ' פקיה מוחמד עיסא ע/אלחי (25.08.2006); תא (נצ') 11163-01-12 מחמד טרשאן נ' ש.ע. הנדסה - ביצוע עבודות שלד וגמר בע"מ (02.08.2015); תא (י-ם) 7150/05 עזבון המנוח אפיאלא רדואן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (30.08.2010)).

לאחר שעיינתי בפסיקה העדכנית, שקלתי את הנסיבות כאן, בין היתר את גילו הצעיר של התובע, את מהלך חייו התעסוקתיים עד לתאונה, את העובדה שלא היה בעל היתר עבודה בישראל עד למועד התאונה ואת הקושי בקבלת היתר שכזה וכן את הראיות אשר הביא מטעמו בדבר הכנסותיהם של אחיו ובן דודו, פועלי בניין גם הם, החלטתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע על הרף העליון הנוהג באזור, זאת בהעדר ראיות לכך שהתובע, אשר כלל לא היה בעל היתר להיכנס ולעבוד בישראל, היה עובד בישראל עד לגיל הפנסיה.

לפיכך, מצאתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 2,500 ₪.

על פי בסיס שכר זה ייערך להלן החישוב של רכיבי הנזק.

אוסיף ואומר, מעבר לצורך, בירחון "חשב", נתונים סטטיסטיים, בין היתר, אודות שיעור השתכרותם של תושבי שטחים לפי אזורים. בעמ' 111 לחוברת טבלה ובה נתוני השתכרות לתושבי שטחים. שערוך הנתונים המאוחרים ביותר, משנת 2008, להיום, מוביל לשכר חודשי של 2,430 ₪ במעוגל. נתונים אלו תומכים אף הם במסקנתי כי זהו סדר הגודל של בסיס השכר שראוי לקבוע לתובע.

הנזק

הפסד שכר לעבר

1. התובע טען בסיכומיו כי איבד את כושרו לעבוד למשך 9 חודשים בתקופה הסמוכה לתאונה באופן מוחלט. לתקופה נוספת, בת 27 חודשים, איבד, לטענתו, את כושרו לעבוד באופן חלקי בשיעור של 50% וליתר התקופה עד היום איבד התובע את כושרו לעבוד בשיעור של 22.5%, סך הפסדיו לכל התקופה הסתכם ב- 182,744 ₪.
2. הנתבעים טענו כי אובדן כושרו לעבוד באופן מלא הסתכם בתקופה של 5 חודשים, בתומה הועמד כושר השתכרותו, לפי המומחה על 20% ולאחר מכן נכותו נקבעה בשיעור של 15%. סך הפסדי ההשתכרות לפי הנתבעים עמד על סך של 32,400 ₪.
3. לאחר עיון במסמכים הרפואיים המלמדים על מהלך הטיפול בתובע ובשים לב לכך שהתובע לא עבד כלל בתקופה שלאחר התאונה, הגעתי למסקנה כי יש לפצות את התובע בגין חמישה חודשי אי-כושר מלאים ולאחר מכן, בהתאם לנכות הזמנית שקבע המומחה, בשיעור 20% ובהתאמה גם הנכות התפקודית שנקבעה לעיל, העומדת אף היא על 20% למשך 70 חודשים, עד למועד מתן פסק הדין.

סה"כ עומד הפיצוי בראש נזק זה, על סך של 47,500 ₪.

פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות

1. התובע יליד אפריל 1992 ונותרו לו 41.25 שנות עבודה, עד גיל 65, גיל הפרישה הנוהג בשטחים ובהעדר ראיה אחרת.

מאחר שעסקינן בתובע אשר נפגע בהיותו קטין, כאשר הנכות התפקודית היא משמעותית, בשיעור 20% והוכח כי מפריעה ומגבילה אותו בעבודה, מצאתי לחשב את הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות, בהתאם לבסיס השכר שנקבע לעיל, 2,500 ₪, לפי שיעור הנכות התפקודית 20% עד לגיל פרישה מהעבודה.

יוצא כי הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 142,000 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים לעתיד

1. התובע טען כי לא ניתן לקבל את ההנחה שמעסיקיו לאורך השנים הרבות שנותרו לו לעבוד, לא יפרישו כספים לתנאים סוציאליים ולפיכך עתר לחשב את ההפסד בראש נזק זה לפי 12% מהפסדי ההשתכרות הצפויים לעתיד.

הנתבעים טענו כי לא הוכחה זכאותו של התובע לתנאים סוציאליים ועל כן אין לפצותו בראש נזק זה.

1. בנסיבות התיק כאן לא הוכח כי לתובע הופרשו כספים לתנאים סוציאליים.

מטבע הדברים, בהעדר תלושי שכר עבור עבודה בתחומי מדינת ישראל, גם לא הופרשו כספים לפנסיה ואף ביחס לעבודתו באזור מגוריו לא הוצגה כל ראיה לכך שהופרשו או שאמורים היו להיות מופרשים כספים לפנסיה.

הנטל להוכיח פגיעה בראש נזק זה הוא על התובע ומשלא הובאו ראיות בנושא, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

(ראו לעניין זה ד. קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, כרך א', 2003, 87 וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א (חי') 15334-06-14 עביסי ואח' נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (12.4.15)).

הוצאות

1. התובע הציג ראיות אודות הוצאות שנגרמו לו. בעיקר בגין טיפולי פיזיותרפיה אשר נאלץ לשלם עבורם, בסכום של כ- 2,700 ₪.

הנתבעים טענו כי הוגשו קבלות בסכום כולל של 1,840 ₪ ועל כן הציעו לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 2,000 ₪.

1. לאור פציעתו של התובע ומהלך ההחלמה מן התאונה, ברי כי נגרמו לתובע הוצאות נוספות על אלו שהוגשו לעיון בית המשפט. בסופו של יום, לאחר שנטלתי בחשבון את ההוצאות שלגביהן הוגשו ראיות ואת מהלך ההחלמה של התובע והנכות אשר נותרה לו, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, סך של 8,000 ₪ כאשר סכום זה כולל גם הוצאות נסיעה.

עזרת צד ג'

1. התובע לא הציג ראיות אודות עזרה בשכר שקיבל בתקופה שלאחר התאונה.

עם זאת, לאור פציעתו הקשה של התובע ומהלך ההחלמה מן התאונה, ברי כי נזקק לעזרה מרובה מיד לאחר התאונה ואף לאחר מכן.

אשר על כן, על דרך האמדנה, אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

ניידות

1. התובע טען כי פגיעתו הקשה בירך שמאל הותירה אותו מוגבל, מגבלה אשר מקשה על ניידותו. התובע טוען כי בשל פגיעתו ייגרמו לו הוצאות מוגברות, אשר ביקש לבססן על חוות דעתו של הכלכלן משה קצין.

הנתבעים טענו כי לא הוכח שהתובע נזקק להסדרי הסעה מיוחדים אשר מצדיקים פיצוי בראש נזק זה, והדבר כלל אינו בא לידי ביטוי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

1. מעדות התובע עולה כי הוא משתמש במוניות שירות. עיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מלמד כי אין בה כל תימוכין לטענת התובע כי אינו יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית רגילה. כך גם חרף עדות התובע, לא שוכנעתי כי התובע זקוק להסדרי נסיעה מיוחדים המצדיקים פיצוי בראש נזק זה באופן נפרד ומיוחד.

בהעדר ראיות מספקות, איני מוצאת לפסוק פיצוי נוסף בראש נזק זה.

כאב וסבל

1. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, חישוב הנוטל בחשבון את נכותו הרפואית של התובע, את גילו ואת ימי האשפוז מזכה את התובע בפיצוי כספי בסך 31,000 ₪ במעוגל בראש נזק זה, נכון להיום.

ניכויים

1. הנתבעים טענו, באופן לאקוני, כי יש לערוך ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל אשר היו משתלמים לתובע, לו דווח למל"ל על עבודתו. נתונים בדבר גובה הניכוי הרעיוני הנטען, לא הובאו.

טענה זו של הנתבעים לא הוכחה בכל דרך שהיא.

התאונה לא הוכרה על ידי המל"ל מאחר ולא דווח על התובע כעובד מטעם מעסיקו, מטבע הדברים, שכן התברר כי התובע היה בישראל ללא היתר חוקי.

לכן הטענה בדבר ניכוי רעיוני, נדחית.

סיכום

1. סוף דבר, הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2. 238,500 ₪ סכום הפיצוי בראשי הנזק השונים כמפורט לעיל.
3. שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ.
4. אגרת בית המשפט אשר שולמה משוערכת ממועד בו שולמה.
5. שכר שלושת עדיו של התובע, כל אחד מהם בסך 250 ₪, סכום אשר ישולם על ידי הנתבעת 2 לתובע והוא יעבירו אל כל אחד ואחד מן העדים.
6. הוצאות התובע בהליך בסך 1,500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ו, 27 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.