1.         בפניי בקשה מטעם הנאשם להארכת מועד לביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין מיום 24.10.11, לפיו על הנאשם היה לבצע את הצו עד ליום 1.7.12.

2.         המדובר בבניה בשטח של כ-46 מטר. בבקשה טוען הנאשם כי הוא חולה וכי בנו החל לטפל בבקשה ושילם לאיש מקצוע 8,000 ₪ לצורך הכשרת הבניה. לבקשה צורף תצהיר לקוני של מהנדס בניין יעקב לבני המציין כי הוא מטפל בבקשה עבור המבקש.

3.         המאשימה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי לא צוין בה מהי הארכת המועד המבוקשת וכן כי הנאשם לא פעל להשגת ההיתר כנדרש.

4.         ההלכה הפסוקה קובעת כי בבקשות מאלה בית המשפט יעשה "איזון לשעה", בין צרכיו של הפרט לבין האינטרס לעמוד על קיום החוק (רע"פ 5086/97 בן חור נגד עיריית ת"א, פ"ד נ"א (4) 625, בעמוד 645).

בנוסף נקבע כי יש לבחון האם בכלל התקבל ההיתר המכשיר את הבניה הבלתי חוקית, וזאת במיוחד נוכח העובדה שהבניה הבלתי חוקית הפכה למכת מדינה (ע"פ 6720/06 דהרי נגד מדינת ישראל).

5.         על רקע הלכות אלה, יש לבחון את הבקשה.

כבר במסגרת גזר הדין גלומה ארכה משמעותית ביותר לביצוע צו ההריסה, של כתשעה חודשים.

כעת, לאחר שחלפה למעלה משנה תמימה ממתן גזר הדין, והמועד לביצוע הצו חלף לפני 6 חודשים תמימים, וזה לא בוצע, בניגוד גמור לגזר הדין, עותר המבקש לארכה.

            המבקש לא ציין כי הוגשה כבר בקשה להוצאת היתר אלא הסתפק בתצהיר לקוני של מהנדס הטוען שהוא מטפל בבקשה, ללא ציון עובדות רלבנטיות כגון באיזה שלב מצוי הטיפול, אם בכלל.

סבורני כי בנסיבות אלה, פונה המבקש לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד - כאשר ידיו אינן נקיות. הפניה נעשית חודשים ארוכים לאחר חלוף המועד לביצוע הצו, שלא בוצע, לכאורה תוך הפרת הצו השיפוטי ותוך זלזול בצו בית המשפט. כבר מטעם זה יש לדעתי טעם מספיק כדי לדחות את הבקשה.

6.         מעבר לכך, כאשר לא ברור אם ומתי תוכשר הבניה, בוודאי לא במועד קרוב, הרי שאין להיעתר לבקשה גם לגופה. אכן, אין ספק שהאינטרס האישי של הנאשם ייפגע כתוצאה מביצוע הצו, אך בנסיבות אלה, במיוחד כאשר לא עלה בידי הנאשם לשכנע כי יש היתכנות קרובה לקבלת ההיתר, ובחלוף למעלה משנה ממועד גזר הדין, אני סבור ידו של אינטרס הציבור על העליונה.

7.         לפיכך, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.